"להאמין שבדל הנר שלנו מסייע לטיהור העולם"

חדר חשוך, נר, הרגע שלפני הדלקת הנר, ואז הלהבה והשינוי שמתחולל בחדר ואצל היושב בו. כמה פשוט. כל הספר של גסטון בשלאר (1961) עולה מתוך הרגע הזה. לדבר אל הלהבה משמעו לדבר באופן כזה שהמדבר "הנה הוא כבר משורר".

הספר הזה הוא על הולדת השקט מן האור הקטן. קוראי הספר הזה, אין לי ספק, ימהרו לרכוש נרות וגפרורים.

הלהבה מהווה מופת, עצה: "לבעור מעלה, יותר ויותר למעלה, עד שנהיה בטוחים שאנו מאירים". כן, גם ובמיוחד בימים הקשים של ההפיכה המשטרית: "לאהוב את האור-צל של הראייה הפנימית". ובמילים אחרות, "בכתיבתי על הנר, אני מעוניין לפגוש את עדנת הנשמה".

להבת הנר היא ממשות פיזית המקבילה לנשמתנו. "הלהבה היא ישות ללא מסה, ועם זאת היא ישות רבת עוצמה". ולכן עלינו "לחלום בזעיר אנפין ולהאמין שבדל הנר של[נ]ו מסייע לטיהור העולם".

"להאמין שבדל הנר שלנו מסייע לטיהור העולם".

בשלאר מביט בלהבת הנר ישירות וגם מביט בהתבוננויות של משוררים בה. השירה היא דרך להעמקת ההבנה של העולם, ובמקרה זה יסוד האש במופעו הקטן. "באנוויל מספר שכשהנר של קאמנס כבה, המשורר המשיך לכתוב את שירו לאור עיני החתול שלו". למשפט כמו זה יש איכות של להבה מילולית, תיאורים דקים עד מאוד ורבי עוצמה. עד כדי כך זה דק: "ריחם של עצים מסוימים מתעצם כאשר נוגעת בהם הקשת בענן".

העץ הוא "שלהבת מלבלבת" (ון גוך ראה זאת), האדם "שלהבת מדברת, והחיה – שלהבת משוטטת". השלהבת אינה רק הדבר שעולה מפתיל הנר. הוא דימוי שמציע את עצמו, שמבקש להתרחב ולהיראות בעולם.

"השהייה במחיצתם של החפצים הקרובים לנו משיבה אותנו אל החיים האיטיים". אנרי בוסקו כותב על מנורתו: "עד מהרה נוכחנו, לא בלי התרגשות, שהיא מישהו". וכך כתב זביגנייב הרברט (בתרגום דוד וינפלד): "אור ילדותי / מנורה מבורכת / בחנות גרוטאות / אפגוש לעתים / את גופך המחוּלל". ובהמשך השיר: "סלחי מנורת הנפט – את דועכת בזיכרונות / כמו מחנה נטוש". מי עוד יודע לבקש סליחה מחפצים? להתייחס אליהם בכלל? המשפט המזהיר ביותר בספר הוא עצה מעשית: "הַעניקו איכויות לדברים, העניקו לישויות מעומק לבכם את עוצמתן הראויה, והיקום יזרח במלוא זוהרו".

"אנחנו כבר לא רואים את האור", כותבת המתרגמת באחרית הדבר היפה. "להתבונן בלהבה של נר היא לפיכך הזדמנות להתבונן באור, ולהתבונן בנו מתבוננים באור". הנר יוצר הזרה של האור, מפני שהוא זעיר ומוקף חושך. בלי נר האור הוא "סתם שם", מובן מאליו, ממלא-כל ושוטף.

רק מתוך אהבת החושך יש ערך לאור. בצדק מחברת המתרגמת את בשלאר לטניזקי ול"בשבח הצללים" שלו. "האור המלאכותי", היא כותבת, "הוא עוד צעד… במיזם הגדול של המודרנה לנתק אותנו מהעולם". הרי אין בכלל ספק שהמראה הגרנדיוזי והמרשים ביותר שמזומן לאדם עלי אדמות הוא שביל החלב – הצצה לגלקסיה. אך אנו מחקנו גם את זה. הספר הנפלא הזה מאפשר לחזור אל הגלקסיה מכוח נר אחד – והרי זאת קפיצה מרשימה למדי.

גסטון בשלאר, להבתו של נר, מצרפתית מור קדישזון, בבל (אנימה מונדי), 2023 [1961]