צל הבובה

יש בבובות תאטרון מסוימות משהו שמעלה דמעות בעיניים עוד בטרם אמרו משהו. האיכות הזו, הנמצאת על סף האנושי, מעין שליחת יד מגששת קדימה אל עבר האנושיוּת, שעל סִפה הן נמצאות. הבובה של פלורה היא כזו. אני חושב שאילו הייתי רואה את ידיה בלבד, באפלולית של הבימה, הייתי עשוי לטעות שהן ידי סבתי.

היא נכנסת אל הבימה מלווה בשלוש מפעילות (יפעת ויינר, מוריה בן אבות, אורית ליבוביץ'-נוביץ'). גם מפעילי בובות (בובנאים/ות) הם יצורים משונים. הם נוכחים ובהצגה הזו רואים אותן. אבל משהו בתכונת הריכוז האנושי להתמקד בדבר אחד מאפשרים להם להיעלם ככל שהבובה דורשת יותר תשומת לב. בפתיחת ההצגה הזו קרה משהו אחר: מכיוון שהבובה היא של אישה זקנה, ומכיוון ששלוש נשים מפעילות אותה, ולא אחת, הן מקבלות תשומת לב רבה. מכיוון שזו אישה זקנה, אמרה לי אשתי, ההולכה על ידי הצעירות נראית מציאותית דווקא: כמו מטפלות של ישישה, שגם במציאות זקוקה לתמיכה. וכך, עם הרגעים הראשונים ממש, אינך יודע היכן אתה נמצא. הרי יש ישישים שמבחינה פיזית זקוקים לתמיכה כזו לא פחות מבובות תיאטרון. חשבתי פתאום, הבובות הללו נוגעות ללבנו לא בגלל הדמיון החיצוני אלינו, אלא בגלל שהן זוכרות את עברנו ואת עתידנו, את הילדוּת המוקדמת ואת הזקנה. מבובה באת ואל בובה תשוב.

זו הצגה קצרה והיא חולפת כבחלום. מה שמתחיל כעלייה מסורה של ישישה לקבר בעלה מתגלגל והופך למאבק. האם זה מאבק פנימי של המת השוכן בחיה ומפציר בה להצטרף אליו, או שמא המאבק היה ממשי, ומתרחש בזיכרון – האם לפנינו עלילת רצח? החלום לא מאפשר תשובה ברורה. כך או אחרת, כמה יפה שמזיכרונה של בובה עולה דמות אנושית ורוקדת. אולי כולנו איננו אלא חלום של בובה גדולה השקועה בשינה.

אני זוכר במיוחד כמה רגעים שבהם המאבק בין אישה לבובה הטיל צל על הכותל העמוק של הבימה. הכול גדל אז לממדי ענק, תאטרון צלליות נפער בתוך תאטרון בובות. הצלליות מטשטשות את ההבדל בין הבובה לאדם, ושוב אינך יכול להבחין ולא להזדהות בבירור. יש משהו בצל הזה שנחרת בזיכרוני, כאיזה עומק בלתי מושג ותקף השוכן מאחורי האנושי ומאחורי הבובתי ומאחד אותן, מוחק את ההבדלים.

הכול קודר למדי. אבל ברגע האחרון ממש של ההצגה צחקתי בקול. הצחוק נולד ונתלה באוויר כמו כדור טניס שנתמלט בבת אחת מגרוני, ממש כמו איזה ניתור שקרה על הבמה, ולא אתארו כאן. איני יודע אם הצחוק שלי הוא משהו שאפשר לסמוך עליו, אבל אולי הוא סימן לכך שמשהו נכון קרה שם, מין הדהוד מדויק לגמרי בין גוף הבובה וגופי, שנכח שם מולה.

*

הריקוד של פלורה, יצירה ובימוי: אביטל דבורי, צוותא, 18.5. לקרדיטים מלאים ולמועדי הצגות נוספות

עובדי אלילים (פארסה, תמונה ראשונה)


הדמויות

שַׁעְיָה (אביו של אסא, בן 80)

רַעְיָה + אָסָא (נשואים, כבני 50)

שוֹן (בנם, כבן 20)

פֶּלֶג (חברו של שון, כבן 20)

גַּמְלִיאֵל + גְּאֻלָּה (הוריו של פלג)

תמונה 1

דירה בורגנית. על ספה יושבים אסא ושון. אחרי כמה רגעים של דממה כורך אסא את זרועו על כתפיו של שון, לאט מאוד, כאילו בהילוך איטי.

אסא: כשאמות – ולא! אין לי כוונה למות, שון – כשאמות, אני רוצה שתבנה לי זִיגוּרָט. וזִיגוּרָט גדול. תסתכל בספרי היסטוריה. תסתכל בבבל, באשור. הזִיגוּרָט של אוּר-כשׂדים מאוד לטעמי. על שלמנאסר השלישי שמעת? אני חושב על משהו בסדר-גודל של "שמונים אמה אורכו". גדול. מה? מה זה זִיגוּרָט? זה כמו עמוד גדול. מין פירמידה עגולה. גדולה מאוד

שון: למה לך מבנה כל כך

אסא: גדול, ענק. ובראשו אני רוצה שתהיה גם אַסְטֶלָה. אסטלת ניצחון. כתובה כתב יתדות. ושתכריז על כל הניצחונות שלי. אני רוצה גם מעלית. ישר לראש הזִיגוּרָט. שקוּפה. וגם עוגות

שון: מעלית?

אסא: לחילופין – רַכֶּבֶל. רכבל לָעוגות. אקספרס

שון: רַכֶּבֶל

אסא: מה?

שון: כמה זה יוצא, שמונים אמה? בסנטימטרים?

אסא: כן. לא פחות. אני רוצה שהמזרח כולו יידע. שמרחוק יבואו להקריב לי נֶסֶךְ וּמִנְחָה. עז בתולין.

שון: אבא?

אסא (לא משגיח בו, נסחף): וגם קורבן אָשָם. אמרתי כבר שעז שחורה? עז בתולין. צריך שהכהן ישפוך שם דם. צריך שחיטה. אחרת בשביל מה אתה בונה שמונה אמה לגובה? אה?

שון: כהן?

אסא: כהן, כהן גדול. ואחרי כמה שנים תדאג שישחטו את הכהן. אני חושב שזה יהיה אַקט, נה, מאוד חזק. (שוהה). כשישחטו את הכהן, כוונתי. כהן גדול.

שון: ואת הדם – ? להמשיך לקרוא

רצח אגממנון

קומדיה אידיוטית בתמונה אחת

הדמויות:
אגממנון
קליטמנסטרה
אייסכילוס

———————————————————————————————————-

[אגממנון כורע, קליטמנסטרה ניצבת מעליו, מכוונת אליו אקדח]

אגממנון (מתנשם בפחד. אחר-כך): תירי, תירי עכשיו ודי.
קליטמנסטרה: עצום את העיניים. ככה כתוּב וכך יהיה.
אגממנון: ככה כּתוּב? וּבכן אני יורק על זה, כלבה. עליִך ועל כל ההוראות. את יורה או שאני קורא להצלה?
קליטמנסטרה: יוֹרָה, בּרוּר. (פאוזה) אבל לפני הכל –
אגממנון: "לפני הכּל"? – משמע יש עוד תקווה.
קליטמנסטרה: סליחה. יוֹרָה, ברור. (פאוזה) אבל לפני הכל – צריכה לשירותים.
אגממנון: (מזדקף קצת) לא ייאמן. כאן עסוקים ברצח-בַּעָל והיא – יש לה מחזור חודשי. 'חֵי זאוס', זה ביטוי הולם כּאן.
קליטמנסטרה: ניסיתָ פעם לכוון אקדח אל איש רועד מפּחד? המתח מעודד את השלפוּחִיוֹת. שלא תזוז. אני כורעת, אבל האקדח עודנו מכוּוָן (מפנה אליו גבה וכורעת, האקדח מכוון לאחור, מופנה קצת אל הקהל)
אגממנון: (לעצמו) הוֹ, הנחש סובב גבו. עתה אנו קמים ונמלטים מכאן. בתחבולות עורמה נציל את אגממנון. (קם)
קליטמנסטרה: שלא תעז לחשוב לקום או להימלט. מיד אני מנערת את הטיפות האחרונות ואנו ממשיכים מהנקודה שבּה הפסקנו. ומהקהל אני דורשת סבלנות. תודה. מיד גומרים.
[פאוזה ארוּכָּה]
עכשיו פִּתאוֹם יש לַחַץ גָזוֹזִי. הנה, נלחץ כאן על הבטן וירווח לקליטמנסטרה. יָה. (לוחצת). נוּ-נוּ. היום סתימה כללית. נמשיך אם כּן. היכָן היינו? אה, כן-כן. עכשיו זה 'רצח אגממנון' (מסתובבת. אגממנון בורח ונעלם ביציאה הקרובה. מהיציאה השניה, בגבה של קליטמנסטרה, נכנס ועובר אייסכילוס במעיל, מגבעת ומשקפיים עבי מסגרת. ממהר לעסקיו. קליטמנסטרה יורה יריה אחת לכיוון יציאת אגממנון. אייסכילוס, שלא חלף כלל בקו הַאֵש, נופל מֵת).
אגממנון: (חוזר מיד. תוחב ראשו מבעד ליציאה. היסטרי) איזה חֶרבּון! רצחת את אייסכילוס!
קליטמנסטרה: מי?
אגממנון: חֵי זאוס, תסתכלי: זה היווני! ואת תוקעת בו כדור, כלבה! עכשיו מי יארגן את כל עניין אורֶסטס? (לקהל:) תפנית בעלילה! זה לא הוגן! (ליציאה) אורות, אורות!
אייסכילוס: (מחרחר, גוסס) תמשיכו בלעדי… אני כבר לא יכול יותר…
קליטמנסטרה: אדון נכבד, עם כל רִגְשוֹת הצער על מותך הפתאומי, עדיין יש שלטון בארגוֹס. מי שאל אותך בכלל?
אגממנון: מיסייה, תסלח נא לאשתי. פֵּה של זונה צמח לה. אתה צריך עזרה? שאעשה לך אינפוזיה?
אייסכילוס: (גוסס) תביא תחבושת, נער… יוֹד בכמויות גדולות… צריך למצוץ קצת ארס מן הדם… להניח מטליות לחות… (מת)
אגממנון: איזה חֶרבּון! רצחת את אייסכילוס!
קליטמנסטרה: עכשיו תורךָ, עקרב. היום יבוא שלטון חדש לארגוס וכוּלֵי.
אגממנון: (נאחז בקש) היי, לא היית צריכה קצת לחרבן? שלא יברח לך מהלחץ על ההדק. חוק כלים-שלובים הרי גם חל על קליטמנסטרה.
קליטמנסטרה (לעצמה): מה שנכון נכון. צודק האגממנון. (לאגממנון): טיעון יפה. אבל ההשתנה הזו שלי נזקפת כמשאלתך האחרונה. (לקהל:) פרדון (כורעת כמקודם).
אגממנון (מתגנב אל הגופה, רוכן אל המת): היי, ניקוֹס, זוֹרבָּה… תתעורר. הנבלה פשׂקה רגליים. יש לנו דקה. נו, קום, מיסייה, תראה, איש לא רואה.
אייסכילוס (ניעור פתאום. קורא בתוקף): ובכן, חבר, כאיש אחד במלוא כוחו נכתוב את אגממנון אל כיסא המלך. לפי סימן שלי, בחרבות שלופות… עכשיו! (קופאים)
קליטמנסטרה (לעצמה): את הסתימה פתחנו בלחיצה קלה, אבל, צודק האגממנון: כאן מסתמן מחזור חודשי. טיפת אדום צמחה בתחתונית. הו מֶרְד, הפעם השלישית בתוך שבועיים. חוקי הטבע – ואני.
אגממנון (לאייסכילוס): ראה, אדון, הדם נובע כאן לפני מכת החרב! הו נפטון הגדול, הן זה סימן! כך המכה שלנו תיכנס אל פצע שנפער עוד לפניהַ!
אייסכילוס (נופל לפתע. גורר את עצמו על הבמה בעוויתות): המשך מכאן לבד, חבר! הפצע מסתבר כקטלני! הכה בנקבה באקדחה שלה (פאוזה. לאגממנון). ממךָ אני דורש: הצג לנו נקָם! (לקהל) מן הקהל אני תובע: סבלנות! ומן האלים – קץ לתלאות. תודה. עכשיו – לעסק (מת שוב. אגממנון נרעש, אך מתגנב אל קליטמנסטרה, חוטף את אקדחה, ומכוון אותו אליה. היא מסתובבת כנשוכת נחש)
קליטמנסטרה: אהה, בגידה! אתֵנה הגדולה, ראי איך גבר זה חטא בשעת פולחן הווסת! חטף את האקדח בזמן שאצבעה של קליטמנסטרה משמשת כמוליך! (לאגממנון:) ובכן, ניצחת. ברכותי. ניגש עכשיו לדלפי ונערוך משפט. באלימות הן לא נפתור דבר. בוא-בוא, נלך הביתה, מֶמְנוֹן.
אגממנון: (אבן נגולה מעל לבו) אוקיי, בסדר, זה הוגן. וזה – שלָך, בבקשה, תודה (מושיט לה את האקדח)
אייסכילוס (מרים יד בקושי): עצור, הוי מלך ארגוס! הכניסו את המקהלה היוונית! שמישהו יעלה כבר את האור שבאולם! הַכניסו את תירסיַאס העיוור! את השוטה של ליר! הַזעיקו את דורון תבורי! שמישהו – (מת)
אגממנון (משיב את ידו ברגע האחרון. מבין את התרמית): אהה… אהה… אהה…! חשבת כאן לשטוֹת באגממנון! הוי מוח פֶמיניני: מזימה, מזימה! ובכן, בא אגממנון ואומר: (לא מוצא מילים. מביט אובד עצות באייסכילוס המת, גם קליטמנסטרה מביטה בו)
אייסכילו
(ממתין כמה שניות חש שממתינים לו. מתרומם בקושי ממותו): נסֵה: "פִקחי את העיניים! ועוד אגבה ממך תשלום על השטויות האלה!". (לאגממנון:) הנה, תראה, אתה שולף – (מתרומם בקושי. שולף אקדח מכיסו ומכוון אליה. לקליטמנסטרה): "פקחי את העיניים! ועוד אגבה ממך תש –" (מת)
אגממנון: תודה לך, אישי הטוב, בשם אפולו. (נוטל גם את האקדח של אייסכילוס ומכוון אל קליטמנסטרה את שני האקדחים). עכשיו, מה שכתוב – יהיה. שתי יריות יבליחו באולם. (לקהל:) גבירות, עִצמוּ עיניים! כאן עוד מעט תרעיש כיתת יורים של איש אחד.
קליטמנסטרה: (עוצמת עיניים) הכל אבוד. ובכן תירה, תירה עכשיו.
אגממנון: פקחי את העיניים. ככה כתב האיש הטוב הזה במילותיו האחרונות.
קליטמנסטרה: עוד משאלה אחת, אישי, ואחר כך עשה את שלבך חפֵץ.
אגממנון: ובכן דבּרי. מבוקשך יוּתן לך רק אם לא יוחלט אחרת.
קליטמנסטרה: אם אדוני יסכים, רוצה הייתי לקבל את הירייה בנחיריים חופשיים. הן הוא יודע: מחזור חודשי עושה נזלת כרונית. תן חתיכת נייר – ותן להסתובב לרגע.
אגממנון (מחפש נייר בכל כיסיו, לא מוצא): לוּ אך היה נייר למלך. אבוי, עתה ברור שאין. כה טרגי-קומי. נייר אולי מחזיק פה האדון המחזאי-לשעבר, אך לא אני. (מרים את האקדחים שוב. מכוון. אחרי רגע. אייסכילוס מרים את ידו בקושי ומושיט לקליטמנסטרה מטפחת לבנה)
קליטמנסטרה (מבחינה ברגע האחרון במטפחת. מצביעה, מתלהבת כילדה): מטפחת, תראה, מטפחת, תודה רבה, רק רגע, רק רגע –
[מתעלמת מאגממנון ונחפזת אל המטפחת. ידו של אייסכילוס צונחת. קליטמנסטרה מקנחת את אפה באריכות. מגישה את המטפחת לאגממנון, שמסרב לקבל אותה. מציע לה בלא מילים להחזיר אותה לאייסכילוס. היא מניחה אותה על גופתו בזהירות. אגממנון מתקרב אליה כשהיא רוכנת על גופתו של אייסכילוס ורוכן עליה להורגה. לפתע אייסכילוס קופץ ממקום משכבו, חוטף את אקדחיו של אגממנון, מחזיק אחד בידו ומוסר את השני לקליטמנסטרה. אגממנון מביט בשניהם. נדהם, פותח את פיו לדבר: אני… הם, מיד, בלי להמתין ובלי ניד עפעף יורים בו בזה אחר זה, והוא מת. אייסכילוס וקליטמנסטרה לוחצים ידיים בענייניות ונפרדים. קליטמנסטרה יוצאת].
אייסכילוס (בפיזור נפש, ליציאה השניה. מוחה זיעה ממצחו): היי, בחורים, שמישהו יסלק מכאן את כל העניין הזה, כן? ותכניסו את המקהלה… (לקהל): טוב, אפשר לומר שהכל, זה… נגמר… (ליציאה): ותודיעו לאורסטס שעכשיו… נו כן, ממממ, יָה-יָה (הולך לכיוון היציאה שממנה עזבה קליטמנסטרה. קורא אחריה:) אֶה, [קורא בשמה הפרטי של השחקנית שמשחקת את תפקיד קליטמנסטרה. נגיד: חגית], אני לא מרגיש כל-כך טוב, חגית, תביאי פה איזה כוס מים, הא? (לוקח את המטפחת הלבנה, מנגב את פניו. לאגממנון:) היי [פונה אליו בשמו הפרטי, כנ"ל. אגממנון לא זז], יש לך אולי… אתה… (מתיישב באפיסת כוחות על הבמה. ומי… (מרים ראשו לקהל לרגע. מביט כה וכה בחולשה. מביט לקהל וקורא שוב בשמה של השחקנית. מסיר את כובעו ומנפנף בו ליד פניו לקצת אוויר. מביט באגממנון. האור יורד לאט).