אני מרשה לעצמי לשתף שתי מודעות מטעם החוג שאני מלמד בו – החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים – והתכנית לכתיבה שאני מרכז שם בשנים האחרונות.
במודעה הראשונה פרטים על מפגש עם כמה ממורי החוג והתכנית בעוד כשבועיים, ובמודעה השנייה פרטים על התכנית לכתיבה ועל הגשת מועמדות לה.
אם אתם כותבים צעירים ומוכשרים ששוקלים ללמוד באוניברסיטה העברית בשנה הקרובה, או שאתם מכירים מישהו כזה, אנא העבירו אליה או אליו את הפוסט או המודעות. אני חושב שצוות המורים מדבר בעד עצמו (כמובן שבמודעה השנייה לא צוינו שמות כל מורי החוג), ומשוכנע שירושלים היא המקום בה"א הידיעה לפתוח בו ספר בישראל, ולכתוב בו ועליו. גם מי שלא ישתקע בה חייב לעבור דרכה לכמה שנים, ואין זמן טוב מתקופת האוניברסיטה כדי לעשות זאת.
לאחר שהגשנו את בג״ץ שמורת הקופים נגד המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, ולמרות הודעת המדינה כי תנסה למצוא מקור תקציבי מול משרד האוצר, עד כה לא עשתה המדינה מאומה בנושא וברור כעת כי מטרתה האמיתית היא למשוך זמן ולגרום למצב בו הקופים גוועים ברעב וכך להיפטר מהם.
בינתים, תקציב שמורת הקופים אזל ובחודש הבא לא יהיה עוד הסכם עם החווה.
כל המאמצים שעשינו להעביר אותם לשמורה בחסות המדינה, כולל הבג״ץ שהגשנו, לא צלחו נכון לרגע זה (ראשון 25.1.16 שעה 20:00) ונותרו ימים ספורים. לשמורת הקופים לא תהיה כל יכולת להאכילם או לטפל בהם החל מהחודש הבא.
לכן אנחנו נאלצים בלית ברירה ובצער רב לקרוא לציבור להגיע לפעולת חירום ביום שישי הקרוב (30.12.16) בחוות מזור (המייסדים 10, מזור) על מנת להאכיל את הקופים, וייתכן גם להיפרד מהם לתמיד.
אנא הביאו עימכם ירקות ופירות למאכל עבורם מהרשימה הבאה (נא להביא אך ורק ממנה):
בטטות
מלפפונים
גזר
עגבניות
כרוב
קישואים
תפוחי עץ
אנא הקפידו להגיע בשעה 10:00 בבוקר כדי שנוכל לאסוף את כל המזון במרוכז.
——-
מדינת ישראל שהיתה שותפה מלאה להקמת והפעלת העסק שהיה ״חוות מזור״ היא גם זו שמנסה להיפטר מהקופים הניצולים כעת כאשר הם אינם כדאיים לה. אנחנו ניסינו לעשות כל מה שרק יכולנו למען הקופים ששרדו את התופת של חוות מזור.
לפני שנתיים הצלנו אותם מגורל מר ממוות במעבדות מעבר לים ובכספי תרומות פדינו את כולם, 1,250 במספר, תחת הבטחה מפורשת מהמשרד להגנת הסיבה כי הוא יקח את הקופים תחת חסותו ויקים להם מקלט קבע.
מאז, המשרד לא עשה דבר בנדון ולמרות פניות חוזרות ונשנות שלנו זכינו להתעלמות מוחלטת מבכירי המשרד ומהשרים המתחלפים תדיר. מבחינת המדינה, המצב האידיאלי הוא שהקופים יגוועו ברעב ובחוסר טיפול ולכן היא מנסה למשוך זמן.
לאחר כשנתיים בהן שמורת הקופים מטפלת בקופי מזור בעלויות חודשיות אדירות, ובשל התעלמות המדינה, התרוקנה הקרן שלנו מכספיה האחרונים.
הגשנו בג״ץ דחוף ובתחילת החודש קבע בית המשפט כי על המדינה למצוא פתרון לקופים. בעוד העניין עדיין נידון בבג״ץ ואנחנו מקווים לפתרון בהול בעניין, אנחנו צריכים להציל את הקופים באופן מיידי.
ב-15.5, יום ראשון, 19:30, מפגש רביעי מתוך חמישה בסדרה המוקדשת לבעלי חיים, בתולעת ספרים, מזא"ה 7 תל אביב. הפעם יתארח איתן בולוקן, שידבר על בעלי חיים בהקשר של זן בודהיזם. נדבר גם על שירת הייקו העוסקת בחיות ועוד, ככל אשר יתיר הזמן, כמו שהיו אומרים ב"קול המוזיקה" (כשעבדתי שם כעורך זה היה משפט מפי הקריינ/ית שבישר שטעיתי בחישוב הזמנים: "עתה נאזין לסימפוניה התשיעית של ברוקנר ככל אשר יתיר לנו הזמן" – הסימפוניה אורכה כשעה, והשעון מראה למרבה הבהלה עשרה ל-12, וב-12 החדשות).
ב-26.5, יום חמישי, 10:30 בבוקר, "מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ": שיחה עם הרב בני לאו על "טיט" וירמיהו במשכנות שאננים, אולם ג'ינוגלי. במסגרת פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים (בתשלום).
ב-29.5, יום ראשון, ב-19:00, ערב אחר ל"טיט" (מתנצל על סמיכות הזמנים), ב"תמול שלשום", סולומון 5, נחלת שבעה, ירושלים, בהשתתפות פרופ' אביגדור שנאן, ד"ר רוני גולדשטיין (מחבר "חיי ירמיהו") וד"ר יעל שנקר (מכללת ספיר וביה"ס סם שפיגל לקולנוע).
14/3/16, 19:30, תולעת ספרים, מזא"ה 7 ת"א: מפגש שני מתוך חמישה בסדרת "חיות מדברות". הפעם נעסוק בציפורים. משתתפות: עדנה גורני (צפרית ומשוררת), מאיה ויינברג, חן ישראל קלינמן, ואני. אנסה להביא כמה ציורי ציפורים, ובהם זה, מלאסקו (לפני כ-17,000 שנה).
20/3/16,19:30, תולעת ספרים, מזא"ה 7 ת"א: ערב זעיר לרומן "טיט". משתתפים עורך הספר מר ד. משעני והמחבר. מוזיקה: מאסטרו אמין סייג' (עוּד ואולי גם כינור). ב-29/3/16ב-20:00 אירוע דומה, רק ללא העורך וללא המוזיקה, ב"מילתא", יעקב 36, רחובות.
מסטיף בבלי
ב-7/4/16, באוניברסיטת תל אביב, כנס גדול על בעלי חיים וסביבה בספרות העברית.
תמסיר (3 עמודים) לשיחה מחר (15/2) בתולעת ספרים (מזא"ה 7) ב-19:30, בהשתתפות מאיה ויינברג, חן ישראל קלינמן, ואני. לצפיה או הורדה והדפסה: >>>. נשמח לראותכם. נדבר בעיקר על עטלפים – בשירה, בציור, ובעולם. הנה אחד, חידתי, של ג'וזפה דה ריברה, מראשית המאה ה-17.
הקלטה של דורון תבורי לפתיחת "אצל" של אורי ניסן גנסין, סיפור שהתפרסם לפני כמאה שנה. בעיני, הסופר הגדול ביותר של הספרות העברית החדשה, בסיפורו השלם והמשוכלל ביותר.
ונטל את המכשירים הרבים, שהיו מוּטלים בקוּפּה אחת גדולה, לא הרחק ממקום שכיבתו הקודם, השתחוה ונטלם תחת בית שחיוֹ ואת הלקט הנשאר שׂם בכפּוֹ השנייה ובא והתחיל מפשפש ומתדחק ואבד בכנופית השיחים האפלולים והמרוּטבים, אשר ליד הנחל, על שׂפתוֹ. דולז'נוֹבּיט (בוודאי)! שם, בנפתוּלי הנחל המרובים, שבינוֹת לשיני ההרים המאפילות, בודאי שהדגה כבר ישינה. השׂכל מחייב, כי באותם המקומות ודאי שהיא כבר ישינה. ואותו בחור הרי־זה אינו נראה. דוֹלז'נוֹבּיט, יש לסוּר ולראות, במה זה מטפּל שם כולי האי. חוֹ? אלא… אלא שפּאַניטש (אדון) לא יהא חושש פה יחידי מפני המזיקים, חוֹ־חוֹ? שהרי צר המקום בדוּגית זו. הי, שַמְתָאי! לכשיְפַננה – הוא אומר – לכשיפננה, אז יחזור הנה ויטלנו. חוֹ? דוֹלז'נוֹבּיט – בשם אלוהים! הוֹפּ!
