חשמל

הנר דלק עד מאוחר כאן אתמול, וזאת מפני שנתקלתי בהקלטה חדשה של מכלול רביעיות המיתרים של בטהובן. מנגנת רביעיית אבּן (Ébène). את בטהובן, שזאת שנת ה-250 להולדתו (אני מוצא גאווה חסרת-שחר בכך שנולדתי 200 שנה אחריו), אפשר להבין לפי הרעיון של יקומים  מקבילים. מובן שכל יצירה וכל פרק ביצירה הוא עולם קטן, ובכל זאת יש מלחינים שאפשר לראות את עבודתם כיקום אחד. שוברט, למשל. גם שופן. או סקרלטי. בטהובן זה סיפור אחר. הוא יצר כמה חטיבות של מוזיקה שכמובן משיקות לאחרות, אבל יכולות להיתפס כיקומים בפני עצמם, יקומים שיש בהם רוחב יריעה וסיפור התפתחות עצמאי. אפשר לדבר על היקום של הסימפוניות, על היקום של הסונטות לפסנתר, על היקום (הקטן יחסית) של הקונצ'רטי לפסנתר, ועל היקום של רביעיות המיתרים.

זהו ביצוע עז, תקיף אבל לא אגרסיבי, וההקלטה והכלים (בהם שני סטרדיבריוס) משובחים. הכול מוחזק בחשמל על סף תבערה, בין אם תבערה מוחצנת, בין אם תבערה פנימית. ככתוב במסכת חגיגה, "מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמַל ושרפתו". מוזיקה זו אש בלי טמפרטורה, אפשר להרגיש את זה.

הביצוע הוקלט בהופעות ברחבי העולם, מטוקיו ועד סאו פאולו וניירובי, ויש בעובדה טכנית זו כדי לומר משהו על הרוח חובקת העולם של המוזיקה הגדולה באשר היא. אם אדם מתרגש ממוזיקה יפנית, עירקית וגרמנית; ממוזיקה נוצרית, יהודית ובודהיסטית – באותה מידה, הרי אין משמעות רבה למושגי הלאום, הדת והעם. דת המוזיקה הרבה יותר מועילה. בטהובן הוא נביא לא פחות מכל נביא של הדתות, וספק אם ההתגלות של דמויות המופת הדתיות עולה על זו של מאזין דרוך לפרק המסיים את רביעיית "רזומובסקי" השלישית, שש דקות של מרדף אנרגטי צפוף שכמעט אפשר ללכת עליו כמו על מדרגות באוויר. התפילות שפזורות כאן, בלי אף מילה, נוקבות יותר מרוב התפילות הכתובות. האזינו למשל לפרק החותם את הרביעייה מס' 13.

מעניין להאזין לרביעיות גם כתיעוד של חיי רוח של אדם. היצירות התחילו להיכתב לקראת 1800 והסתיימו ב-1826, כלומר תחילתן נכתב בידי אדם לקראת גיל 30 וסופן בידי אדם בן 56. במבט כללי נראה שיש תנועת "הזדקנות" מהיצירות הראשונות לאמצעיות ולאחרונות, שבהן גדל, מתבסס ואז מתפרק מבנה היצירה ומופיעים מצלולים נועזים יותר ויותר, וחיבורים מפתיעים מאוד (היצירות המאוחרות נכתבו על ידי מלחין ששמע אותן רק באוזני רוחו).

אבל למען האמת אפשר לראות שלצד מבט כזה של "התחלה, אמצע וסוף", הזמן המוזיקלי והיצירתי מתנהל גם באופן אחר. כבר ברביעיות הראשונות ממש (אופ. 18) אפשר למצוא רגעים, ופרקים שלמים, שיש בהם כבר מרוח העתיד הרחוק. החיתוך המוזר, ה"נוירוטי", בפרק האחרון של אופ. 18 מס' 6 (המכונה "המלנכוליה") בין קדרות לעליצות רבה יופיע ברביעיות האחרונות, למשל במעבר בין הפרק השלישי והרביעי של הרביעייה מס' 15. והפרק השני, המזעזע עד בכי, של הרביעייה הראשונה יכול היה בקלות להיות פרק שכתב אדם זקן, אחרי חיים שלמים. בקיצור, יש גם משהו לא ביוגרפי בחיי הצלילים, "קפיצות דרך" ותנועה מהעבר לעתיד ומהעתיד לעבר, וזה שלוב במהלך ההתבגרות המוזיקלי, שאף הוא ניכר בהם. האדם בן השלושים כותב דברים שרוחו וחייו יגיעו אליהם רק בעתיד, והאדם המבוגר, בערוב ימיו, כותב בחדווה שהיתה לו כאדם צעיר. המוזיקה לא מזדקנת.

ג'יימס הילמן על הרביעיות האחרונות של בטהובן. תודה למור קדישזון על הקישור

תגובה אחת בנושא “חשמל”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s