בית הספר, 3 קטעים

המורה למתמטיקה

המורה למתמטיקה נכנס לכיתה  ואמר: הבוקר שכחתי הכול. את פעולות החשבון. חילוק ארוך. חיבור, חיסור. שכחתי את לוח הכפל. אפילו את המספרים. אני זוכר את המספר חמש בלבד. אבל אני לא מסוגל לכתוב אותו או לחשב בעזרתו. חמש. חמש. חמש. מאוד מוזר. אני יודע שהייתי פעם המורה למתמטיקה. שעל הלוח, בְּגירים, פתרתי משוואות ותרגילים. כל זה נגמר היום בבוקר. חשבתי לא לבוא בכלל. חשבתי לא לקום, לשכב עוד במיטה. חשבתי על המוות. אני בן ארבעים. עוד כמה רגעים, אמרתי לאשתי, עוד כמה רגעים זה יעבור. אני אשכב ואחכה. חמש דקות ודי, אמרתי לה. אבל כלל לא ידעתי כמה זה חמש דקות. תגידו לי אַתם, אמר אל הכיתה ההמומה, תגידו לי אַתם בבקשה, כמה אַתם, הילדים, וכמה המורה למתמטיקה.

להמשיך לקרוא

שלום-אבא-מבחן-שיר-גשם-דלת-קיר-צהוב (קטעים מסוף הקיץ)

מודעה של חברת מכוניות, "הלוואי שיבוא שלום", עם שלט דרכים המציין את מספר הקילומטרים לראש הנקרה, לפריז וללונדון. הרעיון הוא – אם יהיה שלום תוכלו לנסוע בדרך היבשה לאתרי התיירות באירופה. מדינות ערב יהפכו מ"שקופות" בהיותן נמצאות מעבר לגבול ולמיסוך התודעתי ל"שקופות" בהיותן דרך שנפתחה עבורנו. המפה התודעתית הישראלית בהווה ניבטת מתוך הפנטזיה הפרסומית: חיבור יבשתי ישירות ל"עולם המערבי". לא עוד "חומוס בדמשק", אלא לכל היותר "תדלוק בצידון".

*

הוא מעולם לא התחתן, לא היו לו ילדים. עכשיו, בגיל שמונים ושמונה, לראשונה בחייו, קוראים לו "אבא".

*

סיפרו לי על ילד שנכשל במבחן, כלומר לא ידע לענות כמעט על אף שאלה. הוא קישט את שוליו של טופס המבחן והגיש כך למורה, שזעם, עד שהבחין בזה. אפשר לחשוב על זה כמשל על מעשה האמנות.

*

נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני כמה חודשים עם ישראל אלירז. ישבנו בבית קפה ומדי כמה רגעים, לאורך שעה-שעתיים, אמרנו את המילה "שיר".

*

מונית שירות קו 5, 8.10.10. הנהג נוסע צפונה. כנהוג, מדי פעם הנוסעים מעבירים לו מטבעות ושטרות קדימה, או שהוא מעביר עודף לאחור. במושב הראשון יושב איש קשיש, ובכל פעם שהנהג מעביר לו עודף כדי שיעביר לנוסעים, הקשיש מביט בעודף, סופר אותו, מסדר את המטבעות, ואז מעביר הלאה אל הנוסעים. כשהקשיש מוסר לנהג כסף מהנוסעים הוא סופר כמה יש שם, ואומר לנהג את הסכום. זה מתנהל ככה במשך כמה דקות. אחר כך מצלצל הטלפון של הנהג. הוא אומר, "אני לא יכול לדבּר עכשיו, אני בנסיעה עם אבא שלי". יורד גשם ראשון.

*

ממתין במכונית ליד מרפאה גניקולוגית ברמת גן. מדי כמה רגעים יוצאת אישה מן הדלת.

*

מספרים לי על אוצר נודע לאמנות שאין בביתו, על הקירות, שום תמונה. כלום. באים אורחים ואף אחד לא מדבר על זה. כולם רוצים לשאול, אבל איש לא יודע איך להעלות את הנושא. כולם נוהגים כאילו הכול בסדר. למרות שמדי פעם אחד האורחים נועץ מבטו בקיר הריק. מתעלמים גם ממנו.

*

לְשׁוֹן חוֹל בְּאוֹר צָהֹב

לְיַד תַּחֲנַת הַכֹּחַ –

דַּיָגִים לְעֵת עֶרֶב

(19.9.10)

פרגמנטים פריזאיים, אוגוסט 2010

יש במוזיאון האורנז'רי שומר שידע לומר משפט אחד בכל הלשונות שבעולם. משהו כמו "נא הפקידו את מזוודותיכם במלתחה והתקדמו לתור לרכישת הכרטיסים". זה היה מדהים. הוא להטט בין ערבית ליפנית לפורטוגלית של ברזיל לרוסית. ומהי שפת אמך, תהינו, כשהפקדנו את מזוודותינו במקום המיועד לכך, כמצוותו. "אמי", ענה לנו עברית, "עודנה ישֵנה. כשהיא תקום היא לא תאמר לי אלא, 'סע לשם. לכל המקומות שלך. לכל המקומות מהם באות המזוודות האיומות. הנח מאחוריך את הציורים, הפסק כבר לדבר אתם כאילו בני עמך הם. אני אשמור לך על התמונות בזמן שתיעדר. אני יודעת שאף פעם לא תשוב אלי. אני אורה להם מה לעשות בשפת הסימנים של החירשים-אילמים שאימא – סבתך – לימדה אותי'."

*

"אבוי", קרא לפתע, כשצל הקונקורד נגע בתרבושו. "הלא החמצנו את הזֶ'ה דֶה פּוֹם!"

*

בקומה השמינית של ה- fnac בלה-האל, אחרי שרכשנו את ה-iPad התחברנו כבר לרשת אלחוטית והזמנו את המוצרים שהוצגו בחנות לנגד עינינו מהאתר של ה-fnac. מסרנו את כתובת ה-fnac, סניף לה-האל, ואספנו את המוצרים כעבור כמה דקות בקומה ה-16, ואת חלקם החזרנו במחלקת החזרות וזכינו בהחזר כספי מיידי שערכו עלה על הערך הנקוב של המוצר.

*

בתור ל"יורודיסני" נמנמו קצינים בכירים רבים של צבא צרפת. חלקם חבשו אוזניים עגולות, שחורות, של דמות מסרט קומיקס. חלקם – הברווזים – עישנו סיגר נפיץ.

*

"עִצרו את הסוסים!", קרא הגרמני. "הבחנתי בצִלו הנהדר של – הוֹ! – הזֶ'ה דֶה פּוֹם!"

*

"…וכל המשוררים שהתחבטו בַּשביל שבין הזֶ'ה דֶה פּוֹם והאורנז'רי…"

*

– "האם זה המוּזֶה די לוּבְר", לפתע הצטעקתי.

– "הו לא", ענו הסייסים. "זהו הזֶ'ה דֶה פּוֹם, מיסייה".

*

בכניסה ליורודיסני: חנות מוצרים נלווים. בחלון הראווה בובה מקומיקס אוחזת בדיוקן עקום של המונה-ליזה. מאוחר יותר, ב"מערת פינוקיו", באחת התחנות – דיוקן המונה-ליזה המושחת של דושאן (עם השפם), מושחת בשנית – דהוי, עקום, ואפשר להביט בו לשנייה, כשהקרון טס על פניו לקול מוזיקה מחרישת אוזניים (אין צורך בהסברים).

*

ביורודיסני, למרבה התדהמה, השירותים חפים מכל עיצוב. סתם שירותים.

*

קנדינסקי אחד (פומפידו), דגא אחד, סזאן אחד (אורסיי). (פירוט מתישהו בעתיד)

קטעים מסוף החורף

בוקר קר. אני מתעורר וניגש לרחוץ פנים במים חמים, מגלה שאין מגבת על הוו. בפנים רטובים אני ניגש לחדר, לקחת מגבת. על התריסים הפתוחים מכות אבני ברד. כמה מהן נחות בעציץ שעל אדן החלון. גם בארון אין מגבות.
 

 


הקלפים נטרפים כל הזמן. סנוניות סובבות כמו דרווישים.

 

חצות לילה: הנעל הזו, שבטעות חשבתי שהיא עכבר, היא הנעל שלי.

 

חלום: משוררת נודעת בראש בית דירות, חלון משקיף לים, שלט מוזהב על הדלת עם שמה. מישהו מממן אותה, סידר לה את הדירה, רק שתכתוב. חדר קטן, לא מפואר, כוננית קש עם ספרים, מיטה. כרגע היא לא נמצאת. השאירה את הדלת חצי-פתוחה. למטה, בקומה הראשונה של אותו בניין, מרתף לא מסויד, תקרה נמוכה מקומת אדם, ובו קבוצת מדיטציה שמתרגלת בעמידה על הראש. הם מקפלים את הרגליים וכך מצליחים להתייצב. אני נכנס, מתיישב בפינה, ומתחיל לקרוא ספר. נוזפים בי, באת לכאן כדי לקרוא?!

 

ירח מלא של פורים, ובחצר, למרבה ההפתעה, מין פרחים לבנים שצמחו בן לילה.

 

עמיר לב >>>

 

 

29.7.07

29.7.07


היינו יוצאים מקו 5 המקורר יתר-על-המידה – "מתים אפשר להוביל כאן, הלא זה מקרר על גלגלים", אמרה אישה אחת שתפסה שני כיסאות ומחתה זיעה בממחטה שחורה ממצחה המיוזע – מוכּים לרגע קל וכמעט לא מורגש בפרגול האוויר החם שזרם בין שני בנייני הדיזנגוף סנטר, רגלינו נוגעות לא-נוגעות במדרכה, וכבר נבלעים בתוך הבניין, אל מיזוג אוויר אחר, חלש יותר. אבי היה מושיט את ידו והייתי מוסר לו את כובעי, והוא היה טומן את כובע המצחייה בכובע הקש רחב השוליים. היינו מעפילים במעברים המשופעים, נצמדים לקירות המטויחים זהב, עולים במדרגות הנעות וחוצים בלי להבחין בכך את הכביש בגובה רב, מוצאים את עצמנו בצדו השני של הקומפלקס הסבוך, יורדים בשיפוע רק כדי למצוא את עצמנו, בסופו, שלוש קומות גבוה יותר, נכנסים לחנות צנועה, כוך צדדי המוכר שרוכי נעליים ומשכפל מפתחות כמעט בחינם רק כדי לצאת מן העבר השני אל מתחמי מזון מהיר וחנויות לנוסעים לארצות רחוקות. שם היינו נעצרים תמיד ליד מדף ספרי המסעות, ואבי היה מעלעל במפות של ערים כקיוטו ובייג'ינג, בעוד אני לומד משפטים בסיסיים משׂיחונים מיניאטוריים שהוצבו על המדפים התחתונים, מתכנן לִפנות אל אבי בפורטוגזית באוטובוס, כשנשוב הביתה, שוכח תמיד את המשפט כבר כשעברתי לשיחון הבא, צרפתית, קרואטית. これ航空便でお願いします. קורה קוקובין דה אונגאישימאס, הייתי משנן שוב ושוב, אך לשווא. מעל ראשי, על המפה, היה אבי פוסע ברחובות קיוטו, מברך במנוד ראש ובקידות עמוקות את מכריו הרבים.

אחרי שעה ארוכה היינו יוצאים, מותשים מן המסע, ומחפשים מקום לנוח. היינו עוברים בחנויות הספרים הגדולות, ואבי היה מביט בספרים, אך לא נוגע בהם. מעולם לא קנה ספר בחנויות הספרים הגדולות. הייתי פוסע בסנדלי הטיילים שאבי היה קונה לי כמעט מדי קיץ, מביט באצבעות רגליי שנראו חדשות וגדולות יותר פתאום מעבר לקצה רצועת הסנדל. היינו פוסעים כבר אל עבר היציאה, נכונים כבר לצאת אל חום הרחוב, אלא שתמיד היה אבי מושך אותי ברגע האחרון אל חנות שנגלתה לו פתאום כביכול, כאילו שכח דבר מה. כך מצאנו את עצמנו באחת הפעמים בחנות כלי הנגינה הענקית. בקומת הקרקע ישבו נערים בזקנים דלילים ובעיניים עמומות ופרטו על גיטרות חשמליות, מפריחים קטעי סולו שבקצותיהם רטטו, כביכול, קונצרט הרוק וקהל האלפים המשולהב. עלינו לקומה השנייה. שם נגלה לעיני מחסן הפסנתרים. הלכנו הלוך והעמק אל תוך אולם שגודלו כמגרש כדורסל, שסופו לא היה נראה לעין, שכן בכל פעם שהגענו אל מה שהיה נראה כסופו היינו עוקפים פסנתר אחד ומגלים חדר נוסף, חדר גדול ובו פסנתר כנף אחד – "גרמני", היה אבי מציין ספק ביובש ספק בחרדת קודש – או קטן מאוד ובו, בערימות, אלו על גבי אלו, פסנתרים ישנים שכוכבים אדומים או פטישים-ומַגָלים הוטבעו על חזיתותיהם. היה זה באחד החדרים הצדדיים הללו של המחסן שבו גיליתי את העובדה שלא דובר עליה במשפחתנו מעולם, מסיבות שאז לא הצלחתי להבין, והיא שאבי היה פסנתרן שהמיר את מקצועו. עומד סמוך ל"בֶּרְגֶר-קוּפֶּרְמִינץ" אוסטרי משנת 1897, מביט כביכול אל החלון הפתוח הנשקף על רחוב המלך ג'ורג', היה אבי מנגן, ביד אחת, כביכול בהיסח הדעת ותוך כדי הליכה כמעט, מבלי להביט בקלידים, חלקי פרלודים ופוּגוֹת או סונטות של סקרלטי. לא אחת נרדמתי שם, נשען אל הפסנתר, מתעורר לקול מכונת האספרסו ולריח קרואסון השוקולד שעמד והמתין לי בצלחתו הלבנה שאצבעותיו של אבי נחו לצידה.