הודעה על תערוכה לילדים (לא רק)

ביום חמישי הקרוב, 15.9, בשעה 16:30 תיפתח במרכז ג'ינוגלי בירושלים תערוכה לילדים המבוססת על "כוס התה שלי", הספר שכתבתי עם מאיר אפלפלד, ושפורסם לפני כעשור בהוצאת עם עובד.

בתערוכה יוצגו איוריו המקוריים של מאיר, שנעשו על "סקרצ'בורד", לצד קטעים מתוך הספר. תמונת הכריכה הוגדלה מאוד והפכה ליער לילי. זוהי תמונה מתחילת ארגון התערוכה, לפני מספר ימים. אנו מתכננים לעמעם את האורות.

הספר והתערוכה נוצרו מתוך הכרה שילדים זכאים לרמז על אודות האינסוף.

הילדים והוריהם מוזמנים! פרטים נוספים – שעה, כתובת – בהזמנה.

אוצרת התערוכה: רונית בקר בלנקובסקי; מפיקה: תמר דרוזד.

מחבוא העץ

גיא סער רוסו, "קורות", גלריה מאיה, שביל המרץ 2 קומה 2, תל אביב. אוצרת צאלה קוטלר הדרי. עד 24.9.22.

בהדפס "אברהם ויצחק" שבתערוכה הזו הולכים האב ובנו בין עצים ואולי בין עצי אור. שניהם עירומים. בכל יצירות האמנות המוכרות לי המתארות את אברהם ויצחק איני מצליח להיזכר ולוּ באחת שתיארה את שניהם עירומים. לא רק ששניהם כך, צלליהם מוטלים על האדמה ביחד, מתערבבים וגם נגדמים ביחד בידי החלק התחתון של הנייר. איני זוכר שום תיאור חזותי של ההליכה על העקדה שתפס כך את האסון כאסון כפול, של אב ובן (אמן שהתקרב לכך היה ויליאם בלייק). ברור למדי שאברהם של גיא סער רוסו לא מתכוון להקריב את יצחק. כשעירום אתה, אינך יכול לשאת מאכלת ואש. הכלי החד היחיד נמצא כאן בתוך ידו של האמן המגלף בעץ. עצי הבּעֵרה מהסיפור המקורי נעלמים אף הם, ונותרים רק עצי היער ועץ הלוח שממנו תודפס היצירה. מהסיפור נותר רק "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".

גיא סער רוסו, 202, אברהם ויצחק, חיתוך עץ, שמן (!) על נייר, 41*98 ס"מ

יש בַּתיאור העירום הזה של סיפור מוכּר משהו שמאפיין את התערוכה הזאת, שמורכבת מהדפסי חיתוך עץ, מתצוגת הגלופות, ומפסלי עץ. יש משהו עירום בפיסול בעץ, במיוחד בהקשר של אמנות ימינו שאפשר לראות בה יותר ויותר מסכים, טכנולוגיה, ראווה, סאונד, התחכמות, וגם איבה לחומר (שיאו של הדבר הוא במחשבה המגוחכת כי בינה מלאכותית יכולה ליצור אמנות). הדבר האלמנטרי הזה, בול עץ שנחשף מתוכו צלם אדם או צלם חיה, משהו שבני אדם עשו במשך אלפי שנים, פתאום נהיה משהו מביך. הפסל הממשי הראשון הידוע לנו הוא פסל של אריה-אדם מגולף בשנהב ממותה (בן כ-40 אלף שנה, ואולי רק 35 אלף). זה צריך להיות המודל הקלסי של כל אמן. נקודת המוצא הקדומה של האמנות (ציור ופיסול) היא של תשומת לב מלאת כבוד לבעלי חיים, ושל חייתיות הביצוע האמנותי האנושי. כנגד זה, אופייני הדיקט הידוע של הציור המקומי – שהרי הדיקט הוא העץ בצורתו המושפלת ביותר – מעובד, מהודק, חתוך באופן תעשייתי. היחס בין עץ ביער לדיקט הוא כיחס שבין שור-הבר לסטייק בפיתה. הדיקט מנוגב מכל הילה – אך בטבע אין עץ נטול הילה. אצל רוסו העץ חוזר לחיים, הגם שהוא עץ משומש, קורות ששימשו לבנייה ולאדני מסילות ברזל.

הפסלים בתערוכה מרשימים מאוד. קשה לצלם פסלים ואני ממעט בכך כאן. באתי לתערוכה בעקבות התצלום על ההזמנה – ילד קוטף תפוח (ראו בתמונת ההזמנה למטה). התפוח והילד עכשיו עשויי עֵצָה (חומר העץ): התפוח הפך מפרי לעצה, והילד הפך מבשר-ודם לעצה, והם נפגשים דרך המטמורפוזה החומרית של שניהם, שהיא להם כמכנה משותף. על פי הכותרת והציור של גוגן, שהפסל מתייחס אליו, הילד קוטף את התפוח, אבל בלי הכותרת הוא פשוט ילד-עץ, ילד-גזע, שתפוח צומח ממנו. בניגוד לציורו של גוגן, שם התפוח הוא תפוח, בפסל, התפוח גדול כראשו של הקוטף. אילו הכותרת היתה אומרת שהילד מחזיק ירח או כוכב, הייתי מאמין.

נשים כמוסות בתוך קורות, והפַּסל, כמו מגלה ארצות המפלס בסכינו דרך לתוככי הג'ונגל, מוצא אותן שם. אנו מכירים סיפורים על נשים שהפכו לעצים. הידוע בהם הוא סיפורה של דפנה, שבמנוסתה מאפולו הפכה לעץ הדפנה (עָר אציל). דפנה, הנימפה, "בחלה [באפולו] וַתָנָס אל צללי יערות". היא בורחת אל היער כמקום מפלט משלטון הגברים: "חורש איוותה לה וצל – רחקה ותפחד מפני גבר" (תרגום שלמה דיקמן). והנה, פעולת החציבה בעץ כאן, בידי גבר, אינה אלימה. היא מחלצת את האישה מן העץ באופן לא מאיים. זה ניכר בהשארת הדמויות לא גמורות, לא ספציפיות עד הסוף, לא נתונות לגמרי למבט. גם כשהן חשופות עֵציוּתן, שהיא מקום מחבואן, נשמרת. לכן התחושה היא שהן עדיין נחבאות בתוך העץ, גם כשאנו יכולים לראותן; שהפַּסל הניח להן במערות-העץ שלהן.

גיא סער רוסו, 2022, שור מס' 3, עץ אלון, 17*23*41 ס"מ

הפסל המרשים ביותר בתערוכה הוא לדעתי הוא השור (#3). בֶּקַע חזק עובר בו לאורכו. הבקע הופך את השור לפגיע, לפצוע אפילו – לצד נוכחותו המסיבית, הנוטה קצת הצידה, המורגשת במיוחד כשמביטים בו מלפנים. קרניו כבדות, קרני-גזע, נראות כמעט ככנפיים בתבליטים האשוריים של שוורים מכונפים ולביזוני מערת שובה, שרוסו מציין כמקור השפעה. השור הזה נמצא ממש על הסף בין גזע עץ פצוע ושור בר. במילים אחרות, החיה מסתתרת בעץ. מבטינו ונוכחותנו הם שמחוללים את הקסם של המטמורפוזה המהבהבת, הדו-סטרית, בין עץ לשור. כדאי להחזיק את ההבהוב הזה בִּפנים, לקחת אותו לריאות.

ביזון, מערת שובה, לפני כ-35,000 שנה

[הערה לסיום: בבית דפדפתי בקטלוג וגיליתי בו שיר שכתב האמן. בלא הגזמה אגיד שזהו אחד השירים הכי יפים שקראתי בשנים האחרונות. היות שלא אצטטו כאן, תצטרכו לגשת לגלריה ולהיווכח גם בזה בעצמכם].

אח לתנים – הודעה על ספר חדש

בהוצאת "אפיק" יוצא לאור "אח לתנים" ספר שני בסדרת "שכנים", אחרי ספר העטלפים. הספר מוקדש לתנים והוא נכתב על ידי כותבי ספר התנים יחד עם עירית דרוב, שתרמה תצלומים נפלאים של תנים וטקסטים קצרים לצדם.

כמו ספר העטלפים יצאנו להתבונן בתנים בדרכים שונות: לפני הכול, הדרך הישירה של מפגשים ממשיים. אחר כך גם מבטים על מבטים, כלומר התבוננות באמנות, בשירה וכדומה. שם הספר לקוח מספר איוב (ל, כט): "אָח הָיִיתִי לְתַנִּים", המובא במוטו לספר עם פירוש רש"י: "תנים […] עסוקים בבכי כל ימיהם". ניסינו לשמוע את ילללת התנים באמפתיה כמו איוב. את כל הספר אפשר לסכם בכך.

את הספר אפשר להשיג דרך ההוצאה, ובהמשך גם בחנויות.

ציור ועיצוב עטיפה:

מצורף כאן פרק מן הספר:

מָה הָרוּחַ עַל הֶהָרִים,
מָה הָרוּחַ בֵּין שִׁנֵּי הַתַּנִּים,
מָה הַתַּנִּים הַמַּבְלִיחִים
כְּגֶחָלִים בַּלַּיְלָה?

(דליה רביקוביץ)[i]

שלוש לפנות בוקר. יום ראשון של גשם באמצע חשוון. הכלבה מבקשת לרדת ומעירה אותי מחלום, שבו אני צריך לעבור בכוורת דבורים גדולה הממוקמת במעין חדר או חממה. הדבורים מתקרבות ונוגעות בי, אבל לא עוקצות. בשדרה למטה – זה כבר לא החלום – שבה אני גר כבר עשרים שנה, חולף כלב לא קשור ליד בית הכנסת בשדרה בצפון הישן בתל אביב.

אך אין זה כלב אלא תן. פרוותו לחה מגשם. מבליח כגחל בלילה. נדרש לי רגע לארגן את ההגדרות מחדש. לראות לא את המצופה אלא את הקיים. ואז, כרגיל מול תנים, העמידה הזאת לרגע, במעין קידה דרוכה אבל לא לחוצה, משהו שבין "כן" ו"לא", ואז פרידה והיעלמות.

אפשר לראות שהכלבה המומה. בשבע שנותיה לא ראתה כלב כזה, ובעיקר לא הריחה. היא מתחילה למשוך בעקבותיו במורד הרחוב. כמה הייתי רוצה לחוש את ריח החיה כמותה. אבל באפי עומד רק ריח פֶּטְרִיכוֹר (ריח אדמה יבשה אחרי הגשם). אפי עיוור לנוכחוּת אשר לחוטם רגיש היא בוודאי כצעקה של ריח.

הסדרה הזאת קיבלה את שמה, "שכנים", אחרי שראינו פסלון נטסקה יפני של עטלף על רעף של גג בית. הספר שלפניכם כמעט גמור כשהדברים האלה נכתבים, אבל רק עכשיו, לראשונה, אני לא רק יודע אלא מרגיש את זה: יש חפיפה בין שטח מגוריו ושטח מגוריי. לא רק שהוא גר בחצר האחורית שלי, אני גר בחצר האחורית שלו. הבית, הפחים, המכוניות, החתולים, הכלבים – כולם דיירי משנה וגרוטאות בחצר האחורית של ממלכת התנים. על אדמתם בנינו בית, עיר. עכשיו, בשלוש בלילה, עם כפכפים לא שייכים, בהפוגה בגשם, אני חש את אי-ההתאמה שלי. הגם שיש כאן שדרה, ובתים, ובית כנסת, ברור שמי שנע בחופשיות, בכל מזג אוויר, זה הוא ולא אני. תנאי מזג האוויר נהיים מעט "קשים" – שלוש לפנות בוקר, קריר, רטוב – ואנו כבר נסגרים בבתים, בורחים מהמרחב אל המאורה. לא כך התן. למרות הפרעותינו הוא בבית גם כשהוא בחוץ, יוצא החוצה ונכנס אל תוך ביתו, כמו החושך, כמו הכוכבים, כמו הגשם, כמו הסתיו.


[i] דליה רביקוביץ, "רוח צועק", מתוך כל השירים (עורכים: ג' טיקוצקי וע' שביט), הקיבוץ המאוחד 2010, עמ' 326. הגענו לשיר בעקבות האזנה לגרסתו המולחנת באלבום של אפרת בן צור, עיר מרוחקת (2019).

פניך המקוריים

Image Credit: NASAESACSASTScINIRCam

התמונה הזאת מטלסקופ החלל ווב היא ההצצה העמוקה והברורה ביותר עד כה של עין אדם אל המרחב ואל הזמן. הכוכבים הנראים כבעלי קרניים "מקלקלים" את התמונה מפני שהם קרובים – אלו כוכבים בגלקסיית שביל החלב. העניין הוא באורות שמאחוריהם, שכל אחד מהם הוא גלקסיה, "שביל חלב" בפני עצמה שיש בה מיליארדי כוכבים.

המומחים תיארו את התמונה מבחינה אסטרונומית. אני חשבתי על עניין אחר. התמונה מראה בעיקרה מרחב כפי שהתקיים לפני 4.6 מיליארד שנה. יש בתמונה גם כמה גלקסיות עתיקות כפליים. אבל אפילו הנתון של 4.6 מיליארד שנה יש בו כדי להרעיד את הלב. שהרי זה בערך גילו של כדור הארץ. במילים אחרות, אנו רואים כאן את העולם כפי שהיה לפני שכדור הארץ נוצר.

בפתיחת "דבֵּר, זיכרון" של נבוקוב הוא מספר על אדם שנחרד מסרט ביתי, שבו ראה את מיטת התינוק שלו – כמה שבועות לפני שהוא נולד. מיטת התינוק המתינה לתינוק שעוד לא היה בעולם, במילים אחרות, הוא ראה בסרט עולם מוכר לו – שהוא לא היה קיים בו. הוא הבין שהוא רואה שהוא נעדר מהעולם והבית המוכרים לו, ושלאף אחד לא אכפת מזה.

התצלום הזה מראה דבר דומה. זאת פיסה מעולמנו לא רק לפני שכל אחד מבני האדם היה חי, אלא העולם לפני שכדור הארץ על כלל יצוריו השונים היה קיים. והעולם מסתדר יפה מאוד. חוגג, מאיר, מתעופף.

יש קואן זן ידוע שבו המורה מבקש מהתלמיד: "הראה לי את פניך המקוריים לפני שנולדו אביך ואמך". התצלום הזה הוא הדבר המוחשי ביותר המוכר לי שיכול להיות תשובה לקואן הזה.

*

ובאותו עניין. מצורף כאן תצלום מהעמוד הראשון של "הארץ" מהיום. בית שאן, צביעות כשיגרה… ו"הרים" של ערפילית בחלל ש"גובהם" 7 שנות אור. איך יכול להיות שאנו יכולים לקרוא עמוד כזה בלי לפרוץ בצחוק או להתפלץ? (אני צחקתי בבהלה). איך אנו מסוגלים להעמיד על אותו מישור-דף ותשומת-לב דברים כל כך שונים?

ואולי יש לשמוח בכך – שהאינסוף אינו מוחק את יכולתנו להבחין בזעיר – בכנף של שפירית, בעין של גמל שלמה – וכן, גם במינוי המבקרת בעיריית בית שאן וב"כינויי החיבה" שהוחלפו – לכאורה. זאת כנראת עסקת החבילה. תודעה מוזרה יש לנו!

על ההחלטות החוזרות ונשנות לקום ולנסוע עוד הערב ליפן

מוקדש לאיתן בולוקן

אמן לא ידוע, סביבות 1600 [יפן], עצי ערבה וגשר, פרגוד [אחד מזוג], דיו, צבע, נחושת, זהב ועלי זהב על נייר, 352*172 ס״מ, מוזיאון LACMA, לוס אנג'לס

עצים שחורים שתו ממי נהר שחורים דרך קצות ענפיהם, כמו מכחולים שחורים הנטבלים בדיו, והירח, שבדיוק סיימו לאפותו והניחוהו ברקיע כדי שיתקרר מעט עמד לנחות על קצה אחד המכחולים, ומשם למי-יודע-איפה להמשיך להתגלגל, חלקי כמות שהוא, פריך כמות שהוא אחרי האפייה; הגשר – גשר הזהב – דידה לאט על כלונסאות כמו רב-רגל ענקי קדמון שאפשר לפסוע על גבו רב-הלוחות, מרובה לוחות ממש כמו הפרגוד הזה עצמו – ועננים נטלו מגוף הגשר הפוסע מלוא חופניים מזהבו, היה זה מין מכרה זהב עצום שנתגלה לפתע בעולם, לא בעומקי האדמה אלא גלוי, על פני המים והאדמה ובאוויר – וכמובן בלב. העננים הניחו לעלי הערבה לעטרה בתחרה ואז לרדת מתוכם כממטרים מרשרשים. היה לגשר מעקה, כלומר היה אפשר לחצות אותו בלא חשש, וכך אכן עושים היינו אילולי הבחנו – רגע טרם חציה – בשמש הזורחת פעמיים בקרבת הגשר – שוב היא התקרבה מדי, דקיקה ומחופשת למטבע – והעדפנו להמתין להן שיזרחו בלי דוחק, יעלו, ולהמתין שנהר הדיו יואר כתמול שלשום, שהירח יתקרר ויתעשת, ושהגשר יגלה מעט יותר כבוד לעקרונות ההנדסה. אבל דבר מכל זה לא קרה, ולא יקרה אף פעם; הכול המשיך להיות אחר מאוד, עולם ליד-בתוך עולם – המשכנו להמתין ליקיצה.

הצעת עבודה

כשהצייר זונג בינג (סין, המאה הרביעית) התבקש להתמנות לארכיונאי הראשי הוא דחה את ההצעה במילים האלה, ולא יסף: ״במשך שלושים שנה פקדתי את ההרים ושתיתי ממימי הנחלים בעמקים״.

הקיסר קיבל את סירובו.

בזקנתו אמר: “באו עלי זקנה וחולי. אני חושש שלא אראה עוד את כל ההרים הנודעים. כל שאוכל לעשות הוא לטהר עצמי ולהגות בדאו בכך שאלך בהרים מתוך מיטתי”. הוא צייר בביתו את כל ההרים עליהם טיפס בעבר. במהלך היום היה שוכב ומנגן. תמיד ראה אותם, והם ראו אותו.

Wang Meng, 王蒙 (China, 14th century), "Writing Books Under the Pine Trees", Cleveland Museum of Art

מתורגם באופן חופשי על פי הספר היפה

Francois Jullien, The Great Image Has No Form, pp. 126-127.

"הֲמוֹן גַּלִּים סֹעֲרִים בְּתוֹךְ עָלִים וּפְרָחִים"

רבינדרנת טאגור, גיטַנגָ'לִי, תרגום מאנגלית דוד פרישמן, נהר ספרים 2022 [1912, 1922]

יש לי תיאוריה פשוטה מאוד על השירה. היא קצרה מכדי לפרסם אותה במאמר או בספר. אני מגדיר לעצמי את השירה בשתי מילים, לכן קל לי לזכור את ההגדרה: שירה היא קול הנשמה. זה הכול. כל המאפיינים הצורניים והמוזיקליים של שירה נובעים ממקורה זה. בקריאת שירה אפשר לחוש בעוצמות שונות של אותו קול. יש הרבה ספרי שירה שבהם אפשר לשמוע קולות אחרים. למשל, קול האגו המתנפח או המתמעט, קול "רוח הזמן" החברתית או הפוליטית, קול הסופּר-אגו המטיף, ועוד. לכל אלה יש מקום, אבל השירה שאני מחפש משמיעה את קול הנשמה, ואם יש ספר שבו קול זה נשמע באופן חרישי, נדיר ונוגע עד עמקי הלב, הרי הוא הספר הזה.

מוזרות דרכי הספרות. הספר הזה הוא תרגום-של-תרגום, לכאורה מצב לא נוח שאינו מבטיח הרבה. הוא נכתב במקור בבנגלית (לשון המדוברת כיום בפי כ-215 מיליון נפש), תורגם על ידי המשורר לאנגלית, ותורגם מאנגלית בידי דוד פרישמן. התרגום לאנגלית התפרסם לפני 110 שנה והתרגום לעברית לפני 100 שנה. ובכן, ספר בן מאה, תרגום מכלי שני, ובכל זאת הוא, לדעתי, ספר השירה היפה ביותר והאקטואלי ביותר עבורנו היום.

העברית של פרישמן מקנה לנוסח האנגלי כובד וצפיפות עתיקה שאולי מקרבים אותם אל המקור הבנגלי שאיני יודע עליו דבר. כותב ויליאם באטלר ייטס בהקדמתו לספר: "לקחתי עמי את התרגומים האלה זמן רב, קראתי אותם ברכבות, באוטובוסים ובמסעדות, ולעיתים קרובות הייתי צריך לסגור אותם פן זרים יראו עד כמה הם ריגשו אותי". ייטס אמר את זה ואני לוקח את דבריו ומעתיק אותם ואומר אותם גם אני.

אפשר להגדיר את הספר כשירי ערגה ושיחה עם האינסוף. אחרי ספר הלווייתנים החשוב והמדכא (ברשימה הקודמת) הייתי זקוק לספר כזה, שביסודו תודה גדולה אל הקיום. "נָזְלוּ מַתְּנוֹתֶיךָ בְּאֶפֶס [=בלי] מִדָּה עַל־כַּפּוֹת יָדַי הַצָּרוֹת. דֹּרוֹת־עַל־דֹּרוֹת חוֹלְפִים וְאַתָּה עוֹד יוֹצְקָן עָלַי וְעוֹד מָקוֹם בִּי לָהֶן בְּאֵין קֵץ" (שיר א; אגב, הטקסט כולו קיים ב"פרויקט בן יהודה" אך כאמור זהו ספר ל"רכבות, אוטובוסים ומסעדות" ונדמה לי שהקוראים ירצו בו כרוך בצורת ספר). דרך השירה היא אופן הקיום היחידי לנוכח פני האינסוף: "יָדַעְתִּי כִּי שִׁירִי הָיָה לְךָ לְרָצוֹן. יָדַעְתִּי כִּי רַק בָּזֹאת אָבֹא לְפָנֶיךָ: בִּהְיוֹתִי לִמְשׁוֹרֵר".

השירה היא מעין התמתחות ומעוף, פרישת כנף אל המקום שאליו אי אפשר לקוות להגיע, ובכל זאת מנסים: "אֶפְרְשָׂה כְּנַף שִׁירִי עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אוּכַל, אֶגַּע בְּקָצֵהָ בַעֲקֵב רַגְלְךָ אֲשֶׁר לֹא קִוִּיתִי מֵעוֹלָם לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ" (שיר ב').

אניח לקוראים למצוא את דרכם ואת חייהם בתוך פסוקי הספר. אני כותב "פסוקים"  שהלוא זהו מין "תהילים" לזמננו המגיע אלינו מהודו, דרך הוצאת "שטיבל" בוורשה, דרך "נהר" בבנימינה – אכן, מוזרות דרכי הספרות. ויש שמחה בפרסום ספר כזה, שמחה של אמונה שהיפה והאמיתי חוזר לחיים חדשים.

אעתיק כאן רק את שיר ס"ט בשלמותו.

זֹאת זִרְמַת-הַחַיִּים הַשּׁוֹטֶפֶת יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹךְ גִּידַי הִיא הַשּׁוֹטֶפֶת בְּתוֹךְ הַיְקוּם וּמְחוֹלֶלֶת אֶת-מְחוֹלוֹתֶיהָ בְּקֶצֶב וּבְמִדָּה.

וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַדּוֹפְקִים בַּעֲלִיצוּת-גִּיל בְּקֶרֶב עֲפַר הָאֲדָמָה בְּתוֹךְ טַרְפֵּי עֵשֶׂב אֵין-מִסְפָּר וּמִשְׁתַּפְּכִים בַּהֲמוֹן גַּלִּים סֹעֲרִים בְּתוֹךְ עָלִים וּפְרָחִים.

וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַמְּטֻלְטָלִים בְּעֶרֶשׂ הַיָּם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לַלֵּדָה וַאֲשֶׁר לַמָּוֶת, אֲשֶׁר בְּמוֹרָדוֹת הַיָּם וַאֲשֶׁר בְּמַעֲלוֹת הַיָּם.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי מְאֹד כִּי גַם יְצֻרַי [=איברַי] יִמָּלְאוּ זִיו נֹגַהּ כֻּלָּם בִּהְיוֹתָם נֹגְעִים אֶל-צְבָא הַחַיִּים הַזֶּה. הִנֵּה זֹאת כָּל-גַּאֲוָתִי כִּי דֶפֶק הַחַיִּים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מְפַזֵּז גַּם בְּקֶרֶב דָּמִי בָּרֶגַע הַזֶּה.

מורה הצ'אן הסיני לין ג'י (המאה התשיעית) אמר – אני מצטט מן הזיכרון – "רק בְּטַח באותו דבר הפועל בתוכך ממש עכשיו". על זה מדבר גם השיר הזה. "זִרְמַת-הַחַיִּים הַשּׁוֹטֶפֶת יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹךְ גִּידַי הִיא הַשּׁוֹטֶפֶת בְּתוֹךְ הַיְקוּם"; אתה משתתף באינסוף והאנרגיה שמסדירה את הכוכבים זורמת גם באצבעותיך. ולכן, "כָּל-גַּאֲוָתִי כִּי דֶפֶק הַחַיִּים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מְפַזֵּז גַּם בְּקֶרֶב דָּמִי בָּרֶגַע הַזֶּה": במה האיש הזה גאה? לא בהישגים, לא ברכוש, בטח שלא בכוח: הוא גאה על זה שהוא חלק מהיקום! הביטו בפניו.

רבינדרנת טאגור, 1909

"לא הייתי זקוק לכרטיס אשראי או למפתחות"

Philip Hoare, Leviathan, or, The Whale, Fourth Estate 2008, 453pp.

המילים הספורות האלה הן ניסיון להבין בכי. בכי עז ומתפרץ עם סוף קריאת הספר הזה. מצד אחד, הספר כתוב כל כך טוב, עד שלא לקרוא אותו עוד סופו היה עבורי בלתי אפשרי, הגם שאינו קצר. מצד שני, הוא קשה לקריאה מפני שיש בו תיאור מפורט וארוך של מה שעשו בני האדם ללווייתנים לאורך מאות שנים. איכותו של הספר כביכול לא מאפשרת להסב את המבט. אילו זה היה ספר פחות טוב הייתי ככל הנראה סוגר אותו ומניח לו. אבל קראתי אותו עד תום.

לוויתנית (ראשתן גדול-ראש) וגור, ליד מאוריציוס. תצלום: Gabriel Barathieu

לא אנסה לסכם כאן את תיאורי ציד הלווייתנים. כולנו יודעים שהם ניצודו – בין השאר הודות ל"מובי דיק" של הרמן מלוויל, סופר וספר שהם גיבורים חשובים בספר, ומלווים אותו לכל אורכו. איני יודע כמה יודעים שציד הלווייתנים היה חלק מתעשיית האנרגיה. שומן הלווייתנים שימש במשך כמאתיים שנה כחומר בערה לפנסי רחוב בארצות הברית ובמקומות אחרים, עד שהוחלף בתאורת גז ואחר כך בחשמל. לא היה מדובר בציד לשם השקטת רעב.

אבל זה רק תחילת הסיפור. הור מתאר ביסודיות את התפשטות קטל הלווייתנים מארה"ב לאירופה – בעיקר לנורבגיה, אנגליה, רוסיה, הולנד, ואחר כך גם ליפן. מה שהיה עיסוק מסוכן בתחילה (כמתואר אצל מלוויל) הפך, עם התקדמות הטכנולוגיה, להרבה פחות מסוכן לאדם ולהרבה יותר קטלני ללוייתנים. ללווייתנים לא היה סיכוי מול ספינות מודרניות, אמצעי איתור ממוחשבים, צלצָלים הנורים ממכונה וכוללים חומרי נפץ, ועוד. הספר מתאר, לאורך עשרות עמודים, את המיכון המשוכלל שהפך ספינות לבתי חרושת של עיבוד לווייתנים. התנורים הוזנו בשומן הקורבנות. בתחילה היו משליכים את רוב הלווייתן המת לאוקיינוס, אבל בהמשך חלה התייעלות ודבר לא נזרק (איני יודע מה מחריד יותר). במאה העשרים, כולל בימינו אנו, אפשר למצוא גופי לווייתנים במוצרים כמו בשמים יוקרתיים, דיו למכונת כתיבה, בלמים של מכוניות, מרגרינה, סבון רחצה, שמן מכונות לכלי רכב רובוטיים על המאדים והירח (לרבות טלסקופ החלל האבּל), מיתרים במחבטי טניס, מזון לחיות מחמד, שפתון וסוליות נעליים.

האנושות המצטיירת בספר היא לווייתן ענקי הזולל לווייתנים (לא רק אותם, כמובן) בכל פה, בלא רסן – חלקה בהשתתפות פעילה ומתמדת (העושר שהביאו הלווייתנים המתים לקבוצה קטנה של בני אדם הוא רב), חלקה בצרכנות פסיבית, וחלקה באי-ידיעה. באי-הידיעה הזאת (ומי יודע, אולי גם במוצרים שהשתמשתי בהם ולא ידעתי מה הם מכילים) חלקתי גם אני, עד קריאת הספר הזה. ויש גם כמה שפעלו נגד זה. ודאי,זה לא כל האנושות. אבל ממדי התופעה ומשכהּ לא מאפשרות לייחס אותה למשהו שולי אצלנו.

לוויתן מצוי, תצלום: Aqqa Rosing-Asvid

כדאי להבהיר: מדובר במיליוני לווייתנים טבוחים; רק מהלווייתן הראשתן גדול-הראש, שכמותו מתואר ב"מובי דיק", ניצודו 750 אלף; במאה העשרים לבדה נקטלו 360,000 לווייתנים כחולים, עד שנותרו מהם רק 1,000. גם כיום, כשציד לווייתנים מוגבל מאוד, נקטלים אלפי לווייתנים. בהווה, יפן לבדה קוטלת 20 אלף לווייתנים קטנים יותר מדי שנה.

אבל אין זאת כל התמונה, והספר אינו עוסק רק בציד. הוא מתאר את חייהם מעוררי ההשתאות של הלווייתנים, יונקים שכידוע ירדו מן היבשה אל הים. העובדה שמדובר ביצורי יבשה בעברם מחייבת אותם לעלות אל פני המים על מנת לנשום, וברגעים אלה הם פגיעים מאוד. האדם ניצֵל זאת בעורמה רבה. לפי השערה אחת המובאת בספר, הסיבה שלווייתנים רבים במצוקה נטרפים אל החוף היא אינסטינקט של חיות שהיו יבשתיות בעברן, לפיו ביבשה הן לפחות לא יטבעו! לפי השערה זו, הלוויתן מפחד לטבוע יותר מאשר למות מיובש על החוף.

הספר מלא עובדות כאלה. למשל, לווייתן מצוי יכול להישמע על יד בן מינו מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי (!). או למשל העובדה שלווייתן צולם מתחת למים רק מאוחר יותר מהתצלום הראשון של כדור הארץ מהחלל. במילים אחרות, אנו יודעים כה מעט על יצורים אלה. מה שלא הפריע לנו לטבוח בהם.

הספר לוקח לו כבן לוויה את "מובי דיק" (1851). לצד המסע בעקבות הלווייתנים יש בספר מסע בעקבות הרמן מלוויל וספרו. המעקב אחרי הסופר והספר מתנהל באותה דבקות ויסודיות. הור הולך בעקבות הסופר למקומות בהם גר ולנמלים בהם עלה על ספינות; הוא מגיע עד לקברו בברונקס, משחזר את מפגשיו עם נתניאל הות'ורן, לו הוקדש "מובי דיק", ובסצנה נפלאה במיוחד מתאר איך מלוויל, ב"השקת ספר" שהיה בה רק אורח אחד, מוסר את העותק הראשון להותו'רן, וזה פותח את הספר ורואה את ההקדשה לו ולגאונותו. הספר, אגב, זכה להצלחה מסחרית מוגבלת והמהדורה הראשונה לא נמכרה. בין השאר, ספרו של הור מציע מחשבה חדשה לגמרי, מעוררת השראה, על איך לכתוב על ספרות. כתיבה על ספרות כמסע, כהרפתקה גדולה, כגילוי של עולם. ובעולם יש גם הרבה אימה.

הספר מסתיים בפרק נפלא ובו המחבר צולל במשך כמה ימים ופוגש לווייתנים מקרוב. אחרי התיאורים הקשים הוא יוצא לפגוש את היצורים שבעבר (וכאמור, במידה פחותה גם בהווה) היו נקטלים מיד. הפרק הזה הוא קצר מאוד, אבל כה מרגש, עד שקשה להכיל אותו לצד עשרות העמודים המתארים את הציד. כל זוועת ההשמדה כמו מתנקזת למפגש, למבט עין בעין שהמחבר מחליף עם לווייתן. החיבור הזה בין יחס של "זה" ללווייתנים, שכאמור מתואר בספר, ליחס קרוב של "אתה" הוא המזעזע עד דמעות. שהרי היחסים הללו הם לאותו יצור ממש.

"נלקחתי אל תוך אחֵרוּתם", הוא כותב לקראת סיום. "במשך כמה ימים לאחר מכן ביליתי את כל זמני בים, מעבר ליבשה. לא הייתי זקוק לכרטיס אשראי או למפתחות". יש כאן משאלה להפנות עורף למקום ממנו יצאה ההשמדה, לחבור בצלילה לקרובינו-הרחוקים האלה. ואכן, "היה נראה [שהלווייתן] אינו נחפז לעזוב. הוא השתהה שם. ואז פנה לקראתי". אבל איש אינו יכול להיות לווייתן, לכן הוא יוצא מן המים וכותב, פונה לקראתו.

המראה של החגב

תודה לארנולד בכרך על ההפניה לסיפור. נוסח המקור כאן.

המראה של החגב

מאת ריצ'רד בראוטיגן

אתמול חשבתי שראיתי את החגב הראשון שלי הקיץ. משהו זז באופן חגבי בדשא, אבל לא באמת ראיתי חגב. ראיתי משהו אחר, אולי את משב הרוח, או את רוח הרפאים של חגב שניסתה להיזכר בשנה שעברה, אז הוא עוד היה בחיים.

היום, בוודאות, קפץ החגב הראשון של הקיץ היישר מולי אל הכביש. לא היה שום דבר רדוף בנוכחותו. הוא פשוט היה שם פתאום.

אראה חגבים בארבעת החודשים הבאים, עד לאוקטובר. או אז הלילות הקרים והשלג ישנו אותו למה שחשבתי אתמול שהוא חגב, מחווה מוטרדת, דועכת בדשא.

מצחן דו-גוני, כליל, 2017. תצלום ד"ב

שקט מושלם של ים הנפש

גיש עמית, שנות לימוד, הוצאת מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד (קו אדום) 2022

המילים "מורה" ו"מנהל" של בית ספר עשויות לעורר דימוי של ארגון, סדר, שליטה והיררכיה. אפילו דפדוף בספר הזה ידגים שלא בדברים כאלה מדובר: הספר בנוי פיסות-פיסות. דבר אחד ברור שאין בו ולא יכול להיות בו: סיפור מאורגן, מסודר ונשלט. זה ייאמר לשבחו, מפני שצורתו נובעת מתכניו. עולם בית הספר מיוצג בצורת הספר, כלומר במרווחים שבין הקטעים, והם לא מרווחים נינוחים אלא קווי חיתוך וקריעה.

יאן סטין, 1672, מהומה בכיתה עם מנהל מנמנם (פרט), אוסף פרטי

דוגמה לקריעה: מתוך "תפילת ההתמסרות" של רודולף שטיינר הנקראת בבית הספר האנתרופוסופי שמחבר הספר מנהל: "אני מצפה עם שקט נפשי פנימי מושלם, עם שקט מושלם של ים הנפש" (עמ' 108). טוב ויפה; אבל בעמוד קודם, במסגרת ביקור בבית ספר לילדי פליטים, מראה המנהל למחבר הספר את חצר בית הספר ובה מפוזר חול ים. "הוא אומר שילדים רבים בבית הספר לא היו מעולם בים, אז החלטתי להביא את הים אליהם" (עמ' 107; ההדגשות שלי). אם כן, "ים הנפש" מול "להביא את הים". המחווה של המנהל מעוררת אמפתיה רגעית, אבל מיד מתברר שהוא לא הביא את הים, אלא רק את החול. מיד לאחר מכן הוא מספר גם "רישַתי את כל בית הספר במצלמות". בבית הספר שהוא "מבנה בטון כעור וקודר להחריד, בלה ועשוי רשת של פרוזדורים אפלים וגרמי מדרגות המוליכים לפרוזדורים נוספים, שרצפתם אפורה ומלוכלכת" יש חול ים בלי ים, ובמקום להשקיע בטיפוח המרחב מצלמים אותו במצלמות אבטחה. קשה לצפות ל"שקט מושלם של ים הנפש" במרחב כזה. אולי רק לרעש של חול הנפש.  

המרחב של בית הספר לילדי הפליטים מתואר כמושבת עונשין, אבל גם בית הספר ה"פריבילגי" האנתרופוסופי ששמחבר הספר ניהל רחוק מאוד מהדימוי של מציאות חינוכית רכה ואוטופית. יש בה רוך, אבל גם המון אלימות, מכות, בלגן, בירוקרטיה, אובדנוּת, בעיטות, נשיכות, מַשְחִיתָנוּת (ונדליזם), מהומה, זעם, טינה – מה לא. "ידעתי שתבוסה סופית וחובקת כל היא בלתי נמנעת", אומר המחבר (עמ' 42); במקום אחר מדובר על יחסי מורים ומנהל (בביה"ס לילדי פליטים הנ"ל) במונחים של "פּוּטְשׁ", הפיכה או מרד; מקור המילה בגרמנית ומשמעה דחיפה או מהלומה.

תחושת התבוסה הזאת שורה על הספר וחורגת מתיאור של מציאות בית ספר. צדה השני של התבוסה היא גבורה, גבורה לא מיופייפת ולא כוחנית, אלא הגבורה של מי שמקדיש את חייו להוראה ולחינוך בתוך מערכת כה קשה ולא מתגמלת.

רגעי היופי וההצלחה הפזורים בספר – שבהם הילדים פשוט רגועים, משחקים, קוראים ולומדים – הם כמו מגדלורים מהבהבים של אור בים סוער, טורף ספינות. אין להתעלם מהם אבל יש לראותם בהקשר. "המערכת בולעת אותי, אני על סף התמוטטות" (עמ' 69) – את זה אומרת מורה בבית ספר תיכון אחר. המערכת בולעת את המורים, את המנהלים, את התלמידים, את הקורא.

ראש העיריה, שמגיע לביקור, מדגיש שוב ושוב בפני התלמידים את חשיבות השירות הצבאי ומתעניין, גם בפגישה עם מנהלי בתי הספר, היכן שירת כל אחד מהם בצבא. נראה שאין לו מה לדאוג, שכן המערכת היא מעין מכינה קדם-צבאית במובן של מכינה לחיים אלימים. חיילת "מלמדת אותם לזהות בני אדם חשודים" (עמ' 130) אך במקביל מורים בבית הספר מתנגדים שהילדים יקראו בספרי הארי פוטר כי יש בהם חשיפה ל"רוע".

בתוך כל זה מופיע המנהל בספר כאדם – בנישואין מתפרקים (עמ' 42), בחלום שבו "בית הספר מתפרק" (עמ' 104), באפיזודה נוגעת ללב עד מאוד, לקראת סוף הספר, שבּה מתברר שמאחורי כל אותם ילדים – קוראים, בועטים, רוקדים, צועקים, שמחים – יש ילדה אחת, בתו, שלא הגיעה מעולם לבית ספר. בתוך כל זה הוא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי.

זה ספר חשוב, מרתק, מעיק, לפעמים מבהיל. קשה לי לדמיין מורה בישראל שלא ירצה לקרוא אותו. הדבר שהכי מטריד בו, אולי, אינו מצוי בתוכו אלא ברציפות שיש בינו ובין ספרו הקודם של המחבר, "חורבות מן ההווה: בונקרים ופילבוקסים במאה העשרים" (הוצאת פרדס, 2018). עצם הנחתם של שני הספרים זה לצד זה על המדף יוצרת מתח: ספר על בתי ספר וספר על ארכיטקטורה של אלימות, דיכוי ופיקוח. איני טוען שיש רצף פשוט בין הספרים, אבל יש ביניהם קשר, הקרנה הדדית, כשני מסמכים משיקים על שני אגפים של עולמנו. ז'יז'ק, בספר הבונקרים (עמ' 22), מדבר על "קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין שאינו ניתן לתיקון".

%d בלוגרים אהבו את זה: