ברקים של אדמה

ת'ורו כתב ביומנו (29.10.1857) שהליכה על הר דומה לדריכה מלאת יִראה על פניו של אל המופנים כלפי מעלה (It is as if you trod with awe the face of a god turned up). איני עולה בהר אלא יורד בעמק אבל ההרגשה דומה. מהפָּנים המופנים מעלה פורצים בכל מקום זיפים דוקרניים, גדילנים ובעיקר ברקנים. צבעם שבין סגול לוורוד כהה מרהיב, ובהצטופפם לאורך השביל הם יוצרים גלימת מלכוּת מחוספסת, לא גנדרנית. הם מוגדרים כצמחי מעזֵבות, אבל אין לי עניין בהגדרות. זוהי תפארת פשוטה, נעטרת קוצים. הצבע הזה מייפה ומרכך את דיבורו המיליטריסטי של הקוץ.

קוץ אחד שלוח לפנים כלשון וקוצים אחרים מזדקרים כקרני ראם. הם עומדים על סף השביל וברור כי רק מכוח התאפקות (או גיזום ודריכה) אינם ממלאים גם את הדרך המשמשת אותנו למעבר. התפרצות הקוצים מסמנת רצון נרחב יותר. ניכּר שהם רוצים להיות בכל מקום, לרוחה ולגובה. בכך הם דומים לנו, בני האדם. חלקם גבוהים ממני. חלקם שורטים את תחתיתו של ירח השחר העולה בצפון מזרח. כל כולם אומרים: "וּפָרַצְתָּ" (בראשית כח, יד).

הקוצים בוקעים מהאדמה כמו זיפים או כמו מחשבות. תמיד אני פוגש בהם כשהם כבר במלוא גובהם, כמו ליצני-קפיץ המזנקים מקופסה. את התפרצות הקפיץ איני רואה, דומה כאילו בבת אחת הגיחו ועלו. אלו ברקים של אביב היוצאים מלמטה למעלה, מאדמה לשמים, אחרי הגשמים ולפני ימות החום, תשובת האדמה לברקי החורף שנשמעו כאן עד זה לא מכבר. מחשבה עונה למחשבה.

במבט מרחוק זוהי חומת קוצים ותו לא. רק בעבורנו יש לקוץ משמעות שלילית. אין לדעת אם הברקן הסורי שלפנינו הוא הברקן שעליו חשב התלמוד, אבל לצורך העניין זה יספיק: "משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין" (סוטה כא, ע"א). הקוצים מפחידים את האדם כמו בורות, חיות טרף ושודדים.

זאת נקודת מבט אחת, נקודת המבט של בעלי העור הרגיש, אבל היא אינה היחידה. במבט מקרוב מתגלה שאין כמעט קוץ כאן שאינו עיר מקלט קטנה של חרקים ועכבישים. פרפר (זנב סנונית נאה); חיפושיות (פרחיות נעמי ונחושתית הקוצים); נמלה שעכביש שיתק והיא תלויה על קוּר מקצה קוץ; יקרונית החריע ארוכת המחושים (מחושיה ארוכים יותר מהגוף שלה – יש גם אנשים ונשים כאלה); דבורת עצים; דבורת דבש, ועוד. לכל יצור ישנו הקוץ שלו, כלומר פרח-הקוץ שלו. אולי הם מנצלים את הקוצים להגנה מפני ציפורים ואוכלי עשב, ואולי הם פשוט נהנים מן הפריחה המזומנת בשפע.

מדוע זה מרגש כל כך למצוא את מגוון היצורים האלה, מפרפר ועד עכביש, מדבורה ועד חיפושית, על אותו צמח קוצני? איזו הבטחה ותקווה יש בדימוי הטבעי הזה, של ריבוי ומגוון על פרח-קוץ אחד?

3 תגובות בנושא “ברקים של אדמה”

להגיב על רחל קדרון לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s