"כך תהא נפשי"

משה מבקש לעבור את הירדן, אבל אלוהים קוטע אותו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב־לָךְ אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו). המדרש (דברים רבה; זמן עריכתו לא ברור, בין סוף המאה ה-6 לתחילת המאה ה-9) ניסה ככל הנראה לדמיין מה היתה הבקשה המוגזמת שגררה את התגובה הפסקנית הקשה "רב לך", שמובנו בערך "הגזמת", או "הרבית לדרוש". כך נכתב שם, בחלק קטן מרצף מדרשי ארוך:

אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַנִּיחַ אוֹתִי כְּחַיּוֹת הַשָֹּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלִין עֲשָׂבִים וְשׁוֹתִין מַיִם וְחַיִּין וְרוֹאִין אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן". אָמַר לוֹ (דברים ג, כו): "רַב לָךְ". אָמַר לְפָנָיו, "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאִם לָאו, הַנִּיחַ אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּעוֹף הַזֶּה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם, וּלְעֵת הָעֶרֶב חוֹזֵר לְקִנּוֹ, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן". אָמַר לוֹ, "רַב לָךְ".

משה מבין שאי-הכנסתו לארץ פירושה מותו. עצם השארתו לבד – אדם בן 120 – בשטח הפתוח – היא מוות בטוח. ולמרבה הפלא, במדרש, הוא מבקש להישאר, אך לא להישאר כאדם זקן בודד, אלא בתחילה כחיה (אוכלת עשב) ואחר כך כעוף.

משה עובר מלשון יחיד ("כחיית השדה") ללשון רבים ("שהן אוכלין" וכו'). הוא מבקש את הישארות נפשו כבהמה פראית, חופשית, שהיא חלק מעדר, מקהילה. הפנטזיה שלו היא לא רק של הישארות הנפש, אלא גם של פריקת עול ההנהגה. של חיים פשוטים. הוא רוצה להיות אחד עם החיות, לאכול, לשתות, לחיות ולראות את העולם. מדהים: הוא, שנשללה ממנו הזכות לראות את ארץ ישראל מקרוב ("עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי־לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה", שם, כז) ממיר את גזר הדין ברצון לראות את העולם פשוט, כמו חיה. לא ראיה דרמטית, על קו הקץ, מגבוה ומרחוק – אלא להיות כאותם יצורים האוכלים עשבים ושותים מים וחיים ורואים את העולם.

אלוהים מסרב ואומר שזו בקשה מוגזמת. מדוע? כי אלוהים מייצג את התפיסה המקובלת לפיה חיי בהמה פחותים מחיי אדם, על אחת כמה וכמה מחיי אדם כמשה? האם הוא אומר לו שהגזים לבקש מצב כה פחוּת בעיני האל?

אולי משום כך משה מתקן את בקשתו ומבקש להיות "כעוף הזה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת הערב חוזר לקינו". גם כאן יש להבין את הפנטזיה לא רק כבקשה על הנפש ועל הישארותה, אלא כבקשה לשחרור מהמצב המרחבי הנוכחי, זה של הר נבו: הוא מבקש להמיר את גובה ההר בגובה הציפור שאינו מוגבל למקום כה צר. הוא רוצה להשתחרר מהמסלול האנושי המוגבל והמתיש ובעל הכיווניות הברורה שאותו ליווה וסלל כמנהיג, ומבקש חופש מוחלט. הוא מבקש שחרור מהזמן הלאומי-דתי הגדול אל ליקוט ציפורי יומיומי. ואת הארץ המובטחת הוא מבקש להמיר בקן ציפור. קטן, ארעי.

איני מכיר במקורות העתיקים הרבה טקסטים שמגלים כבוד כה רב לקיומם של בעלי החיים. משה – של המדרש – מבין זאת.