שקט מושלם של ים הנפש

גיש עמית, שנות לימוד, הוצאת מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד (קו אדום) 2022

המילים "מורה" ו"מנהל" של בית ספר עשויות לעורר דימוי של ארגון, סדר, שליטה והיררכיה. אפילו דפדוף בספר הזה ידגים שלא בדברים כאלה מדובר: הספר בנוי פיסות-פיסות. דבר אחד ברור שאין בו ולא יכול להיות בו: סיפור מאורגן, מסודר ונשלט. זה ייאמר לשבחו, מפני שצורתו נובעת מתכניו. עולם בית הספר מיוצג בצורת הספר, כלומר במרווחים שבין הקטעים, והם לא מרווחים נינוחים אלא קווי חיתוך וקריעה.

דוגמה לקריעה: מתוך "תפילת ההתמסרות" של רודולף שטיינר הנקראת בבית הספר האנתרופוסופי שמחבר הספר מנהל: "אני מצפה עם שקט נפשי פנימי מושלם, עם שקט מושלם של ים הנפש" (עמ' 108). טוב ויפה; אבל בעמוד קודם, במסגרת ביקור בבית ספר לילדי פליטים, מראה המנהל למחבר הספר את חצר בית הספר ובה מפוזר חול ים. "הוא אומר שילדים רבים בבית הספר לא היו מעולם בים, אז החלטתי להביא את הים אליהם" (עמ' 107; ההדגשות שלי). אם כן, "ים הנפש" מול "להביא את הים". המחווה של המנהל מעוררת אמפתיה רגעית, אבל מיד מתברר שהוא לא הביא את הים, אלא רק את החול. מיד לאחר מכן הוא מספר גם "רישַתי את כל בית הספר במצלמות". בבית הספר שהוא "מבנה בטון כעור וקודר להחריד, בלה ועשוי רשת של פרוזדורים אפלים וגרמי מדרגות המוליכים לפרוזדורים נוספים, שרצפתם אפורה ומלוכלכת" יש חול ים בלי ים, ובמקום להשקיע בטיפוח המרחב מצלמים אותו במצלמות אבטחה. קשה לצפות ל"שקט מושלם של ים הנפש" במרחב כזה. אולי רק לרעש של חול הנפש.  

המרחב של בית הספר לילדי הפליטים מתואר כמושבת עונשין, אבל גם בית הספר ה"פריבילגי" האנתרופוסופי ששמחבר הספר ניהל רחוק מאוד מהדימוי של מציאות חינוכית רכה ואוטופית. יש בה רוך, אבל גם המון אלימות, מכות, בלגן, בירוקרטיה, אובדנוּת, בעיטות, נשיכות, מַשְחִיתָנוּת (ונדליזם), מהומה, זעם, טינה – מה לא. "ידעתי שתבוסה סופית וחובקת כל היא בלתי נמנעת", אומר המחבר (עמ' 42); במקום אחר מדובר על יחסי מורים ומנהל (בביה"ס לילדי פליטים הנ"ל) במונחים של "פּוּטְשׁ", הפיכה או מרד; מקור המילה בגרמנית ומשמעה דחיפה או מהלומה.

תחושת התבוסה הזאת שורה על הספר וחורגת מתיאור של מציאות בית ספר. צדה השני של התבוסה היא גבורה, גבורה לא מיופייפת ולא כוחנית, אלא הגבורה של מי שמקדיש את חייו להוראה ולחינוך בתוך מערכת כה קשה ולא מתגמלת.

רגעי היופי וההצלחה הפזורים בספר – שבהם הילדים פשוט רגועים, משחקים, קוראים ולומדים – הם כמו מגדלורים מהבהבים של אור בים סוער, טורף ספינות. אין להתעלם מהם אבל יש לראותם בהקשר. "המערכת בולעת אותי, אני על סף התמוטטות" (עמ' 69) – את זה אומרת מורה בבית ספר תיכון אחר. המערכת בולעת את המורים, את המנהלים, את התלמידים, את הקורא.

ראש העיריה, שמגיע לביקור, מדגיש שוב ושוב בפני התלמידים את חשיבות השירות הצבאי ומתעניין, גם בפגישה עם מנהלי בתי הספר, היכן שירת כל אחד מהם בצבא. נראה שאין לו מה לדאוג, שכן המערכת היא מעין מכינה קדם-צבאית במובן של מכינה לחיים אלימים. חיילת "מלמדת אותם לזהות בני אדם חשודים" (עמ' 130) אך במקביל מורים בבית הספר מתנגדים שהילדים יקראו בספרי הארי פוטר כי יש בהם חשיפה ל"רוע".

בתוך כל זה מופיע המנהל בספר כאדם – בנישואין מתפרקים (עמ' 42), בחלום שבו "בית הספר מתפרק" (עמ' 104), באפיזודה נוגעת ללב עד מאוד, לקראת סוף הספר, שבּה מתברר שמאחורי כל אותם ילדים – קוראים, בועטים, רוקדים, צועקים, שמחים – יש ילדה אחת, בתו, שלא הגיעה מעולם לבית ספר. בתוך כל זה הוא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי.

זה ספר חשוב, מרתק, מעיק, לפעמים מבהיל. קשה לי לדמיין מורה בישראל שלא ירצה לקרוא אותו. הדבר שהכי מטריד בו, אולי, אינו מצוי בתוכו אלא ברציפות שיש בינו ובין ספרו הקודם של המחבר, "חורבות מן ההווה: בונקרים ופילבוקסים במאה העשרים" (הוצאת פרדס, 2018). עצם הנחתם של שני הספרים זה לצד זה על המדף יוצרת מתח: ספר על בתי ספר וספר על ארכיטקטורה של אלימות, דיכוי ופיקוח. איני טוען שיש רצף פשוט בין הספרים, אבל יש ביניהם קשר, הקרנה הדדית, כשני מסמכים משיקים על שני אגפים של עולמנו. ז'יז'ק, בספר הבונקרים (עמ' 22), מדבר על "קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין שאינו ניתן לתיקון".