מי שומע אותו?

בתוך עיגול מופיע עץ שזיף. קטע ממנו. ענף עבה, ענפים, פרחים.

עבורנו המילה "שזיף" קשורה אך ורק לפירות קטופים. אנשים קונים שזיפים בלי לחשוב על פרחים, בלי לחשוב על עץ. כל מה שאנו אוכלים הוא כך. האין זה פוגם בטעם?

הענף העבה מצייר מעין קשת וחותך את העיגול במה שנראה כמקטע של עיגול אחר, סמוי ברובו. הוא נכנס אל העיגול מתוך התחום חסר-הצורה שמחוצה לו, ויוצא מן העיגול בחזרה אל התחום הזה, למעלה. העץ הוא מין גשר-עץ בין תחומי חוסר-הצורה. ובדרך, במקטע הקצר של הפיכתו לנראה-לעין, הוא שולח בסערה ענפים ופרחים. תנועתם מדהימה אותי. הם מגששים אל החלל הנפתח בתוך העיגול, מסתערים כמו ברקים, מלאים חיים. רגע לפני שיחזור העץ אל קיום חסר-צורה, הם מלאים נוכחות, מרהיבים.

הצורות המעוגלות הקטנות של עלי הכותרת מדברות אף הן בשפת העיגול הגדול. כל עלה כותרת כמו נברא בצלם הצורה הגדולה שבתוכה הוא מתקיים. זוכר אותה. הצורה זוכרת את חוסר-הצורה, מכילה אותו.

(הערה שאפשר לדלג עליה: לדעתי מוטב לא לדבר במונחים של "ריקוּת" או "אַין", אלו מילים מטעות ומבלבלות. במקום "ריקוּת" מוטב "חוסר-צורה". החיים לא מגיחים מתוך ולא נעלמים אל "אין" או "ריקות" אלא מתוך ישות; היא לגמרי קיימת, אלא שאין לה צורה).

רוב העץ מצוי מחוץ ל"חור ההצצה" הזה. נראה שהענפים העיקריים באים מבּד אחר, בלתי נראה. הסתרה זו של רוב העץ הופכת גם את העץ הנראה לישות מסתורית. בצורת העץ הנראה מפעפע חוסר-הצורה שמעבר לעיגול. גם אותו אנו רואים על הנייר הזה אם כי נוטים להתעלם ממנו. לא כדאי. הוא חלק חשוב מהתמונה.

חזרתו המהירה של העץ אל מה שמעבר לעיגול משלבת בין הנוכחות המסיבית של העץ ובין תחושת חלוף כמו עם הקיקיון של יונה (ד, י), "שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד". התבוננתי בלא מעט ציורי עצים, אבל לא זכור לי שראיתי עץ כל כך חטוף, קצר-מועד, מבליח, חלומי, כמו זה. הופ ג'ארן, בספרה Lab Girl, כותבת שזרע של עץ שזיף יכול להמתין בקלות באדמה במשך מאה שנה עד שהוא מחליט להוציא שורש. בציור של בוקוסאי (הוא שצייר את דיוקנו הידוע של מורו, איקיו) תחושת הזמן הפוכה – העץ אינו מופת של מֶשֶך והמְתנה אלא של חלופיות, מין עץ-טל; כאילו מאות שנים חלפו מבעד חור ההצצה הזה כהרף עין, הותירו לנו ברקי-ענפים, פרחים.

"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ". מוזר – בדיוק כך אני חש כלפי העץ הזה. הגם שהוא רק ציור.

*

איקיו (בתרגום יעקב רז): "ציור הדיו הזה – של רוח נושבת דרך האורנים – מי שומע אותו?".