שלום

(פורסם במוסף "הארץ" ביום הזיכרון האחרון ומועלה כאן לרגל יום השנה)

שני זיכרונות ילדותי הראשונים קשורים למלחמת יום כיפור. בזיכרון המאוחר מהשניים אני מציב רגל על שרפרף ואמי קושרת את שרוך נעלי, כשברקע נשמעת צפירת האזעקה של פרוץ המלחמה. הייתי בן שלוש וחצי. הזיכרון השני חייב להיות מוקדם יותר, מפני שבו אני יושב על כתפי דודי, שלום בורשטיין, אחיו של אביו. הזיכרון חייב להיות מוקדם יותר, מפני שבמלחמה זו שלום נהרג, והוא בן 21.

דודי כבר לא היה חייל. הוא השתחרר כמה שבועות לפני כן וכבר נרשם ללימודים באוניברסיטה. הוא הגיע למערכה מיוזמתו. הוא היה כבר רשום כסטודנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם אני מלמד היום. עם עוד שלושה טנקיסטים הוא עלה על טנק במצב גרוע, ללא מקלעים, ללא ציוד אופטי וללא מפות. רק לאחר שנים ייוודעו לנו הפרטים המלאים מפי חברו לצוות הטנק, אמנון כפכפי. בספרו "אשנב 3" מתאר כפכפי איך עלו ארבעתם על הטנק הלקוי ונסעו בלי מפה לרמת הגולן דרך טבריה. בטבריה הושלכו עליהם חבילות ופלים ובקבוקי שתייה קלה מזכוכית. בדרך כמעט רמסו סניף של בנק לאומי. בְּדרך לא־דרך הגיעו לקרבות הבלימה בעמק הבכא.

הטנק שבו שימש שלום כטען־קשר נפגע ב-9 באוקטובר, ודופן הפלדה נקרעה וחתכה את צווארו. הוא נהרג במקום. משה קשתי, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון עד 1970, היה קרוב משפחתנו — הוא היה נשוי לאחותה של סבתי, אמו של שלום שנפל. הוא כבר ידע על נפילת דודי. אבי סיפר לי כי נסע אתו במכונית השרד שלו מחדרה לנתניה. קשתי כבר ידע שאחיו של אבי אינו בין החיים, אבל לא הצליח להביא את עצמו לספר זאת לאבי במכונית. הם נסעו לאורך כביש החוף ודיברו על דברים אחרים. אבי סיפר לי שכאשר הגיעו לרחוב שבו גרנו בנתניה, רחוב ביאליק, הוא ראה מרחוק את אמי, שהיתה אז בהיריון מתקדם עם אחי. היא אחזה בי בזרועותיה, אמר, ומהבעת פניה הבין מיד מה קרה. אחי הצעיר, שנולד חודשיים לאחר מכן, נקרא שלום, על שם דודנו שנפל במלחמה. אולי מסיבה זו — נשיאת שם החלל — התכבד אחי לאחר כמה שנים בהדלקת נרות החנוכה לצדו של שמעון פרס על המדשאה של משפחת קשתי, בווילה שלהם ברחוב המצביאים בצהלה. קשתי עצמו לא נכח באירוע מפני שנפטר באופן פתאומי במסיבת בר המצווה של בנו של נספח צה"ל בלונדון.

לפני כמה שנים שלח לי אבי במייל מודעה על רסיטל שבו ינוגנו "וריאציות גולדברג" של באך בקונסרבטוריון שטריקר בתל אביב. מעולם קודם לכן לא שלח לי הודעות בענייני מוזיקה. התברר כי הפסנתרן, דרור זמל, הוא בנו של שמואל זמל, שהיה חבר נוסף בצוות הטנק (לצד אמנון כפכפי ויוסף שץ). וכך אירע שבעודי מאזין לווריאציות המורכבות של באך חשבתי בעיקר על טנקים ועל משה דיין. הפנים של משה דיין, שעוד בילדותי הפחידו אותי כשראיתיו בטלוויזיה, ריחפו בחלל הקונסרבטוריון מעל לפסנתר הכנף, בחצי עיוורונו שנדמה לי כאיזה סמל פשוט למצבנו ולמצב הנהגתנו מאז ומעולם. מלחמות ישראל נראו לי, בעודי מאזין למוזיקה של באך, כמוזיקה של וריאציות מתחלפות, היסטוריה של וריאציות עשירות בהמצאות, בהפתעות ובעיקר בכאב. יצירה אחת המנוגנת עוד ועוד זה עשרות שנים. המוזיקה נמשכת כי כשהפסנתרן נופל מחליפים אותו. "מוכרחים להמשיך לנגן".

חודשיים לאחר תום המלחמה קיבלו סבי וסבתי מן האוניברסיטה העברית מעטפה חומה ובה החזר על מקדמת שכר הלימוד ששילם בנם, על סך 300 לירות. מצאתי לאחרונה את הספח להמחאה במעטפתו. את הכתוב, הֶחזר שכ"ל, שפירושו כמובן החזר שכר לימוד, איני יכול שלא לקרוא כ"החזר שָׁכַל", החזר למי ששכל.

אני מדמיין את סבי וסבתי, צבי ועליזה, הולכים לבנק ביחד, בחורף של סוף 1973, ומוסרים לכַּסְפָּר את הנייר. והוא תולש את ההמחאה מן הספח, מפקיד אותה בחשבונם, ומחזיר להם את הספח. הם שמרו את זה, במשך עשרות שנים, ואז אבי שמר את זה אצלו אחרי שנפטרו שניהם, ועוד עשרים שנה עברו, ועכשיו גם אני שומר את זה אצלי. אף אחד לא מעז לזרוק את זה.

את הספח מן האוניברסיטה מצאתי בערימה לצד טופס מקומט שנראה כטופס של "טיפת חלב" ובו הפרטים הבאים, חלק מודפסים וחלקם ממולאים בכתב יד. הטופס מספר על דודי: נולדתי ביום 24 באפריל 1952. ביום הולדתי שקלתי 3.420 קילוגרם. בגיל שלושה חודשים התחלתי לצחוק. בגיל שמונה וחצי חודשים ישבתי בעצמי. בגיל תשעה וחצי חודשים עמדתי על רגלי. ביום 12.12.52 נראו שיניי הראשונות. בגיל 14 חודשים התחלתי ללכת. בשורה הראשונה בטופס מודפסות המילים "בכיתי עד יום………..", אך סבתי, שמילאה בקפדנותה הייקית את הפרטים, השאירה את המקום הזה ריק.

לא מזמן השתתף בְּני, נדב, כניצב בסדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" על מלחמת יום כיפור, ובפרק השלישי, כמדומני, נפל בקרב על סט הצילומים, אף הוא בקרבות רמת הגולן במלחמת יום כיפור. המוות היה טלוויזיוני ומבוים, אך לא יכולתי להשתחרר מתחושה עכורה כשראיתי אותו נופל בקרב על המסך, כאילו רק במזל לא היה המוות הזה ממשי.

כמה לילות לאחר נפילתו בקרב הטלוויזיוני חלמתי שהוא ילד קטן, והים חוטף אותו. אני צולל לחפש אחריו אך רואה רק יער של רגליים עירומות. אני יוצא מן המים בחרדה ומביט סביב. אני מבחין בו מעליי, יושב על גשר עץ רטוב, גבוה מעל הים. אני מטפס אליו על קורת התמך הרטובות של הגשר. בדרך נס הים פלט אותו למעלה.

6 תגובות בנושא “שלום”

  1. מרגש ומרטיט את הלב! הרגשתי ששלום ממשיך להיות נוכח בחיי המשפחה ויחד עם זאת חסר מאד. כשהתבוננתי בתמונה המקסימה מכתה א' והמסמכים הרגשתי שאני עומדת לידו… נולדנו בדיוק באותו היום:
    24/4/52…
    נילי

    אהבתי

  2. מרגש וסוחף מאד. בחלומך, בדרך נס הים פולט אותו למעלה. ואני בדרך נס הדפתי הבוקר את כל המיילים הדחופים שממתינים לי ופתחתי דווקא את המייל ממך. תודה!

    אהבתי

  3. תאר לך, כמעט שאין משפחה בישראל (ולא רק) שהגלים הללו, או במילותיך, אחת הווריאציות של המלחמה שאינה נגמרת, פוגעים בה. עם פגוע ותאב חיים. תודה על פוסט נוגע, כזה שישאר איתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s