את הגשמים שירדו עלינו לאחרונה אפשר לתפוס כמשאב: מי שתיה, מים לחקלאות. אבל עבור כמה מאתנו הגשם אינו רק מצרך, אלא מצב רוח. יש הלוך נפש מיוחד שעולה בתוכנו כשיורדים הגשמים הראשונים. כאילו משהו צומח בפנים ומגיב לממטרים ולשינוי באוויר, כמו פטריות. קל להתעלם מזה ולחזור לאקלים המבוקר של מכוניות ומשרדים. אבל היו אנשים רבים במרוצת הדורות שהגשם הביא אותם לעצירה.
ביטוי יפה לכך אנו מוצאים בתפילה, המשלבת גשם ותחייה: "מחייה מתים אתה, רב להושיע, מַשיב הרוח ומוריד הגשם". ובתלמוד נאמר, "מתוך ששקולה (ירידת הגשמים) כתחיית המתים, לפיכך קבעוה (עם ברכת) תחיית המתים". גם מי שאינו מאמין שמתים יכולים לחזור יוכל להבין את ההתרגשות של ימי גשמים שבהם, אחרי ימי החום הממושכים, נרחץ העולם. והרחצה הזאת אינה רק של עלים, מדרכות ומכוניות, אלא רחצת הלב. מי שיוצא ממנהרת שטיפת המכוניות ומרגיש שהמכונית נוסעת טוב יותר יודע על מה אני מדבר.
כדי להיות מסוגל לחוש את הגשם בלב יש צורך בשירה. בלי שירה, גשם הוא לרוב אחד משלושה דברים: משאב, דבר סתמי, או מטרד. שירה היא דרך לחיות מתוך השתדלות לא להניח לשום דבר בעולם להיות רק משאב, רק מטרד, ובמיוחד לא רק סתמי. אילו הייתי צריך לנסח "אני מאמין" לשירה הייתי עושה זאת בארבע מילים: "שום דבר אינו סתמי". ללכת בדרך השירה זה להניח שבכל דבר יכולים להימצא משמעות, יופי, עניין, מסתורין, חשיבות.
אין צורך להיבהל. להניח שהשירה היא דרך לחיות מתוך רצון לא להניח לשום דבר בעולם להיות סתמי אין פירושו שאכן כל יום, כל רגע, נחוש כך. אבל משמעות הדבר שזאת תהיה תמיד אפשרות אמיתית של חיינו, וכאפשרות היא תהיה זמינה כל יום, בכל רגע של היום, בכל מקום, מול הציור הכי יפה כמו ליד פח האשפה. הליכה בדרך השירה משמעה הכרה באפשרות של הופעת דבר-מה חשוב בכל רגע, מעבר לכל פינה, מכל חלון של כל אוטובוס.
שלמה אבן גבירול, המשורר היהודי-ספרדי שאת שנת האלף להולדתו אנו מציינים בימים אלה, ראה ענני גשם וכתב: "עָבֵי שְׁחָקִים כַּשְׁוָרִים גָעוּ / כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ".
המילים מתארות ענני גשם ורעמים. בלשון התלמוד תואר מצב כזה בביטוי נהדר – "נתקשרו שמים בעבים", כאילו העננים מסתבכים בקשרים זה בתוך זה עד שכל הרקיע ארוג בהם.
העננים של השמים, אומרת השורה, געו כשוורים. כולנו ראינו השבוע עננים ושמענו רעמים. אך רק המשורר הזה ראה שוורים ושמע געייה. אין הכוונה שהוא אכן ראה ושמע את זה. האוזניים שלו ידעו להבדיל בין קול געייה וקול רעם ובין שור וענן. אבל אבן גבירול החליט ששום דבר אינו סתמי; הוא רצה לחיות בעולם שבו "סתם" עננים ורעמים יכולים להיות דבר מופלא. הוא הפך את סופת הרעמים שיכולה היתה להיות סתמית או מטרידה למעין מיצג שמימי, שבּו עננים, שאולי הזכירו לו בצורתם בקר, משמיעים רעם שאפשר לדמיין אותו כגעייה. כי אם הענן דומה לשור, הקול שהוא משמיע חייב להיות מוּ.
מדוע גועים השוורים בשמים? "כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ". "סתיו", בלשון המקרא, שבה משתמש אבן גבירול, משמעו בלשוננו "חורף". החורף זועף. כועס על משהו. פניו רעות, כלומר כעוסות. החורף זועף (אבל למה? זאת שאלה שמרחפת מעל השיר), וזאת הסיבה לגעיית השוורים הגבוהים. החורף, בדמיונו של המשורר, הוא הרועה את השוורים, והם מגיבים בגעייתם לכעסו. זאת געייה מפוחדת, ואבן גבירול חומל על העננים!
אבן גבירול ידע כמו כולנו שאין שוורים בשמים. אבל הוא הבין את מה שניסח יוּנג אחרי כמעט אלף שנה: "הנשמה יוצרת מציאוּת מדי יום". רוב הזמן אנו חיים, ובעצם כל הזמן, בדמיון. המהמרים, התיירים, הצופים בסרטים, הארוגים ברשתות החברתיות – כל אלה חיים בדמיון, ואת זה קל להבין. אבל למען האמת אנו חיים כל הזמן בדמיון, פשוט כי אין לנו גישה לעולם "האמיתי". אנו נוגעים בצלע הר ומגדירים אותו כמוצק ויציב פשוט כי חושינו ותודעתנו מעבירים לנו מידע מסונן. האטוֹמים באבן נמצאים בתנועה כל הזמן, וגם מבחינה גיאולוגית, אילו היינו יכולים להריץ את תולדות כדור הארץ בהילוך מהיר היינו רואים שההר עולה מתוך הים ואז נשחק ונעלם. אנו מדמיינים את נייחות ההר, אבל ההר "באמת" דומה יותר לגל גדול בים, שעולה ויורד; הוא פשוט עושה את זה לאט מאוד. כך, לקרקע שמתחת לרגלינו אנו מתייחסים כ"קרקע מוצקה" ומדברים על לרדת ל"קרקע המציאות", אך קרקע המציאות דוהרת במהירות של 108 אלף קמ"ש סביב השמש.
לאור זה אפשר להבין בני אדם, כמו אבן גבירול, שמכירים בתיווכו המתמיד של הדמיון ואף מרחיבים אותו ביחס לכל העולם. המשוררים יודעים שהמילים הן משחק, ורק כמשחק הן עניין רציני: כמו רצינות של שחקני שחמט, כדורגל או תיאטרון. ברור שענן אינו שור, אבל ברור לא פחות שהרבה יותר נפלא להרים ראש אל עננים, ברחוב אבן גבירול החפוּר בתל אביב, ולהיזכר בשוורים הגועים האלה מתחת למטריה. שורה כזאת יכולה להציל את השעה, שיר יכול להציל יום שלם, והשירה יכולה להציל את החיים.
מה פירוש להציל? שלכמה רגעים שׂמת לב לעולם, לעננים במקרה זה. שלרגע מסוים שמחת בעולם, אהבת את העולם, פחדת מהעולם. אבל לא היית אדיש לו. ראית בו משהו כמו שור מעופף. והשוורים בשיר לא "מסתירים" את העננים. הם מחבּרים אותנו אליהם טוב יותר, ממש כמו שפסקול טוב של סרט לא מסתיר את הסרט אלא מעבּה אותו, משפר אותו, נותן לו משמעות.
ללכת בדרך השירה פירושו לאסוף ולהפנים שורות כאלה, ויותר חשוב, ללמוד משורות כאלה איך ללכת בעולם. אחרי השורה של אבן גבירול כל סופת רעמים תוכל להזכיר לנו עדר של שוורים גועים או משהו דומה. פחות חשוב אם נכתוב בעצמנו או לא. העיקר שהיינו בהתכוונות לכתוב שיר, וזה אומר שהיינו שם, שראינו, ששמענו, שהרחנו, שנגענו.
כאלף שנה אחרי הגשם של אבן גבירול, בסצנה מסרטו של ג'ים ג'רמוּש "פָּטֶרסוֹן" (2016), קוראת תלמידת בית ספר (סטֶרלינג גֶ'רינס), שיר שכתבה וכותרתו Water Falls (בשתי מילים) לפטרסון, נהג האוטובוס (אדם דרייבר) שהוא משורר נסתר בעצמו. בתרגום ניסיתי לתפוס את כפל המשמעות, החיוני לשיר ולסרט, בין Waterfalls, מפלים, ו-Water Falls, מים נופלים.
ג'ים ג'רמוּש / מים נופלים כמו מפּלים
מַיִם נוֹפְלִים כְּמוֹ מַפָּלִים מֵהָאֲוִיר הַבָּהִיר
נוֹפְלִים כְּשֵׂעָר
נוֹפְלִים עַל כְּתֵפָיִם שֶׁל יַלְדָּה צְעִירָה;
מַיִם נוֹפְלִים
יוֹצְרִים שְׁלוּלִיוֹת בָּאַסְפַלְט,
מַרְאוֹת עֲכוּרוֹת וּבָהֶן עֲנָנִים וּבִנְיָנִים
נוֹפְלִים עַל גַּג בֵּיתִי
נוֹפְלִים עַל אִמִּי וְעַל שְׂעָרִי:
רֹב הָאֲנָשִׁים קוֹרְאִים לָזֶה גֶּשֶׁם
הנערה מקריאה את השיר לפטרסון במהלך פגישה אקראית קצרה. הוא משגיח עליה והיא מלמדת אותו, בבלי דעת, שגם השירה שהוא כותב ראויה, מפני שזהו שיר שגם הוא יכול היה לכתוב. כשהם נפרדים היא מצביעה על אחותה התאומה ואומרת "זו אחותי. אנחנו תאומות". אבל אפשר גם לשמוע כאילו אמרה "זו אחותי", ובנפרד "אנחנו (אני ואתה) תאומים". בין שני המשוררים מונח דלי בתוך דלי: מפגש ותאומוּת בדימוי פשוט, שירי.
ייתכן שהם לא ייפגשו שוב, אך לאחר פגישתם הוא הולך ומדקלם כמה מן השורות של השיר שזה עתה שמע. השיר ירד אליו כמו הגשם אל המשוררת הצעירה. הגשם המשיך את חייו כשיר אצל הנערה; עתה שיר הגשם נספג אצל הנהג, והוא מעביר את השיר אלינו.
השיר, ששונה בסגנונו מהשורה של אבן גבירול, נובע מאותו מבט: מבט בשמי החורף שמניח, או יודע, ששום דבר אינו סתמי. גם הנערה נדהמת מכך שגשם הוא מים שיורדים מהשמים. כולנו יודעים זאת, אבל שכחנו עד כמה זה מוזר, למשל, שכמעט 80% ממי הגשמים שיורדים על האדמה מקורם באוקיינוסים המלוחים. המים בשיר דומים לשיער גולש; הם יוצרים שלוליות בכביש, הופכים אספלט למשהו עכור-צלול שמשקף את העיר ("בניינים") אבל גם את העננים: השלוליות משקפות את מקורן, את "אִמן מולידתן". הגשם נופל גם על המשוררת הצעירה והיא נרטבת בגשם שהשיר שלה יוצר. היא מרטיבה גם את אמה, אולי בבקשת קִרבה, אולי בכעס.
המשפט האחרון בשיר, "רֹב הָאֲנָשִׁים קוֹרְאִים לָזֶה גֶּשֶׁם", חשוב. הוא נוגע בלב העניין, ומבהיר בפשטות רבה את מהות ההליכה בדרך השירה: רוב האנשים קורים למפלים מן השמים, היוצרים בבואות עננים על אספלט ונובעים ממחזור מים מורכב – "גשם"; רוב האנשים קוראים לכוכב בוער המצוי במרחק 150 מיליון ק"מ ומייצר בכל שניה יותר אנרגיה ממה שיצר המין האנושי כולו בכל שנות קיומו – "שמש"; רוב האנשים קוראים לסוג יצור שקיים לפחות 50 מיליון שנה, בוקע מביצה בגודל ראש סיכה, מגדיל את משקלו לפעמים פי אלף, מתכנס לתוך עצמו במין קופסה וממיס את איבריו למעין מרק סמיך ואז בוקע מעצמו כיצור שונה לחלוטין – "פרפר". כל המילים האלה, גשם, שמש, פרפר, ואלפי המילים האחרות, אינן שגויות: אבל הן משלות אותנו לחשוב שאנו מבינים. המילים שימושיות, אבל הן משכיחות מאתנו את המורכבות האינסופית של ההוויה שמאחוריהן. השירה מנסה להשתמש במילים רגילות באופן שימזער את נזקי השִכחה הזאת.
משוררת, אם היא ראויה לשמה, אינה חלק מ"רֹב הָאֲנָשִׁים" הנזכרים בשיר. ולכן יש גאווה גדולה בלחיות בדרך השירה, בלי קשר למצב בהוצאות ובחנויות הספרים. המשוררת שונה מרוב האנשים בכך שהיא שומרת לעצמה את האפשרות לא להסתפק בעולם סתמי ובמילים רגילות, שאומרות מעט מאוד, מעט מדי. היא רואה דברים בעולם ומשתמשת במילים רגילות באופנים לא רגילים. לכן, לחיות בלי שירה אינו ויתור זניח. לחיות בלי שירה משמעו לראות את סרט העולם בלי פסקול.
+
[פורסם בנובמבר 2021 במוסף "הארץ"]
מתחת לשולחן 
דרור, תודה, זה כל כך יפה. המלה גשם נשמעת כאן המלה הכי אינטימית בעברית, עם השין ושני הסגולים.
אהבתיאהבתי