לשמור על העולם זוהר

נדמיין אדם, ביום רגיל, יוצא מביתו בתל אביב. סוף החורף. השמש בשמים. הוא הולך לכיוון הים. ענני גשם ממטירים והוא מסתתר מתחת עץ. השמש יוצאת והעץ מטיל צל חיוור. בַּרחשים מתעופפים באוויר מתחת לעץ. הוא ממשיך בדרכו, מגיע לים הסוער ומביט בגלים. אחר כך, בדרכו חזור, הוא קונה ירקות, נאמר חצי קילו בצל למרק, וחוזר לביתו. הבצלים נחים על שולחן העץ.

ההתרחשות הזאת, שלכאורה אין סתמית ממנה, יכולה להיות עוד יום בחיים שבעצם לא קרה בו שום דבר ראוי לציון. שמש, עננים, קשת, ים, עץ, צל, בצל וברחשים, שהם סוג של יתושים. חומרי הבנאליה הפרוזאית של החיים הרגילים. אבל לא בהכרח. אילו האיש שלנו היה קורא זוהר, בעזרת ספרם של מלילה הלנר-אשד ועמרי שאשא, אותה סדרת אירועים היתה עשויה להיצבע בצבעים אחרים לגמרי, צבעים זוהרים, מעניינים, פואטיים. פסוקי הזוהר הבאים (רובם בתרגום, מחציתם ממשנת הזוהר והיתר ממקורות אחרים; התרשלתי ולא הבאתי מראי מקום) היו עומדים בינו ובין העולם וצובעים אותו אחרת. ואם לא הפסוקים האלה עצמם, כי מי יכול לזכור פסוקים כה רבים, אופן הראייה של הזוהר היה הופך את הנדוש לסרט פנטזיה. 

• שמש. "ולא היה אדם ששמע אותו [=את השמש] חוץ ממשה, שהיה נאמן המלך, ומיהושע ששימשו, וכשנצטרך לו יהושע ושמע קול הנעימה והנהימה של השמש [אמר] "שמש בגבעון דום". מה "דום", דום מלומר שירה, דום מקול הנעימה והנהימה שלך". האור מלא שירה סודית. אפשר לצאת החוצה ולחוש את האור כסוג של שירה גדולה, נטולת מסה, מתמידה ומגוונת. ודוממת.
• קשת. "הקשת [בענן] באה להגן על העולם. [משל] למלך שכל פעם שבנו חוטא נגדו ובא המלך להלקותו נגלית עליו המטרונית בלבוש-יקר של מלכות". הקשת לא כסימן מופשט ושרירותי, אלא כאימז' מוחשי של שמלת-שכינה צבעונית בשמים. וצריך דמיון כדי להפוך את הצורה הקשתית לשובל שמלה.
• עננים. "וְכַאֲשֶׁר פּוֹגְעוֹת לַהֲבוֹת הַלֵּב בְּעַנְנֵי גֶשֶׁם…" ללכת כך בעולם. לחוש את האש שבלב. לצפות למפגש אפשרי בעננים. לחוש שהעננים מלבּים את האש הזאת.
• ים. "בשעה שהים קופץ בגליו ותהומות עולים ויורדים הקדוש ברוך הוא שולח חוט אחד מצד ימין [=חוט של חסד] ומושך גליו ומשקיט זעפו, ואין מי שיידע זאת… וגאות הים היא חוט אחד של שמאל =חוט של דין]". סערה בים כמעין דרמה של מריונטות, והדרמה הזאת דומה לפעמים לדרמה הפנימית של חיינו. הים ידבר איתנו ואולי אותנו אם רק נשב מולו בדממה ונטה לו אוזן – אבל "אין מי שיידע זאת".
• ברחשים. פָּתַח וְאָמַר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה – […] אֲפִלּוּ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְיַתּוּשִׁים, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁנִּרְאִים מְחַבְּלֵי הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם כָּתוּב 'וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד', כֻּלָּם שַׁמָּשֵׁי הָעוֹלָם, מַנְהִיגֵי הָעוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם אֵין יוֹדְעִים". ההכרה באי-ידיעת המכלול, שמה שהוא "מחבל העולם" עשוי להיות "מנהיג העולם", ולכן אין דבר שהוא סתמי וירוד, ומה שנראה חסר חשיבות עשוי להתגלות כמנהיג העולם. לגבי דבורי דבש, למשל, כבר הבנו זאת.
• בצל. "וכל הרקיעים אלו על אלו כגלדי בצלים". ומי שירצה, מבט בבצל יהיה עבורו תזכורת קוסמית, כדוּר רקיעים מדמיע.
• עץ. "כשהיה רבי אבא רואה אילן אחד שפריו נעשה עוף שפרח ממנו היה בוכה ואמר: אילו היו בני אדם יודעים למה רומזים [האילנות] היו קורעים מלבושיהם עד טבוריהם על שנשכחה החוכמה מהם".
• צל עץ. "אמר רבי שמעון: כמה יאה צל זה שחוֹפֶה עלינו מן האילנות, ואנו צריכים לעטר מקום זה בדברי תורה"; "עלינו להסתכל שלא ישבנו אלא בצל הקב"ה… מכאן והלאה, בעוד אנו הולכים, עלינו ללכת בדרכים השומרות עץ זה".

הציטוט האחרון הוא מתוך המבוא לספר. מפני שהעולם הוא פלא יפה, תפקידנו להמשיך את המומנט וליצור המשכים באותה רוח. את הפסוק מדניאל י"ב שהקנה לספר הזוהר את שמו, "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" אפשר לדרוש כאילו "יזהירו" הוא פועל יוצא, "והמשכילים יזהירו את העולם כזוהר הרקיע", כלומר יעשו את העולם לזוהֵר (חשבתי שזהו מדרש מקורי שלי אך עמרי אמר לי שכבר דרשו זאת בזוהר). כדברי ג'יימס הילמן, "אנחנו אלה שאמורים לשמור על העולם זוהֵר" (תרגום מור קדישזון), It has been up to us to keep the world aglow.

אם כן, אותו אדם שתיארתי יכול גם לתאר את מסלולו הקצר כמי שיצא לטבול בתוך שיר קורן, הבחין בשמלה בשמים, הטה אוזן לרמזי עצים, הבחין בתיאטרון בובות ימי, היה מוקף לשעה קלה במנהיגי עולם זעירים מעופפים, ואש בערה בלבו. וגם אם אחד מאלה יתקיים באותו אדם באותו יום, הרי שיומו השתנה לגמרי.

הספר מתאר כיצד ספר הזוהר נותן טעם למצוות רבות. למשל, הרמת כוס יין אדום של קידוש הופכת בזוהר להרמה של שושנה. מעניין שמתן הטעם (במובן של הפיכה לטעים, הפיכה לפואטי) למצוות דומה למתן הטעם לעולם הגלוי. כך, מבט בענן וקבלת שבת הופכים לחלק מאותו מארג, נצבעים בצבעי השירה, כאחד.

כמה חשוב ספר כזה בימים אלו, שבהם, כפי שאמר פרופ' משה הלברטל, מתנהל מאבק על נשמת היהדות, ולא רק על נשמת המדינה.

*

(דברים שנאמרו אתמול בערב לכבוד "בדרך עץ החיים", מכון הרטמן, ירושלים).

===

אני מנצל את ההזדמנות להפנות ל"אש על ראש ההר", תרגומו החדש של יעקב רז לשירת הייקו וליומנים של המשורר היפני הנפלא טנדה סנטוקה. הייתי מעורב בעריכת הספר ובהפקתו במסגרת "ספרי ירח חסר". קורס שלמדתי אצל רז ב-2006 שינה את מסלול חיי, ולכבוד הוא לי, ולא כמליצה, לתרום להגשמת הספר הזה.