"הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו" (המלצה)

עיצוב הספר הזה כל כך יפה: חיתוך עץ של עצים על הכריכה וכותרת מוארכת – המילה העץ – עם האות ץ בסופה, שצורתה דומה לעץ רם בעצמה. אבל הכותרת מטעה. אין זה ספר על עץ אחד, כפי שאפשר לצפות. יש עצים רבים בספר, ואולי כל עץ הוא "העץ".

כמה מהם נזכרים כבר בעמוד הראשון: עצי פרי הזכורים מן הילדות. אבל הספר מתחיל בתיאור של יחסים עם אביו של המחבר, והעצים נדמים בתחילה עניין שולי למדי. באופן מרומז למדי נמסר כי יערות ועצי פרא היו זרים לאב. זו דרכו העיקרית של המחבר לצייר את דיוקן אביו – על ידי הנוף שלא אהד. הספר הזה הוא גם ספר מסע, מעצי פרי במתחם נשלט, עצים שיש בהם תועלת ורווח, אל עצי פרא (מה שמכונה בשם העברי המופרך "עצי סרק"!). זהו סיפור על הילד שברח אל היער.

אבל המילה "סיפור" אינה מתאימה. זוהי מסה, מגוונת להפליא, דחוסה מאוד אך כתובה בקלות, בספר בן פחות ממאה עמודים: יש בה ביוגרפיה, היסטוריה, כתיבת טבע. היא יכולה להיות מבוא נהדר לעצם העניין הזה, כתיבת הטבע (אם כי , כאמור, יש בה גם כתיבה אחרת, והז'אנר המעורב הוא ה"מסר": אין טבע בלי הלא-טבע – מבלי להיכנס לשאלת הגדרת ה"טבעי" וגבולותיו).

אפשר לומר שהספר מסביר את הכתיבה הרווחת במערב כהימלטות מן היער. כסירוב ליער. מהו היער? מכלול. מארג של צורות חיים שמתקיימות במשוזר. "היער האמיתי, המקום האמיתי של כל מין, הוא סך כל תופעותיו. כולן במובן מסוים סימביוטיות… [אנחנו] מתייחסים למעוף הציפור ולענף העץ שממנו היא עפה, לעלה ברוח ולצילו על הקרקע – כאל אירועים נפרדים" (עמ' 30). הספר אומר כאן משהו על תפיסת הטבע אבל גם על תפיסת בני-אדם בחברה ובספרות. אנו אוהבים גדרות הפרדה. אנו מאמינים בהן. אנו מפנימים אותן אל תודעותינו וקוראים לכך מתודה, השכלה וכו'. אין בכך תמיד רע. הבעיה נוצרת כשהגדר מסתירה ומגבילה.

Cypress Cove woodcut (detail) - Aaron Johnson
(Aaron Johnson, Cypress Cove, Point Lobos, 2006 (detail

קראתי ברצף, ממש לפני "העץ", שלושה ספרים מעולים מאת יהושע קנז (אחרי החגים, מומנט מוסיקלי, האישה הגדולה מן החלומות) ומעניין לחשוב על קנז בהקשר של היער כמקום וכדימוי בספר שלפנינו: קנז מתאר אנשים יחידים, לפעמים בודדים ממש, לפעמים בודדים באופן עוין, אך מנסה – לא הייתי חושב על זה כנראה בלי קריאת העץ – לראות את הכוחות שמשלבים את קיומיהם הנפרדים, שמושכים אותם זה לזה, שמשלבים את גורלותיהם כמו בעל כורחם ולמרות בידודם. ובכל זאת, החברה האנושית בספרים אלו של קנז אינה "יער", אלא עצים מתוחמים שלפעמים שולחים שורש או ענף אל עצים אחרים. לרוב זה נגמר רע מאוד.

כותב פאולס: "האבולוציה הפכה את האדם ליצור שמבודֵד עד חורמה, שרואה את העולם… כאוסף של יחידים… כמעט כל האמנות שלנו בטרם האימפרסיוניזם – או מבַשרו, ויליאם טרנר, מסגירה את תשוקתנו לגבולות מוגדרים היטב… לפרט הבודד הנחלץ מעמימות הרקע" (עמ' 28-29). אגב, התייחסות לציור הסיני מתבקשת כאן, אבל נעדרת.

ב"האישה הגדולה מן החלומות" של קנז הגיבור העיקרי, המרשים, מכוּנה "ההונגרי", אדם הנתון בבדידות קיצונית, עד כדי כך ששמו הפרטי מומר בקטגוריה הלאומית שלו (עד רגע חסד נפלא של גילוי שמו, רק אחרי מותו!). פאולס מדבר על עניין שמוכר לכל מי שמנסה לכתוב בטבע: השאלה האם ועד כמה ללמוד את שמות הצמחים, החרקים, הציפורים, העננים, סוגי הקרקע, וכדומה? מצד אחד, יהיה מייגע מאוד לכתוב שוב ושוב מחדש תיאור של פרח אדום במקום לומר "כלנית"; מצד שני, ידיעה מפורטת מדי שמאפשרת זיהוי של כל עפץ וכל שיר-ציפור וכל סלע הופכת את הטבע למוכּר-מראש, והכותב ישקיע את האנרגיה של נוכחותו בזיהוי ובמתן שמות (המשליכים אותו אל העבר, אל מה שכבר ידוע, לו ולרבים אחרים) ופחות בהימצאות פתוחה ונוכחת בהווה, בהיפתחות אל מה שלא ידוע לאיש, גם לא לו.

כך, מתן שמות לעצים ממיר יער לאוסף של פרטים; אבל "ביער, על פי רוב אי-אפשר להבחין ב'גבול' החזותי האמיתי של עץ בודד, לפחות לא בקיץ"; כמו כן "האבולוציה לא ייעדה את העצים לצמוח ביחידות. הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו" (עמ' 29-30).

אני מציין את מספרי העמודים גם כדי לרמוז שהדיון עד כה, שמוטב שלא אאריך בו, התייחס כולו לשניים-שלושה עמודים מהספר. כמעט אין עמוד בספר שאי-אפשר לצטט ממנו ולדבּר בו. למשל, "בשעה שאנו מתבוננים [בטבע] הוא כביכול משכתב את עצמו, מנסח מחדש" (עמ' 50); "יערות מעולם לא נראו לי דברים נייחים. במונחים פיזיים, אני נע דרכם: אבל במונחים מטאפיזיים, נראה כאילו הם נעים דרכי" (עמ' 55); "שני אופני שִכפול המציאות הבולטים בימינו, המילה הכתובה והמצלמה, נחשפים [ביער] במלוא אוזלת ידם" (עמ' 59). משפט אחרון זה נוגע יפה בפרדוקס שבכתיבת הטבע, שהיא מעשה תרגום בלתי-אפשרי אף יותר מתרגום בין שפות אנוש. כי מי יוכל לתרגם למילים המיית זמזום דבורי דבש שפשטו על פרחי בר, שקיפוּת כנפי שפרירית, ענן אוכל ענן.

אם בתרגום עסקינן, יש לציין לשבח את התרגום לעברית. יופיו של התרגום ניכר במיוחד במעבר הסגנוני לקראת סוף הספר, שהוא תיאור פניני של ביקור ביער אנגלי מוזר. העברית מקבלת כאן ניחוח שירי, ומופיעים (עמ' 90-91) משפטים כמו "היער מחכה, כאילו לְשַדו היקר ביותר הוא הדממה", ו"אני יושב אפוא בחוסר-השֵם".

חלומי הבלתי-מתגשם מזה כבר כמה שנים טובות הוא להקים הוצאת ספרים שתוקדש רק לכתיבת הטבע. בעוד אני מתמהמה, יוצאים בהוצאות אחרות כמה מהספרים שהייתי צריך לפרסם בהוצאתי. ספר זה – בהוצאת "אסיה" שגם הביאה לנו, בין היתר, את "עוברת אורח בדממה" ואת "בשבח הצללים". תודה למי שעושה את העבודה החיונית הזאת ומאמין בספרים כאלה. בימינו אין ספרים חשובים יותר מאלו בעולם, לָעולם. יהא זה "ספר השנה" שלי.

—–

העץ, מאת ג'ון פאולס, מאנגלית עידן לנדו, עריכת התרגום יעל ינאי, עיצוב וסדר נדב שלו, תמונות: אהרון ג'ונסון, הדפסה: קורדובה, הוצאת אסיה 2020 (1979).

4 תגובות בנושא “"הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו" (המלצה)”

  1. תודה רבה, דרור.

    המשפט האחרון-אחרון בספר מתקשר לפרדוקס הכתיבה על הטבע. פאולס סב לאחור להביט על היער – אבל גם על הטקסט שיצא תחת ידיו. "בא קיצו, השריית מוות לעליו החיים" מרמז לתהליך שבו מפיקים נייר מגבעולי צמחים. הנה אני, מהרהר פאולס במרירות, הפקתי נייר מן העצים, ובכך המתתי את כל מה שחי בהם. יש שם ממש סירוב מוסרי לכתוב ישירות על הטבע. פרדוקס.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s