נרקיסים מרופטים, עודם עומדים אך פרחיהם – נפלו פניהם, כבתים לפני פינוי-בינוי שעוד לא נהרסו אך כבר קרועי וילונות ואהילים.
ימים קרים של הפוגה בגשם. חינניות שבצבצו סגורות לפני שבוע עתה פתוחות ולבנות, כמו מדברות בלשון אביב בטרם עת. על אחת מהן כנפיים ארוכות. אני טועה לחשוב שזאת מלכת נמלים, ואת פלומתה אני מדמה בטעות לפטרייה קטלנית. אך לא. טעות גמורה. המומחית אומרת לי שזוהי דבורה, אנדרנה. היא חיה כנראה, אך קר לה עוד מכדי לעוף. עלי כותרת אחדים כפופים לכיוונה כמו בדאגה, צחורים עם נגיעת סגול.
מסלע אפור מביטה בי משפחת שפני סלע. אני מחליט לזוז והשפן הגדול – מעט פנים והמון גוף – מצקצק בקול הדומה למדי לזה של עטלפי פירות – וכולם מתארגנים מחדש על עצמם ונעלמים בבת אחת, כמו הפקידים בפתיחת הסרט ״ברזיל״. כמו מאליו עולה הפסוק ״סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים״. רק עכשיו אני רואה את המובן מאליו, והוא שלא הסלעים הם המחסה לשפנים, כי הרי הסלע כחומר מוצק הוא חשוף, אלא החללים הקטנים שבתוך הסלעים, שבתוכם הם יושבים לבטח, מישירים מבט אל היצור המשונה.
סוֹף הַשָּׁנָה
חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה גְּדוֹלָה
חוֹצָה אֶת צִלִּי
חלום מהלילה עולה. אני מדריך קבוצת ילדים במין קייטנה. אנו מתקינים מין חכה עם חוט צמר, וכביכול הולכים לאן שהחוט מושך, על פי תנודות קלות של הרוח בחוט. נכנסים לחדר מדרגות. אני מסביר על שעון החשמל. אחר כך יוצאים החוצה, יושבים על מדרכה. אני מבחין בכבלי חשמל רבים מעל הראש ומעיר על הקשר בין השעון והכבלים.
שנה חדשה. הנמלים כבר בחוץ. העצים נראים דומים למראיתם לפני שנה. זו אשליה, כמובן. הרוח המניעה אותם לצדדים מזכירה לנו שמשהו קורה שם, כל הזמן, גם בציר האנכי. הרוח דוברת את חיי העצים, כמו מתורגמן של אילם הקורא את מחשבותיו ומתרגם אותם ללשון נשמעת.
אני ממשיך ללכת על צלע ההר. מעולם לא ראיתי כאן אנשים. והנה קולות. אישה ושני גברים מחפשים את השביל לבור המים. אני יודע היכן השביל, לא היכן הבור. לפני פרדה האישה מביטה בי במבט מוזר ושואלת לשמי. אני עונה. ״היינו יחד בצבא, בירושלים״, היא אומרת. עברו שלושים שנה. שלושים שנה. הזיכרון מגשש למצוא אחיזה ונתקל בסלע חשוף. הם ממשיכים בדרכם אל הבור.
האדמה מוציאה פרחים, רובם לבנים ונמוכים. נרקיסים צהובי עין, חינניות, כרכומים, וגם דודא סגול אחד. אנו אומרים ״הר״ ושוכחים שהר הוא גם פקעות. הפרחים מבצבצים כמחשבות ראשונות של חורף, כִּכְתָב של סתיו. אין אלו מחשבות כבירות, לא ׳מבוא לפנומנולוגיה של הרוח׳ ולא ׳הקדמות לכל פילוסופיה עתידית׳, אבל עבור היצורים המעטים שיש כאן (ואני ביניהם) – הדבורה, זחל פרפר ירוק, צרעה – הם חשובים יותר.
הפרחים הקטנים האלה מציבים בפניך שתי אפשרויות: לראותם מגובה של כמעט שני מטרים, ולסכן אותם ברמיסה, או להתכופף, להשתטח, לקרב את האף אליהם ולשאוף אותם לתוכך. אולי כך היה ראוי להתקדם כאן ביום הזה, בזחילה מרחרחת. ואולי כך הומצאה כריעת התפילה הראשונה? מול פרח לבן נוצץ בחורף, בין גשם לגשם, מישהו מצא עצמו מניח מצח על האדמה?
מתחת לשולחן 
תודה על מעין אישור לחיות באופן זה.
אהבתיאהבתי
קוראת באושר את עולם קטן. שולחת לך פסקה מפרוסט מאתמול.
נשארנו שם זמן רב; מלוא השמים היו עשויים מן הכחול הקורן והחיוור קמעה כפי שרואה לפעמים על ראשו טייל שרוע בשדה, אך הם חלקים ועמוקים כל כך, שאתה חש כי הכחול שלהם נעשה ללא סגסוגת ובעושר לא נדלה שתוכל להעמיק עוד ועוד אל עצמותו מבלי להיתקל ולו בחלקיק אחד ממה שאינו מאותו כחול. הרהרתי בסבתי שאהבה באמנות האנושית, בטבע, את הגדלוּת, שנהנתה להביט במגדל הפעמונים של סנט הילר מיתמר לאותו כחול. לפתע חוויתי שוב געגוע אל חירותי האבודה בשומעי רעש שתחילה לא זיהיתי ואשר גם אותו כה אהבה סבתי. זה היה כמו זמזום צרעה. ״תראה״, אמרה לי אלברטין, ״יש אווירון, הוא גבוה, גבוה.״ הסתכלתי סביבי, אבל, כמו הטייל השוכב בשדה, לא ראיתי כל כתם שחור אלא חיוורון ללא רבב של כחול צרוף. עם זאת שמעתי עדיין את זמזום הכנפיים שנכנסו פתע לשדה הראיה שלי. למעלה, כנפיים זעירות, חומות ומבריקות כיווצו את הכחול האחיד של הרקיע הקבוע. לבסוף הצלחתי לקשר בין הזמזום לסיבתו, לאותו חרק קטן שרִטרֵט ממעל, ודאי אלפיים מטר גובהו; ראיתיו מאוושש. יתכן, כאשר המרחקים על פני הקרקע עדיין לא התקצרו זה מכבר בגלל המהירות, כפי שבימינו, שריקת רכבת הנוסעת שני קילומטר מכאן היה בה אולי אותו יופי שעכשיו, ולעוד זמן מה, מרגש אותנו בהמהומו של אווירון אלפיים מטרים מאתנו, לרעיון כי המרחקים שנגמאו במסע האנכי זהים לאלה שעל הקרקע, כי בכיוון החדש הזה, שבו הממדים נראים לנו שונים מפני שהגישה נראתה מחוץ להשגתנו, אווירון בטווח אלפיים מטרים איננו רחוק מרכבת בטווח שני קילומטר, אפילו קרוב יותר, שכן מסע זהה נערך בסביבה טהורה יותר, בלי חיץ בין הנוסע לנקודת המוצא, כשם שבים או בשפלה, במזג אוויר שקט, איוושת ספינה שכבר הרחיקה או שריקת רוח קלילה, חורשת באוקיינוס גלים או שיבולים.
אהבתיאהבתי
הכריעה מול פרח מזכירה לי את הכריעה הנדרשת כדי להתבונן בעבודת האמנות של רותי נמט בכניסה למוזיאון ישראל: היא נעשתה בתוך חלל בגדם של עץ זית
אהבתיאהבתי