מאסר (חלום, 2.9.10)

אני עובד כסוהר בבית סוהר. אבל אז אני מבצע עבירה כלשהי ושולחים אותי להיכלא שם. אני מגיע ביום הראשון לריצוי המאסר ומסתובב בבניין, שאני מכיר היטב. הכול שרוי באפלולית. אני נוגע בכמה דלתות ועולה במדרגות. אני פוגש במדרגות את דני גלובר (השחקן). להמשיך לקרוא "מאסר (חלום, 2.9.10)"

חלום הארי פוטר

חלום, 15.8.10.

טירת הוגוורטס. יש מלחמה בין שלושה עמי קוסמים בגלל קערה ובה תערובת של שלוש מתכות, זהב, כסף ועוד מתכת. לא מצליחים להפריד את פתיתי המתכת אלו מאלו בשום אופן. למרות שנראה שהם סתם מפוזרים בקערה, כמו דגני בוקר, נגיד.

לרון ויזלי יש רעיון: להפוך את הקערה על תכולתה לאנטי-חומר, ואז להפוך את האנטי-חומר בחזרה לחומר. זה אמור (משום מה, איני זוכר) לפתור את הבעיה ולאפשר את ההפרדה.

הוא עושה קסם (הלחש הוא "קרוּשיוֹ") על הקערה. רואים שחל בה שינוי. הכול הופך לאפור עם כמה גחלים שחורות. לרגע נראה שזה עובד אבל לא. זה נראה כמו פחם על אפר. כולנו מבינים שקרה אסון. לא מצליחים לשחזר את הקערה.

לדמבלדור נודע על זה. הוא זועם, ממש רותח מחרון, עד שפניו מתחילים להשתנות והוא כמעט הופך למפלצת. ברגע האחרון הוא מחזיר את עצמו לעצמו. "עשית כישוף קרושיו על הקערה?!", הוא צועק. "תאמר למשפחה שלך שם ב(כאן בא שם המקום) שאתה בחוץ" (הוא מדבר אנגלית ואומר Out).

שלושה חלומות

היא פִּענחה פרשיית שוד. הבינה שהשודד היה חייב להיות מישהו מבפנים. שאף אחד לא יכול היה למצוא את כל התכשיטים במזוודות השונות של כל האורחים תוך עשר דקות וגם להיעלם. היא ידעה שזה לא היא-עצמה; הצרפתי היה מעל לכל חשד (מסיבות לא ברורות); לכן ברור היה לה שהאשם הוא האנגלי. הם נסעו אליו – הוא כבר חזר ללונדון – ושם ראתה את טבעת הנישואין שלה על אצבעו. (חלום)

*

אתר סקי. ליד הקופה טבלת מחירים. עלייה ברכבל – 20 יורו. טיפוס על ההר – 15 יורו. וכו'. בתחתית הרשימה, בלשון זו ממש, "כניסה לאתר בכדי להתפעל מיפי נוף ההרים – יורו אחד". היא מחפשת בכיסים ומבינה שהארנק נגנב. כשהקופאי מבחין בזה הוא ממהר להוריד את התריס ולחסום את הנוף. לתדהמתה אפשר לראות רק דרך התריס הזה, כלומר אי אפשר לראות. (חלום)

*

שנים רבות אחרי מותו חזרנו אל הבית. הצב שלו עדיין חי שם, בחצר האחורית, ניזון מירקות טריים מן הערוגות שגדלו פרא. אחר כך רואים אותו במטבח, יושב לשולחן. הוא אומר משהו על הגשם שיורד ומכה בשריונו (חלום)

רם קולהאס (חלום)

רם קולהאס בנה פרויקט מגורים בתל אביב. זה בניין עצום ממדים, גבוה יותר מהמגדל הדק הזה ברמת גן, אבל גם רחב מאוד. יש אירוע השקה לכבוד הבניין. אני מוצא את עצמי בקומה גבוהה, מניח רגל על פיגום גבוה בין דופן הבניין ליריעת אברזין שדופקת קצת ברוח. מישהו שם על אדן אחד החלונות עציץ קטן. אני מציץ למטה ונבהל מהגובה. אני רואה את הסנדל שלי על הקרשים של הפיגום.

אחר כך יש ישיבה. נכנס קולהאס וכולם קמים ומוחאים כפיים. אני רואה שם את שרון ועמית מ"בבל". יש גם כל מיני עשירים ואספני אמנות. מישהו אומר שכל אחד בא עם האוצר הפרטי שלו. שהם קונים דירות לאוסף הבניינים של כל אחד מהם והאוצרים צריכים לבדוק את הדירה, לפתוח את המים בברזים וכו'. האוצרת ש' מחפשת מישהו בקהל. קולהאס קורא משהו באנגלית ואני שואל את עצמי בחלום אם הוא אמריקאי או הולנדי. הוא אומר משהו ביקורתי על לה קורבוזיה. הוא נראה קצת כמו פיליפ סימור הופמן, ג'ינג'י.

אחר כך מגיע טקס חשיפת הבניין. ואז אני מופתע לראות שמכל הבניין הגבוה הזה רק קומת הגג היא למגורים. כלומר, כל מה שלמטה בכלל לא בנוי, אין בו חדרים. כלומר רק הקומה העליונה היא למגורים ויש בה חלונות (ריבועיים, חומים, נוטים קצת באלכסון. לא משנה). כל השאר זה בסיס, כמו כן ענקי לפסל קטן. יש שם אולי רק עשר דירות בכל הבניין הזה. בקומה אחת, קומת הגג. המוזמנים הולכים על הפיגום ליד החלונות.

ואז נכנסים לאולם. אולם עצום ממדים, הכול מרופד שטיחים וקצת אפלולי, יורד בשיפוע. נמצאים שם כל מיני אנשים מהאוניברסיטה. האספנים והשועים והאוצרים ומנהלי האוספים נעלמו. יש שם אנשים מהפקולטה למדעי הרוח ו"הציבור הרחב". למשל פרופ' ר' שעומד לידי ומסביר משהו לתלמידו על מלגה. או פרופ' ב' לספרות עברית. הוא נכנס, מחויך, ורם קולהאס צועק לו בפמיליאריות, בעברית סחבקית, משהו כמו "חכה חכה, עכשיו באים". אני עומד שם ולא מבין מה פשר האירוע. ואז נהיה שקט ואני מבין שזה בעצם אולם קולנוע. ואני מבין שמקרינים להם את הבניין בסרט, שזה אירוע לא לבעלי הדירות אלא למי שמתעניין בארכיטקטורה.

אריק שרון (חלום)

"הוא עוד עונה לשאלות", אומר לי הבּן, "אבל הוא השתנה". אנחנו הולכים במסדרון מלא בפרסומות של חברות תרופות. תרופות לדיכאון עם תמונה של ליצן. תרופות לאיברים. ככה כתוב שם. בקצה המסדרון אני צופה שתהיה דלת אבל אין. פשוט ממשיכים ונכנסים לחדר שלו. זה חדר פרטי, גדול. יש בו הרבה מיטות, אבל כולן מוצעות וריקות. הוא שוכב במיטה, השנייה ליד החלון. ליד המיטה תלוי בגד ים מטפטף. מיד אני רואה מה שקרה. הוא הפך לילד. ילד רזה, אולי בן 10. רואים שזה הוא, אין ספק בכלל. אבל כמו במראות המעוותות האלו שמותחות אותך או מכווצות אותך. "זה מדהים", אני אומר לבּן (בחלום הוא מוחלף בדביר בנדק, השחקן הנהדר הזה), אבל הבן כבר לא שם. "אריק", אני פונה אליו, אני שומע את קולי. אני רוצה לשאול אותו משהו על המלחמות. איך הוא חושב על זה היום. משום מה עולה בזיכרוני ההתחלה של "ולס עם באשיר". אני רוצה להגיד לו שהפסקתי לראות את הסרט אחרי כמה דקות, כשיורים בכלבים. הוא מחובר למכשירים רבים. לא ייאמן כמה הוא דק. אני רואה מהחלון שדביר בנדק יושב על אופנוע כבד בחצר של בית החולים וברור לי שהוא מחכה לי. יש לו על היד שעון ענקי כזה, שעון כבד עם הגנה מפלסטיק קשיח. אני מחזיר את מבטי ועיניו כבר פקוחות. אני שומע את השאלה שלי, שאותה איני זוכר כבר, אבל היא נוגעת למלחמה. הוא עונה לי כך: "עכשיו אני ילד. עכשיו אני לא יודע". ואני שם לב שקולו לא השתנה כהוא זה.

2 חלומות, הערה

אנו יכולים לדמיין יקום אינסופי – אך לא יקום סופי.  זה משונה, כי אנו חשים בנוח (יחסית) דווקא עם המושג המופשט, הבלתי-נתפס, חסר המשמעות בעבורנו, אך לא עם המושג המוכר לנו, היומיומי.

 

————————-

חלום 1: אני בסטודיו הגדול של הפסָל ד'. אני מבחין שהוא נעשה רזה מאוד. הוא עומד בגבו לחלון פנורמי שממנו נשקף נוף הרים, "סיניים" קצת, כחולים. אני חושב להוציא את הפלאפון ולצלם אותו עם הנוף הזה, התמונה כאילו כבר "מוכנה", מרהיבה – דמות בנוף. אני מתקרב לחלון ורואה שבין הסטודיו להרים הנפלאים, בבקעה, יש מחנה פליטים. הוא אומר לי, "כאן למטה זה חברון".

 

————————-

חלום 2 (6.3.10). אני קובע פגישה עם ישראל פנקס. מגיע לביתו, ברחוב ארלוזורוב ליד הים (איני יודע איפה הוא גר). אבל כשאני בבית זה כבר הבית של רפי לביא. אני שואל מישהו אם אפשר להתבונן בעבודות האמנות שעל הקירות. אני מתחיל לעבור ולהסתכל. כל מיני אובייקטים של אמנות מודרנית, ציורים של "דלות החומר", תלויים בצפיפות. אני ממשיך ללכת בבית ומבין עד כמה הוא גדול, עצום ממדים ממש. עוד ועוד חדרים, אולמות, ואנשים יושבים פה ושם, קוראים ספרים, נחים. מדי פעם מעיפים בי מבט אבל לא פונים אלי. אני כבר לא מביט באמנות, ונדמה לי שברגע מסוים הקירות נהיים ריקים. לבסוף אני מגיע לחדר שגובל בחצר אחורית. יש שם דשא ועץ, והעץ עומד בגשם – גשם דק שממלא את כל השמיים, גשם מקווקוו כמו בהדפס עם הגשר של הירושיגה. אור יפה שפוך על העץ. אני עומד שם ודמעות עולות בעיניי. דממה, רק קול הגשם הרך. ויש שם איזה צינור פשוט שיוצא מן האדמה ופרחים צהובים בו, כמו באגרטל. חרציות אולי. אני חושב, "זה כמו החרציות שהיו בנתניה". אני מסתובב לחזור מהחצר אל הבית, ואני רואה שיש שם בנק. סניף של בנק לאומי. אני נכנס לבנק ומבין שהוא ממש צמוד לבית שיצאתי ממנו. אני מסתכל מתוך הבנק שמאלה אל הבית של רפי לביא, ואז יוצא מהבנק אל החצר (כבר אין גשם ואין שם שום דבר), ונכנס בחזרה לדירה.

 

 

חלום, 12.11.08

אני שליח, ומגיע למסור חבילה לאדם עשיר מאוד. במסדרון אני מבחין בכמה ציורים, אחד מהם של מורנדי. אחרי שאני מוסר את החבילה אני שואל את האיש אם אני יכול להתבונן קצת במורנדי שלו. אני מהסס לשאול בגלל הקסדה והאוברול הצהוב. הוא מסכים ונעלם מיד. אני מופתע שמשאירים אותי לבד. אני מתקרב לציור ואז מבחין שאין זה ציור כלל אלא מעין הצבה – או מין פסל עשוי גבס (?) צבוע, שמרחוק היה נראה כציור. גם המסגרת היא חלק מן הדבר, צבועה זהב, עקומה באופן כזה שמרחוק תיראה כמסגרת. אני לא מאמין למראה עיני. בתמונה הבאה כבר מוליך אותי המשרת במורד מסדרון צר מאוד וארוך מאוד, כמעט צינור, שיורד בשיפוע חד, ומתפאר באוזניי על גודלה של דירת אדונו, שאין לה, בעצם, סוף – כך הוא מכריז בעודו הולך כל הזמן לפני ואוחז במשהו, אולי נר או עששית, להאיר את הדרך.