כוח טבע מתבטא [המלצה]

האורנים הגבוהים עלו מן האחו בדוממות גמורה, מיתמרים ללא זיע כנגד הרוח. קליפת אחד העצים התקלפה, והעין נרתעה ממראהו פשוט-העור. מעט מעט ראיתי, ראיתי ממש ולא רק ידעתי, שאורנים אלה הם דברים חיים הניצבים כחיות כחושות ומקורננות, נעטרות רעמה ירוקה-כהה או כחולה-חיוורת של עלים צרים. ריחם העמוק והמחטני היה ריחם של יצורים חיים, רתוקים בשורשיהם, המסוגלים לנוע רק מעלה או כלפי חוץ, כאשר תצווה השמש. הם לא היו מתים כי אם אסירים, חבושי-יבשה שקול הים בעליהם.

הרמתי זמורה שנפלה. ציציות העלים היו קרות מאד למגע. העצים עצמם עטו זיגוג קר, למרות החום, כמשטחו הצונן של אגרטל חרס.

מה אם יתברר כי אנו חיים בתוך "טריפ", בתוך חזון מורכב וקיצוני, אבל משהו בנו ממסך אותו, כמו משכך כאבים שמקהה כאב ראש, להבדיל; מעוור אותנו ומקהה אותנו, ורק לפעמים בחלומות אנו מציצים אל המציאות? מה שמתואר בספר הזה הביא אותי לחשוב כך, מפני שמה שמתואר בו הוא רגיל לגמרי. דברים שרואים במקום שיש בו קצת אוויר, אור, מים, עצים ובעלי חיים. כלומר, המתואר בספר הוא הדבר הרגיל ביותר שאפשר לדמיין; אבל התיאור הוא הכי מרחיק לכת שקראתי באנגלית (שפת המקור) ובעברית (שפת התרגום). הוא אפילו מרחיק לכת יותר מ"הבז" מפני שהוא נזרק אל תוך עולם נטול "גיבור" מוביל וממקד, כפי שהיה בספר ההוא.

הספר הזה מגשים אידיאל ספרותי שנדמה בלתי מושג: לראות ולחוש כל פיסת מציאות כזוהרת וטעונה, לראות את המציאות כולה כמו עיוור וחירש ותתרן שהושבו כל חושיו והוא יוצא לראות את העולם אחרי גשמים ראשונים, לראותו כמות שהוא, בלי המצאות, בלי משקפיים ובלי תבלינים. הספר אומר, ראו, ככה זה, אם רק ייפסק המיסוך. כל ציפור, כל עץ, חרק, האוויר, המים, ובעיקר הזיקות שכל אלה יוצרים באופנים מפתיעים מרגע לרגע – נראים בספר הזה כפלא. זוהי הגשמה ספרותית ממשית של תודעת "מלוא כל הארץ כבודו". זה קיים במקור האנגלי וזה קיים בתרגום העברי, שאין דבר שבח ואין פרס ספרותי שיכולים להלום אותו.

פגשתי פעם משוררת שהיא גם אשת אקדמיה שאמרה לי שהיא לא כותבת עכשיו משום שהיא מחכה לפנסיה, או לקידום. נזכרתי בה היום, כשחזרתי לקרוא את "גבעת הקיץ" בפעם הרביעית או החמישית. פתאום הבנתי שרוב הספרים "חושבים" כך: גם אם יש בהם "דבר מה", אבל לרוב הוא לא במשפט הזה. ולא בפסקה הזאת. אולי בסוף הפרק. אולי בסוף הספר. רוב ספרי הפרוזה מלאים במשפטים שהם פיגום מאוזן ויציב במקרה הטוב, לקראת הפיגום הבא, שבסופו של דבר מוביל אל "העניין". אני קורא עם עיפרון ביד, וברוב הספרים רוב הדפים נותרים ריקים. את הספר הזה אפשר היה לסמן בשלמותו. לא נתקלתי בדבר כזה. אפילו בתנ"ך המהולל יש עמודים על עמודים בלתי מסומנים.

במילים אחרות, כל ספר הוא גם איזה שיקוף של חיים לא רק מצד מה שמתואר בו, אלא מצד המבנה שלו. כל חיים הם סיפור, וכל סיפור הוא מודל של חיים. לכן כל ספר מציג מודל של חיים, בלי קשר למתואר בו. וברוב הסיפורים חיי הטקסט (לא מה שמתואר, אלא איך זה מתואר) קלושים, עם איים של עניין ויופי, והכול נושא הבטחה לא-כתובה לשיפור או "פרס" בעתיד, בסוף.

רוב הפרוזה עובדת ככה. אצל בייקר, בעיקרון, אין משפט שהוא יותר טוב או פחות טוב ממשפטים אחרים. כל משפט מתקיים כתכשיט שלם בהווה שלו, ואינך קורא אותו רק כדי להגיע לאיזה יעד. כמו במוזיקה גדולה, וכמו בשהות בטבע, אינך שומע כדי להגיע לסוף היצירה/הדרך; כל תיבה וכל פיסת נוף הם כבר מיצוי שלם של הדבר המובע.

עשן נישא מעל שורת אלונים סמוך לנהר. הוא עולה מן העצים השחורים ומאפיר כנגד השמים המצהיבים. כשאני מתקרב אני רואה כי אין זה עשן אלא חרקים, יתושים במיליוניהם, רוקדים יחד באקטופלזמה סמיכה ואפלה. הם נישאים במשב הקל ביותר, מגביעים מעלה במניפות גלים ארוכות ואפורות. סנוניות וסיסים אוכלים במעבה הנחילים, סמוך לעלים. ענני החרקים האפורים מידקקים לגשם. הם חגים ומתפתלים לכאן ולכאן בעלעולי-סופה קטנים. לעתים יגביהו שוּט, כאילו שוחררו, הותרו כליל מאסורי העצים. השמים מתככבים בגדודיהם, הופכים יקום מתרחק של יתושים.

העשן אינו אלא חרקים, החרקים אינם אלא אקטופלזמה (הערת אגב: יש לחשוד בספרים שאנו מכירים את כל המילים בהם ומבינים בהם הכול. בילדותנו קראנו ספרים ומדי כמה עמודים לא ידענו פִּשרה של מילה. אין טבעי מכך. אין שום דבר בעולם שמובן בקלות, אם בכלל; למה שרק הספרות תתפענח בלי שמץ מאמץ?). החרקים מידקקים לגשם. ואז הם כמעט מתמזגים עם כוכבי השמים. מיליוני יתושים נסחפים אל מיליוני כוכבים. כל זה, כאמור, תיאור של התרחשות רגילה לגמרי. אבל בייקר כמו אומר: יש לך תודעה ויש לך שפה. זה מה שהופך אותך לאדם. מה תוכל לעשות בעצים וביתושים אם לא לתת לתודעה-שפה שלך לחיות במלואן, כמו העצים, השמים, היתושים והכוכבים? הסגנון שלפנינו, במקור ובתרגום, הוא עוד כוח טבע מתבטא, ייחודי לטבע האדם, אחד מבין הכוחות המתוארים.

מי כותב את זה? לכאורה, אדם בשם ג'. א. בייקר. אבל ברור למדי שזאת לא תשובה מספקת. התנועה הזאת גדולה ורחבה מכדי לייחס אותה למישהו אחד. היא כמו, להבדיל, פירמידה או קתדרלה, שברור שכוח גדול מאדם פרטי יצר. אפשר לקרוא את הספר הזה כך: הנופים המתוארים אינם רק מושא התיאור, אלא התודעה המתארת עצמה. במילים אחרות, העולם, דרך התודעה האנושית והיד האנושית, כותב את הווייתו. האדם נישא על גב התנועה הזאת ואומר אותה במילים, כמו ענן שנישא על גב רוח וממטיר. אף אחת מהמילים האלו לא היתה יכולה להיכתב בלי הנוכחוּת הממשית של מה שיש שם, ולכן אי אפשר להסתפק בייחוס הכתיבה לאדם פלוני. אין זאת המצאה של אדם מכוח עצמו (אבן בפירמידה) אלא מעין ריחוף של אדם מכוח כל הסובב אותו: עשן, יתושים וכוכבים, וליתר דיוק משהו סמוי יותר, שפועל כל הזמן בעשן, ביתושים, בכוכבים ובאדם שנקלע לשם ונמצא מתאר אותם, מגיב להם, נשטף בכוחם כמי שנסחף על קרש בנהר ומשתמש בו כמשטח כתיבה. ואת הסחף והכוח הזה אפשר לחוש עובר למתרגם, בדיוק כמו מפל שמתואר בספר כ"מתרגם" של גשמי האביב (עמ' 121). ספר, גם תרגום, אינו אלא מכונת המרה של אנרגיה.

באותם ימים כשהיית ביערות נמצאת בעולם שמעבר. לערים ולאנשים לא היתה משמעות. הם נבלמו על ידי האופק, נחסמו באִמרתם הזוהרת של העצים. המרחק שהפריד ביני לבינם היה כמדרון תלול מכדי לשוב ולטפס בו אי פעם. יכולתי רק ללכת לפנים, לפסוע בגנבה באפלוליתם האזובית של משעולים אחוזי קיץ, אבוד בריחם המאובק של העלים החמים. הפורענות היתה מעומעמת, מושתקת, ובכל זאת היתה שם תמיד, נשימתה מהלכת בַּדממה.

את הדברים האלה אפשר לכתוב על ספרים מסוימים, וזה אחד מהם. החליפו את "ביערות" ב"בספר".

ג'. א. בייקר, גבעת הקיץ, תרגם מאנגלית עודד וולקשטיין, כרמל 2018