פרחי האפרסק

ברכט כתב משהו כמו: באילו ימים נוראים אנו חיים, שאדם צריך להתנצל כשהוא רוצה לדבר על עצים. אני, לפחות, זקוק לתמיכה כדי לשמור על שפיות בתוך החלום המבהיל שאנו מכנים המציאות הישראלית. ואני פונה לעזרה אל המורים הקדומים.

בציור הזה יש שני מורים, הצייר והדמות המצוירת. הדמות היא מורה הזן שביפנית מכונה רֵיאוּן קנטו. הוא סיני, חי בתקופת שושלת טאנג (סביבות שנת 800), ושמו המקורי לינגיוּן ז'יצ'ין. יואל הופמן הציב סיפור על אודותיו בפתח הספר "לאן נעלמו הקולות", והסיפור הזה הוא המצויר כאן. זו לשונו:

מורה הזן רֵיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז ראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

מורה שלומד מפרחים! מדוע אנשים כאלה לא מנהיגים את המדינה והעולם?

שלושים שנה הוא מחפש מורה, ובאותו זמן פרחים פורחים ועלים נושרים סביבו. הוא אינו שם לב לאינספור המורים הפורחים והצומחים שסביבו. ואז, פתאום (למה ברגע המסוים הזה דווקא?) הוא רואה את הפרחים כאילו לראשונה – ומבין. בִּמקום לומר מה הבין, אביט בציור של קָאנוֹ מוֹטוֹנוֹבּוּ (שצויר כ-700 שנה אחרי ימי חייו של המורה הסיני). כשקראתי את הטקסט בתרגומו של הופמן ראיתי בעיני רוחי אדם ועץ פורח (ויש גם איורים כאלה). מה שעושה הציור הזה הוא דבר פשוט: הוא ממלא את הפרטים הנוספים שבין האדם והעץ. המילוי הזה הוא הסבר אפשרי לרגע ההתעוררות של ריאון.

סביב האיש והעץ עולים סלעים, מפל, עננים, אגם, צמחים אחרים. א"ב של טבע. ופתאום – עצירה. מקל ההליכה נשמט, פונה באלכסון, ולא משמש להתקדמות. מה קורה כאן?

הנוף הזה הוא ריאליזם פנטסטי לגמרי. כמעט אפשר לחשוב עליו כעל "מעוין" שיוצא מראשו של ריאון. יש עננים בשמים אבל גם למטה ליד גופו; המפל יוצא מתוך סלעים, כדרך הטבע, אבל הם כמו מגיח מן העננים, כאילו יורד שם גשם בצורת מפל; העץ מגיע משמאל בצמיחה כמעט מאוזנת, ושורשיו בהירים מרוב אור או מים, נראים כמעט כשֶצֶף: השורשים מדברים בשפת העננים.

המציאות כולה שוצפת שם, מתערבלת, לא רק המים. ומתוף השצף השקט הזה צומח עץ האפרסק ופרחיו (בהעתק הבינוני שבידי קשה להבחין בפרחים). בציור, שלא כמו בטקסט שאותו הוא מאייר, התובנה נובעת מהמכלול, ש"בקצהו" יש גם פריחה.

המוט שלו מצביע על האדמה ופונה אל העץ כמו ללחיצת יד (הוא כמובן גם דומה לעץ בהיותו מוט עץ). הוא מחבר אדמה, מים, שמים ועץ. אלכסונו מקביל לאלכסון הסלע שמתחת רגלי המורה. הסלע גם מדגיש את הדממה המקורקעת של ריאון ברגע זה. למעלה, המפל גולש כגלימתו, כערוץ של שפע המכוון אל ראשו של האדם.

כל המילים האלה, ואפשר בוודאי לומר עוד, גם צריכות להישכח. כי העניין אינו בתיאורים שמחלקים את הממשות שם לפיסות של משפט ועוד משפט, דבר ועוד דבר. שהרי בעוד רגע יתארגן כל התצרף הזה אחרת, "יברח" מהתיאור המילולי. על פי הציור, העניין הוא במכלול הזה, שעבור ריאון דלת הכניסה אליו היתה פריחה. וגם אנו מוזמנים, דרך הציור, להתחבר אל הפרחים ופנימה. נכון שאפשר להתחבר אל המארג מכל פינה – הענן, הסלע, העשב וכו׳. אבל אין זה מפתיע שהחיבור מתרחש דרך היפה: הפרח, הציור.