שלום

(פורסם במוסף "הארץ" ביום הזיכרון האחרון ומועלה כאן לרגל יום השנה)

שני זיכרונות ילדותי הראשונים קשורים למלחמת יום כיפור. בזיכרון המאוחר מהשניים אני מציב רגל על שרפרף ואמי קושרת את שרוך נעלי, כשברקע נשמעת צפירת האזעקה של פרוץ המלחמה. הייתי בן שלוש וחצי. הזיכרון השני חייב להיות מוקדם יותר, מפני שבו אני יושב על כתפי דודי, שלום בורשטיין, אחיו של אביו. הזיכרון חייב להיות מוקדם יותר, מפני שבמלחמה זו שלום נהרג, והוא בן 21.

דודי כבר לא היה חייל. הוא השתחרר כמה שבועות לפני כן וכבר נרשם ללימודים באוניברסיטה. הוא הגיע למערכה מיוזמתו. הוא היה כבר רשום כסטודנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם אני מלמד היום. עם עוד שלושה טנקיסטים הוא עלה על טנק במצב גרוע, ללא מקלעים, ללא ציוד אופטי וללא מפות. רק לאחר שנים ייוודעו לנו הפרטים המלאים מפי חברו לצוות הטנק, אמנון כפכפי. בספרו "אשנב 3" מתאר כפכפי איך עלו ארבעתם על הטנק הלקוי ונסעו בלי מפה לרמת הגולן דרך טבריה. בטבריה הושלכו עליהם חבילות ופלים ובקבוקי שתייה קלה מזכוכית. בדרך כמעט רמסו סניף של בנק לאומי. בְּדרך לא־דרך הגיעו לקרבות הבלימה בעמק הבכא.

הטנק שבו שימש שלום כטען־קשר נפגע ב-9 באוקטובר, ודופן הפלדה נקרעה וחתכה את צווארו. הוא נהרג במקום. משה קשתי, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון עד 1970, היה קרוב משפחתנו — הוא היה נשוי לאחותה של סבתי, אמו של שלום שנפל. הוא כבר ידע על נפילת דודי. אבי סיפר לי כי נסע אתו במכונית השרד שלו מחדרה לנתניה. קשתי כבר ידע שאחיו של אבי אינו בין החיים, אבל לא הצליח להביא את עצמו לספר זאת לאבי במכונית. הם נסעו לאורך כביש החוף ודיברו על דברים אחרים. אבי סיפר לי שכאשר הגיעו לרחוב שבו גרנו בנתניה, רחוב ביאליק, הוא ראה מרחוק את אמי, שהיתה אז בהיריון מתקדם עם אחי. היא אחזה בי בזרועותיה, אמר, ומהבעת פניה הבין מיד מה קרה. אחי הצעיר, שנולד חודשיים לאחר מכן, נקרא שלום, על שם דודנו שנפל במלחמה. אולי מסיבה זו — נשיאת שם החלל — התכבד אחי לאחר כמה שנים בהדלקת נרות החנוכה לצדו של שמעון פרס על המדשאה של משפחת קשתי, בווילה שלהם ברחוב המצביאים בצהלה. קשתי עצמו לא נכח באירוע מפני שנפטר באופן פתאומי במסיבת בר המצווה של בנו של נספח צה"ל בלונדון.

לפני כמה שנים שלח לי אבי במייל מודעה על רסיטל שבו ינוגנו "וריאציות גולדברג" של באך בקונסרבטוריון שטריקר בתל אביב. מעולם קודם לכן לא שלח לי הודעות בענייני מוזיקה. התברר כי הפסנתרן, דרור זמל, הוא בנו של שמואל זמל, שהיה חבר נוסף בצוות הטנק (לצד אמנון כפכפי ויוסף שץ). וכך אירע שבעודי מאזין לווריאציות המורכבות של באך חשבתי בעיקר על טנקים ועל משה דיין. הפנים של משה דיין, שעוד בילדותי הפחידו אותי כשראיתיו בטלוויזיה, ריחפו בחלל הקונסרבטוריון מעל לפסנתר הכנף, בחצי עיוורונו שנדמה לי כאיזה סמל פשוט למצבנו ולמצב הנהגתנו מאז ומעולם. מלחמות ישראל נראו לי, בעודי מאזין למוזיקה של באך, כמוזיקה של וריאציות מתחלפות, היסטוריה של וריאציות עשירות בהמצאות, בהפתעות ובעיקר בכאב. יצירה אחת המנוגנת עוד ועוד זה עשרות שנים. המוזיקה נמשכת כי כשהפסנתרן נופל מחליפים אותו. "מוכרחים להמשיך לנגן".

חודשיים לאחר תום המלחמה קיבלו סבי וסבתי מן האוניברסיטה העברית מעטפה חומה ובה החזר על מקדמת שכר הלימוד ששילם בנם, על סך 300 לירות. מצאתי לאחרונה את הספח להמחאה במעטפתו. את הכתוב, הֶחזר שכ"ל, שפירושו כמובן החזר שכר לימוד, איני יכול שלא לקרוא כ"החזר שָׁכַל", החזר למי ששכל.

אני מדמיין את סבי וסבתי, צבי ועליזה, הולכים לבנק ביחד, בחורף של סוף 1973, ומוסרים לכַּסְפָּר את הנייר. והוא תולש את ההמחאה מן הספח, מפקיד אותה בחשבונם, ומחזיר להם את הספח. הם שמרו את זה, במשך עשרות שנים, ואז אבי שמר את זה אצלו אחרי שנפטרו שניהם, ועוד עשרים שנה עברו, ועכשיו גם אני שומר את זה אצלי. אף אחד לא מעז לזרוק את זה.

את הספח מן האוניברסיטה מצאתי בערימה לצד טופס מקומט שנראה כטופס של "טיפת חלב" ובו הפרטים הבאים, חלק מודפסים וחלקם ממולאים בכתב יד. הטופס מספר על דודי: נולדתי ביום 24 באפריל 1952. ביום הולדתי שקלתי 3.420 קילוגרם. בגיל שלושה חודשים התחלתי לצחוק. בגיל שמונה וחצי חודשים ישבתי בעצמי. בגיל תשעה וחצי חודשים עמדתי על רגלי. ביום 12.12.52 נראו שיניי הראשונות. בגיל 14 חודשים התחלתי ללכת. בשורה הראשונה בטופס מודפסות המילים "בכיתי עד יום………..", אך סבתי, שמילאה בקפדנותה הייקית את הפרטים, השאירה את המקום הזה ריק.

לא מזמן השתתף בְּני, נדב, כניצב בסדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" על מלחמת יום כיפור, ובפרק השלישי, כמדומני, נפל בקרב על סט הצילומים, אף הוא בקרבות רמת הגולן במלחמת יום כיפור. המוות היה טלוויזיוני ומבוים, אך לא יכולתי להשתחרר מתחושה עכורה כשראיתי אותו נופל בקרב על המסך, כאילו רק במזל לא היה המוות הזה ממשי.

כמה לילות לאחר נפילתו בקרב הטלוויזיוני חלמתי שהוא ילד קטן, והים חוטף אותו. אני צולל לחפש אחריו אך רואה רק יער של רגליים עירומות. אני יוצא מן המים בחרדה ומביט סביב. אני מבחין בו מעליי, יושב על גשר עץ רטוב, גבוה מעל הים. אני מטפס אליו על קורת התמך הרטובות של הגשר. בדרך נס הים פלט אותו למעלה.

קישוריות ורקפת

כמה קישורים ואירועים במרוכז.

  1. במוסף "הארץ" של היום רשימה על טיול לבית הכנסת בבית אלפא (שלמעשה נמצא בחפציבה) ולמשכן האמנות בעין חרוד לתערוכת חיים סוטין.
  2. ביום רביעי הקרוב, אירוע לזכרו של אהרן אפלפלד בהשתתפות בנו, מאיר, ובהשתתפותי. תמול שלשום, יואל משה סלומון 5, ירושלים. 29.120 בשעה 19:00.
  3. על ציפורים ואבנים, שיחה בין גלילי שחר וביני, בהנחיית נוית בראל, על ספרו של גלילי "האבן והמילה" (מוסד ביאליק) ועל "לטובת הציפורים". תולעת ספרים, מזא"ה 7, תל אביב, 17.2.20 בשעה 19:00. מובטח כיבוד טבעוני זעום.
  4. ב-27 בפברואר, ארוע ל"פליטי אור" עם מאיה ויינברג ואיתי, "סיפור פשוט", שבזי 36 תל אביב, 19:00.

זה הכול.

IMG_1852.jpg

שתי הודעות

(1)

ביום רביעי הקרוב (5.6, 20:00) אתארח ב"מקום לשירה" הירושלמי לשיחה. רחוב המערביים 9, ירושלים.

פרטים כאן >>>>

 

(2)

ב"הליקון" מופיעה בימים אלה חוברת שכותרתה "אני החולים". שתי המילים הם שיר קצר של  יעקב ביטון מספרו "אחותי בזוהר". בגיליון יש שירה שנכתבה בבתי חולים ומוסדות דומים, על ידי חולים, בני משפחה וגם אנשי צוות. כרגיל, מגמתי היא לפרסם בעיקר משוררים לא ידועים, וכמעט אף אחד מן המשתתפים בחוברת אינו מוכר לי לא אישית ואף לא בשמו.

התצלומים בפנים ועל הכריכה – מאת יורם קופרמינץ. הגיליון יופץ לחנויות הפרטיות ואפשר להשיגו בפניה ישירה ל"הליקון" (בקישור תמצאו גם קול קורא לגיליון הבא, של שירת ילדים, שיערוך יקיר בן-משה כעורך-אורח). אנו מקווים להשיג תרומה שתאפשר חלוקה של כמה מאות חוברות בחינם במוסדות רפואיים שונים. את ההשקה ננסה לעשות במחלקה לטיפול נמרץ, או משהו קרוב לזה.

קדמית אני החולים.jpg

back.jpg

 

 

 

מבצע, הצגה וזבוב דמוי דבורה

  • בהוצאת בבל מוכרים את כל הספרים בחצי המחיר עד סוף השנה! גם כמה מספריי שם.

 

  • באוניברסיטת תל אביב עולה בשבוע הבא "הסגת גבול", הצגת-מחול קצרה (מאת אפרת קדם) שמבוססת על קטעים מספרי "אחות שמש". פרטים והזמנה – בקישור זה.

 

רקבן הבוץ (זבוב דמוי דבורה). תצלום: ד"ב
רקבן הבוץ (זבוב דמוי דבורה). תצלום: ד"ב, נובמבר 2018

דרשה

קְרִיאוֹת הַקּוֹפִים

מִן הַפְּסָגוֹת

מְהַדְהֲדוֹת בָּעֵמֶק בְּרַכּוּת

לִדְרָשָׁה זוֹ

הַקְשֵׁב הֵיטֵב

 

(בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן, תירגם מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת קשב)

 

*

קריאה לפעולת חירום: השר אלקין מרעיב את 1,250 הקופים הניצולים בחוות מזור!

לאחר שהגשנו את בג״ץ שמורת הקופים נגד המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, ולמרות הודעת המדינה כי תנסה למצוא מקור תקציבי מול משרד האוצר, עד כה לא עשתה המדינה מאומה בנושא וברור כעת כי מטרתה האמיתית היא למשוך זמן ולגרום למצב בו הקופים גוועים ברעב וכך להיפטר מהם.

בינתים, תקציב שמורת הקופים אזל ובחודש הבא לא יהיה עוד הסכם עם החווה.

כל המאמצים שעשינו להעביר אותם לשמורה בחסות המדינה, כולל הבג״ץ שהגשנו, לא צלחו נכון לרגע זה (ראשון 25.1.16 שעה 20:00) ונותרו ימים  ספורים. לשמורת הקופים לא תהיה כל יכולת להאכילם או לטפל בהם החל מהחודש הבא.

לכן אנחנו נאלצים בלית ברירה ובצער רב לקרוא לציבור להגיע לפעולת חירום ביום שישי הקרוב (30.12.16) בחוות מזור (המייסדים 10, מזור) על מנת להאכיל את הקופים, וייתכן גם להיפרד מהם לתמיד.

אנא הביאו עימכם ירקות ופירות למאכל עבורם מהרשימה הבאה (נא להביא אך ורק ממנה):
בטטות
מלפפונים
גזר
עגבניות
כרוב
קישואים
תפוחי עץ

אנא הקפידו להגיע בשעה 10:00 בבוקר כדי שנוכל לאסוף את כל המזון במרוכז.

——-

מדינת ישראל שהיתה שותפה מלאה להקמת והפעלת העסק שהיה ״חוות מזור״ היא גם זו שמנסה להיפטר מהקופים הניצולים כעת כאשר הם אינם כדאיים לה. אנחנו ניסינו לעשות כל מה שרק יכולנו למען הקופים ששרדו את התופת של חוות מזור.

לפני שנתיים הצלנו אותם מגורל מר ממוות במעבדות מעבר לים ובכספי תרומות פדינו את כולם, 1,250 במספר, תחת הבטחה מפורשת מהמשרד להגנת הסיבה כי הוא יקח את הקופים תחת חסותו ויקים להם מקלט קבע.

מאז, המשרד לא עשה דבר בנדון ולמרות פניות חוזרות ונשנות שלנו זכינו להתעלמות מוחלטת מבכירי המשרד ומהשרים המתחלפים תדיר. מבחינת המדינה, המצב האידיאלי הוא שהקופים יגוועו ברעב ובחוסר טיפול ולכן היא מנסה למשוך זמן.

לאחר כשנתיים בהן שמורת הקופים מטפלת בקופי מזור בעלויות חודשיות אדירות, ובשל התעלמות המדינה, התרוקנה הקרן שלנו מכספיה האחרונים.

הגשנו בג״ץ דחוף ובתחילת החודש קבע בית המשפט כי על המדינה למצוא פתרון לקופים. בעוד העניין עדיין נידון בבג״ץ ואנחנו מקווים לפתרון בהול בעניין, אנחנו צריכים להציל את הקופים באופן מיידי.

אנא חתמו כעת על המכתב האוטומטי לשר להגנת הסביבה, זאב אלקין: http://www.hovavnuriel.com/save_mazor

אנא התקשרו וסמסו לו בדרישה שיקח אחריות מיידית על קופי חוות מזור:
050-4623582

לא מוותרים על אף קוף!
שמורת הקופים – חיים חדשים לקופי חוות מזור

monkey-swinging-from-a-bamboo-branch-observing-a-fly-jpgpinterestlarge
אוהרה קוסון

אירועים קרובים

14/3/16, 19:30, תולעת ספרים, מזא"ה 7 ת"א: מפגש שני מתוך חמישה בסדרת "חיות מדברות". הפעם נעסוק בציפורים. משתתפות: עדנה גורני (צפרית ומשוררת), מאיה ויינברג, חן ישראל קלינמן, ואני. אנסה להביא כמה ציורי ציפורים, ובהם זה, מלאסקו (לפני כ-17,000 שנה).

לסקו

20/3/16, 19:30, תולעת ספרים, מזא"ה 7 ת"א: ערב זעיר לרומן "טיט". משתתפים עורך הספר מר ד. משעני והמחבר. מוזיקה: מאסטרו אמין סייג' (עוּד ואולי גם כינור). ב-29/3/16 ב-20:00 אירוע דומה, רק ללא העורך וללא המוזיקה, ב"מילתא", יעקב 36, רחובות.

babylon mastiff
מסטיף בבלי

 

ב-7/4/16, באוניברסיטת תל אביב, כנס גדול על בעלי חיים וסביבה בספרות העברית.

Pages from הזמנה לכנס

תמסיר לשיחת החיות הראשונה

תמסיר (3 עמודים) לשיחה מחר (15/2) בתולעת ספרים (מזא"ה 7) ב-19:30, בהשתתפות מאיה ויינברג, חן ישראל קלינמן, ואני. לצפיה או הורדה והדפסה: >>>. נשמח לראותכם. נדבר בעיקר על עטלפים – בשירה, בציור, ובעולם. הנה אחד, חידתי, של ג'וזפה דה ריברה, מראשית המאה ה-17.

ribera

 

 

 

דורון תבורי קורא גנסין

הקלטה של דורון תבורי לפתיחת "אצל" של אורי ניסן גנסין, סיפור שהתפרסם לפני כמאה שנה. בעיני, הסופר הגדול ביותר של הספרות העברית החדשה, בסיפורו השלם והמשוכלל ביותר.

הנוסח של הסיפור נמצא כאן

בסמוך לקישור יש קישורים נוספים שממשיכים הפרק הראשון. בהקלטה המקורית שולבו קטעי מוזיקה יפים וקטעי מבוא לפרקים, שאינם מובאים כאן מטעמים טכניים.

שימו לב למשפט הפתיחה: איך הוא מתחיל בפתוס נוקטורני ומסיים ביריקה.

בשדמות הרחבות, שנשמו בדוּמיה הכבושה שבלילה ואפלוליתוֹ הרוָיה, נסרה פתאום איזו ציפּור נסירה צרודה ומרוגזת, שמילאה מרחקים הוזים, והישיש אַרחיפּ, שאליו ואל פּרוֹקוֹפּ בנוֹ הגדול נזדוג אפרים הלילה לשם דיוּג במשוּאוֹת, גנח פתאום והוציא את מקטרתו הכבוּיה מפּיו ורקק בקצף הצדה.

– אם לא נרדם שם – אותו בחור יפה? חוֹ?

והתחיל זז.  משהתרומם, הביט אל סביבו אחת ופקפק, כנראה, והביט שתיים וגנח שוב, אבל כבר בהחלט גמור, והתחיל רוֹכס את לוּלאוֹת חמילתוֹ בת ימים קדוּמים.

– סטאַלוֹ בּיט (בוודאי), נרדם.  השׂכל מחייב, שנרדם.  חוֹ!

ונטל את המכשירים הרבים, שהיו מוּטלים בקוּפּה אחת גדולה, לא הרחק ממקום שכיבתו הקודם, השתחוה ונטלם תחת בית שחיוֹ ואת הלקט הנשאר שׂם בכפּוֹ השנייה ובא והתחיל מפשפש ומתדחק ואבד בכנופית השיחים האפלולים והמרוּטבים, אשר ליד הנחל, על שׂפתוֹ.  דולז'נוֹבּיט (בוודאי)! שם, בנפתוּלי הנחל המרובים, שבינוֹת לשיני ההרים המאפילות, בודאי שהדגה כבר ישינה. השׂכל מחייב, כי באותם המקומות ודאי שהיא כבר ישינה.  ואותו בחור הרי־זה אינו נראה.  דוֹלז'נוֹבּיט, יש לסוּר ולראות, במה זה מטפּל שם כולי האי.  חוֹ? אלא… אלא שפּאַניטש (אדון) לא יהא חושש פה יחידי מפני המזיקים, חוֹ־חוֹ? שהרי צר המקום בדוּגית זו.  הי, שַמְתָאי! לכשיְפַננה – הוא אומר – לכשיפננה, אז יחזור הנה ויטלנו.  חוֹ? דוֹלז'נוֹבּיט – בשם אלוהים! הוֹפּ!

מתוך פנקס השיחות הקצרות

1

(בפלאפל בכיכר מסריק)

המוכֵר: אחי, מה לשים לך במנה? הכול?

הקונה: תגדיר "הכול"

 *

2

(בפנצ'רייה)

הנהגת: יש לי פנצ'ר

הפנצ'ר-מאכער (רוכן ובוחן את הצמיג): גברת, זה מֵעֵבֶר לְפנצ'ר

3

(אצל הווטרינר)

איש נכנס עם כלב: שלום, אתם מקבלים כלבים?

פקידת הקבלה: מה?

 *

4

(בחנות הנעליים)

הקונה: אני מחפש נעליים, לא מעור

המוכרת: לא, אין כזה דבר, הכול מעור

5

(בחנות הספרים)

הקונה: אתם מחזיקים תנ"ך?

המוכרת (קופאת לרגע): מה??

*

*

 

 

 

טיטניום / 104 / מינכן / תרופה לעצבות

סיפור קצר באתר "בבל" עם סקיצה מאת המחבר. כאן >>>>

+

הליקון 104 – "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון" הגיע אתמול מהדפוס וניתן לרכישה ישירה מוזלת באינדיבוק.

גם ספר השירה החדש של יאיר אסולין, "מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)" נמצא שם.

+

ולזה אני מאזין שוב ושוב בשבוע האחרון. יוסל ברגנר אמר לי פעם שסקרלטי היא התרופה הטובה ביותר לעצבות.

%d בלוגרים אהבו את זה: