הקן הגדול

פסלון "הצופה בכוכבים", שיש, 3000 לפנה"ס בערך, גובה 17 ס"מ
Leonard C. Hanna, Jr. Fund; John L. Severance Fund, The Cleveland Museum of Art

לאפי

יש פסלונים חִתִיים (זה שכאן כנראה ממערב תורכיה של ימינו) מלפני כ-5,000 שנה, המתארים דמויות אנושיות עומדות. ייתכן שאלו נשים. ידיהן חסרות אצבעות. צוואריהן ארוכים מאוד. שתי רגליהן צמודות וזקופות. מה שמייחד אותן יותר מכל הוא הראש. במבט ראשון הן נראות כטיפה גדולה מאוזנת. אבל לטיפה הזאת יש אף – והאף פונה אל השמַים. משום כך מכנים אותן "מתבוננות הכוכבים" (stargazers). כלומר, אלו פסלונים שמבקשים להיות מוצבים מתחת כיפת השמים, ובלילה דווקא. התצלום שכאן, ממוזיאון קליבלנד, צולם נהדר על רקע שחור, ואפשר לדמיין אותו עומד בחושך שחור עמוק, כמו החושך שרואים בתצלום אסטרונומי. שחור מול שחור. וביניהם מחבר המבט.

moon
הירח קרוב. במרחק – כדור הארץ. קרדיט NASA

המבט סבלני, מַתמיד, סקרן, מצפה לבאות אך לא דוחֵק. חמשת אלפים שנה מול הכוכבים זה לא הרבה, היא יודעת. השמש שלנו, למשל, קיימת כ-4 וחצי ביליון שנה. 5,000 שנה זה בערך מיליונית מזמן חיי השמש. החתים נעלמו מן העולם לפני כ-2,700 שנה (איתמר זינגר, החתים ותרבותם, מוסד ביאליק, עמ' 5), כשהיא היתה כבר בת 2,300. 2,700 שנה אחרי היעלמם, ממשיכה הזקיפה להביט בשמַים. בגבה שקעו כל ערי האימפריה. באו אנשים אחרים. גם הם נעלמו. אין לה פנאי להביט בהם. השמַים מבקשים התמסרות.

הכוכבים מושכים את צווארה למעלה ומאריכים אותו. הם גם משנים את צורת ראשה. מהזווית של התמונה הזאת אפשר לראות שהראש הוא ראש אנושי אם הראש פונה שמאלה, אבל הוא ראש ציפור אם הוא פונה ימינה. הידיים הדומות לכנפיים, משלימות את הרושם הציפורי.

זה יכול להיות אדם ונקר באותה מידה. נקר המקיש בגזע החלול של החלל לבנות לו קן או להודיע, כדרך הנקרים, על קיומו. כנפיו צמודות לגופו. הוא לא מתכונן לעוף, כי הוא יודע שאין לאן. בניגוד לעץ חלול, הנקישה על דלת החלל לא תשמיע כל קול. אבל הוא לא יפנה את ראשו מהעץ שלו. לאט, בהדרגה, לילה אחר לילה, הוא חוצב לעצמו קן גדול בתוך.

 

 

 

 

 

שלום וביטחון (הערה על 'גינת בר' של מאיר שלו)

צרעה גרמנית, פנים
צרעה גרמנית. מקור: http://home.tiscali.be/entomart.ins

בראיון עם אביגדור שנאן אמר מאיר שלו כי ספרו גינת בר (הוצאת עם עובד) הוא תיאור "נורמלי ונינוח" של גינה, תיאור המנותק מפוליטיקה ומסכסוכים לאומיים. במובן מסוים זה נכון, והספר היפה הזה מהלך קסם ביצירת מובלעת פרטית מנותקת של אדם ויחסיו עם חצרו האחורית שהוא עשה לבר פרטי, מרחב פרטי שהוא בעבור רוב יושבי הערים פנטזיה לא פחות מטירת הוגוורטס. בפשטות, אני קורא את זה ואומר "הלוואי עלי", וזו קנאה נורמלית ונינוחה.

אבל הנורמליות של שלו היא נורמליות במובן הישראלי. באחד הפרקים מבקרת בגינתו ואוכלת ממנתו הבשרית "הצרעה הגרמנית". הוא ממהר לומר שקן הצרעות אינו "דימוי ביטחוני ישראלי", אבל למעשה כל תגובתו לצרעות ספוגה בשיח "ביטחוני". הוא מצפה שהחיות "יכירו בי ובזכויותיי, ובעיקר בזכותי הבסיסית להתהלך [בגינה] בביטחון ולחזור הביתה בשלום". הנה כי כן, פסקה אחת אחרי ההתנערות מה"דימוי הבטחוני" מדבר שלו על גינתו במונחים של "שלום וביטחון". בפרק המוקדש לצרעות מתוארת לא פחות מפעולת תגמול של שלו בעורף האויב, נגד הצרעות, וכל תיאורן כפוף לשיח של "שלום וביטחון".

השלב הבא בתיאור, אחרי העקיצה, הוא תפיסתו העצמית כ"בעל חיים בסכנת הכחדה". זוהי כמובן הגזמה, אבל היא מובנת לאור השיח הביטחוני-פוליטי שברקע התיאור. זהו בדיוק הלך הרוח הפוליטי הישראלי, שמגדיל כל סכנה (ואין לזלזל בעקיצת צרעה!) לממדים קיומיים. ואכן, ההמשך מתואר מפורשות במונחים של "מלחמת חורמה", "מלחמה שתוצאותיה בריחה לבלי שוב או השמדה גמורה של הצד המובס". היות שהצרעה היא "גרמנית" יתכן שמזדחל בדל ניחוח שוֹאתי למלחמת שלו והצרעות, ממש כמו בשיח הפוליטי הישראלי, ביחס לכמעט כל מערכה צבאית.

כל תיאור הצרעות רווי בסממני התיאור של השיח הפוליטי. הצרעות הן "חברה טוטליטרית שחיי לוחמיה נחשבים בעיניה כקליפת השום, קל וחומר חיי האויב", בעוד הוא "דמוקרט שוחר חופש". מכוח העמדה זו של הדברים, השמדתן של הצרעות מקבלת אופי של פעולת מנע של הצד ההגון והחלש. הוא יוצא בלילה לפעולת תגמול על העקיצות, סופג עקיצות נוספות אך משמיד את הקן.

לאחר מכן הוא מדגיש כי יש גם "צרעות טובות" (זה לא ביטוי שלו) – אלו צרעות הפלך שמתגוררות בגינתו אך לא עוקצות אותו. בכך הוא מבהיר שהוא מוכן להכיל נוכחות שיש לה פוטנציאל של איוּם, לאור היותו דמוקרט, כל עוד הנוכחות הזאת אינה מורדת ואינה מפגינה כוח כנגד הריבון. גם הפרדה זו רִקעהּ בשיח הפוליטי הישראלי, והמבין יבין.

איני בא למחות כאן על פעולותיו של שלו נגד הצרעות. מה שמעניין אותי הוא לראות כיצד השיח הביטחוני מכתיב את נקודת המבט, את גבולות הגזרה של התיאור, ואת מידת הנכונות לתיאור מפורט של "האויב" (אולי בלי מירכאות). כוונתי לכך ששלו מונע מהקורא, אולי באופן שאינו מודע, כל תיאור של עולמן. ה-Vespula germanica מוגדרות כחברה "טוטליטרית" והן עוקצות – זה מה שאנו יודעים עליהן בטקסט ותו לא. ויש עוד הרבה מה לראות ולתאר, גם אם מחליטים לצאת למלחמת חורמה: למשל, בניין הקן של הצרעות הוא פלא גדול. היא טוחנת צמחים בפיה ומערבבת אותם ברוק, וכך מייצרת מעין נייר שאותו היא צרה לכדי תאים אחידים, בארכיטקטורה חרקית קדמונית (יש מאובנים של דבוראים קדומים בני כ-230 מיליון שנה). היא משתמשת לעתים במחילות נטושות של יונקים כדי לבנות בהן את הקן. מחזור החיים של קן הוא מורכב – מ"מלכה" המטילה ביצים ספורות שבוקעות ועוברות גלגול מלא, ועד להקמת קן גדול. בקן הגדול הצרעות יבנו תאים גדולים יותר, שיכילו זכרים ומלכות. דאגתן בהאכלת הזחלים היא מופתית. הן בעלות זיכרון מצוין ויודעות לחזור למקורות מזון. עצם מספר מיני הצרעות הוא עניין מדהים – 125,000 מינים ידועים למדע, אך הערכות מדברות על 600,000-1,200,000 מיני צרעות, ואף על 2.5 מיליון מינים (לפי הערכה זו המדע מכיר רק 5% ממיני הצרעות). אולי גם זה חלק מן ההקשר.

אלו רק דוגמאות קצרות למידע אפשרי. מי שרוצה לקרוא על צרעות (אמנם מין אחר, הצרעה המזרחית, ולא הגרמנית) מופנה לספרון הנהדר "עולמה של הצרעה המזרחית" מאת יעקב ישי (אוניברסיטה משודרת).

אני ממליץ בכל פה על הספר של מאיר שלו, אבל מעניין לראות בפרק הזה בספרו (עמ' 185-187) כיצד נקודת המבט הפוליטית-ביטחונית ביחס למי שמוגדר כאויב, ואולי בכלל, מצמצמת את שדה הראיה. ברגע שיצור נתפס כאויב נמחק קלסתר פניו, וכל עולמו הופך לבלתי חשוב – רק היותו מזיק דוקרת ומציפה את תודעתנו.

הפח הכחול

IMG_1100

את הכיתוב הזה רואים על מכלי מִחזוּר הנייר כבר זמן רב, אבל רק לאחרונה שמתי לב כמה מוזרה הכנסת הספרים לרשימת מוצרי הנייר שהפח הכחול יקלוט ברצון. מבחינת הפח הכחול, אין שום הבדל בין ספר לעיתון למחברת משומשת לאריזת דגני בוקר. זהו המשך הגיוני של הפיכת הספר למוצר בחנויות הספרים הגדולות. הספר נתפס כאובייקט, ואת האובייקט הזה אפשר למחזר. מספר אפשר לעשות קופסה של קורנפלקס.

מבחינה אקולוגית אין בכך כל רע, אבל מבחינה סמלית וספרותית הדבר מסמל פיחות עגום בערך הסִפרות. יהודים שומרי מצוות לא יעלו על דעתם להכניס לפח הכחול ספרי קודש. לא משום שהם אינם עשויים נייר, אלא משום שיש להם ערך מוסף שמפקיע אותם ממגבלות החומר. הערך המוסף מתמצה באזכור האפשרי של שם האל בספרים ובכתבים אחרים, אבל זה מעבר לזה. היחס הכללי לספר הוא של כבוד, וספר שעבר זמנו מסיבה כלשהי יועבר ל"גניזה". אנו מכירים את המקרה של הגניזה בקהיר, שבו נשמרו בעליית גג במשך אלף שנה (המאה ה-9 עד המאה ה-19) הררי נייר שהיו יכולים להפוך לסמרטוטים או לחומר בערה, ומספקים לנו היום אפשרות להציץ אל העבר – נמצאו שם מסמכים בכתב ידו של הרמב"ם, כמו הוראות חלוקת מזון לעניים, למשל, שערכם לא יסולא בפז. זכיתי לראות כמה ניירות אלה באוסף הגניזה הגדול בקיימברידג', אנגליה.

עמדתי מול הפח הכחול והבנתי פתאום שיש שני סוגי טקסטים וספרים, והפח הכחול הוא מעין נייר לַקְמוּס (ביטוי הולם בהקשר זה), או אבן בוחן, לספרים. ספר שאפשר לדמיין מושלך פנימה הוא אולי ספר שאינו ממש ראוי לקריאה. ספר שייזרק פנימה וכאילו ייהדף וייפלט הוא ספר ראוי לשמו. או מוטב: ספר שלא תישקל כלל הכנסתו.

יש שני סוגי מִחזור בעולם הספרות. ספרים שעם גמר קריאתם הופכים מיד לחומר, לנייר. אלו ספרים שאין טעם לקרוא בהם קריאה שניה, ולכן עם גמר קריאתם הם יכולים להפוך בקלות למשהו אחר. הספרים מהסוג האחר הם ספרים שמתמחזרים אף הם, אבל לא כחומר גלם, אלא כטקסטכמילים וכרעיונות.

רק ספרים כאלה נקראים שוב ושוב לאורך השנים, ולכן אף פעם לא מגיע זמנם להיגרס ולהפוך לעיסת נייר. אלו ספרים שמתמחזרים בכך שהם נכתבים מחדש בגרסאות אחרות, נשאבים בחלקם לתוך יצירות של קוראים אחרים, או פשוט נקראים ומתפרשׁים וכך ממשיכים לחיות לאורך השנים. אי אפשר להפוך ספרים כאלה לקופסת דגני בוקר כי אף פעם לא יסיימו את תפקידם כספרים.

 

 

רובינזון קרוזו בבית (המלצה על ספרה של מיכל בת-אדם)

נכבשתי בספר השירה של מיכל בת-אדם (יומנֵי בוקר, הוצאת קשב לשירה 2017). אולי יש משהו בשירה שכותבת מישהי שבאה כביכול לא מן השירה (שגם לה יש כמה הרגלים ושגרות) אלא מן הקולנוע, שמאפשר לה סוג של תום ופשטות שמשוררים משופשפים או שחוקים כבר לא יכולים לגעת בו. יש דיבור מרומז על קולנוע בספר, אבל כוונתי לצילום כמטפורה, לעמדה המתבוננת, המראה מעין סרטונים קצרים שגיבוריהם עציצים, עצים, חתול וכדומה. זהו לא ספר שמספר על חיי נפש, אלא ספר שמאפשר התארחות בְּדירה: אילו היה מישהו רוצה לקנות את הדירה של המשוררת היה יכול לקרוא את הספר ולהרגיש בבית. התצלומים היפים המלווים את הספר מסייעים בכך.

זה ספר בלי שום פירוטכניקה. השירה בו אינה עניין של אפקט מילולי כלשהו, אלא דווקא בהימנעות מכל אפקט. אין בו שמץ משיכרון הרטוריקה והצבעוניות המילולית. בימים אחרים נוכל אולי לכתוב ככה. עכשיו זה לא הזמן. זוהי שירה מתכנסת, ומתוך ההתכנסות היא מציצה החוצה. אלמלא העדינות הרבה הייתי משתמש במטפורה של בונקר או פריסקופ של צוללת. הספר אינו מייצג שום קולקטיב, ובכל זאת הוא מייצג – זוהי שירה שהפוליס שלה לא קיימת. בעצם: שירה של אי בודד, רובינזון קרוזו בביתו-שלו. מבחינה זאת הספר מייצג, בלי שהתכוון לכך, מציאות חברתית של מעמד מסוים, מציאות שהוחרפה מאוד בישראל במאה ה-21 עם המלחמות והשחיתות המדהימה (והזיקות ביניהן). השקט של הספר הזה הוא חרישיות המובסים, אבל אין בו כל תבוסה אלא זקיפות קומה בעולם שהולך וצר.

כלשון אבות ישורון, ספר זה יש בו "השירה שבדברים". למשל, כשבת-אדם כותבת על שולחן שמישהו זרק מחלון קומה עליונה והשולחן נתפס בעץ (עמ' 115) העניין הוא בכך שאין צורך להמציא או לכשף את הקורא בכל מיני סמים פואטיים (שאין לי דבר וחצי דבר נגדם, אבל ככל שעוברות השנים פוחת ענייני בהם), כי המציאות מראה דבר כמו שולחן תלוי בין שמים לארץ. אפשר לראות בו סמל – גם שולחן הכתיבה של הספר הזה הוא במין מצב ביניים כזה של חיבור לארצי וליומיומי, שתמיד צומח קצת לאיזה סוד. השולחן "תלוי על ענף בין שמים וארץ", והוא גם סמל של קיום בכלל, ומעבר לכל פלא של רהיט שהפך לפרי העץ. גם כשעולה דימוי בשיר זה, ועלי העץ הם "כמו פרפרי משי ורודים", הרי הדימוי נובע מהמציאות הפשוטה שמתוארת לפני כן בשיר: "המולה חרישית של דבורים". כלומר, המציאות עצמה מכינה את הקרקע לדימוי, והמעבר בין העלים לפרפרים (ליתר דיוק אלו עשים) הוא קל, לא מאומץ, מתבקש כביכול ממה שיש מול העיניים.

גם בשיר אחר, "יום שישי" (עמ' 49) יש דבורה. הפעם דבורה אחת. יש להניח שהיא בת הכוורת ההומה של השיר על השולחן התלוי. "השמש נוגעת אפילו בקטן שבעלים". הנה, זאת בדיוק דוגמה לפואטיקה של שולחן תלוי בין שמים לארץ. מצד אחד זאת עובדה פשוטה, ומצד שני זאת אמירה מטפיזית, אם רק רוצים, כדוגמת "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו: גְדל" (בראשית רבה י, ו). השיר מתאר פרחי ריחן (בזיליקום) "שאינם יודעים ללכת / ואינם יודעים לעוף"; הפרחים אינם יודעים לעוף אבל הדבורה יודעת. הפרחים אינם יודעים ללכת אבל המשוררת יודעת, יודעת ללכת אליהם ומהם אלינו, ולכתוב עליהם. השיר נכתב במשותף על ידי דבורה, צמח ומשוררת (ואולי גם, כדברי המדרש, בעזרת הכוכבים). הריחן נעזר בדבורה (וזאת עובדה פשוטה), והוא נעזר במשוררת (וזאת עובדה פואטית). ה"בונקר" של חיי הדירה בתל אביב נפתח ונפקח, הולך מתוך המשבצת הקטנה אל הכול.

מחוש דבורה עם אבקנים
מחוש של דבורה עם אבקנים. הגדלה פי 1100. תצלום: רוז-לין פישר

מזימה עתיקה

יש בשיר הנפלא של רות דולורס וייס "אשקלון" (מאלבום המופת "בעברית") השורה: "קיקיון ושיטה מלחשים / מזימה עתיקה מהם". אולי עיקר מוזרותו הקשה של המקום שבו אנו חיים מתמצית בשורה הזאת. המזימה עתיקה מאתנו. אנו רק שחקנים המשחקים תפקיד במחזה ישן. עצם הדיבור על "מצור" על עזה הוא כל כך מיושן. כאילו סנחריב ונבוכדנצר עוד חיים ומתהלכים בינינו.

חברי איתן בולוקן כתב זה עתה את הפוסט הקצר הזה על מניעת החשמל מעזה. איך אפשר שלא לחשוב על זה בצער בימים חמים אלו. דמו רק איזו אלימות היתה פורצת בישראל על הכבישים אילו היו מכבים את המזגנים לכל הנהגים מדי יום. או בבתים. או בבתי החולים.

 

"המזימה העתיקה" בימים חמים אלה מזכירה לי, מטבע הדברים את פרשת גירוש הגר וישמעאל לארץ גזירה בידי אברהם. רוב הציירים שציירו את הסצנה לא הבינו את תנאי הגאוגרפיה של מדבר באר שבע, וציירו את השילוּח בהקשר של נוף אירופי ירוק. רמברנדט יצר אולי את הגרסה המוצלחת ביותר לרגע הגירוש, הגם שאף היא חורפית מדי:

abraham-dismissing-hagar-1637
רמברנדט, גירוש הגר וישמעאל, 1637, תחריט, 10*13 ס"מ, מוזיאון ישראל

היא מוצלחת גם כי היא קשורה אלינו. גירוש הגר וישמעאל אל הצמא והחום עומד מול שרה, היושבת לבטח בבית, נשקפת בעד החלון. אילו היתה חיה היום, היה מזגן פועל בתוך הבית. הכלב, שיוצא מהבית בעקבות הגר וישמעאל אינו מבין, ככל הנראה, כי מדובר בגירוש שאין ממנו חזרה. יש להניח שישוב הביתה, ויזכה לתנאים טובים יותר מתנאי המגורשים.

הגר בוכה. היא נושאת את חמת המים, ודמעותיה עומדות בניגוד קורע לב עם המימייה הזאת, מפני שהתרוקנות הדמעות והתרוקנות המימייה קשורות זו בזו. היא בוכה על המים שיאזלו, מראש. היא אולי אף יודעת את זה.

והכי חשוב – אברהם. הוא, אבינו, המייצג שלנו ב"מזימה העתיקה". והוא תקוע, מהסס, סב על רגלו כציר. המדיניות הישראלית היא כזו. לא השמדה טוטלית כמו שהיו עושים אויבינו בעבר, תודה לאל, אבל גם לא חמלה. חצי אכזריות, 3-4 שעות חשמל והפסקה ארוכה. עינוי מתמשך. זה מאפשר למרבית הישראלים ואולי גם לעולם לראות את "חצי הכוס המלאה" ולא להתפלץ. אבל זאת אשליה שרק מי שאינו סובל יכול להתנחם בה. בדיוק כמו אברהם: התלבטותו, שכל גופו מביע, אולי תעזור לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. אבל בעוד הוא מתלבט מתרחקים כבר הגר ובנו. בעוד שעה קלה יהיו כבר צמאים. "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם".

ובתוך הבית, נראה בקושי, בצל הקמרון, עומד יצחק. מפונק למראה, אדיש במופגן. אינו יודע כי הפרק הבא בסיפור הוא הפרק על עקדתו.