אחימן

אמר רב: משה רבּינו עשר אמות היה, שנאמר "וַיִּפְרֹשׂ אֶת־הָאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן"; מי פְּרָשׂוֹ? משה רבינו פְּרָשׂוֹ. וכתיב: "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ". אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: אם כן, עֲשִׁיתוֹ למשה רבּינו בעל מוּם.

(בכורות מד, ע"א)

© Naoto Fukasawa, Deja Vu Stool

בגיל שמונה עשרה הגיע לגובה של חמישה מטר ומאז כמעט שלא גבה עוד. אמו התביישה להודות שהוא נולד בגובה מטר שמונים. לא ראו עליה בהריון. אולי הוא היה מקופל שם כמה פעמים על עצמו כמו פנקס או אקורדיון. או מוכנס בתוך עצמו כמו טלסקופ חוּליות. היא לא היתה חושבת על האפשרות הזאת אלמלא הוא ביקש ליום הולדתו החמישי (שני מטר ושבעים ושבעה ס"מ) אקורדיון וליום הולדתו העשירי (ארבעה מטר ושני סנטימטר) טלסקופ חוליות. קנו לו. אחר כך היא חשבה שהוא רצה לרמוז לה משהו במתנות שהוא ביקש. "אולי באופן לא-מודע", אמרה לבעלה. בעלה היה מטר שישים. עם נעליים. הוא אמר לה, "אורלי, לא-מודע, מה לא-מודע, אין לו שום לא-מודע. עם גובה כזה פלא שהוא יודע את האל"ף-בי"ת".

שָנים אביו חשד. אם בנו כל כך גבוה, ואם אשתו גם היא אינה מן הגבוהות, אולי ישנם דברים בגוֹ. שנים הוא כבר רוצה לשאול אותה, להתנפל בהפתעה ולהטיח: אז מה? שכבת בסתר עם ענק? אבל הוא לא יכול לומר את זה. עדיין לא מצא את זמן ההתנפלות. כשמשה הלך לישון (צירפו לו שתי מיטות בטור ובכל זאת הוא צריך קצת לקפל רגליים בלילות) אביו ניגש בשקט וישב ליד ראשו, האיר עליו בעששית. קשה לומר אם הוא דומה לו. הוא לא היה דומה לשום דבר. הגובה היה כבר ארבעה וחצי מטרים, אבל ידיו, ראשו, רגליו – היו בגודל ממוצע. הגובה התפתח לו מהמותניים ועד לכתפיים. הם שאלו את הרופא בהדסה עין כרם. אמר להם שיש מין מֶתֶג על הגֶן, ושאצלם השאירו את המתג כנראה פועל כל השבת. הם לא הבינו למה הרופא צוחק.

זה לא היה אפילו גובה מעשי. על כדורסל לא היה מה לדבר, הוא החטיא מלמעלה את כל הזריקות. ניסו לשלב אותו בעבודות בניין. להרים קרשים מלמטה לקומות גבוהות. אבל ידיו היו קצרות וחלשות מדי. אפילו לצבא הוא לא גויס. הוריו תהו אם זה בגלל הגובה. פטרו אותו מהשירות בשל סעיף "אי התאמה" כללי. "אי התאמה?!", זעף אביו. "עדיף כבר שיגידו: מפגר".

אבל הוא לא היה רפה שכל. אמנם לא הצטיין במדעים מדויקים אבל גילה בקיאות ביצירות ספרות וגם בלימודי תנ"ך הצליח. אין זה מפתיע שאהב את כל אותם הענקים הנרמזים במקורות. הפסוק מסֵפר במדבר המספּר על "אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק" שָׁבָה את דמיונו. בחלומו הלכו פעם ארבעתם לשלול שלל. אחימַן, שֵׁשַׁי, תלמַי, משה. אך החלום נשכח. גם השלל הרב שהם לקחו בחוזק יד ממדכאיהם הנמוכים.

הוא התקשה לכתוב. היד היתה קצרה מדי ורחוקה מדי מהעיניים. עם הקריאה זה הסתדר יותר. הרכיבו לו מתקן והוא דפדף בספר בעזרת מקל ארוך שבקצהו מין תופסן.

בגיל אחת עשרה פגש בגור ג'ירף בגובה של שני מטרים. הג'ירף התקרב אליו וכרע על ברכיו והביט לו בעיניו. משה הילד נפל על צווארו. זה אף צולם והגיע למהדורת החדשות. מאז אותה כתבה היו קוראים לו מאחורי גבו איש הג'ירף, כמין גרסה פרודית על גיבור-על כמו איש העטלף או איש העכביש. כי בניגוד אליהם לא היו לו כל תכונות ייחודיות. הוא לא נלחם ברוע המוחלט. הוא לא… הוא לא.

ביום הולדתו השמונה עשרה לקחו אותו הוריו שוב במשאית המשפחתית אל גן החיות התנכ"י. אבל המנהל זכר אותו, מובן, כזה דבר לא שוכחים, איך מוטי קירשנבאום עלה על הסולם כדי לראיין את הילד. לקחו אותו אל המתחם. עברו שבע שנים מאז. אבל עוד ממרחק של כמאתיים מטר הג'ירף, שבינתיים התבגר, הפנה ראשו אל דרך הגישה. עתה היו שניהם באותו גובה. ג'ירפים אחרים פסעו לכיוונים והתקרבו. המנהל שאל, "אתה יודע איך קוראים לו"? משה אמר שלא. "מה לא? אבל הרי אתה נתת לו את שמו", אמר המנהל. "אז, כשהיית כאן, כשהיית עוד קטן. אינך זוכר"? ולא. הוא לא זכר. "תגיד, ברח לך השכל?", התרגז המנהל. "אחימן קראת לו, אחימן", אמר המנהל. "כן…", התעורר הזיכרון במעמקי משה. "כן… אחימן", אמר. הג'ירף לחש משהו מעומק צווארו. איש לא שמע מה שאמר. משה שמע. הוריו והמנהל עמדו מתחת לרגליים הגבוהות של הג'ירף כמו מתחת לסככה ותוך דקות סיכמו בצֵל את הפרטים.

והפרטים היו שהוא נשאר איתם. מינו אותו למטפל של שלושת הג'ירפים הזכרים. אמם חלתה מזמן ומתה. היה הולך אתם להסתובב, מטה לכיוונם עצים וצמרות ומעסה להם את צווארם. ידיו אפילו התארכו קצת אחרי תרגול ומתיחות. קרצף אותם כשרֵיחם, שהיה כניחוח של חנות שטיחים קדומה, היה כבד מדי. הוא גם סיגל לו מין כפיפה קדימה כדרכם. למד תוך כמה שבועות את עיקרי שפתם העמוקה, החרישית. למד מהם לכפוף את צווארו כדי לשתות ולא להתעלף עם הזדקפו. קרא בשלט של מתחם המגורים שלֵב ג'ירפה משקלו כעשרה קילוגרם, הבין מדוע כה כבד היה עליו לבו כל השנים.

והגיעו ימות החמה. העצים הדלילים לא הצלו ליצורים הגבוהים. וילדים ומבקרים החלו להגיע משהתפשטה השמועה על הג'ירף האנושי. למראה של ג'ירף מנומר כבר התרגלו, ראו בטלוויזיה, בספרים. לא למראה האיש. המנהל הודה שרוב המבקרים באים לראות אותו. לא את האריות. לא את הזברות. הוא לא סיפר לו על מסע פרסום חובק עולם. על רשימות ההמתנה לצפות בו, על שוק שחור של כרטיסי כניסה. מתוך המתחם משה לא ראה את זה. ומהוריו הנמוכים קיבל רק מכתבים קצרים. מעת לעת היתה הדודה נופלת למשכב ואז על סף המוות, כשכּל הרופאים, היתה נזקפת ויורדת אל תוך נעלי הבית הישנות, ניגשת למטבח, מעמידה סירים.

עברו ימים ושבועות. הוא לא יכול היה לשאת עוד את המבטים הדוממים של הצופים שבאו מדי יום. לכן ביקש ואף קיבל קרשים. אמר שהוא צריך מקום לגור, הוא לא יכול להיות בשמש כל היום. המנהל ניסה להתנגד. ולבסוף סיכמו שהוא לא יישאר שם ליותר ממחצית שעות הפעילות של גן החיות. הביאו לו קרשים ויריעה של אוהל. בנה בקתה גבוהה, פרשׂ עליה את היריעה. ובלילות הקיץ הוא ואחימן ושני האחרים – ששי, תלמי – היו יושבים שם במסתור ומביטים בכוכבים מבעד לפתחי תצפית שהוא הותיר לאור ולאוורור. מטבע הדברים הם אהבו לצפות בקבוצת הכוכבים ג'ירף שבין הדובה הגדולה וקַסְיוֹפֵּאָה. הכוכבים שלה היו חיוורים אבל היו אלה הכוכבים שלהם.

משה קרא וסיפר להם כי בעוד ארבעים אלף שנה החללית ווֹיאג'ר 1, ששוגרה בשנה שהוא, משה, נולד, תעבור במרחק שנת אור וחצי מהכוכב הזה שבג'ירף, הצביע על פיסת רקיע ריק. אמר להם שכוכב האלפא בקבוצה גדול פי יותר משלושים מהשמש ומאיר חזק פי יותר משש מאות אלף ממנה. לפני כשני מיליון שנה נולד. בכפר קטן, רחוק מאוד. כמה רחוק? זה ששת אלפים שנות אור. זהו אחד הכוכבים הכי רחוקים שעוד אפשר לראות בעין, הוא אמר. והם עמדו בתוך ביתם והסתכלו בו. הביט בהם מתבוננים, כאילו נועצים ראשם בתווך בין הכוכבים, קרובים עד סכנת כוויה.

באחד האביבים נפלה דממה. פתאום כבר לא הגיעו מבקרים. יצאו מהמחסה ולא היה שם איש. גם לא המנהל. מכתב היה נעוץ בפתח המתחם. הוריו כתבו לו על נגיף חדש, שוב נצטווו כולם להישאר בבתיהם. המנהל חלה, וכל הונו הפתאומי לא עמד לו להציל את ריאותיו. אמרו שהחיות שלו הדביקו. אמרו שזאת שפּעת קרנפים.

עבר שבוע. מזונם אזל. בבעיטה קלה פתחו את השער. חיכו ללילה. כוכבי הג'ירף עלו, והם הפנו להם עורף והחלו ללכת דרומה. הכבישים היו ריקים. שדות ועצים לבלבו באביב. גשמים קלים ירדו כדי לסייע לצומח ולענקים. עצרו בשדות בשפלה הפנימית ואכלו. שתו מבריכות הדגים והגשם. בתחנת דלק מצא משאית עם מפתח בפנים. עלו ונסעו. ירדו אל הנגב. הגיעו לגבול. השומרים נבהלו מהאיש הגדול שראשו הגיח מפּתח הגג. עיכבו אותו. שומר אחד פתח את דלת ארגז המשאית והאיר פנימה. המפקד שאל מה יש שם. אין שום דבר, זה ריק, ענה לו השומר. והמחסום הורם. הלבבות הלמו כבדים. ירדו למצרים.

כשהגיעו לנילוס יצאו מהרכב וטבלו עד ברך במים. לא היה צריך לומר מילה. מדי פעם המהמו. משה השיב בהמהומים. הוא לא היה רהוט. אבל הכוכבים התוו את הכיוון.

על גבול סוּדן ואתיופיה עצרו וירדו באמצע הלילה. הביטו לאחור, אל הצפון ממנו באו. הכוכבים היו שם, בהירים יותר, חמים יותר. הג'ירף הכוכבי, שמִגן החיות נראה בקושי, זהר במלוא גודלו בגובה הרקיע. לאור הכוכבים ראו מאה ג'ירפות אשר עמדו שם. באור הכוכבים הן התגלו בהדרגה ואז הופיע גם הירח הנמוך. פתאום משה חש כאילו הצטמק גופו וכל מומו אבד לו. לרגע חש עצמו קטן ואנושי כמעט. אחימן ושני האחרים הלכו ונספגו בין קרוביהם הרחוקים כקרח שנמס אל ים. ריח חזק של שתן ג'ירפות ושטיחים אפף את המרחב כמו בהתפרצות פריחה. אביו עמד בחושך בין הענקים, אכל עלים בשקט מצמרת עץ.

[פורסם ב'הליקון' 132, בעריכת נוית בראל]

5 תגובות בנושא “אחימן”

  1. דרור, מצאתי כבר כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הגדיל להם תורה ומצוות ואיכא דאמרי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הגדיל להם ב-1.99 ש"ח (כמו גלידה במקדונלדס), אבל עוד לא מצאתי כי הגדיל להם ב-1.99 מטרים (לכל-הפחות)! יחד עם זאת, מדרשה זו למדתי על כך ששעה של-Marvel יש ביקומם את הענק הירוק (Hulk) — לנו יש (בבחינת יקום פורקן מן שמיא) את איש הג'ירף מגן החיות התנכ"י, על אף שהטבע מעניין אותו יותר מיהנדס של בעלי-בתים! https://www.youtube.com/watch?v=XVcmwfkza08

    אהבתי

  2. אהבתי. היה כיף לשייט על כנפי הדימיון והשפה העשירה עם משה הגבוה מגן החיות התנכי למצרים.
    כבדות הלשון הומרה בגובה רב.
    וגם, מצאתי את השם אחימן מסקרן.
    תודה.

    אהבתי

  3. נקודה מעניינת לגבי הדרשה של רב. שמו של רב לא היה רב. רב היה הכינוי בגלל גדולתו בתורה. שמו האמיתי היה, אבא בר איבו, בגלל גובהו קראו לו, אבא אריכא.
    הדרשה של רב באה כנראה לבטא את עדיפותו על פני חכמים אחרים. גובהו מבטא את בכירותו כמו שגובהו של משה רבנו ביטא את עדיפותו על פני כולם

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s