תמונות מארץ המלח

כל פסיעה משמיעה קול פצפוץ. אפשר כמעט להאמין שצעדיך הם שיוצרים את הסדקים הרבים שפעורים כאן בכל אשר תביט. כאילו נעל כבדה משלך פסעה כאן ופערה את הבולענים העצומים, הפעורים, המלאים במים. המים המלוחים מצאו את הבולען ועתה הם חותרים באדמת החוף, מרחק קצר מזרחה, חוזרים אל הים. בכל מקום שברים, סדקים, סריסיו הזוטרים של המלך הגדול שאנו מכנים בשם השבר הסורי-אפריקני.

כאן אי אפשר להאמין שאדמה היא משהו דומם ושהזמן הֶרְגֵּלִי. לנוכח הים ספסל ארוך וזוג כפכפים מונח לידו, כאילו מישהו נטש בבת אחת ונמלט יחף. צמיג של משאית שמלח עולה בו כמו פטריה על גזע עץ מרקיב. מיטה שכבר כולה נציב מלח. האדמה והיסודות גירשו את האדם מכאן. כמה מהיר המעבר מקַיִט לשממה.

אצל ג"ע, מארחי בארץ המלח, אני פותח באקראי את ה"מחשבות" של פסקל המונח על שולחנו (תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס 2016). אני קורא את דבריו: האדם הוא "אמצע בין הכול ללא-כלום" (עמ' 36). כמה זה מוחש כאן. מצד אחד המאסות האדירות של שולי הרי יהודה, קצה השמלה הבהירה של הנסיכה הגרומה ששמה ירושלים. השמלה נחתכה באבחת סכין, ומתחיל מישור קצר אל ים המלח. הים, היום, ממשיך מזרחה באובך מעורפל. את החוף הירדני אין רואים. אנו עומדים באמצע, אוזן אחת שומעת את קול ההרים הכבדים, אוזן שנייה מוטה לרחש הגלים והערפל.

המלח רוקם מגוון מדהים של מרקמים וצורות. מצבורי כדורי ברד של מלח; משטחים של תחרה מלחית קשה; זקיפי נתרן, גבישים יהלומיים.

על אחד מהם אני מוצא צרעה. מתה, מומלחת קלות. המקום הוא בית קברות לחרקים. חיפושיות שונות, פרפר… למחוש הפרפר דבוקה כדורית של מלח, ככדור ברזל שהוצמד לרגלו של אסיר. האם ניסה לִמְצוֹת אותה, חשב שזהו פרח? לשונו שלוחה, קפיץ שלעולם לא יתכווץ בחזרה. אני מניח אותו בפלג החוזר אל הים, וכדור המלח מייצב אותו מתחת למים כמשקולת-עוגן, לא מניח לו להיסחף מיד. לרגע הוא כמו עף מתחת למים הכהים, לרגע נדמה שכנפיו נפרשות ועוד מעט יבקיע את פני המים ויעוף החוצה להרים. אך לא – הוא מצורף אל הלא-כלום שבקצה המזרחי, נסחף לים, טבוע והלוּם מלח, תושב חדש בארץ הערפל.

אחר כך אני שב לעיין בפסקל (עמ' 39): "אנו משייטים בתוך תווך רחב-ידיים, חסרי ביטחון ותלושים תמידית, נהדפים מקצה אחד למשנהו"; "שום דבר לא עוצר למעננו". פרפר מסכן, הלא תדע זאת? הרי גם עליך נאמרו הדברים.

אנו נוסעים צפונה ומגיעים לקומראן. מה שנכון לפרפר ולחיפושית היה נכון לאנשים שחיו שם וטמנו שם כאלף מגילות קלף החל מלפני כ-2,200 שנה. רחל אליאור סבורה כי אלו הכוהנים המנושלים לבית צדוק, נושאי מורשת הדת המקראית, שבשל הכיבוש הסלווקי של ארץ ישראל (בתקופה שלאחר מותו של אלכסנדר מוקדון), ומאוחר יותר – המהפכה ("רפורמה", אולי אפשר לקרוא לזה ברוח הימים האלה) החשמונאית נאלצו לוותר על מעוזם העתיק – המקדש בירושלים – ולהמשיך לכתוב ולהעתיק מגילות ספר. שושלתם היתה בת אלף שנה על פי אמונתם, ובתוך פרק זמן קצר למדי עלה עליה הכורת.

כשהאדמה רעדה תחת רגליהם הם ניסו לנקוט מהלכים פוליטיים אך גם המשיכו לכתוב, הטמינו מילים בכדים לטובת קוראים עתידיים. הם ודאי לא יכלו להאמין מה יעלה בגורל כתביהם, מתי יקרה הדבר ומי יהיו הקוראים. המגילות התגלו במקרה לפני 75 שנה. הפרשה סבוכה מכדי לתארה כאן, והקוראים מופנים להרצאותיה של פרופ' אליאור כאן וכאן ולספרה.

מקווי הטבילה העמוקים חרבים עתה. גם לכוהנים הללו יפים היו דבריו של פסקל – עדיין באותו עמוד שאני אוחז בו – "בל נחפש אם כן ביטחון או יציבות. תבונתנו נוחלת אכזבה מתמדת מהפכפכותן של ה[ת]ופעות". אין זה אומר, כמובן, שכדאי לוותר ולהשלים עם תופעות הפכפכות. אדרבא. אבל פסקל מציע לזכור: "אנחנו בוערים בתשוקה למצוא קרקע מוצקה ובסיס סופי וקבוע […]; אלא שכל יסודותינו סדוקים, והאדמה נפערת תחתינו עד תהום". לפחות מי שיודע זאת מוּעד פחות למצב של הלם כשהסדקים נִבְעִים מתחת לרגליו ורצפת המלח משמיעה קול חריקה.

3 תגובות בנושא “תמונות מארץ המלח”

  1. תודה על השיתוף.
    קשה שלא למצוא הד לאקטואליה גם במשפטים כמו "תבונתנו נוחלת אכזבה מתמדת מהפכפכותן של ה[ת]ופעות… כל יסודותינו סדוקים, והאדמה נפערת תחתינו עד תהום".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: