מזימה עתיקה

יש בשיר הנפלא של רות דולורס וייס "אשקלון" (מאלבום המופת "בעברית") השורה: "קיקיון ושיטה מלחשים / מזימה עתיקה מהם". אולי עיקר מוזרותו הקשה של המקום שבו אנו חיים מתמצית בשורה הזאת. המזימה עתיקה מאתנו. אנו רק שחקנים המשחקים תפקיד במחזה ישן. עצם הדיבור על "מצור" על עזה הוא כל כך מיושן. כאילו סנחריב ונבוכדנצר עוד חיים ומתהלכים בינינו.

חברי איתן בולוקן כתב זה עתה את הפוסט הקצר הזה על מניעת החשמל מעזה. איך אפשר שלא לחשוב על זה בצער בימים חמים אלו. דמו רק איזו אלימות היתה פורצת בישראל על הכבישים אילו היו מכבים את המזגנים לכל הנהגים מדי יום. או בבתים. או בבתי החולים.

 

"המזימה העתיקה" בימים חמים אלה מזכירה לי, מטבע הדברים את פרשת גירוש הגר וישמעאל לארץ גזירה בידי אברהם. רוב הציירים שציירו את הסצנה לא הבינו את תנאי הגאוגרפיה של מדבר באר שבע, וציירו את השילוּח בהקשר של נוף אירופי ירוק. רמברנדט יצר אולי את הגרסה המוצלחת ביותר לרגע הגירוש, הגם שאף היא חורפית מדי:

abraham-dismissing-hagar-1637
רמברנדט, גירוש הגר וישמעאל, 1637, תחריט, 10*13 ס"מ, מוזיאון ישראל

היא מוצלחת גם כי היא קשורה אלינו. גירוש הגר וישמעאל אל הצמא והחום עומד מול שרה, היושבת לבטח בבית, נשקפת בעד החלון. אילו היתה חיה היום, היה מזגן פועל בתוך הבית. הכלב, שיוצא מהבית בעקבות הגר וישמעאל אינו מבין, ככל הנראה, כי מדובר בגירוש שאין ממנו חזרה. יש להניח שישוב הביתה, ויזכה לתנאים טובים יותר מתנאי המגורשים.

הגר בוכה. היא נושאת את חמת המים, ודמעותיה עומדות בניגוד קורע לב עם המימייה הזאת, מפני שהתרוקנות הדמעות והתרוקנות המימייה קשורות זו בזו. היא בוכה על המים שיאזלו, מראש. היא אולי אף יודעת את זה.

והכי חשוב – אברהם. הוא, אבינו, המייצג שלנו ב"מזימה העתיקה". והוא תקוע, מהסס, סב על רגלו כציר. המדיניות הישראלית היא כזו. לא השמדה טוטלית כמו שהיו עושים אויבינו בעבר, תודה לאל, אבל גם לא חמלה. חצי אכזריות, 3-4 שעות חשמל והפסקה ארוכה. עינוי מתמשך. זה מאפשר למרבית הישראלים ואולי גם לעולם לראות את "חצי הכוס המלאה" ולא להתפלץ. אבל זאת אשליה שרק מי שאינו סובל יכול להתנחם בה. בדיוק כמו אברהם: התלבטותו, שכל גופו מביע, אולי תעזור לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. אבל בעוד הוא מתלבט מתרחקים כבר הגר ובנו. בעוד שעה קלה יהיו כבר צמאים. "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם".

ובתוך הבית, נראה בקושי, בצל הקמרון, עומד יצחק. מפונק למראה, אדיש במופגן. אינו יודע כי הפרק הבא בסיפור הוא הפרק על עקדתו.

 

קוד אתי

הקדמה. הדיון סביב הקוד האתי החדש של פרופ' אסא כשר עורר אותי למחשבה מה הייתי עושה אני אילו היו מטילים עלי לכתוב קוד כזה. זה נראה לי תרגיל מחשבתי לא מזיק. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שקוד אתי למגזר מסוים – הצבא, האוניברסיטאות וכו' – הוא קצת מאכזב מבחינה פילוסופית. אם לכל ענף תיכתב אתיקה פרטית, לאן נגיע? קוד אתי לסנדלרים, לבנקאים, לציירים, לשרברבים? אתיקה צריכה להיות, כך נראה לי, כללית, אחרת זאת לא אתיקה אלא מעין תקנון, ולשם כך אין צורך בפילוסוף.

איני חושב שקוד אתי הוא דבר פסול מעיקרו, אבל בניגוד לקוד של פרופ' כשר, איני סבור שיש מקום לסנקציות באתיקה, ובוודאי שלא לוועדות פיקוח מכל סוג. ישבתי וכתבתי "בשליפה" את הקוד האתי שהייתי אני מגיש למשרד החינוך אילו היו מזמינים אותי. זאת כמובן לא יותר מטיוטה חלקית וראשונית שגיבשתי בשעה אחת ובמסגרת תריסר סעיפים שהקצבתי לעצמי בשלב זה.

הקוד שלי מורכב כולו מציטוטים. לא עולה על דעתי לנסח בעצמי סעיפים או המלצות.

הקוד שלי לא מורכב רק מלשון ציווי או המלצה. את האתיקה מכוננים גם הלכי רוח והכרות עובדתיות ביחס למציאות.

אתיקה היא אופק, הגדרות של שאיפה. לא מדובר על משהו קל להגשמה. מה שקל להגשמה לא צריך בכלל לנסח.


קוד אתי

טיוטה ראשונה, סעיפים 1-12

 

1 [שפינוזה, אתיקה ד:45, מלטינית ירמיהו יובל; דהמפדה, מפאלי: אסף פדרמן]

  • שִׂנאה לעולם אינה יכולה להיות טובה.
  • שִׂנאה לעולם לא שוככת באמצעות שִׂנאה. באמצעות אי-שִׂנאה בלבד השנאה שוככת: זהו עקרון נצחי.

להמשיך לקרוא "קוד אתי"

סנגוריה. המלצה דחופה על ספר

אלכס חנקין, רקוויאם לציפור, הוצאת קדימה 2017, 104 עמ'

 את הספר הזה הייתי חייב לקרוא מפני שמיד בשורות הראשונות הבנתי שהוא קשור אלי בדרך מוזרה, אפילו מטרידה קצת. הדמות המרכזית בספר הוא מרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, ככל הנראה מה שנקרא "מרצה מן החוץ", והוא מלמד קורס על שירה וציפורים שכותרתו "הציפור העברית". קורס כזה לימדתי גם אני בסמסטר שעבר, אמנם באוניברסיטת תל אביב. שֵם הקורס שלי היה "ציפורים וספרות", אבל חלק מרשימת הקריאה של הקורס בספרו של אלכס חנקין (שאיני יודע עליו דבר וחצי דבר) חופפת את רשימת הקריאה בקורס שלי. כמו הגיבור, אני מנסה לכתוב ספר על ציפורים ושירה עברית, וכמו הגיבור מצאתי את עצמי בניו-אינגלנד לכמה חודשים (הוא בניו המפּשייר, אני במסצ'וסטס). אני חושב שיובן מדוע חשתי שהספר מזהה אותי.

אבל לא הייתי טורח לספּר על זה אילו ההשתקפות הזאת היתה כל העניין. העניין הוא שזה ספר נפלא ומרגש, אחד מהיפים שקראתי בעברית, והישג גדול, במיוחד אם הוא פרסום ראשון למחברו כפי שנראה לי. אם אלמֵד את הקורס שנית, והספר הזה הוא סיבה טובה לעשות זאת, אכליל אותו ברשימת הקריאה החדשה ואכלול בתוכה גם את כמה מהשירים שהוא מזכיר, ושאני לא הכרתי עד לקריאה בו.

הסיפור פשוט מאוד ומתקדם כווריאציות על נושא. זה סיפורן של ארבע דמויות: אותו מרצה, ששמו לא נודע בסיפור (המרצה לא מציין את שמו בסילבוס!), והמספר מכנה אותו "הציפור"; המספר, שיושב בקורס הנ"ל, מאזין נוסף בקורס, אדם קשיש, כבד שמיעה וראייה, ובתו של הקשיש. הישיבה בקורס, שהוא "סיוט" בעבור רוב משתתפיו, הופכת להיות לחוויה עמוקה בעבור המספר, שגם שמו לא ידוע. יפה מאוד שהמספר לא מנסה להסביר את משמעות הקורס בעבורו. הדברים עולים בין השורות, למשל בסצנה של מפגש עם קצין הקישור לפני שירות מילואים. לא צריך להסביר הרבה, רק לשמוע את הדיבור הצבאי ואת דיבורי המשוררים המובאים בספר. הספר מניח אותם זה לצד זה, לא בסמיכות, ומאפשר לך להקשיב. "הנפש חפה ונצחית ואסור להרשות לה למות מוות עלוב בבית המשוגעים של העולם" (עמ' 40), אני חושב ש"על זה", פחות או יותר, הספר. לא בטוח שהשאיפה הזאת מצליחה ביחס למרצה.

הספר (המעוצב ומעומד להפליא בידי עדה ורדי), מעבר לתיאור מרגש ביותר של זיקות בין אנשים, הוא גם קינה גדולה וחרישית על השירה העברית. אומר "הציפור": "בעצם רציתי לבקר את ביאליק באודסה, כשטיינברג, כיעקב שטיינברג הצעיר, שהיה אז אולי בן ארבע-עשרה, ועל כל פנים נער צעיר שברח מביתו ובא לאודסה, אל ביאליק, אל השירה… וכמוהו רציתי לבוא אל ביאליק" (עמ' 84). זה נאמר עשרות שנים אחרי מותו של ביאליק, מיותר לציין, אבל הרצון להגיע אל ביאליק ואל אודסה, להיות יעקב שטיינברג ("איך אפשר לשכוח את שטיינברג", הוא שואל בצער מהול בתדהמה, בעמ' 89, ובאמת איך?), לפגוש את ביאליק, בפועל ממש, לא רק לקרוא את כתביו. התשוקה השורפת הזאת, הנוסטלגיה הזאת אל הרפובליקה הספרותית כאוטופיה הזכירה לי את עצמי בעבר והזכירה לי עד כמה היא אינה כזאת כיום.

דמותו של "הציפור" היא גילום של ניסיון לעוף בלי כנפיים, כמו מכונות התעופה של לאונרדו או כמו דדלוס ואיקרוס. אולי להגיע למעלות מלאכים בלי לוותר על הגוף. "מעוף הוא צורת מבע, ולא עוד אלא מבע עילאי" (עמ' 98). אני חושב שהנובלה הזאת תגרום לכמה קוראים להיכנס אל השירה כמו שמשוררים מעטים בלבד יכולים, למרות תחושת סף-הכישלון והעגמומיות השורות עליה. הספר הזה הוא סנגוריה גדולה על השירה.

פאול קלה

[ציור: פאול קלה]

מי ישקנוּ כוס חלב?

Relief stone carving of man milking cow with calf tethered nearby Egyptian Museum of Antiquities Cairo Egypt
חליבה. השושלת ה-11, מצרים. 2000 לפנה"ס בערך. המוזיאון המצרי, קהיר

 

בתבליט מצרי זה נחלבת פרה לצד העגל שלה. המצרי החולב מפנה גבו אל העגל ואל הפרה, וממוקד בעטינים. הוא חולב לתוך כלי, שנראה קטן למדי, אולי כלי של ליטר. מה שהוא אינו רואה, אך אנו הצופים מוזמנים לראות על ידי האמן, הוא שהפרה בוכה. דמעה גדולה יורדת מעינה. אחד מהסודות השמורים ביותר של תעשיית החלב הוא העובדה הנראית מובנת מאליה, שלפיה כדי שיהיה לפרה חלב היא צריכה ללדת – ממש כמו נשים אנושיות. דומה שלא אטעה אם אניח שרוב הילדים חושבים שלפרות יש תמיד חלב בעטיניהן, ושנוזל זה מיועד לשתיית האדם ("אני מייצרת חלב לגבינה", איה פלוטו). כך נעשה השוד לנורמלי בתפיסתנו. אבל החלב של הפרה שייך לעגל שלה, ולכן כדי שילד ישתה כוס חלב יש לקרוע את הילד של הפרה מעל אמו.

בתבליט המצרי ייתכן שייתנו לעגל לינוק אחרי נטילת החלב על ידי האדם, שהיא כאמור בממדים יחסית קטנים בתמונה זאת, אך אפילו זה מביא את הפרה לבכי. היא בוכה כי היא רוצה להיניק את בנה, אך מישהו אחר נכנס לתמונה, כמו גוזל קוקייה פולש המסלק את ביצי הציפור מן הקן. כל אחד יכול לתאר את עוצמת הבכי של אותה פרה אילו היה העגל עצמו נלקח ממנה, כמו בתעשיית הבשר של ימינו, ולא רק החלב, יחד עם כל החלב שלה, ועל ידי מכונת שאיבה בפס ייצור. החלבן המצרי אולי דיבר איתה, אולי ליטף אותה.

מה שראה האמן (או האמנית) הקדום הזה בצורה מדהימה, הוא את הזיקה בין צורת כלי החלב וצורת הדמעה: כלי החלב הוא דמעה גדולה. כמו בביטוי "יהלומי דם", אפשר לדבר על "חלב דמעות". אמן מצרי אחד, לפני 4,000 שנה, ראה את מה שתעשיית החלב רוצה שאיש לא יראה.

תנועת ראש (המלצה על ספר)

אמילי סנט ג'ון מנדל, תחנה אחת-עשרה, מאנגלית שרון פרמינגר, בבל 2017.

theater

בספר "לגיהינום ובחזרה: אירופה 1914–1949" של איאן קרשו מוקדש התיאור הבא לשפעת הספרדית שהכתה אחרי מלחמת העולם הראשונה: "מגפת השפעת ששטפה את היבשת בשנים 1918–1919 הוסיפה למאזן עוד המוני מתים בשיעור כפול ממספר הנופלים בשדות הקרב של אירופה" (תרגמה כרמית גיא, עם עובד/אופקים 2016, עמ' 108). זה הכול. משפט אחד. קרשו הוא היסטוריון דגול (אגב, דומה שספריית אופקים מעט הגזימה בדגש ששמה על ספרים על התקופה שבין שתי מלחמות העולם), אבל משפט כזה קצת מערער את אמוני בכתיבת היסטוריה. השפעת הספרדית קטלה לפי הערכות מתונות 40 מיליון איש תוך פחות משנתיים. אם סבל בממדים כאלה זוכה למשפט אחד בספר היסטוריה, איך אני יכול לסמוך על הספר? מה עוד הוא מסתיר? לא פלא שרבים אינם יודעים על השפעת הזאת; על הקרבות של מלחמת העולם הראשונה מפתה יותר לכתוב, הם דרמטיים יותר, ספרותיים יותר, מרבבות אנשים ונשים צעירים במיטות בבתי חולים.

הרומן הנהדר "תחנה אחת-עשרה" מצליח במקום שבו כתיבת ההיסטוריה מתקשה. זה רומן, והוא אינו מתיימר "לכסות" משהו מעבר לעלילתו ודמויותיו. גם הוא מתאר מגפה ויראלית של שפעת קטלנית, שבזמן קצר מכחידה כמעט את כל המין האנושי (מעריכים כי שרדו חצי אחוז ממנו). אבל המחברת (ילידת 1979) מצליחה לחדור, כביכול, את המשפט ההיסטוריוני האנונימי הנ"ל ולתאר רשת של גורלות אנוש ייחודיים בתוך ההתרחשות הזאת. כוחו העיקרי של הספר, בעיני, הוא לא בתיאורי העולם החדש-ההרוס, ולא במורכבות של היחסים בין הדמויות – ושני אלו עשויים להפליא – אלא במבטה של המספרת ביחס לציר הזמן. התנועה של מבטה בין הזמן שלפני פרוץ המגפה ובין הזמן שאחריה היא הישג גדול. היא רואה את האנשים לפני ואחרי רגע אחד של משבר עולמי. ילדה על בימת תיאטרון, בתפקיד ללא-מילים ב"המלך ליר" שתקבל תפקיד ראשי בספר הזה; השחקן שמגלם את המלך; מישהו שיעלה לבמה בניסיון להציל את המלך כשהוא יתמוטט, ועוד. מבט המספרת כאן נע במעין קשתות של זמן, מהעבר עד ההווה ובחזרה, בעולם שבו דומה שהזמן ההיסטורי קרס, ורצף אינו אפשרי עוד.

ההשפעה של התנועה הזאת קדימה ואחורה בזמן מצמיתה, מפני שהיא מאירה מחדש (גם עבורי כקורא) כל דבר בהווה, כלא-מובן-מאליו. לא יכולתי שלא לאמץ סוג כזה של מבט ביחס לחיי ולעולם בכלל, ויש משהו מערער בהתבוננות כזאת ביחס לעצמנו ולזמננו. כמו תנועת ראש רצופה ימינה ושמאלה שמביאה לסחרחורת. הוא כה מערער עד שחדר לחלומותי ביומיים האחרונים שבהם קראתי אותו, אבל על החלומות לא אספר כאן.

הספר משרה מלנכוליה מפני שיש בבדיון שלו גרעין של אמת-אפשרית, כמו השפעת הספרדית הנ"ל. הבסיס לפנטזיה הוא ההיסטוריה, ולא איזו המצאה פרועה שמושלכת אל עתיד שאין בינו ובינינו כל קשר. עלתה בי תחושה מוזרה בקריאה כאילו המתואר כאן לא הומצא אלא כבר התרחש, וזה נראה לי כמו המרב שספרות בדיונית יכולה להשיג. בציור של אונורה דומייה מתואר רצח על בימת תאטרון שבו הקהל נראה כמגיב במלוא הרצינות למשהו שהוא – ככל הנראה – רק הצגה. הספר הזה מתחיל בסצנה כזאת בדיוק, וכוחו הגדול הוא שהוא יכול להביא את הצופים/קוראים בו לתחושה דומה.

 

נ"ב

ועוד ספר.