27.7.07

27.7.07

 

יש לי מעיל ובו כיסים רבים. כשאני יוצא לרחוב אין כמעט מי שאינו נעצר להביט במעיל שלי. נעצרים, מביטים בכיסים החיצוניים, מנסים להבין את פשר התפיחות האלה. אבל הכיסים החיצוניים מלאים נייר בלבד, שאני מקמט ודוחס פנימה. גם בצד הפנימי של המעיל יש כיסים. על כל כיס מלא נייר הפונה החוצה יש בפנים עשרות רבות של כיסים. ערכתי פעם קטלוג מפורט של הכיסים כולם, הפנימיים והחיצוניים, וטמנתי באחד הכיסים. בחלק מן הכיסים יש עוד כיסים, בתוכם. באחד מהם נמצא הקטלוג המפורט. עדיין לא ברור מה יש בכיסים הפנימיים הללו, ואם יש בהם משהו בכלל, אבל ברור לגמרי, שמה שלא אשים שם, שמה שלא נמצא שם, יהיה מוגן ומרופד מכל פגע על ידי הכיסים החיצוניים, הגדולים, המרופדים בדפים האלו, הכתובים בצפיפות.

25/26.7.07

25.7.07
מנקודת מבטם של בני האדם הוא אדם-זאב; מנקודת מבטם של הזאבים הוא אדם.

 

26.7.07
יש לי בובה על חוטים. בשנים הראשונות הייתי עמל שעות מדי יום כדי ללמד אותה את המחוות הפשוטות ביותר: ברכת-שלום, צער, כעס, שמחה. אחרי שנים רבות למדה להניע את שפתיה לפי קצב דיבורי, לרקוד טנגו, או לכתוב מכתבים בעוד אני פוסע בחדר מקיר אל קיר ומכתיב לה. כיום די להביט בה כדי לדעת מה מצבי, ובאמת, הבחנתי כי לאחרונה אין איש מתעניין בי, בעוד היא זוכה בכל תשומת הלב – אם בכלל, איש הרי אינו מוחא כף – ובכל מחיאות הכפיים.

23/24.7.07

23.7.07

הקול אשר נשמע פתאום בשקט של חצי הלילה רוצה להיות שִׁירָה, לְהִתָּפֵס מיד, גָּדֵל, להצטלל בלי רעשֵׁי הכישלון המצפים לו, כבר אוחזים בו, מרסנים ומהסים אותו, מספיק כבר, שְׁתוֹק –

מיטת הקומתיים. בקומה העליונה נשימה קצובה; בקומה התחתונה – מלמולים, כַּר-חֲלוֹם

חֲסַר צוּרָה, רוֹחֵשׁ בְּלִי-שֵׁם, לוחש סמוך לַפֶּה, ללא מילים, רוצה לומר, הולם ומתדפק, פְּתח את הַפֶּה, הַנָּע את מיתרי הקול, סַע, קוּם –

משקה אֲדָנִית ריקה במים שהיו קרים אתמול בבוקר. צְמח, חוֹל יָבֵשׁ.

24.7.07


המיטה העליונה סתורה, ריקה, במיטה התחתונה צעקות הילד, לא-לא-לא-לא, גַּשׁ אליו, המתן לו עד שיירדם, בבוקר לא יזכּור את חֲלוֹמוֹ, זְכוֹר את חֲלוֹמוֹ. הולך בבית, מחפש את הילדה, האדם הראשון על הירח, מוצא אותה בשירותים, בָּאוֹר, יְשֵׁנָה בישיבה, אוחזת בנייר לבן.

יָצָאתָ מהבית, חָזַרְתָּ, היכן התמונה שהייתה מעל לפסנתר (בתמונה: פסנתר ותמונת פסנתר מעל לפסנתר), היכן הפסנתר

נ' הוא אדם-זאב. בני האדם הסובבים אותו אינם מעירים לו על כך מפני הפחד, הזאבים אינם מעירים לו על כך מתוך הערצה ומתוך התקווה שביום מן הימים, כשיושלם חינוכו ויהפוך לאדם לכל דבר, יזכור אותם ויחלץ אותם ממצבם. בינתיים צדים הזאבים את בני האדם. 

בסתיו היה אבא נתקף בתשוקה העונתית שלו. בבת אחת, כמו נכנע לצו עליון, היה קם מכיסאו, רומז לי באצבע, ניגש ללבוש את הסוודר הירוק כהה. מתחת לעננים ראשונים, ענני-ניסיון שהפריח החורף לאחור כצעיף של גולש-סקי הנמתח בעודו גולש במדרון הקפוא, היינו נוסעים בקו 24 או 25 לחנות מכשירי הכתיבה הגדולה שליד האוניברסיטה של סטוקהולם. פניו של אבי היו לובשים סבר רציני כשהיה מתייצב מול מדף העפרונות המכאניים. בין אצבע ואגודל היה אוחז בעיפרון, מנענע את החוד מול שמש הלילה, רושם באוויר את הסיסמה. בחוץ כבר נערם השלג, עובדי החנות השליכו נייר וציוד משרדי אל התנור.

ולפעמים הַזָּר היה נמצא שָׁם כבר כשהתעורר מִשְּׁנַת הלילה, כמו שיר שהזדמזם שָׁם כל הלילה ועתה, מִשֶּׁפָּקַחְתָּ עין, אתה שומע את סופו.

18.7.07

אני שחקן כדורגל. אילו רק היה מגיע הכדור אל רגליי כבר הייתי רץ ומכדרר, חולף על פני שחקן ועוד שחקן, מטה את גופי לימין ולשמאל, מקפיץ על הברך, מטעה, מביט אל הקהל, עובר את השוער ומבקיע שער, נבלם רק על ידי הרשת ושאגות האוהדים – אבל איש אינו מוסר לי, שאר חברי הקבוצה מתמסרים בינם לבין עצמם ללא תכלית, מדשדשים במרכז המגרש, צועקים זה אל זה – אולי צועקים אלי, בחולצותיהם שצִבען כצבע חולצתי, במכנסיהם השחורים, בקולם הדומה לקולי, בפניהם הנעווֹת, במספרים שעל חולצותיהם שהם מִספּרִי.