מילים של שלום

חלק מהמבוא לחוברת "גדול השלום", הליקון 129 [אוקטובר 2019]

במודעה של חברת מכוניות כלשהי שפורסמה לפני עשר שנים, נכתב "הלוואי שיבוא שלום…" לצד שלט דרכים המציין את מספר הקילומטרים לראש הנקרה, לפריז וללונדון. הרעיון הוא שאם יהיה שלום נוכל לנסוע בדרך היבשה לאתרי תיירות באירופה. מדינות ערב יהפכו מ"שקופות" – בהיותן מעבר לגבול ולמיסוך התודעתי הפוליטי המגדיר אותן כ"מדינות אויב" ותו לא – ל"שקופות" בהיותן רק דרך שנפתחה עבורנו: קיצור דרך. המפה התודעתית הישראלית בהווה ניבטת מתוך הפנטזיה הפרסומית: חיבור יבשתי ישירות ל"עולם המערבי" תוך דילוג על "העולם הערבי". לא נסיעה לחוף נאקורה בלבנון אלא ללונדון ולפריז. מאחורי השלט ממתין נוף ירוק שאמור להיות אירופאי; ברור שהכוונה אינה לנוף לבנוני.

המרחקים הנקובים בשלט אינם נכונים. הם מבטאים כנראה מרחק בקו אווירי, ולא בקו נסיעה יבשתית. המרחק לפריז בדרך היבשה (תלוי איך נוסעים – דרך ירדן וסוריה בכביש המהיר או דרך כביש החוף הלבנוני, בפקקים) הוא לפחות 4,200 ק"מ. לא מפתיע שהוגי המודעה, שהתיימרו לתאר מסע יבשתי, ממשיכים לחשוב במונחים של טיסה. בעבורם הנסיעה בעידן השלום היא כמו דרך מנהרה, שבה הדרך לא חשובה, רק היעד. מתוך דרך מחשבה כזאת על העתיד לא סביר ש"יבוא שלום" בהווה, מפני שהשלום הנכסף מוגדר מראש כמצב של ניכור, של ריחוק, של התעלמות מהמרחב, כלומר השלום מוגדר מתוך הלך הרוח של מצב המלחמה. ואם הפנטזיה על שלום, כפי שהמודעה מבטאת, היא בעצם תודעת מלחמה, מה הסיכוי להגשימה? ובעצם, מה הטעם בהגשמתה?

גיליון זה של הליקון הוא ניסיון לומר "מילים של שלום" (נתן זך, "ציפור שניה") בשירה. המילה "שלום" הייתה שכיחה למדי בשיח הפוליטי בישראל במאה ה-20. שכיחותה אף התגשמה בשני חוזי שלום (עם מצרים ועם ירדן) ובמציאות מתעתעת של "תהליך שלום" מדומה שהביאה להסכם של "חצי שלום" עם הפלסטינים, הסכם שנכון להיום לא נותר ממנו דבר. מובן, מילים של שלום אינן יוצרות באופן ישיר מציאות גיאופוליטית של שלום. אבל אנו כותבים כמיטב יכולתנו ועל מה שהוא בגדר האפשרי, בלא כל קשר לתוצאה.

שלט הפרסומת מזכיר לי שלט אחר, לוח זמנים של הרכבת בתקופת המנדט הבריטי, שהתבססה על רשת מסילות הברזל העות'מנית:

בניגוד לפרסומת, זו אינה פנטזיה עתידית אלא מסמך היסטורי ממשי. אבי נולד שלושה חודשים לפני שלוח הזמנים הזה נכנס לתוקפו, כלומר משתקפת כאן מציאות חיים קרובה. יוצאים מחיפה מזרח ב-8 בבוקר לרוחב עמק יזרעאל. חלק מהתחנות קיימות גם היום: כפר יהושע, כפר ברוך… אחרי קצת פחות מ-12 שעות (היום הרכבות מהירות בהרבה) מגיעים לדמשק. בימים שני, רביעי ושישי אפשר להחליף רכבת בתחנת אדרעי (המתנה של 56 דקות בתחנה) וממנה לנסוע לעמאן (רבת-עמון). בכיוון ההפוך, הסורים היוצאים מדמשק ב-7:50 בבוקר יגיעו ב-20:30 לחיפה. ארוחת בוקר בדמשק, "הצגה שנייה" בסינמטק חיפה במרכז הכרמל. שלום אינו מושג מופשט ועמום. הוא בא לידי ביטוי בדברים מוחשיים כמו לוח זמנים של רכבת, פתיחה של מרחב, פתיחה של נופים, של לשונות, של תנועה, של מוזיקה, של שירה אחרת. זה היה אפשרי בימי חיי הורינו, מדוע שזה לא יהיה אפשרי בימי חיי ילדינו ואולי אף בימי חיינו.

לפעמים די בעיון במילון כדי להבין במה אנו עוסקים. מילון אבן שושן מזכיר לנו כי שלום פירושו לפני הכול "שַׁלְוָה, מְנוּחָה, שֶׁקֶט": דברים שאדם יכול לחוש בגופו. אבל מדובר כמובן על משהו עמוק יותר, משהו שהמילה הרמוניה מתאימה לו יותר, היות שהוא מונח המצביע על קיום הדדי של לפחות שני גורמים, בעוד ששלווה, מנוחה ושקט יש גם למתבודד הנהנתן הנוסע לפריז וללונדון. מאותו שורש גזורים גם מילים כמו שלמוּת, השתלמות (שפירושו "הִשְׁתַּכְלֵל, נַעֲשָׂה מֻשְׁלָם יוֹתֵר, מִלֵּא אֶת הֶחָסֵר לוֹ") ותשלום. כל אלו קשורים זה בזה, משלימים זה את זה. אין מדובר במצב אוטופי ונעדר קשיים, אלא במשהו מוחשי ולא חף מבעיות, כמו לוח זמנים של רכבת. לוח הזמנים הזה הוא סמל למה שמצב המלחמה המתמיד חמס מאיתנו ומשכנינו. המבוא והשירים המובאים כאן אינם מדברים כמעט על ההרס, על היגון שאין לו שיעור, על הייאוש, על הפליטוּת. החוברת הזאת מנסה, עד כמה שהדבר קשה, להניח שיש אפשרות לעתיד אחר.

*

שלום מאפשר לפַנות משאבים מהישרדות להוויה, ושירה היא שפת ההוויה. הוא מאפשר זאת לכל הצדדים בעימות. היעדר שלום הוא טרדה מתמדת, רחש רקע שהופך לשקוף ולטבעי, דריכות מתמדת המתמקדת בקיום הגוף הפרטי והלאומי. היעדר השאיפה לשלום הוא כניעת גוף חולה למחלתו, התרגלות לכך שהמחלה היא מצב נורמלי.

שלום מאפשר להתקרב אל שלמות. להגיע – ממילא אי אפשר. אבל יש רחוק מאוד ורחוק פחות. היהדות לגווניה אינה פציפיסטית בדרך כלל, אך יש שלום רב במקורות העבריים העתיקים.^* בסיפא של זכריה ח, יט נאמר "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". זכריה, נביא מאוחר שפעל בתקופה הפרסית, הסמיך ודחס שלוש מילים לסופו של פסוק: אמת, שלום ואהבה. הרישא של הפסוק מוסיפה גם ששון ושמחה. אמת ושלום הולכים ביחד, והיפוכם הוא איבה, מלחמה, שקר ומרמה, ואף הם הולכים יחד.

---

* ראו: ביאליק, רבניצקי, שנאן, ספר האגדה, דביר 2015, עמ' 852–855; אדמיאל קוסמן, מסכת שלום: הסכסוך הישראלי-ערבי לאור מקורות מדרשיים ורבניים, ידיעות ספרים 2014.