"הֲמוֹן גַּלִּים סֹעֲרִים בְּתוֹךְ עָלִים וּפְרָחִים"

רבינדרנת טאגור, גיטַנגָ'לִי, תרגום מאנגלית דוד פרישמן, נהר ספרים 2022 [1912, 1922]

יש לי תיאוריה פשוטה מאוד על השירה. היא קצרה מכדי לפרסם אותה במאמר או בספר. אני מגדיר לעצמי את השירה בשתי מילים, לכן קל לי לזכור את ההגדרה: שירה היא קול הנשמה. זה הכול. כל המאפיינים הצורניים והמוזיקליים של שירה נובעים ממקורה זה. בקריאת שירה אפשר לחוש בעוצמות שונות של אותו קול. יש הרבה ספרי שירה שבהם אפשר לשמוע קולות אחרים. למשל, קול האגו המתנפח או המתמעט, קול "רוח הזמן" החברתית או הפוליטית, קול הסופּר-אגו המטיף, ועוד. לכל אלה יש מקום, אבל השירה שאני מחפש משמיעה את קול הנשמה, ואם יש ספר שבו קול זה נשמע באופן חרישי, נדיר ונוגע עד עמקי הלב, הרי הוא הספר הזה.

מוזרות דרכי הספרות. הספר הזה הוא תרגום-של-תרגום, לכאורה מצב לא נוח שאינו מבטיח הרבה. הוא נכתב במקור בבנגלית (לשון המדוברת כיום בפי כ-215 מיליון נפש), תורגם על ידי המשורר לאנגלית, ותורגם מאנגלית בידי דוד פרישמן. התרגום לאנגלית התפרסם לפני 110 שנה והתרגום לעברית לפני 100 שנה. ובכן, ספר בן מאה, תרגום מכלי שני, ובכל זאת הוא, לדעתי, ספר השירה היפה ביותר והאקטואלי ביותר עבורנו היום.

העברית של פרישמן מקנה לנוסח האנגלי כובד וצפיפות עתיקה שאולי מקרבים אותם אל המקור הבנגלי שאיני יודע עליו דבר. כותב ויליאם באטלר ייטס בהקדמתו לספר: "לקחתי עמי את התרגומים האלה זמן רב, קראתי אותם ברכבות, באוטובוסים ובמסעדות, ולעיתים קרובות הייתי צריך לסגור אותם פן זרים יראו עד כמה הם ריגשו אותי". ייטס אמר את זה ואני לוקח את דבריו ומעתיק אותם ואומר אותם גם אני.

אפשר להגדיר את הספר כשירי ערגה ושיחה עם האינסוף. אחרי ספר הלווייתנים החשוב והמדכא (ברשימה הקודמת) הייתי זקוק לספר כזה, שביסודו תודה גדולה אל הקיום. "נָזְלוּ מַתְּנוֹתֶיךָ בְּאֶפֶס [=בלי] מִדָּה עַל־כַּפּוֹת יָדַי הַצָּרוֹת. דֹּרוֹת־עַל־דֹּרוֹת חוֹלְפִים וְאַתָּה עוֹד יוֹצְקָן עָלַי וְעוֹד מָקוֹם בִּי לָהֶן בְּאֵין קֵץ" (שיר א; אגב, הטקסט כולו קיים ב"פרויקט בן יהודה" אך כאמור זהו ספר ל"רכבות, אוטובוסים ומסעדות" ונדמה לי שהקוראים ירצו בו כרוך בצורת ספר). דרך השירה היא אופן הקיום היחידי לנוכח פני האינסוף: "יָדַעְתִּי כִּי שִׁירִי הָיָה לְךָ לְרָצוֹן. יָדַעְתִּי כִּי רַק בָּזֹאת אָבֹא לְפָנֶיךָ: בִּהְיוֹתִי לִמְשׁוֹרֵר".

השירה היא מעין התמתחות ומעוף, פרישת כנף אל המקום שאליו אי אפשר לקוות להגיע, ובכל זאת מנסים: "אֶפְרְשָׂה כְּנַף שִׁירִי עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אוּכַל, אֶגַּע בְּקָצֵהָ בַעֲקֵב רַגְלְךָ אֲשֶׁר לֹא קִוִּיתִי מֵעוֹלָם לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ" (שיר ב').

אניח לקוראים למצוא את דרכם ואת חייהם בתוך פסוקי הספר. אני כותב "פסוקים"  שהלוא זהו מין "תהילים" לזמננו המגיע אלינו מהודו, דרך הוצאת "שטיבל" בוורשה, דרך "נהר" בבנימינה – אכן, מוזרות דרכי הספרות. ויש שמחה בפרסום ספר כזה, שמחה של אמונה שהיפה והאמיתי חוזר לחיים חדשים.

אעתיק כאן רק את שיר ס"ט בשלמותו.

זֹאת זִרְמַת-הַחַיִּים הַשּׁוֹטֶפֶת יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹךְ גִּידַי הִיא הַשּׁוֹטֶפֶת בְּתוֹךְ הַיְקוּם וּמְחוֹלֶלֶת אֶת-מְחוֹלוֹתֶיהָ בְּקֶצֶב וּבְמִדָּה.

וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַדּוֹפְקִים בַּעֲלִיצוּת-גִּיל בְּקֶרֶב עֲפַר הָאֲדָמָה בְּתוֹךְ טַרְפֵּי עֵשֶׂב אֵין-מִסְפָּר וּמִשְׁתַּפְּכִים בַּהֲמוֹן גַּלִּים סֹעֲרִים בְּתוֹךְ עָלִים וּפְרָחִים.

וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַמְּטֻלְטָלִים בְּעֶרֶשׂ הַיָּם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לַלֵּדָה וַאֲשֶׁר לַמָּוֶת, אֲשֶׁר בְּמוֹרָדוֹת הַיָּם וַאֲשֶׁר בְּמַעֲלוֹת הַיָּם.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי מְאֹד כִּי גַם יְצֻרַי [=איברַי] יִמָּלְאוּ זִיו נֹגַהּ כֻּלָּם בִּהְיוֹתָם נֹגְעִים אֶל-צְבָא הַחַיִּים הַזֶּה. הִנֵּה זֹאת כָּל-גַּאֲוָתִי כִּי דֶפֶק הַחַיִּים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מְפַזֵּז גַּם בְּקֶרֶב דָּמִי בָּרֶגַע הַזֶּה.

מורה הצ'אן הסיני לין ג'י (המאה התשיעית) אמר – אני מצטט מן הזיכרון – "רק בְּטַח באותו דבר הפועל בתוכך ממש עכשיו". על זה מדבר גם השיר הזה. "זִרְמַת-הַחַיִּים הַשּׁוֹטֶפֶת יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹךְ גִּידַי הִיא הַשּׁוֹטֶפֶת בְּתוֹךְ הַיְקוּם"; אתה משתתף באינסוף והאנרגיה שמסדירה את הכוכבים זורמת גם באצבעותיך. ולכן, "כָּל-גַּאֲוָתִי כִּי דֶפֶק הַחַיִּים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מְפַזֵּז גַּם בְּקֶרֶב דָּמִי בָּרֶגַע הַזֶּה": במה האיש הזה גאה? לא בהישגים, לא ברכוש, בטח שלא בכוח: הוא גאה על זה שהוא חלק מהיקום! הביטו בפניו.