מתחת הקרח השקוף למחצה (לזכר ברי לופז)

דגימת פלנקטון אווירי, תצלום מיקרוסקופי בהגדלה פי 500, Dartmouth Electron Microscope Facility, Dartmouth College

באמצע הקריאה ב"חלומות ארקטיים" של ברי לופז (Barry Lopez) הגיעה הידיעה על מותו לפני כמה ימים (25.12.20), בגיל 75. לופז היה אחד מכותבי הטבע החשובים ביותר בעולם – מבקר אחד אף הכתירו לכותב הטבע החשוב ביותר של זמננו. למיטב ידיעתי אף אחד מספריו הרבים (בדיוניים ולא-בדיוניים) לא תורגם לעברית. בארה"ב הספר הנ"ל היה רב-מכר.

לגמרי במקרה אני קורא במקביל, בפעם השנייה, את "חיי נישואים" של דוד פוגל (1930). הפעם הראשונה היתה סמוך לצאת הספר במהדורת מנחם פרי, כלומר בשנות בית הספר התיכון (1986; זו גם שנת יציאתו לאור לראשונה של הספר של לופז). זה היה ממש מזמן. הקריאה במשפטיו של פוגל מסבה עונג רב, אבל – כמו בהשוואה המקרית שערכתי בין הפרוזה של יהושע קנז ו"העץ" בפוסט הקודם – יש משהו כמעט מבהיל בקריאה לסירוגין בשני הספרים. אלו שתי יצירות משוכללות ורבות עניין. ובכל זאת, אני קורא שורות כאלה, של לופז – שספרו הוא תיאורי מסעות באזורים הארקטיים –

"כשאתה שוכב פרקדן באי אלסמיר [הצפוני באיי קנדה, ד"ב] בתוך טוּנְדְּרָה נמשכת, בלי בעלי חיים בסביבה, בלא סימן לנוכחות אדם, הנך יכול לחוש את השקט משתרע כל הדרך עד לאסיה… אתה יכול לשבת שם לזמן ארוך כשתולדות האנושות מונחות כמו אבן בכף ידך. הדממה, האור הזך, מבקשים זאת".

או

"הסלעית האירופית [ציפור שיר קטנה] מגיעה [לאזור מצרי ברינג] מרוסיה כל אביב יחד עם [ציפורים אחרות]; ייתכן שכמה מהסלעיות הגיעו מערב הסעודית, אולי אף מהגבול הצפוני של הסהרה".

או

"לפעמים אפשר לאתר לווייתן מסוג בלנה גרינלנדית משייט ממש מתחת הקרח השקוף למחצה. לעתים קרובות יותר אפשר להבחין שם בעדרי לבנתנים מלֻווים בגוריהם האפורים".

או

"…התמונה הפלאית של האוקיינוס הגדול של פלנקטון אווירי, אותו יקום כמעט עצמאי של עכבישים המרחפים כבלונים ויצורים עדינים דמויי זחל, הנסחפים מעל לפני האדמה בקיץ".

[פלנקטון אווירי הוא שם קיבוצי לסוגים שונים של יצורים זעירים, נבגים, חרקים, עכבישים, חיידקים, וירוסים ועוד, המהווים מעין מקבילה לפלנקטון הנסחף באוקיינוסים. לופז מתכוון למנהגם של כמה עכבישים לעלות למקום גבוה ולשלוח קוּרים אל על, במטרה להיתפס ברוח ולנדוד הרחק; ד"ב]

זה רק מדגם מקרי מהפרק על נדידות ארקטיות בספר. ואז אני עובר לרומן של פוגל. אני מחפש בו את עולם החי, עם מרחבי העולם שהם "מביאים" איתם. ואין. הוא נעדר לגמרי. בקריאתי הנוכחית הגעתי כרגע רק עד סוף החלק הראשון, ויש בו כמדומני רק בעל חיים אחד – וזהו תוכי מדבר בכלוב. הרומן של פוגל, במסגרת מטרותיו והזירה שהוא יוצר הוא יצירת מופת. אבל אם לא מקבלים את הנחות היסוד המרחביות והקיומיות של הרומן – והוא רק אחד מבין אלפים – מתקבלת תמונה מדכאת: זהו עולם שבו אנשים סובבים בין בתים ובתי קפה, ועסוקים במערכות היחסים הארוטיות שלהם ובהישרדות חומרית (הלוואות, חיפוש עבודה וכדומה). רוחב העולם המדהים המתואר אצל לופז – שהוא רוחב העולם כמות שהוא – מעומק שׂחיית הלווייתנים למעוף העכבישים ברוח; ממדבריות ערב ועד אלסקה; הדממה ה"נשמעת" מהרי אלסמיר ועד אסיה – כל אלו ורבים אחרים המופיעים בספרו פשוט אינם קיימים אצל פוגל וסופרים אחרים, אינם ולא יכולים להיות חלק מן הרומן, מפני שרק שכחתם ודחיקתם אל מחוץ לתודעה מאפשרים את העיסוק הרציני והמפורט בשאלת היחסים המתוסבכים בין גבר אחד, אישה אחת וחוג מכריהם הקרוב. מה היה עושה גורדווייל, גיבורו של פוגל, אילו היה רואה לווייתן לבן מתחת לקרח שקוף למחצה? איני יודע. זאת שאלה מופרכת.

לבנתן. תצלום: Javier Yaya Tur

איני משווה בין הספרים; שניהם ספרות מן המעלה הגבוהה ביותר. אבל אחרי כמה עשרות שנים של קריאת ספרים מסוגו של "חיי נישואים" – ספרות עירונית ואנושית – אני הולך ומבין, לא בשמחה, כי ייתכן שעיצבתי את חיי בהשראת הרומנים האלה, מבלי להיות מודע לכך. הם קבעו את אופק האפשרויות העירוני כאופציה סבירה ואף מעניינת של חיים.

בשנים האחרונות אני הולך ומשתכנע כי כל הספרים האלה, לרבות הטובים ביותר, הם למען האמת ספרות אסירים, ספרות בית סוהר. המופתים של הסיפורת האירופית, האמריקאית והעברית, ברובם, מתרחשים בתוך הכלא נטול החומות שאנו קוראים לו עיר. הקאנון הספרותי הוא ברובו קאנון של ספריית בית הכלא. אם מתעלמים ממגבלות המרחב והתנועה והחיים שהספרות הזאת מתארת באופנים משוכללים ומרהיבים – אין שום בעיה. אבל איך אפשר?

לפי קו מחשבה זה סיפורי האימה של אדגר אלן פו, כמו "הבור והמטוטלת", אינם ממש פנטזיה. הם קרובים לריאליה יותר ממה שנדמה; הם רק מקצינים את הקלסטרופוביה של תכנון העיר ושל האדריכלות המודרנית; כך, רומן כמו "זכרון דברים" של יעקב שבתאי הוא רומן על בית סוהר פתוח, וככזה הוא גם רומן של אימה מתונה. רק חשבו על הדמויות המרכזיות בו ועל חייהן ומרחביהן; חשבו על רצח הכלב בתוך חצר הבית-חומה של "מעונות עובדים". זה מפחיד למדי.

הסלעיות חולפות מעל לראש, והלבנתנים מתחת לרגליים, עכבישים נישאים ברוח. והספרות, ואנחנו בעקבותיה – לא רואים. ואת העולם הצר שכּן רואים אנו מתארים בהתפעלות במונחים של חירות הדמיון, של רוחב אופקים, של אינסוף.

"לאסקימואים לא קל להבין את הניתוק שלנו מעולם בעלי החיים. בעבור רבים מהם, לִחיות בהפרדה כזאת מקביל להיפרדות מהאור או מהמים. קשה לדמיין איך עושים דבר כזה".

ברי לופז (2020-1945)

7 תגובות בנושא “מתחת הקרח השקוף למחצה (לזכר ברי לופז)”

  1. הי דרור, נהניתי מאד. וגם נזכרתי בציטוט הזה מ׳בית מטבחיים חמש׳ של וונגוט, על הניסיון להסביר את תפיסת הזמן של האדם לחוצנים שתופסים את העולם בארבעה מימדים. רק תחליף את המילה ״זמן״ במילה ״טבע״ או ״מציאות״ והתיאור יכול להתיישב לא רע עם תמונת הכלא שאתה מציג. מזכיר את הרקע: בילי בן כדה״א מועבר לכוכב טרפלמדור ומוצב שם במעין גן חיות, והמדריך מסביר למבקרים.

    There was a lot that Billy said that was gibberish to the Trafalmadorians. They couldn’t imagine what time looked like to him. Billy had given up on explaining that. The guide outside had to explain as best he could.

    The guide invited the crowd to imagine that they were looking across a desert at a mountain range on a day that was twinkling bright and clear. They could look at a peak, or a bird, or a cloud, at a stone right in front of them, or even down into a canyon behind them. But among them was this poor Earthling, and his head was encased in a steel sphere which he could never take off. There was only one eyehole through which he could look, and welded to that eyehole were six feet of pipe.

    This was only the beginning of Billy’s miseries in the metaphor. He was also strapped to a steel lattice which was bolted to a flatcar on rails, and there was no way he could turn his head or touch the pipe. The far end of the pipe rested on a bi-pod which was also bolted to the flatcar. All Billy could see was the little dot at the end of the pipe. He didn’t know he was on a flatcar, didn’t even know there was anything peculiar about his situation.

    The flatcar sometimes crept, sometimes went extremely fast, often stopped – went uphill, downhill, around curves, along straightaways. Whatever poor Billy saw through the pipe, he had no choice but to say to himself, “That’s life.”

    >

    אהבתי

  2. נו טוב, הכבלים שמגדירים אותי לא נעלמים במרחבי הטבע. אמת?

    בתאריך יום ו׳, 1 בינו׳ 2021, 20:04, מאת מתחת לשולחן ‏:

    > דרור בורשטיין posted: " דגימת פלנקטון אווירי, תצלום מיקרוסקופי בהגדלה פי
    > 500, Dartmouth Electron Microscope Facility, Dartmouth College באמצע הקריאה
    > ב"חלומות ארקטיים" של ברי לופז (Barry Lopez) הגיעה הידיעה על מותו לפני כמה
    > ימים (25.12.20), בגיל 75. לופז היה אחד מכותבי הט"
    >

    אהבתי

  3. תודה, נהניתי לקרא. והעלה בי שאלות של מציאות , עלילות אפשריות ובחירות. וגם נזכרתי ב"ההמצאה של מורל" (אדולפו סיוי קסארס), שם הכותב, שהוא גם גיבור הסיפור, מגיע כפליט נרדף בגין פשע שלטענתו לא ביצע, לאי בודד. ואחד הדברים שמשכו את תשומת ליבי היו תיאורי הטבע המהמם והמאיים מול אדריכלות חמורה ודוממת. מסתבר שה"חיים" על האי הם לא חיים אלא דימויים ויזואליים (הולוגרמות?)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s