30 הערות – הילמן ושמדסני בעקבות 'הספר האדום' של יונג

כמה הערות-פרפרזות בשולי הספר Lament of the Dead: Psychology after Jung's Red Book, שיחות בין ג'יימס הילמן וסוֹנוּ שמדסני, הוצאת נורטון 2013. השיחות התקיימו ב-2009.

1. אנו תוצאה של דמויות החלום, ולא להיפך. כדאי שחיינו ינבעו מהן.
2. הוריך אינם רק גורמים, הם גם תוצאות. הנח להם.
3. לנסות למצוא הבעות מתאימות להדהוד של דמויות החלום. כלומר להשתמש במילים מתארות ומוחשיות למה שמתרחש בנשמה, לא בהפשטות כלליות ("אל תשתמשו במילה 'אגו'. אף פעם לא ראיתי אגו").
4. עבודת הנפש היא פיתוח של קוסמולוגיה פרטית שאינה מושגית-מופשטת אלא קונקרטית: מערך של דימויים ודמויות.
5. העניין הוא מעורבות בתופעה, לא אמונה במושג.
6. "[יוּנג] ראה את כל מפעלו כמיועד לאפשר לבני אדם למצוא מחדש את שפתם שלהם, לפתח את תמונת העולם (הקוסמולוגיה) שלהם".
7. הדמויות שבאות אליך ורק אליך – זה האישי במובן העמוק (בעוד שהביוגרפיה שלך היא לרוב כללית, גנרית, לסיפורים הביוגרפיים יש הרבה מן המשותף עם אחרים).
8. ולכן, באופן מוזר, עומק הנשמה אינו "אישי" כלל (מפני שהוא מורכב מדימויים ש"באים אליך").
9. לא נכון לדבר על דימויים בלשון מצביעה-ישירה, מנתחת (עצה טובה גם לחוקרי ספרות), אלא על ידי הקבלות, מטפורות – לדבר באופן שירי על השירה. לא לתרגם דימוי למערכת מושגית מפענחת, אלא לתרגם אותו לדימוי אחר.
10. לא הירידה לעולם התחתון (במובן הנפשי) היא הקשה, אלא השיבה ממנו.
11. על כל שאלה שעולה בך אפשר לנסות לתת תשובה, אבל אפשר גם לשאול על השאלה: מי חולש על תודעתי עכשיו? מדוע זו השאלה שמטרידה אותי עכשיו?
12. יונג (1916): אם אתה מתרחק מהחברה עלייך לפצות על כך בעבודתך ולהחזירה לחברה.
13. מוטב להשוות את מצבך הנפשי ליצירות ספרות רלוונטיות ולדמויות שבתוכן מאשר למושגים פסיכולוגיים מופשטים.
14. למשל, המעבר מדמות חלום נשית מסוימת למושג "אנימה" מאבד חלק מהאש, מהנוכחוּת.
15. "היצמד לדימוי".
16. "ממשותו של הדימוי": הדימוי הנפשי אינו העתק-מציאות (חיוור בהגדרה, משני), אלא מציאות נפשית ראשונית.
17. "הנשמה מדברת במטפורות, בהקבלות, בדימויים (אימז'ים) – זו לשונה העיקרית – מדוע שאנו נדבר (עליה) באופן אחר"?
18. האגו הוא רק אחת מגלריית הדמויות (בעיקר דמויות החלום). מוטב להתייחס לאגו כמו אל אחת מדמויות החלום. לפנות אליו ככזה. לא כ"בעל הבית".
19. הדת ככלי לחסימת החוויה הדתית.
20. "איני מלמד את מה שאני מאמין, אלא את מה שאני יודע" (יונג).
21. אם מתחילים לפקפק בדמויות החלום אין לדבר סוף. קל להגדירן כ"שיירים" או "תסביכים" ובכך לבטלן או לרדדן לרמת ההפרעה הדורשת פתרון, ולהישאר עם "המציאות החיצונית" (כסף, מאבקים וכו'). גישתו של יונג היא להתייחס לתופעות החלום כמו שהן, בלי לפקפק בהן או להגדירן.
22. נדרשת מטרה כדי לחיות ולעבוד, אבל לא נדרש להגשים אותה.
23. לא חייבים לספּר את סיפור החיים שלך כרומן ריאליסטי או רומן חניכה. סוגות אחרות עשויות להתאים לא פחות: למשל, הרומן הפיקרסקי. או ספר של שירים בפרוזה. נטול כיווניות ברורה.
24. אין יעד לתהליך האינדיבידואציה. זה לא סיפור מסע עם יעד מוגדר.
25. "ושוב אני עושה את דרכי". המטרה היא להיות בְּתהליך.
26. הבעיה בפסיכותרפיה המודרנית היא שהיא יצרה קליניקה נטולת קוסמוס.
27. להתייחס למתים לא כאל "גופים שחדלו להתקיים" או משהו כזה, אלא כאל הנשמה האנושית הגדולה שממנה באת ואליה תשוב.
28. התחשבות במתים מאזנת את המבט לעתיד. מבט לאחור אל האבוד, הנשכח, המכוסה.
29. בקיאוּת יתרה מוציאה אותך מעצמך.
30. אולי תפקידנו בעולם אינו להבין, אלא להעריך את מה שיש, להודות על הקיים, לחיות לצד יופיו של העולם. להבחין בהתאמות מקומיות של דבר לדבר, לא להתיימר לפענח את התשבץ כולו.

מכתבו של ג'יימס הילמן "לחיות את החיים אחורנית" ראה אור לאחרונה כספרון בהוצאת "בבל", בתרגומה של מור קדישזון. זה היה הטקסט הראשון של הילמן שקראתי (הוא נמסר לי על ידי המתרגמת לפני כמה שנים), והוא הביא אותי, מיד, לקריאה רציפה של ספרי המחבר (אני מניח שאפשר לראות זאת כהמלצה).