שמונה תמונות, שלושה ציטוטים והודעה אחת

IMG_0401.jpg
נימפית הסרפד, 21.1.19, תצלום ד"ב
red admiral wing2.jpg
תצלום מיקרוסקופי של כנף נימפית הסרפד. לא נמצא קרדיט
IMG_0308.jpg
דבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

IMG_0288.jpg
דבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

bee sting.jpg
עוקץ של דבורת דבש בהגדלה. קרדיט: Rose-Lynn Fisher

 

IMG_0365.jpg

דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, סגור, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

אבקן של חמציץ.jpg
אבקן של חמציץ, קרדיט ומקור בגוף התמונה

 

IMG_1517.jpg
דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, פתוח, 15.2.18, תצלום ד"ב

כי כוח החוכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכוח החוכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה, יהיה כוח החוכמה והיכולת נראֶה בה יותר, ותיקון הבורא יותר נפלא ונראה ממנה.

ר' בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, מערבית יהודה אבן תיבון, נכתב בשנת 1080.

===

כָּל הַנִּמְצָאִים חוּץ מִן הַבּוֹרֵא, מִצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה [=מלאכים מסוימים] עַד יַתּוּשׁ קָטָן שֶׁיִּהְיֶה בְּטַבּוּר הָאָרֶץ – הַכֹּל מִכּוֹחַ אֲמִתּוֹ נִמְצְאוּ.

רמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה ב, ט, נכתב בשנת 1180 בערך.

===

אילו בני האדם היו נעלמים מחר, העולם היה ממשיך בלא שינוי ניכר. גאיה, כלומר כוליות החיים על כדור הארץ, היתה מרפאת את עצמה ושבה למצבים הסביבתיים העשירים ששררו לפני כ-100,000 שנה. אבל אילו חסרי החוליות ייעלמו, לא סביר שהמין האנושי היה שורד ליותר מכמה חודשים. רוב הדגים, הַדּוּחַיִּים, הציפורים והיונקים יספגו מכה אנושה וייכחדו באותו פרק זמן. בעקבותיהם ילכו מרבית הצמחים בעלי הפרחים, ויחד אתם המבנה הפיזי של מרבית היערות ומקומות מחיה אחרים על פני היבשה. האדמה תירקב. צמחיה מתה תיערם ותתייבש, וכך תגביל ותבלום את מִחזוּר החומרים המזינים; כך ימותו גם צורות צמחיה אחרות ואִתן השרידים האחרונים של חסרי החוליות. הפטריות הנותרות, אחרי שייהנו מגידול רב באוכלוסייתן, ייכחדו אף הן. בתוך כמה עשורים העולם יחזור למצב ששרר בו לפני ביליון שנים, והוא יורכב בעיקר מחיידקים, אצות, וכמה צמחים רב-תאיים פשוטים.

א"א וילסון, בחיפוש אחר הטבע, 1996

==

ביום רביעי הקרוב 23/1/19 בשעה 20:30 מפגש ב"בית מיכל" ברחובות בהשתתפות איתן בולוקן וצלם החרקים החובב, בנושא "בין אדם לחיה בשירת הייקו".

 

המחוג

אקווריום קטן, אבל אין בו דגים או מים אלא עץ זעיר, גזעו מלאכותי, ובתוכו תקועים ענפים ועלים. למרגלותיו מפוזרים עלים יבשים של עצים אחרים ומחטי אורן בשלכת שמישהו הניח. אצטרובל מונח בפינה, נשען על הזכוכיות כמו פסל ברזל בסלון. אפשר לחשוב שזהו מין בונסאי, אבל אחרי רגע נגלים התושבים.

אני מבחין באחד, ושמח שראיתיו, אבל אז מתגלים עוד אחד, ועוד, ואני סופר שבעה. זו מושבת מקלונאים כלואים. המין הוא מקלון האֵלָה. המילה "מקלון" מתאימה לאובייקט, אבל מדובר ביצורים חיים. הם נראים כענפים ירוקים-חומים. כשהעץ שלהם מאדים (מה שלא יקרה באקווריום), הם מקבלים את צבעו. יש אור עתה, והם פעילים בלילה. לכן הם ישֵנים, ולפחות לא זזים.  רגליהם ארוכות כמחטי אורן.

מקלון האלה, נקבה בוגרת, תצלום אמיר וינשטיין.jpg
מקלון האלה, נקבה. תצלום אמיר וינשטיין

העלים היבשים מונחים שם לא לקישוט, אני מניח, אלא מפני שלשם מוטלות הביצים. באתר החרקים העברי המצוין insectour מוסבר:

הביצים מוטלות לתוך הקרקע או על פסולת עלים בקרקע או מודבקות לצמחים, תלוי במין. גם הביצים מוסוות היטב ויש והביצים נראות כזרעים. במינים השומטים את הביצים אל הקרקע יש לביצים גופיף שומני חיצוני […] המצוי בזרעים המותאמים להטמנה בידי נמלים. נוכחות השומנים המזינים מעודדת נמלים לאסוף את הביצים [כאילו היו] זרעים. בתוך הקן הנמלים צורכות את החלק האכיל ומשליכות את הביצים לערמת הפסולת, שם הן ממתינות לבקיעה. ביצים מוטמנות סובלות פחות מטריפה ומצרעות טפיליות וגם מקבלות שרותי הפצה יעילים.

כלומר, המקלון – הנראה כצומח – מטיל ביצה – הנראית כזרע – ונמלים מטפלות בהן, מגנות עליהן, והופכות בכך לאומְנוֹת של הדור הבא של המקלונאים.

בספר הגדול של גרימלדי ואנגל על האבולוציה של החרקים (עמ' 211 ואילך) אני קורא שצורת הביצים של המקלונאים דומה לזרע, וכמו זרעים הם עשויים להמתין לתקופה ארוכה, אפילו שנים, עד שהתנאים יבשילו. אחת מהן פולטת זרע כהה כזה ברגעים אלו ממש. אני מחליט לעמוד ולראות את רגע ההגחה והנפילה, אבל ההטלה אטית כל עד שעיני מתערפלות. מה שמבחוץ נראה כחוסר תנועה מוחלט הוא למעשה יצירת חיים. וזה קורה בעולם בכל רגע, כל הזמן. אילו רק היינו יכולים לשמוע ולראות את כל ההתהוות הזאת, מרגע לרגע.

אני מבחין בתזוזות. הם נעים בעדינות, כאילו רוח חלפה בהם. אני בודק האם יש מאוורר קטן באקווריום. אין. זו אחת מדרכיהם להתגונן: הם לא רק נראים כענף דק, הם מתנהגים כמותו. מניעים את עצמם כמו ברוח קלילה.

כל החוכמה הזאת נמצאת ביצור שלמראית עין דומה לזרד. המקלונאים הם חרקים עתיקים מאוד ומגוונים מאוד (בסדרה שלהם יש גם חרקים שצורתם אינה מוארכת). כ-3,000 מינים מהם מוכּרים, והחרק החי הארוך ביותר הידוע הוא מקלון (קל לזכור את אורכו: 555 מ"מ). הם עתיקים מאוד, ומאובנים שלהם נמצאו מהטריאס ואולי אף מהפּרם, כלומר לפני כ-200/250 מיליון שנה. נמצאו מאובני ביצים (!) שלהם (מאמצע הקרטיקון), והשתמרותן היא תוצאה של קשיחותן. רק התבוננו במגוון קטן של הביצים האלה. לעומת תמונה כזאת, כוכבים נראים כדבר כמעט מונוטוני. מישהו אמר פעם שחרק הוא דבר מורכב יותר מכוכב. למראה התמונה הבאה, שחלקה דומה לתמונה מקטלוג של אגף הקרמיקה במוזיאון, אפשר להבין את זה:

21_Phasmid_Eggs.jpg
21 ביצי מקלונאים ממינים שונים (בהגדלה, לא בקנה מידה). קרדיט: Drägüs

הם תלויים שם מולי, חלקם הפוכים כעטלפים, נאחזים בעליהם בטופר זעיר. אני עומד מולם, מאובן מול האחרוּת הזאת שאין להבקיעה, שהיא מצד שני גם דמיון. כלומר, שלצד הידיעה שהם חיים אחרת לגמרי ממני, הם חיים גם באותו אופן כמוני. כלומר, הם ואני הם שתי התגלמויות של מה שאפשר לקרוא לו החיים. שונים זה מזה כמו כדורית דם אדומה וחיידק, אבל כלולים באותה שלמוּת שהיא גוף אחד. מחיצת הזכוכית שבני מיני הציבו ביני ובינם מיותרת. הייתי מרים אותה ונותן להם לטפס על זרועי, וביחד היינו יוצאים לחפש אֵלָה מתאימה, לא חסר. אני אמנם מודע שבלעדי הזכוכית לא הייתי רואה אותם עכשיו, ואולי אף פעם לא. הם מסתתרים, חומקים. שם הסדרה הלטיני רומז לכך טוב יותר מהשם העברי: Phasmatodea. "פסמה" ביוונית פירושו רוח רפאים. היה נכון לכנותם: רְפָאִיִים.

ילד צורח לא רחוק. הוא ראה דבר-מה. הוא ראה דבר-מה חי. מוטב לומר, הוא ראה את החיים, ולא סיפרו לו כנראה עד כה.

הם דוממים על הענפים, כמו נזירי זן על כריות. ושום פעמון לא צלצל ולא יצלצל. האם הם מודעים לכך שהם לא במקומם? האם הם מתקשרים זה עם זה כמו בנקישות אסירים, חולמים על הבריחה, על השִחרור? האם הם מודעים בחשש לדייר האקווריום שלצדם? זהו גמל שלמה ירוק, גדול, תלוי הפוך, קשתי, כבננה קטנה שלא הבשילה.

(ובעוד אני כותב את הדברים האלה, מעביר מהפנקס אל המחשב, נוחת ברעש גמל שלמה משום-מקום ומתחיל לטפס על ערימת הספרים שלצדי).

אני עולה לקומה השנייה במוזיאון. עוד ועוד צורות חיים, מתות רובן ככולן, מפוחלצות ומשופדות. ציפורים תלויות מחוטים, עפות בגובה. עץ מטיל צל ניאון על תנים. שם, בקומה השנייה, מתגלה לי המקלון הארוך בעולם, זה שהזכרתי קודם (555 מ"מ). פרעֹה חנוט בהיכל העליון, ששבעת נתיניו, החיים באקווריום למטה יכולים רק לדמיינו, אינם יודעים ולא יידעו אף פעם כי גם הוא, כמותם, כלוא מעליהם בין קירות זכוכית, סיכה משפדת את מרכז גופו העצום, שהונח, מרוב גודלו שלא ישוער, באלכסון, כמחוג אורלוגין שנעצר לנֶצח.

 

מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב, 31.12.18

 

גמל שלמה.jpg
גמל שלמה, תל אביב, 1.1.2019. הספר שרגלו הקדמית נוגעת בו: עלילות אלכסנדר מוקדון, בעריכת יוסף דן, הוצאת מוסד ביאליק

 

המובס

מִכַּר הדשא הגזום של בריכת השחייה מַיְנָה עקרה אניץ עשב. רק במבט נוסף הבחנתי כי מה שנעקר לא היה עשב אלא גְּמַל שְׁלֹמֹה ירוק, גדול. אני חושב שזאת היתה נקבה, על פי גודלה. עמדתי שם נטוע. גמל השלמה (נָאקַת השלמה?) נאבקה. מאבקה היה חסר סיכוי מול יצור כה ענקי ונחוש. היא הלמה בזרועותיה באוויר אך לשווא. המַיְנָה הלמה בה והרפתה, הלמה והרפתה, ועם כל מחיצת מקור אזלו חייה. את רגע המוות לא ראיתי. עורב שנקלע לשם והבחין בזה התקרב, בתקווה לגזול את הטרף. המַיְנָה עפה משם עם טרפּה. כל זה ארך אולי עשר שניות. מכוניות נכנסו ויצאו ממגרש החנייה שהדשא בשוליו.

היה משהו בזה מזעזע, מפני שגמל השלמה הוא טורף מובהק. חשבתי שהוא עשב בגלל צבעי ההסוואה שלו. הם אינם רק הגנתיים (כמו למשל במיני עשים מסוימים) אלא נועדו למארב ולהתקפה. יש לגמל שלמה רגלי טרף קדמיות משוננות, והוא מסווה את עצמו כדי שחרק אחר יחלוף בלי חשש ליד מה שנראה כצמח. או אז שולח גמל השלמה את רגלו הקדמית, חוטף את החרק מהאוויר ומביא אותו אל פיו. הוא אוכל אותם חיים. מהירות התגובה שלו הרגליים נמדדת באלפיות השנייה. הן פועלות כמו סכין קפיצית משוננת שננעלת ממצב פתוח לסגוּר.

גמל שלמה
תצלום: פזיה מילר

נאקות השלמה טורפות לפעמים את הזכרים המתקרבים אליהן בניסיון הזדווגות, ולעתים אף תוך כדי הזדווגות. לא ברור עד כמה נפוצה התנהגות זאת בטבע. דייב גוּלסוֹן כותב שהקניבליזם הוא תכונה מולדת אצלם. כדבריו, אם תשאירו תריסר נימפות של גמל שלמה ביחד, הן יהפכו במהירות לגמל שלמה אחד גדול.

הם קרובי משפחה של התיקנים (ג'וקים). תיקנים וגמלי שלמה שייכים לאותה סדרה: תיקָאים. תיקנים וגמלי שלמה מעוררים בבני אדם רבים רתיעה, אבל מסיבות שונות מאוד זו מזו. גמלי השלמה הם מעין נסיכי אופל בודדים ומשונים (יש מינים רבים, מפוארים ומוזרים, שאיננו מכירים כאן). הם מישירים מבט. מי שנעץ מבט פעם בגמל שלמה לא ישכח את זה. קשה להשתחרר מהתחושה שאילו היה גדול יותר היה קופץ עליך וגומר אותך על המקום. ידיהם הן כמעט סמל חי של לקחנוּת. זוהי לקיחה שהופכת את הנלקח למשופד, צמוד ליד החוטפת. ראיתי תמונות של גמל שלמה שלכד והרג קוֹלִיבְּרִי.

גמל שלמה
תצלום: ד"ב

לעומתם, תיקנים (ג'וקים) הם פרולטריון-סמרטוטים. הם לא נועצים מבט אלא חומקים – ריצתם המהירה היא תכונתם הבולטת. הם לא יצודו ציפור אלא בעיקר חרקים מתים וצמחים. בבית יאכלו שאריות ופסולת. יש מהם שאוכלים אף דבק של כריכות ספרים. תיקנים הם מן החרקים הקדומים ביותר – בני 300 מיליון שנה לפחות. המאובן הקדום ביותר של גמל שלמה הוא בן 135 מיליון שנה. הם מגיעים אלינו מעולם אחר לגמרי. אנו אולי מגדירים אותם כמוזרים אבל ברור שאם מישהו כאן חריג הרי הוא אנו. לוותק יש משמעות, ולכן הם הכלל, ואנו היוצא מן הכלל.

mantis fossil
גמל שלמה מאובן בענבר. לפני 5-2.5 מיליון שנה. קרדיט: http://www.fossilmuseum.net

גמל שלמה הוא טורף יעיל, קדמון. אבל כל כוחו לא הועילו לו מול הציפור. הוא ודאי אימת הזבובים והצרצרים, אבל לפתע הפך  לנטרף. מה שראיתי היה מפלה של מלכה. רגלי הטורפת ששיפדו ודאי אֵי אֵלֶּה זבובים בוטשות עכשיו באוויר באֵימה. כהרף עין כל הכוח נעלם. כל אחד יכול לחוש מה שהוא רוצה כלפי גמלי שלמה, אבל למראה חורבנו בידי הציפור עולה שאלה אחרת. לא השאלה איך אנו שופטים את החרק ביחס לעצמנו, אלא איך באה אנושיותנו לידי ביטוי למול מצוקתו. האם אנו עולצים על מפלתו של החזק? אדישים לה? מְצֵרִים עליה? עמדתי שם מול הדשא ובשניות המהירות האלה עברו בי המחשבות: האם נכון להציל אותה? האם תהיה  לכך משמעות אחרי המכה הראשונה ממקור הציפור? האם זה נכון להתערב? מדוע לבי נוטה לגמל השלמה ולא למַיְנָה?

לא חשוב מה התשובה ה"נכונה". העניין הוא שפתאום הרגשתי עד כמה אני שונה מהם – מהציפור ומהחרק. לא אני אישית, אלא אני כנציג של המין האנושי. לא טוב יותר, אחר לגמרי. האחרות אינה גופנית. גם לנו יש קוצים בידיים הלוקחות. גם אנו מחפשים את הסדק להיחבא בו. האחרוּת היתה בשאלות ובתחושת האמפתיה לקניבל המובס, שהופיעו באופן לא רצוני, אינסטינקטיבי ומהיר – כתנועת המקור הצהוב, כתנועת הגפיים הירוקים, כנחיתת העורב על הדשא.

 

 

הלב

מדרש קהלת רבה (זמנו ככל הנראה המאות השביעית או השמינית לספירה) על הפסוק מקהלת (א, טז) "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי":

הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה. הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, ט): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ. הַלֵּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי. הַלֵּב הוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כו): לֹא לִבִּי הָלַךְ. הַלֵּב נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, לב): אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו. הַלֵּב עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כב, יד): הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ. הַלֵּב שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ט): לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי. הַלֵּב צוֹעֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יח): צָעַק לִבָּם אֶל ה'. הַלֵּב מִתְנַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם. הַלֵּב מִצְטָעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, י): וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ. הַלֵּב מִתְחַזֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, יב): וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה. הַלֵּב מִתְרַכֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם. הַלֵּב מִתְעַצֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ו): וַיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. הַלֵּב מִתְפַּחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, סז): מִפַּחַד לְבָבְךָ. הַלֵּב מִשְּׁתַּבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה. הַלֵּב מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, יד): וְרָם לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְסָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, כג): וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַלֵּב מִתְבַּדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב, לג): בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ. הַלֵּב מְהַרְהֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, יח): כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ. הַלֵּב מְרַחֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, ב): רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. הַלֵּב מְחַשֵּׁב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ. הַלֵּב מִתְאַוֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כא, ג): תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. הַלֵּב סוֹטֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כה): אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ. הַלֵּב זוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו'. הַלֵּב נִסְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ה): וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. הַלֵּב נִגְנָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, כ): וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן. הַלֵּב נִכְנָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מא): אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם. הַלֵּב מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. הַלֵּב תּוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא, ד): תָּעָה לְבָבִי. הַלֵּב חָרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יג): כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד. הַלֵּב נֵעוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ב): : אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. הַלֵּב אוֹהֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ. הַלֵּב שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַנֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, יז): אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ וגו'. הַלֵּב נֶחְקָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב וגו'. הַלֵּב נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג): וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם. הַלֵּב הוֹגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, ד): וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת. הַלֵּב הוּא כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ, ט): וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ. הַלֵּב הוּא כָּאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן. הַלֵּב שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, כה): אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ. הַלֵּב חַם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ו): כִּי יֵחַם לְבָבוֹ. הַלֵּב מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, לז): וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ. הַלֵּב נָמֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ה): וַיִּמַּס לְבַב הָעָם. הַלֵּב מְקַבֵּל דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ו): וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַבֵּל יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לב, מ): וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם. הַלֵּב מוֹדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא, א): אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב. הַלֵּב חוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כה): אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יד): וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ. הַלֵּב מֵטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כה): וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, הַלֵּב עוֹשֶׂה מִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב, כ): מִרְמָה בְּלֵב חֹרְשֵׁי רָע. הַלֵּב מִתּוֹכוֹ מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. הַלֵּב אוֹהֵב שֹׁחַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב, יז): כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ וגו'. הַלֵּב כּוֹתֵב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, ג): כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. הַלֵּב חוֹרֵשׁ [רע], שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, יד): תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע. הַלֵּב מְקַבֵּל מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י, ח): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת. הַלֵּב עוֹשֶׂה זָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, ג): זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. הַלֵּב עוֹשֶׂה סְדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, א): לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב. הַלֵּב מִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כה, יט): וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ.  המשך קריאת הפוסט "הלב"

נקודות אור (על פרס ישראל לספרות)

קרדיט: נאסא
קרדיט: נאסא

על השמש מתפרץ לפעמים דבר כזה. מין עיטוש, שאילו היינו קרובים אליו יותר, היה מטביע באש את כדור הארץ כולו, ולא נודע כי בא אל קרבו (של העיטוש). יש שוט של אש דומה לבאלרוג ב"שר הטבעות", והוא מצליח לאחוז בקרסולו של הקוסם. למזלנו שוט השמש מרוחק יותר, וקרסולינו בינתיים נטולי כוויות. צליפת השוט ממשיכה הלאה, וכבר לא זוכרים שהיה זה שוט של אש, הוא נהיה לשוט של אור ואנו מחפשים אותו מבעד לעננים בימים קודרים כמו אתמול, ימים המזכירים לי את ההכחדה ההמונית של הדינוזאורים, אז, לפי הסברה, הוסתר אור השמש בגלל אבק שעלה לאטמוספרה אחרי פגיעת האסטרואיד, כילה את הצמחים והרס את שרשרת המזון. חשבתי על זה אמש וניגשתי לאכול מנה פלאפל ב"מפגש האושר" בכיכר מסריק כמין הוכחה שיש עדיין תקווה לצומח. בדרך ראיתי חתול מזהה קצת שמש ונשכב. זה די מוזר, לא? שחתול יודע לזהות כוכב. ושכוכב שלם נדרש כדי שחתול יוכל לישון קצת על הדשא.

בעודי לועס את הפלאפל הטוב, חשבתי על מנהיגים שהם שמש, לעומת מנהיגים שחוסמים ומעלים אבק. לעתים הם סבורים שהם "שמש העמים" אבל אורם אינו אלא חסימת השמש. זה אולי המצב הנורא מכל. מי שפסל את אריאל הירשפלד ואת אבנר הולצמן, שהם בוודאי שניים משלושה-ארבעה חוקרי הספרות העברית הטובים ביותר בישראל, ובכך הרס את פרס ישראל, משיקולים דמגוגיים ולא רלבנטיים, ניסה לעמעם שמש מקומית, ששמה הספרות העברית. נדמה לי שהתגובה הקשה לצעד הזה נובעת בדיוק מההבנה שהספרות (הפרס הוא רק מסמן שלה, הוא כשלעצמו לא חשוב מאוד) היא אולי אחת השמשות האחרונות שנותרו לנו כאן. כמה מהמוזיקאים הטובים בישראל כבר הכריעו בעד יצירה באנגלית (איני שופט אותם על זה), האמנים ברובם מזמן כבר מדברים לשון בינלאומית. אז מה נותר? והנה מיתמר עמוד האבק גם על זה. צריך להיות ברור שמי שפוסל שופט בפרס בגלל עמדה מוסרית יפסול, בקרוב מאוד, גם זוכי פרסים, וגם סופרים. המטרה כמובן לחלחל לתודעות ולגרום ליוצרים לחשוב פעמיים מה מותר.

La Vigilia di Santa Marta

האור הזה ממשיך לנדוד ופוגע בכל מיני דברים. יש לקנלטו ציור לא אופייני (1760), מפני שהוא לֵילי. קנלטו היה ממש סוגד-השמש בדרך כלל, וציוריו הם מֵכלים גדולים של אור, כמעט כמו צמחים האוכלים את השמש כדי ליצור סוכר, כך הוא הפיק את דבש ציוריו הגדולים. בציור הלילה הזה השמש אינה נראית אבל, כמו הבאלרוג שצנח אל התהום, אפשר לדעת שהיא שם על פי השוט, ממש קצהו, שפוגע בירח למעלה, וממנו באנשים. מישהי שם מרימה את הראש להביט. כשראיתי את הציור הזה בברלין שמתי לב שנערים באים, חשים בנוכחותו החשוכה-מוארת, ומצלמים. בזמנו חשבתי שזה קצת מגוחך, אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה מתבקש מהציור: גם הם, המצלמים, רצו לקחת קצת מאור הציור איתם. מהשמש לירח לפני האנשים בוונציה באמצע המאה ה-18, ומשם לציור של קנלטו שראה אותם, ומשם למצלמה. כמו נחל שמתמעט והולך ובכל זאת אתה רוכן עליו לשתות, ולוּ טיפה אחת. הציור של קנלטו צויר הודות לאור הירח. אך כל האור שרואים בו הוא שיר תהילה לשמש, היא הגיבורה הסמויה הגדולה של הציור הזה, כמו זמרת אופרה אדירה שמוחאים לה כפיים עם ירידתה מהבמה. איש לא רואה אותה אבל כולם יודעים שהיא שם, מאחורי הקלעים, עצומת עיניים, ממתינה למשהו, אולי לקצת דממה.

ציורו של קנלטו מתאר קרנבל, חג מרתה הקדושה. החג מתאפיין בשבירת היררכיה בין האצולה והעניים. אולי לא פלא שהוא מתרחש בלילה. קפקא כתב ב"הטירה" כי "שעת הלילה אינה יפה למשא ומתן עם בעלי הדין, כי בלילה קשה, או אולי אפילו אי אפשר, לשמור על אופיו הרשמי של המשא ומתן", וזאת משום ש"כוח השיפוט הרשמי לוקה בשעת הלילה", ו"המחיצה ההכרחית המפרידה בין בעלי הדין והפקידים… מתרופפת" (תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, עמ' 252).

כמה יפה שנפילת המחיצות במישור החברתי מקבילה לנפילת המחיצות הקוסמית. האור נופל שווה בשווה על כל האנשים, וגם המחיצה בין יום ולילה מיטשטשת, כי זהו אור ירח, אבל הוא כמובן אור שמש, ובציור הוא כה חזק עד שאפשר לקרוא לאורו, ולצייר.

קרדיט: נאסא, APOD
קרדיט: נאסא, APOD

אור השמש ממשיך מוונציה הלאה. בתצלום הזה רואים את פגיעתו הרחוקה, נקודת אור בודדה על טיטן, אחד מירחי שבתאי. הוא מרחף בערך מיליארד וחצי קילומטרים מהשמש. האור פוגע בים שעל טיטן כמו שפגע במים האיטלקיים בציורו של קנלטו. אבל זה ים עשוי מתאן. על טיטן יש ככל הנראה מחזור מתאן, התאדות של מתאן מהימים, שהופכים לענני מתאן, שמורידים גשמי מתאן, וכו'. זהו גן עדן לכרישי הגז הטבעי ומפעלי הדשנים, ואין לי ספק שאילו היו יכולים לחצות את המרחק הרב וגם לחזור היו מממשים את המשאבים לטובת פיתוח החקלאות וכלכלת ישראל, דהיינו לטובת הציבור הרחב. הרי גם פרס ישראל, מוסרים מלשכת ראש הממשלה, "שייך לכל עם ישראל", ממש כמו משאבי הטבע.

האור בוקע מן השמש ופוגע בדברים שונים ורחוקים. בירח, בעשירי ונציה ובענייה, בעינו הרואה של קנלטו, בעינינו, בעדשות הטלפונים של הצעירים בברלין, בימות המתאן שעל טיטן, ושוב בעינינו. שטף האור שפגע בעיניו העצומות של החתול בשדרות סמאטס יגיע כעבור 80 דקות (פי 10 מהזמן שלוקח לו להגיע מהשמש אלינו) לימות המתאן של טיטן. אנו נצפה בסרט ולפני שהוא יגיע אל הסוף האור כבר ייפול על ימות המתאן שליד שבתאי. גם הספרות דוהרת ככה. אם לא מעלים מולה תימרות אבק. קיבלתי לפני כמה שבועות את הודעת הטקסט המשמחת ביותר בחיי הספרותיים: ישבתי בשדה התעופה בבייג'ינג, ומישהו בשוודיה, שקרא ספר שלי באנגלית, רצה לומר מילה טובה. זה כמעט כמו עם האור. גם אם קרוב יותר. בעבורי זה היה מספיק רחוק כדי להתרגש מזה.

האור עצמו אדיש כמדומה למשטחים שהוא נוגע בהם, ועין וימה הם היינו הך בעבורו. רק אנו יכולים לראות, בזוג עינינו, את כל נקודות האור האלה. לראות אותן ולקשר אותן אל המקור. אולי זהו תפקידנו, להעיד על כך. בתצלום שלמטה זוהי השמש הנוגעת בקצהו של טיטן. זוהי השמש. למתוח את הקווים מנקודות האור. איני יודע למה זה חשוב. אולי זה לא חשוב. חלקנו מעידים על נקודות האור בכך שאנו מחברים על זה שיר או סיפור. גם פרס לספרות הוא נקודת אור, הד להד. אם לא מתנפלים עליו באבק.

010428d7d86f7b5c2966b20e6a07b4b295d16d8672

חבילה הגיעה

תמונה

קשה להסביר את החדווה המיוחדת שבמציאת אבן-יד, ובמיוחד באמצע עיר, ולא באתר ארכאולוגי. אפשר אולי להבין את הרגש הזה אם משווים את מציאת אבן היד למציאת פטיש, או למציאת שטר כסף. אבן-יד היא כלי לחיתוך ולקיצוץ. אבל מי שמוצא אבן-יד, בניגוד למי שמוצא פטיש, לא חושב עליה ככלי מעשי. זהו כלי שהזמן רוקן אותו מכל משמעות פרקטית, והוא הפך לחפץ מאגי טהור, לסמל של העבר, של הזמן האבוד. בכך שונה מציאת אבן היד ממציאת שטר כסף. מציאת שטר מכוונת כולה אל העתיד, אל שמחת רכישה כלשהי. מציאת אבן יד מכוונת כולה אל העבר והשמחה שהיא מעוררת היא שמחה של מציאת זמן.


אבן יד כמו זו, שמצאתי לפני יומיים (ביום הבחירות לכנסת) בשכונת בקעה בירושלים, הייתה בשימוש, למיטב הבנתי (ואשמח להערות של מומחים), לפני זמן הנמדד במאות אלפי שנים. 200 אלף? 400 אלף? 600 אלף? היא דומה למדי לאבן הזו למשל, מברכת רם, שבאוסף מוזיאון ישראל. מכל מקום, זהו כלי פליאוליתי תחתון, כלומר כלי שייצר מין אדם שונה משלנו, כנראה הומו ארקטוס. המין שייצר את הכלי הזה נכחד מן העולם, ובמובן זה למצוא ולהחזיק כלי כזה דומה להחזקת ביצה של דינוזאור. כלומר, אין זה סתם כלי עתיק מאוד, אלא שריד מעולם אנושי-אלטרנטיבי שנמחה, פצירה מהימים שבטרם המבול, כביכול. למצוא דבר כזה באמצע ירושלים הרי זה לגעת פתאום בעולם האבוד ההוא. זה כמעט מבהיל. כמו שערה בודדת שעשויה מזמן-עמוק שמגיחה מעור העיר. אלוהים יודע כמה גלגולים עברה. ידידי א’ טוען כי יש להניח שהאבן הזו הייתה בשימוש באזור דרום הר חברון ובמשך מאות אלפי שנים נדדה בתהליכי סחף לירושלים. רק לדמיין את המסע הזוחל האטי-אטי הזה, שבסופו הרגע של ההתקלות בי.

  המשך קריאת הפוסט "חבילה הגיעה"