אוצר בדויי השם

כותרת הספר הזה היא אחת היפות שיש: "אוצר בדויי השם". גיליתי אותו בְּספרייה-שמאחורי-ספרייה. הספרייה הראשית היא ספריית סוראסקי של אוניברסיטת תל אביב, אבל מאחוריה מוצנעת ספרייה נוספת (בניין גרוס-וינר), המוסווית בבניין שעניינו קבלה ורישום של סטודנטים חדשים. אל ספרייה זו, שאיש, כמדומה, אינו מגיע אליה, נכנסתי, אך לא מצאתי את הספר שחיפשתי. הוסבר לי בהמתקת סוד כי מאחורי הספרייה-שמאחורי-הספרייה, וליתר דיוק מעליה, יש ספרייה נוספת שככל הנראה אינה פתוחה ביום ובשעה שבהם הגעתי, אך אפשר לנסות. בתוך הספרייה שלמעלה יש אגף ובו אוסף מסוים, ובו אמצא את הספר, לכאורה. עליתי שתי קומות, ובפתח הספרייה היה פתק "יצאתי לכמה דקות. למקרים דחופים התקשרו לטלפון…". תהיתי כמה דקות, או עשורים, חלפו מאז הוצמד הפתק לדלת הזכוכית, אבל להפתעתי הספרנית חזרה כעבור זמן קצר.

בספריה שמעל-הספרייה שמאחורי הספרייה מצאתי את "אוצר בדויי השם". ערך אותו שאול חיות (1884-1935) והוא פורסם בווינה ב-1933. הספר סרוק במלואו גם כאן. זהו לקסיקון של המחברים העבריים והידיים שפרסמו בשם בדוי מאז תקופת הגאונים ועד ימיו של העורך – כאלף שנה. מפעל ביבליוגרפי מטורף! מתברר כי השם הבדוי הוא תופעה נפוצה עד מאוד בספרותנו. מאות ואלפי כותבים בחרו לפרסם בשם בדוי. כיום מנהג נאה זה נקוט בידי מעטים בלבד, כמו א"ב יהושע, אלכס חנקין, בן פול או ס' יזהר. מקצת השמות הבדויים הם אטומים למחצה ומבעד להם מציץ השם הרשמי (כמו במקרה של יזהר ויהושע). כיום, רוב הסופרים יעדיפו לשרוף את כתב-היד, בפועל ממש, ולא לפרסמו בשם שאינו שלהם.

האם מצניעות מופלגת, או שמא מחשש מפני זיהוי עם התוכן בוחרים אנשים בשם חדש? האם הם רוצים ליצור לעצמם פרסונה אחרת, ספרותית, "נקייה" יותר? באופן מוזר, המנהג הזה מתחבר עם הנהוג בטוקבקים בימינו, בהם אף אחד לא מזדהה בשמו האמיתי. אולי יש בזה משהו – שהרי הטקסט חשוב יותר ממי שכתב אותו, אם הוא חשוב בכלל. אין לנו כל פרטים על אדריכלים ואמנים גדולים של תרבויות עתיקות, ובכל זאת אמנותם משמעותית לא פחות, ולרוב הרבה יותר, מאָמנים בני זמננו. קוראים רבים קונים ספרים של סופר פלוני בגלל שמו, לפני שעיינו בספר, כפי שהולכים לסרטים לפני הכוכב/ת ולפעמים לפי הבמאי. את הסופר ואת הסיפור שלו (הביוגרפיה הַמְּשֻׁוֶּקֶת) הציבור מכיר יותר טוב מאשר את הטקסטים. זה אולי נעים לסופר, אבל הספרות לא מרוויחה מזה הרבה.

העיון ב"אוצר בדויי השם" מעניין ומבהיל במקצת. הוא מבהיל גם על שום ההבנה שישב מישהו וליקט את ראשי התיבות והכינויים המשונים הללו. איזה עיסוק! מעבר לכך זהו אוצר של רפאים. כמעט בלי יוצא מן הכלל, רוב השמות הבדויים המופיעים בספר התפוגגו ונעלמו מזמן, לא רק השמות הבדויים – אלא האנשים האמיתיים שמאחורי השמות. את המסכה ואת הפָּנים בלע חור שחור בהעלם אחד. יש כינויים שכמה כותבים בחרו בהם, וכולם, הם וכינוייהם, נגוזו כעשן הגפרור. "אחד מדרי מטה" הוא שם בדוי הן של יוסף אליהו טריווש הן של יצחק יעקב ווייסברג הן של משה אליעזר אייזנשטט. במין אירוניה של אֵלַת הזמן, ההצטנעות של המחברים (שכביכול אמרו, "איני אלא אחד מדרי מטה, אחד העם המעיר בענייני דיומא") התממשה, ושמם הבדוי המצטנע הפך לגורלם, כמו "אחד מאלף" (אריה לייב פרומקין) ו"אחד התלמידים" (ראובן בריינין). יוצא דופן מסוים הוא "אחד הרבנים המרגישים" (אהרן שמואל תמרת) שלפני מספר חודשים הועלה מן הבור – כמדומני בלא שהדבר יעורר את הביקורת הישראלית מנמנומה – בידי ההוצאה לאור הירושלמית הקטנה והיפה "ספרי בלימה".

מרתק לבחון את האנרגיה הקולקטיבית שהשקיעו מחברים כה רבים בהמצאת שם עט, משל היו פושעים השולחים מכתב אנונימי המורכב מאותיות עיתון גזורות ומודבקות. רבניצקי, הידוע לנו מ"ספר האגדה", חתם "בר-קצין" (שיכול של רוב אותיות שמו), כמי שחומק מזיהוי אך משאיר קצה-חוט לבלש עתידי. אחר, כמו נח זאבלודאווסקי חתם בר"ש, ובכך טשטש לגמרי את עקבותיו, ואילולי "אוצר בדויי השם" הזה לא היינו יודעים לעולם כי בר"ש הוא לא אחר מאשר זאבלודאווסקי.

הדוגמאות רבות ולקורא ינעם לשוטט בנשף המסכות הזה שכמעט מאומה לא נותר ממנו. אפשר להיחרד מן הבמה הספרותית הענקית שנותרה ריקה ממסכות ומשחקנים, אבל, כמו ההודים שנוהגים לשבת מול גופת המת ולהגות בחיים, אפשר להיעזר ב"אוצר בדויי השם" על מנת להבין מה יש בספרות ובכתיבה ומה צפוי להיוותר ממנה. מי שיצלח את הבדויים ויחליט להישאר בִּפְנים יעשה זאת ללא אשליות, והרי זה אך לטובה.

5 תגובות בנושא “אוצר בדויי השם”

  1. זה באמת נהדר, תודה. זה מזכיר לי את הספרות הפסאודואפיגרפית היהודית של ימי בית שני, שגם בה נעשה מאמץ מכוון לטשטש את זהות הכותבים ולייחס את החיבור לאיזו דמות מופת קדומה, בין השאר כדי לכונן את הסמכות של הטקסט. אומרים על ספר בן סירא שלא נכלל בקנון המקראי דווקא משום שהזדהה בריש גלי בספרו: "עד הנה דברי שמעון בן ישוע שנקרא בן סירא". גילוי שמו גזר כיליון על זכרו והדיר אותו מארון הספרים היהודי (עד שנתגלה במקרה במלוא הדרו העברי בגניזת קהיר ובמערות קומראן)

    אהבתי

  2. מרתק, כולל הנסיבות הבורחסיות במקצת של מציאת הספר. לגבי שורת הסיום ומה שנותר, נדמה לי שכל ברנש (או בר-נש או בר נש) שנמצא "בפנים" ועיניו בראשו מבין שהבור הוא לא רק עתיד ודאי אלא במידה רבה גם ההווה.

    אהבתי

להגיב על מוקי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s