על ההחלטות החוזרות ונשנות לקום ולנסוע עוד הערב ליפן

מוקדש לאיתן בולוקן

עצים שחורים שתו ממי נהר שחורים דרך קצות ענפיהם, כמו מכחולים שחורים הנטבלים בדיו, והירח, שבדיוק סיימו לאפותו והניחוהו ברקיע כדי שיתקרר מעט עמד לנחות על קצה אחד המכחולים, ומשם למי-יודע-איפה להמשיך להתגלגל, חלקי כמות שהוא, פריך כמות שהוא אחרי האפייה; הגשר – גשר הזהב – דידה לאט על כלונסאות כמו רב-רגל ענקי קדמון שאפשר לפסוע על גבו רב-הלוחות, מרובה לוחות ממש כמו הפרגוד הזה עצמו – ועננים נטלו מגוף הגשר הפוסע מלוא חופניים מזהבו, היה זה מין מכרה זהב עצום שנתגלה לפתע בעולם, לא בעומקי האדמה אלא גלוי, על פני המים והאדמה ובאוויר – וכמובן בלב. העננים הניחו לעלי הערבה לעטרה בתחרה ואז לרדת מתוכם כממטרים מרשרשים. היה לגשר מעקה, כלומר היה אפשר לחצות אותו בלא חשש, וכך אכן עושים היינו אילולי הבחנו – רגע טרם חציה – בשמש הזורחת פעמיים בקרבת הגשר – שוב היא התקרבה מדי, דקיקה ומחופשת למטבע – והעדפנו להמתין להן שיזרחו בלי דוחק, יעלו, ולהמתין שנהר הדיו יואר כתמול שלשום, שהירח יתקרר ויתעשת, ושהגשר יגלה מעט יותר כבוד לעקרונות ההנדסה. אבל דבר מכל זה לא קרה, ולא יקרה אף פעם; הכול המשיך להיות אחר מאוד, עולם ליד-בתוך עולם – המשכנו להמתין ליקיצה.