מות פאן [ג'יימס הילמן, ציטוט]

ג'יימס הילמן, מתוך Pan and the Nightmare, Spring Publications 1972

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

קריאה נשמעה לאורך שלהי העת העתיקה: "פאן הגדול מת!". פּלוּטַרכוֹס דיווח על כך בחיבורו "על כישלונם של הָאוֹרַקְלִים". המימרה הזאת נעשתה לנבואית בעצמה, והשתמעה בדרכים שונות לאנשים שונים בתקופות שונות. דבר אחד נודע: מהטבע נשלל קולו היצירתי. הוא לא היה עוד כוח חי, עצמאי ומחולֵל. זה שבעבר היתה לו נשמה – איבד אותה; אבדה גם הזיקה הנפשית לטבע […]. הטבע כבר לא דיבר אלינו – או שמא אנו לא יכולנו עוד להאזין. נעלמה דמותו של פאן המתווך, כמו האֶתֶר שעוטף באופן בלתי נראה את כל הדברים הטבעיים ומקנה להם משמעות פרטית, בוהקת. אבנים הפכו ל"רק אבנים", עצים ל"רק עצים"; דברים, מקומות ובעלי חיים לא היו עוד אֵל זה או אחר, ותחת זאת הפכו ל"סמלים", או שאמרו שהם "שייכים" לאֵל זה או אחר. כשפאן חי – גם הטבע חי, והוא היה מלא אלים, כך שקריאת הינשוף היתה אָתֶנָה, והצדף על החוף הוא אַפְרוֹדִיטֶה. פיסות אלה של הטבע אינן רק אַטריבּוּטִים ואינם רק "שייכים" לאלים. הם האלים – במופעם הביולוגי. והיכן טוב יותר למצוא את האלים מבדברים, במקומות ובבעלי החיים שבהם הם שוכנים? האם יש דרך טובה יותר להיות שותפים להם מאשר דרך מופעיהם המוחשיים, הטבעיים? כל מה שנאכל, כל מה שהוּרח, כל מה שהלכו עליו וכל מה שנצפה – הכול היה נוכחויות מוחשיות בעלות משמעות ארכיטיפית.

משעה שפאן מת אפשר לשלוט בטבע בכוח הרצון של האל החדש, האדם, שעוצב בדמותם של פרומותאוס והרקולס: הוא יכול לזהם את הטבע וליצור מתוכו דברים בלי שדעתו תוטרד מכך.

[…] כשהאדם מאבד זיקה אישית לְטבע מואנש ולאינסטינקט המואנש, דמותו של פאן ודמות השטן מתמזגות. פאן מעולם לא מת, ציינו כמה שקראו בפלוטרכוס: הוא הודחק.