אדוורד תומס / גשם

~

מתוך The Icknield Way (1913)

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

שכבתי ער והאזנתי לגשם, ובתחילה הוא נעם לאוזני ולתודעתי כפי שזה מכבר רציתי שיהיה; אבל בטרם נרדמתי הוא הפך לדבר מה כביר ולבסוף גם נורא, לא עוד קול מתוק וסמלי. הוא האשים והוא שפט אותי והוא פסק את דיני. המשכתי לשכב ארוכות מתחת לפסק הדין, האזנתי לגשם ולבסוף האזנתי למילים שהיה נדמה שנאמרו על ידי כפיל רפאים לצדי. הוא מלמל: הגשם הנמשך כל הלילה מכבה את הקיץ כמו שמכבים פנס. בגשם הכבד, השחור, היורד היישר מרקיע לא-נראה, נכחד חומו של הקיץ. השפע מומת, הקיץ נגוז. גשם חצות קובר את הקיץ הרחק; הוא קובר שם הכול זולת את קולו שלו. אני לבד בלילה הדומם החשוף ואוזנִי מקשיבה לגשם זורם במרזבים וגועש ברכּוּת בעצֵי העולם. כך, חשוך, יֵרד הגשם על העשב שיכסה את הקבר כשאוזניי לא עוד יוכלו לשומעו. הייתי פעם שמח לְשֵׁמַע קול הגשם, הייתי גם עצוב נורא בגללו, אך כל זה נגמר כאילו לא היה מעולם; עיני כהתה ולבי פועם במתינות ובשקט; איני מניע רגל או יד; לא אהיה שקט יותר כשאשכב מתחת עשב רטוב והגשם יֵרד, ואהיה חשוב אף למטה מעשב. הקיץ תם ולעולם לא ישוב. לְעולם לא יהיה עוד קיץ, ונמאס לי מהכול. אני נשאר רק כי אני חלש מכדי ללכת. אני ממשיך לזחול מפני שזה יותר קל כך מלעצור. אני מצמיד פני אל החלון. אין שם דבר מלבד החושך וקול הגשם. גם כשאני עוצם עיניים איני יכול לראות דבר. אני לבד. פעם שמעתי, מבעד גשם, קול ציפור שואלת בקול מֵימִי – שואלת פעם אחת ולפתע פתאום. היה נדמה שטוב לה, ושירהּ הבודד הביא עד אלי כמו הַאֲשָׁמָה את סדרו של הטבע, את כל יופיו, תפארתו ונצחיותו. איני חלק מן הטבע. אני לבד. אין שום דבר בעולמי מלבד לבי המת ומוחי המת שבתוכי, והגשם שמחוצה לי. פעם היה קיץ, וחום גדול ושפע עלי אדמות הפחידו אותי ושאלו אותי האם אוכל להציג לעולם הזה משהו שיש בו ערך. הקיץ הביס והשפיל אותי, ובכל זאת היו לי עיניים לראותו, ואני השתטחתי ומכוח אהבה עזה עשיתי עצמי ראוי לַתפארת. האם לא הייתי עיוור לַתפארת מפני שהיה בתוכי דבר-מה השקול לה? מה זה היה? אהבה… מושג! מילה! פחותה משאֵלתהּ המימית של ציפור בחוץ, בגשם. הגשם הטביע את התפארת. הכול טבוע ומת, כל שהיה פעם יפה וחי וראוי להיזכר גם בעוברו מן העולם הוא עתה אך דשן לעתיד הפחוּת עד-אין-קץ מהגשם האפל היורד. לרגע עֵין הרוח והאוזן הפנימית מעמידות פנים שהן רואות ושומעות את מה שהעין והאוזן הממשיות ידעו מתוך אושר. הגשם מכחיש. אין שום דבר שאפשר לראות או לשמוע, ומעולם לא היה. הזיכרון, המיתר האחרון בלאוטה, פקע. הגשם היה ויהיה לנצח על פני האדמה. לא היה מעולם דבר זולת גשם כהה. יופי וכוח הם כאין וכאפס עבורו. העיניים לא מסוגלות לנצנץ בתוכו.

שכבתי וחלמתי עד כה, ועתה התעוררתי, ועדיין אין דבר מלבד הגשם. אני לבד. מי שעדיין לא נולד אינו חלש יותר או סכל יותר ממני, וכמו מי שעדיין לא נולד אני ממתין וממתין, בלא לדעת מה היה או מה עתיד לבוא, וזאת בגלל הגשם, שהוא הווה, היה ויהיה לבטח. הבית שרוי בדממה, והקולות הקטנים שגורמים לי בהלות אינם אלא דמיון הרוח, או שמא הם הגשם בעצמו. רוחי יכולה להיזון רק על הגשם, הגשם זוחל לתוכה. הגשם בולע אותה כפי שהים בולע את קִצְפּוֹ שלו. אשכב בשקט ואמתח את גופי ואעצום את עיני. נשימתי היא כל מה שהניח לי הגשם, והיא באה ברכּוּת ובמרווחים גדולים, כמשתדלת להצפין עצמה מפני הגשם. אני מרגיש כל כך קטן, כאילו זחלתי לפינה רחוקה ונשכחתי על ידי הגשם. הכול נכחד חוץ מהגשם וממני. אין מקום לדָבָר בעולם למעט הגשם. רק הוא אדיר וחזק. רק הוא יודע אושר. הוא מזמר תשבחות חדגוניות לכבוד סדר הטבע. אני כפרתי בו או שחמקתי מפניו. נהגתי ברוע ובחולשה, לא כיליתי את עבודתי. טיפש! אף פעם לא היית חי. שכב בשקט. התמתח כמו קצף על גל, ואל תחשוב עוד על טוב ורע. לא היה טוב או רע. היו חיים והיה מוות, ואתה בחרת. עתה אין חיים ולא מוות, יש רק גשם. שַן כמו שכל הדברים בעבר, בהווה ובעתיד, שכב בשקט ושַן, קבל את הגשם, את הגשם הכבד השחור היורד היישר מבעד לאוויר שפעם היה ים של חיים. זה היה חלום ותו לא; האמת היא שהגשם יורד לתמיד ואני נמס אל תוכו.  שחורות וחדגוניות למִשמע הן חצות הלילה ובדידות הגשם. בעוד זמן-מה או בעוד שנות דור – היינו הך – אדע את מלוא אֲמִתָּן של מילים שנהגתי לאהוב, בבלי דעת מדוע, בימים שהייתי בטבע, בימים של טרם גשם: "בְּרוּכִים אוֹתָם מֵתִים שֶׁגֶּשֶׁם עֲלֵיהֶם יוֹרֵד".  

---

אדוורד תומס (1878-1917).

השורה המנוקדת בסוף הקטע היא ציטוט של תומס משיר של עצמו. השיר נמצא כאן.

תורגם לקורס "אנטומיה של גשם" בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.