קטגוריה: פרוזה

זֹאת זִרְמַת-הַחַיִּים הַשּׁוֹטֶפֶת יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹךְ גִּידַי הִיא הַשּׁוֹטֶפֶת בְּתוֹךְ הַיְקוּם וּמְחוֹלֶלֶת אֶת-מְחוֹלוֹתֶיהָ בְּקֶצֶב וּבְמִדָּה.

וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַדּוֹפְקִים בַּעֲלִיצוּת-גִּיל בְּקֶרֶב עֲפַר הָאֲדָמָה בְּתוֹךְ טַרְפֵּי עֵשֶׂב אֵין-מִסְפָּר וּמִשְׁתַּפְּכִים בַּהֲמוֹן גַּלִּים סֹעֲרִים בְּתוֹךְ עָלִים וּפְרָחִים.

וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַמְּטֻלְטָלִים בְּעֶרֶשׂ הַיָּם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לַלֵּדָה וַאֲשֶׁר לַמָּוֶת, אֲשֶׁר בְּמוֹרָדוֹת הַיָּם וַאֲשֶׁר בְּמַעֲלוֹת הַיָּם.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי מְאֹד כִּי גַם יְצֻרַי [=איברַי] יִמָּלְאוּ זִיו נֹגַהּ כֻּלָּם בִּהְיוֹתָם נֹגְעִים אֶל-צְבָא הַחַיִּים הַזֶּה. הִנֵּה זֹאת כָּל-גַּאֲוָתִי כִּי דֶפֶק הַחַיִּים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מְפַזֵּז גַּם בְּקֶרֶב דָּמִי בָּרֶגַע הַזֶּה.

—

ברשימה הקודמת הובא השיר הזה של טאגור, שעניינו פשוט – כוח החיים שבתוכך וכוח החיים שבעלים ובכל דבר הם דבר אחד. השיר הזה יכול להיות מוטו ונקודת התחלה לכל עיסוק באמנות ובשירה והוא ההסבר הבסיסי ביותר, לדעתי, לכל עיסוק כזה: כי אם אתה והעלים חולקים כוח חיים הרי שתגובה אמנותית אליהם אינה תגובה לדבר אחר אלא לעצמך. זוהי הדרך שבה אתה מבין את עצמך ה"פנימי" – למשל, על ידי ציור עלה. העלה מזמין אותך לצייר אותו מפני שהוא ואתה חולקים משהו חשוב.

כהמשך המחשבה הנה בתרגום חופשי מהתרגום לאנגלית (Bush & Shih, Early Chinese Texts on Paintings, Hong Kong UP 2012) כמה קטעים שתרגמתי עבור סטודנטים. קראתי די הרבה טקסטים מערביים על אמנות ועל ציור, ואיני מכיר מי שהציג את הדברים החשובים בצורה כה פשוטה וישירה כמו הסינים. הטקסטים הללו אינם העתיקים ביותר במחשבה הסינית, והם כבר בני אלף שנה.

הרוח השורה על הטקסטים היא של יציאה אל "הטבע" כמו אל מפגש בידידים. כל עץ הוא בעל אופי, וכל עץ זוכה להתבוננות ולדימוי פואטי לפני שהוא מצויר. השירה והציור – וגם האקולוגיה – הם צדדים של אותה מטבע, והדברים נאמרים מפורשות. הצייר אינו נוחת כאסטרונאוט בנוף כדי "להוציא" ממנו איזו תמונה יפה, אלא הוא חלק ממנו, הוא מכיר אותו מקרוב, מבחין בפרטים וגם – מדמיין אותו בעודו שם. לכן גם הציור הטוב הוא ציור שאפשר "לגור בו", וגם לחלום אותו, להבדיל מציור של "באתי, ציירתי, הלכתי".

ההיכרות עם הטבע היא גם מקרוב מאוד, אבל גם מתרחבת מאוד. כמו שמבוטא בקטעים האחרונים, כל דבר קשור לדברים אחרים, וכך התפיסה אינה של תיאור אובייקט כלשהו בנוף, אלא של הבחנה בזיקות שלו עם סביבתו, שהן בעיקרון אינסופיות. ציור אינו יכול להיות אינסופי, אבל הוא יכול לשמר תחושה כזאת. זה הדבר הכי קשה למימוש.

אני מאמין שהדברים האלה נחוצים לציירים בימינו אבל לכל מי שעוסק באמנות ובעצם לכל אדם. חלקים משמעותיים של האמנות העכשווית יכולים להתקיים רק תוך התעלמות מחוכמה עתיקה זו.

—

א. מתוך 'חשיבותם של אורנים עתיקים', מאת צ'ינג האו (870–930)

1. [הקטע מתאר מפגש עם זקן מסתורי במערה. הזקן מלמד את הצייר את סודות הציור.] אמרתי: "ציור דומה לפריחה [=הופעה חיצונית]. אתה משיג ממשות ציוריות כשאתה מקדיש את עצמך לתיאור המראה הגלוי". הזקן השיב: "לא ולא. ציור דומה לאומדן. אתה בוחן את הדברים ותופס את ממשותם. עליך לתפוס את ההופעה החיצונית מההופעה החיצונית ואת הממשות הפנימית מהממשות הפנימית של הדבר. אל תקרא להופעה החיצונית ממשות פנימית… ציור המתאר את הדומוּת החיצונית מממש את הצורה של הדבר אך מוותר על רוחו. ממשות פירושה – הן הרוח והן החומר מקבלים עוצמה בציור. יתר על כן, אם הרוח מתוארת רק על ידי הצורה החיצונית של הדבר ולא דרך התמונה בשלמותה, הציור ימות.
2. טבעו האמיתי של עץ אורן הוא כך: הוא עשוי לצמוח כפוף, אבל לעולם לא ייראה מעוות או עקום… גם בהיותו שתיל זעיר הוא ניצב זקוף ומתכוון לצמוח לגובה, ובכך הוא כבר מציג את עמדתו, שיש בה עצמאות ואצילות. גם כשענפיו נמוכים או שהם צומחים למטה או לצדדים, הם אף פעם לא נופלים אל האדמה.
3. זהו טבעו האמיתי של עץ הברוש: הוא צומח ברוב תנועה ויש בו פניוֹת רבות. הוא שופע אבל לא ראוותני. בגזעו יש סיקוסים והוא מחולק ליחידות ברורות. הדגמים המפותלים שעליו עוקבים אחרי תנועת השמש. עליו מחוספסים כמו חוטים בעלי קשרים וענפיו זוויתיים כמו אריג קַנַּבּוֹס המונח על הגוף.

ב. האן צ'ו (סביבות 1100)

1. צורות העצים רבּות הן. חלקם מתמתחים לגובה וענפיהם מתפשטים; חלקם מתפתלים, עולים ויורדים; חלקם מכופף את גזעם כבקידה; חלקם דומים לשיכור רוקד בפראות; חלקם דומים לאנשים פרועי שיער ואוחזים בחרבות – כל אלו יכולים להיות בגדר 'עץ אורן'. יתר על כך, לחלקם יש כוח של דרקונים זועמים או של דרקונים צעירים ומפוחדים, ולחלקם צורת דרקונים ממריאים או נמרים כורעים; חלקם נראים פראיים ומוזרים, או קלילים וחינניים; כמה נראים גאים ונשואי פנים, או צנועים ומתונים; כמה מהם מתפרשׂים וגוהרים מעבר לגדת הנהר כמו על מנת לשתות מאמצע הזרם; אחרים נשענים ממצוקים של רכסי הרים גבוהים כשגזעיהם נוטים כלפי מעלה. אלו הן התנהגויות האורנים, שהיבטיהם רבים מספור והשינויים שעוברים עליהם לא ישוערו… אורנים הם האצילים שבעצים; הם זקני היער. זקופים בעמידתם, גבוהים ונעלים, הם מתנשאים אל הרקיע וכוחם מתרחב אל שביל החלב.

ג. גואו שִי (1000–1090 בערך), ובנו, גואו סוּ (מת אחרי 1123)

1. יש ציורי נוף שדרכם אפשר לעבור, ציורים שמזמינים היקסמות מהנוף, כאלה שאפשר לשוטט בהם, וכאלה שאפשר לגור בהם. כל ציור שמשיג אחד מאלה יכול להיחשב מצוין, אבל אלו שמתאימים למעבר או לתצפית בנוף אינם מוצלחים כמו אלה המתאימים לשוטטות או למגורים.
2. הר כביר חולש כמו ראש-שבט על הגבעות שמכונסות מתחתיו. הן מדורגות בארגון של פסגות ומצוקים, יערות ועמקים, כמו מושלים בדרגות שונות ובמרחקים שונים. התמונה הכללית היא של שליט גדול, רב-תהילה, על כס מלכותו, כשמאה נסיכים נחפזים לעשות רצונו, וזאת בלא שום רמז ליהירות מצדו או להתבטלות מצדם.
3. צורת ההר משתנה עם כל צעד. לחזיתו יש חזות אחת, לצדו חזות אחרת, וחזות שלישית לאחוריו. על זה נאמר "השתנוּת ההר עם כל צעד". לכל זווית ראיה יש ייחוד. על זה נאמר "צורת ההר הנראית מכל עבר". ההר נראה אחרת באביב ובקיץ, בסתיו ובחורף. על זה נאמר "נוף ארבע העונות אינו קבוע". לכן הר אחר יכול לקפל בתוכו את צורתם של אלפי הרים. האם לא תרצה לחקור את זה?
4. כל סצנה בציור, לא משנה מה גודלה או מורכבותה, חייבת להיות אחת במהותה, עשויה בתשומת לב אחת. אם המהות מוחמצת הרוח תאבּד את לכידותה. היצירה חייבת להיעשות מתוך הרוח בכל אחד מחלקיה, אחרת המהות לא תהיה ברורה… הבעיה בציורים רבים היא שאין בהם רוח שווה בכל חלק.
5. כשאבי [גואו שי] היה בשיא התעניינותו בציור כלשהו הוא שכח מכל דבר אחר. כשהריכוז שלו הופרע אפילו בדבר חיצוני אחד הוא היה מניח את הציור ומתעלם ממנו… בכל פעם שהוא נטל את מכחולו לעבוד הוא היה יושב אצל חלון שאור בהיר נכנס בעדו, ליד שולחן נקי. לימינו ולשמאלו היתה קטורת בוערת. הוא הניח מכחול דק ודיו, נטל ידיו וניקה את לוחית הדיו כאילו קיבל פני אורח נכבד. רוחו היתה נינוחה ועניינו יציב, ורק אז היה ממשיך בעבודה… הוא היה דרוּך כמו עמד על המשמר מפני אויב ערמומי עד שסיים את מלאכתו.
6. שיר הוא ציור חסר צורה, וציור הוא שיר בעל צורה. לכן בימים של בטלה הייתי מדפדף בספרי שירה מזמנים שונים ובסגנונות שונים.
7. הרים שיש בהם שפע פסגות מוזרות ומצוקים תלולים נדמים כאילו חודרים מעל ומעבר לכוכבים. מפלים שגובהם אלף רגל צוללים למטה מבּין עננים.
8. למים יש חשיבות כמו ליצור חי. צורתם עשויה להיות עמוקה ושלֵווה, או גמישה וחלקלקה. הם עשויים להתפשט אל האופק או לעשות עיקוף ולחזור. הם יכולים להיות עבי בשר ושמנוניים, יכולים להתיז וליצור מסך, או להיירות כחץ. יש להם מקורות רבים והם עשויים לזרום הרחק. הם עשויים לפלח את הרקיע וליפול, ועשויים לרעום אל האדמה. הם יכולים לשאת דגים, ויכולים לגעת בעלי שלכת המלחששים בשמחה. הם יכולים לחבוק ערפל ועננים נאים. הם עשויים לנצנץ בעמקים ובנקיקים, להיות בהירים ושופעים. כאלה הן התצורות החיוֹת של המים.
9. המים הם דמו של ההר, העלווה היא שׂערו, הערפל והעננים הם רוחו ואופיו. כך, הר קונה חיים על ידי המים, את יופיו החיצוני על ידי הצמחייה, ואת קסמו האישי בעזרת ערפל וענן; עבור המים ההר הוא פָּנים, הבקתות והמרפסות הם עבורם עיניים וגבות, והדגים הם נשמתם. כך, המים מקבלים את קסמם האישי בעזרת ההרים, את חיוּתם בעזרת בקתות ומרפסות, את החופש שלהם בעזרת הדגים. כזו היא הזיקה שבין הר ומים.

ד. קטע קצר מתוך שיר ארוך על ציור המיוחס למשורר-צייר וַּאנג וֵּיי (701–761)

היכן שיש דרכים יש מַטָּעִים ויש עצים

היכן שיש גדות נהר – יש מעבורות עתיקות

היכן שֶמַים מופרעים, ישנם עצים בערפל

היכן שֶמַים מתפשטים, מפרשׂ נודד יופיע

כשהחורשות צפופות יהיו גם מקומות לגור

---

נרקיסים מרופטים, עודם עומדים אך פרחיהם – נפלו פניהם, כבתים לפני פינוי-בינוי שעוד לא נהרסו אך כבר קרועי וילונות ואהילים.

ימים קרים של הפוגה בגשם. חינניות שבצבצו סגורות לפני שבוע עתה פתוחות ולבנות, כמו מדברות בלשון אביב בטרם עת. על אחת מהן כנפיים ארוכות. אני טועה לחשוב שזאת מלכת נמלים, ואת פלומתה אני מדמה בטעות לפטרייה קטלנית. אך לא. טעות גמורה. המומחית אומרת לי שזוהי דבורה, אנדרנה. היא חיה כנראה, אך קר לה עוד מכדי לעוף. עלי כותרת אחדים כפופים לכיוונה כמו בדאגה, צחורים עם נגיעת סגול.

מסלע אפור מביטה בי משפחת שפני סלע. אני מחליט לזוז והשפן הגדול – מעט פנים והמון גוף – מצקצק בקול הדומה למדי לזה של עטלפי פירות – וכולם מתארגנים מחדש על עצמם ונעלמים בבת אחת, כמו הפקידים בפתיחת הסרט ״ברזיל״. כמו מאליו עולה הפסוק ״סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים״. רק עכשיו אני רואה את המובן מאליו, והוא שלא הסלעים הם המחסה לשפנים, כי הרי הסלע כחומר מוצק הוא חשוף, אלא החללים הקטנים שבתוך הסלעים, שבתוכם הם יושבים לבטח, מישירים מבט אל היצור המשונה.

סוֹף הַשָּׁנָה

חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה גְּדוֹלָה

חוֹצָה אֶת צִלִּי

חלום מהלילה עולה. אני מדריך קבוצת ילדים במין קייטנה. אנו מתקינים מין חכה עם חוט צמר, וכביכול הולכים לאן שהחוט מושך, על פי תנודות קלות של הרוח בחוט. נכנסים לחדר מדרגות. אני מסביר על שעון החשמל. אחר כך יוצאים החוצה, יושבים על מדרכה. אני מבחין בכבלי חשמל רבים מעל הראש ומעיר על הקשר בין השעון והכבלים.

שנה חדשה. הנמלים כבר בחוץ. העצים נראים דומים למראיתם לפני שנה. זו אשליה, כמובן. הרוח המניעה אותם לצדדים מזכירה לנו שמשהו קורה שם, כל הזמן, גם בציר האנכי. הרוח דוברת את חיי העצים, כמו מתורגמן של אילם הקורא את מחשבותיו ומתרגם אותם ללשון נשמעת.

אני ממשיך ללכת על צלע ההר. מעולם לא ראיתי כאן אנשים. והנה קולות. אישה ושני גברים מחפשים את השביל לבור המים. אני יודע היכן השביל, לא היכן הבור. לפני פרדה האישה מביטה בי במבט מוזר ושואלת לשמי. אני עונה. ״היינו יחד בצבא, בירושלים״, היא אומרת. עברו שלושים שנה. שלושים שנה. הזיכרון מגשש למצוא אחיזה ונתקל בסלע חשוף. הם ממשיכים בדרכם אל הבור.

האדמה מוציאה פרחים, רובם לבנים ונמוכים. נרקיסים צהובי עין, חינניות, כרכומים, וגם דודא סגול אחד. אנו אומרים ״הר״ ושוכחים שהר הוא גם פקעות. הפרחים מבצבצים כמחשבות ראשונות של חורף, כִּכְתָב של סתיו. אין אלו מחשבות כבירות, לא ׳מבוא לפנומנולוגיה של הרוח׳ ולא ׳הקדמות לכל פילוסופיה עתידית׳, אבל עבור היצורים המעטים שיש כאן (ואני ביניהם) – הדבורה, זחל פרפר ירוק, צרעה – הם חשובים יותר.

הפרחים הקטנים האלה מציבים בפניך שתי אפשרויות: לראותם מגובה של כמעט שני מטרים, ולסכן אותם ברמיסה, או להתכופף, להשתטח, לקרב את האף אליהם ולשאוף אותם לתוכך. אולי כך היה ראוי להתקדם כאן ביום הזה, בזחילה מרחרחת. ואולי כך הומצאה כריעת התפילה הראשונה? מול פרח לבן נוצץ בחורף, בין גשם לגשם, מישהו מצא עצמו מניח מצח על האדמה?

 

 

 

 

 

~

מתוך The Icknield Way (1913)

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

שכבתי ער והאזנתי לגשם, ובתחילה הוא נעם לאוזני ולתודעתי כפי שזה מכבר רציתי שיהיה; אבל בטרם נרדמתי הוא הפך לדבר מה כביר ולבסוף גם נורא, לא עוד קול מתוק וסמלי. הוא האשים והוא שפט אותי והוא פסק את דיני. המשכתי לשכב ארוכות מתחת לפסק הדין, האזנתי לגשם ולבסוף האזנתי למילים שהיה נדמה שנאמרו על ידי כפיל רפאים לצדי. הוא מלמל: הגשם הנמשך כל הלילה מכבה את הקיץ כמו שמכבים פנס. בגשם הכבד, השחור, היורד היישר מרקיע לא-נראה, נכחד חומו של הקיץ. השפע מומת, הקיץ נגוז. גשם חצות קובר את הקיץ הרחק; הוא קובר שם הכול זולת את קולו שלו. אני לבד בלילה הדומם החשוף ואוזנִי מקשיבה לגשם זורם במרזבים וגועש ברכּוּת בעצֵי העולם. כך, חשוך, יֵרד הגשם על העשב שיכסה את הקבר כשאוזניי לא עוד יוכלו לשומעו. הייתי פעם שמח לְשֵׁמַע קול הגשם, הייתי גם עצוב נורא בגללו, אך כל זה נגמר כאילו לא היה מעולם; עיני כהתה ולבי פועם במתינות ובשקט; איני מניע רגל או יד; לא אהיה שקט יותר כשאשכב מתחת עשב רטוב והגשם יֵרד, ואהיה חשוב אף למטה מעשב. הקיץ תם ולעולם לא ישוב. לְעולם לא יהיה עוד קיץ, ונמאס לי מהכול. אני נשאר רק כי אני חלש מכדי ללכת. אני ממשיך לזחול מפני שזה יותר קל כך מלעצור. אני מצמיד פני אל החלון. אין שם דבר מלבד החושך וקול הגשם. גם כשאני עוצם עיניים איני יכול לראות דבר. אני לבד. פעם שמעתי, מבעד גשם, קול ציפור שואלת בקול מֵימִי – שואלת פעם אחת ולפתע פתאום. היה נדמה שטוב לה, ושירהּ הבודד הביא עד אלי כמו הַאֲשָׁמָה את סדרו של הטבע, את כל יופיו, תפארתו ונצחיותו. איני חלק מן הטבע. אני לבד. אין שום דבר בעולמי מלבד לבי המת ומוחי המת שבתוכי, והגשם שמחוצה לי. פעם היה קיץ, וחום גדול ושפע עלי אדמות הפחידו אותי ושאלו אותי האם אוכל להציג לעולם הזה משהו שיש בו ערך. הקיץ הביס והשפיל אותי, ובכל זאת היו לי עיניים לראותו, ואני השתטחתי ומכוח אהבה עזה עשיתי עצמי ראוי לַתפארת. האם לא הייתי עיוור לַתפארת מפני שהיה בתוכי דבר-מה השקול לה? מה זה היה? אהבה… מושג! מילה! פחותה משאֵלתהּ המימית של ציפור בחוץ, בגשם. הגשם הטביע את התפארת. הכול טבוע ומת, כל שהיה פעם יפה וחי וראוי להיזכר גם בעוברו מן העולם הוא עתה אך דשן לעתיד הפחוּת עד-אין-קץ מהגשם האפל היורד. לרגע עֵין הרוח והאוזן הפנימית מעמידות פנים שהן רואות ושומעות את מה שהעין והאוזן הממשיות ידעו מתוך אושר. הגשם מכחיש. אין שום דבר שאפשר לראות או לשמוע, ומעולם לא היה. הזיכרון, המיתר האחרון בלאוטה, פקע. הגשם היה ויהיה לנצח על פני האדמה. לא היה מעולם דבר זולת גשם כהה. יופי וכוח הם כאין וכאפס עבורו. העיניים לא מסוגלות לנצנץ בתוכו.

שכבתי וחלמתי עד כה, ועתה התעוררתי, ועדיין אין דבר מלבד הגשם. אני לבד. מי שעדיין לא נולד אינו חלש יותר או סכל יותר ממני, וכמו מי שעדיין לא נולד אני ממתין וממתין, בלא לדעת מה היה או מה עתיד לבוא, וזאת בגלל הגשם, שהוא הווה, היה ויהיה לבטח. הבית שרוי בדממה, והקולות הקטנים שגורמים לי בהלות אינם אלא דמיון הרוח, או שמא הם הגשם בעצמו. רוחי יכולה להיזון רק על הגשם, הגשם זוחל לתוכה. הגשם בולע אותה כפי שהים בולע את קִצְפּוֹ שלו. אשכב בשקט ואמתח את גופי ואעצום את עיני. נשימתי היא כל מה שהניח לי הגשם, והיא באה ברכּוּת ובמרווחים גדולים, כמשתדלת להצפין עצמה מפני הגשם. אני מרגיש כל כך קטן, כאילו זחלתי לפינה רחוקה ונשכחתי על ידי הגשם. הכול נכחד חוץ מהגשם וממני. אין מקום לדָבָר בעולם למעט הגשם. רק הוא אדיר וחזק. רק הוא יודע אושר. הוא מזמר תשבחות חדגוניות לכבוד סדר הטבע. אני כפרתי בו או שחמקתי מפניו. נהגתי ברוע ובחולשה, לא כיליתי את עבודתי. טיפש! אף פעם לא היית חי. שכב בשקט. התמתח כמו קצף על גל, ואל תחשוב עוד על טוב ורע. לא היה טוב או רע. היו חיים והיה מוות, ואתה בחרת. עתה אין חיים ולא מוות, יש רק גשם. שַן כמו שכל הדברים בעבר, בהווה ובעתיד, שכב בשקט ושַן, קבל את הגשם, את הגשם הכבד השחור היורד היישר מבעד לאוויר שפעם היה ים של חיים. זה היה חלום ותו לא; האמת היא שהגשם יורד לתמיד ואני נמס אל תוכו.  שחורות וחדגוניות למִשמע הן חצות הלילה ובדידות הגשם. בעוד זמן-מה או בעוד שנות דור – היינו הך – אדע את מלוא אֲמִתָּן של מילים שנהגתי לאהוב, בבלי דעת מדוע, בימים שהייתי בטבע, בימים של טרם גשם: "בְּרוּכִים אוֹתָם מֵתִים שֶׁגֶּשֶׁם עֲלֵיהֶם יוֹרֵד".  

---

אדוורד תומס (1878-1917).

השורה המנוקדת בסוף הקטע היא ציטוט של תומס משיר של עצמו. השיר נמצא כאן.

תורגם לקורס "אנטומיה של גשם" בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

כמה משפטים בשולי "הערות מאירות על הציור", מאת שי-טאו (1642-1707), נכתב בסביבות 1700, סין. על פי תרגום ריצ'רד סטרסברג

• תיאוריות ומתודות של ציור עולות רק כשהציור כבר אינו טבעי (כלומר, יש להניח שלציירי המערות לא היתה תיאוריה של ציור; לנו, לעומת זאת, יש מדפים מלאים בתיאוריות).
• הבסיס לאמנות הציור היא משיכת המכחול השלמה. משיכת מכחול אחת יכולה להביע אפילו את מה ששוכן מעבר ליקום.
• להניח את הצבע כמו במתקפה; להסיג את המכחול כמו בתלישה של משהו.
• ציור חלש ינבע מפרק כף יד חסר השראה. פרק היד צריך לזרום עמוק כמו נהר, לעלות מעלה כלהבות, בלא מאמץ (מרכז הכובד של הציור הוא פרק כף היד, לא רעיונות וכוונות).
• להשתמש באמנות העבר כדי להרחיב את אפשרויות ההווה, לא להיתקע בחיקוי אמני העבר. אי אפשר ללמוד מאמנות העבר בלי לשנות אותה.
• הדיו מספיג את המכחול בנשמה החכמה שלו, המכחול מניח את הדיו בעזרת רוחו הדינמית.
• באין יכולת מספקת, הצייר פשוט מגבב הרים ונהרות אלו על אלו. כשפרק כף היד מגיב אל הרוחני, נהרות והרים מגלים את נשמתם.
• כשפרק כף היד קל וזריז, המכחול יכול ליצור שינויים פתאומיים.
• "על פיסת נייר פשוטה, צוֹר שינוי צורה מלא".
• רק תפיסה של המכלול השלם עשויה למנוע את סכנת הציור המקרטע והבינוני.
• (הבנת נוף:) נוף הוא הצורה הדינמית של שמים ואדמה. רוחב ויציבות הם אמצעיה של האדמה לשמור על איזון; רוח ועננים הם דרך השמַים לאחוז את הנוף בשלמותו.
• "עד גיל חמישים טרם הגחתי מרחם הנוף. [לאחר מכן] הנוף מינה אותי לדוברו. הנוף נולד ממני ממש כפי שאני נולד ממנו. אני והנוף נפגשים במפגש רוחני, וכל סימנינו [המפרידים ביני ובין הנוף] נעלמים".
• המכחול יוצר משטחים בעלי נשמה [מונפשים, animated] על ידי מרקמים.
• ציור הנוף מייצג את הנוף תוך שינוי צורתו.

• יש שמות שונים למשיכות מכחול ושמות שונים לפסגות הרים [עמודי רקיע, כוכב בהיר, פרח לוטוס, מעֵבר, חמשת הזקנים, שבעת החכמים, מרפסת עננים, וכו']. שמות הפסגות מבטאות הבנה שלהן, קִרבה.
• אם מישהו עומד מול קיר, מניח לעצמו להתעוור ולהיחסם בידי האבק של העולם, האם הוא לא יזכה לבוז מצד הכוח היוצר של היקום? [זה כה רלוונטי לימינו, שבהם אמצעים מכניים – צילום, אינטרנט, וידאו וכו' הפכו לקירות מעוורים וחוסמים עבור ציירים רבים כל כך, קירות המנתקים אותם מן הכוח היוצר החי; כמה ציורים בימינו אינם אלא ציורים של תרגום-מכונה של העולם!].
• כשתופסים את רוח העיקרון העמוק, גם טעויות בפרטים לא יהרסו את הציור השלם.
• "כוח המכחול צריך להיות גלוי לעין".
• "אוקיינוסים נעים בזרמים אדירים / הרים משתופפים ומסתתרים / זרמי אוקיינוסים עוטפים דברים ופולטים אותם / הרים מנופפים לשלום זה לזה וקדים / אוקיינוסים עשויים לחשוף את נשמתם / הרים עשויים לפעום באנרגיה אדמתית".
• "גאוּת הבוקר, כמו פסגות / שפל הערב – רכסי הרים".
• "מתפיסתי שלי אני יודע שהרים הם אוקיינוסים ושאוקיינוסים הם הרים, ונראה שהם מבינים שהבנתי את זה על אודותיהם".
• ציירים – כדי ללמוד על העונות מוטב שתקראו שירה על העונות.
• (ניסוח אחר של אחת ההערות הקודמות): "כשהמבט של צייר מוסתר על ידי הדברים [שמולו] הוא נעשה מעורב באבק של העולם. כשהוא מרשה לדברים הללו לקבוע את ראייתו [את חזונו, vision], תודעתו נעשית עמוסה. תודעה עמוסה יוצרת ציורים חסרי-חיים, והם משמידים את עצמם".
• בציור הנכון, הדיו מונח כאילו הציור כבר נוצר. על מגילה באורך של כמה מטרים נמצא נוף שיש בו כל הדברים שבין שמים וארץ.
• ההרים גבוהים, נוגעים בכוכבים. הדרם מאפשר להם לחבוק הכול. ועם זאת – ענווה מאפשרת להם להיות נגישים.
• ציירי הנוף אינם שואפים להציג את רוחב הנוף אלא ליצור סדר מסוים. לא לסבּך אלא ליצור פשטות. אי אפשר לתאר דבר מסובך [כמו נוף] בלי ארגון.
• כשצייר אינו טרוד בהרים, במים, בטכניקת מכחול, באיכות הדיו, באמנות העבר, באמנות עכשווית, בחכמים – רק אז הוא יכול ליצור ציור בעל סמכות.

שני שירים בעקבות שיר של וַאנג וֵיי (759-699, סין), בעקבות שני תרגומים שונים לאנגלית. עברה שנה וחצי בין שתי הגרסאות, כך שהן לא השפיעו זה על זה. יש להניח שהשיר הנכון נמצא בין, או מאחורי, שתי הגרסאות, שהן רק שני גישושים שונים לכיוונו.

—

1. בעקבות תרגום דיוויד הינטון

–

צופה למרחוק מהמרפסת העליונה, נפרד מלי

–

לְעֵת פְּרֵדָה, עַל הַמִּרְפֶּסֶת הָרְחָבָה, מַבִּיטִים

אֶל עֵבֶר מִישׁוֹרִים וּנְהָרוֹת בְּלִי גְּבוּל.

עַרְבַּיִם. צִפּוֹרִים בִּמְעוֹפָן שָׁבוֹת,

וְהַנּוֹסְעִים מִתְכּוֹנְנִים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ. אֵין לָזֶה סוֹף.

–

2. בעקבות תרגום ג'רום פ' סיטון, בספרו של פרנסואה צ'נג

–

על המגדל הגבוה

–

עַל הַמִּגְדָּל אֲנַחְנוּ נִפְרָדִים.

נָהָר וּמִישׁוֹרִים אוֹבְדִים בְּאוֹר שְׁקִיעָה.

עַרְבַּיִם – צִפּוֹרִים עָפוֹת הַבַּיְתָה

וְהַנּוֹסֵעַ מִתְקַדֵּם, בְּלִי מְנוּחָה, עוֹד, עוֹד.

צוֵאי חוּ (סין, 772-846)

=============================

לא-תרגום, בעקבות תרגומו של פרנסואה צֶ'נג

=============================

הַקַּדְמוֹנִים רוֹכְבִים | עוֹזְבִים עַל גַּב עָגוּר צָהֹב

עַכְשָׁו מָקוֹם זֶה רֵיק | וּשְׁמוֹ בִּיתָן "עָגוּר צָהֹב"

עָגוּר צָהֹב עָזַב | אַף פַּעַם לֹא יָשׁוּב

עָנָן לָבָן אֶלֶף שָׁנָה | דּוֹאֶה רָחוֹק שָׁלֵו

שְׁקִיעָה נָהָר בָּהִיר בָּהִיר | עֲצֵי הָאן-יָאנְג

צְמָחִים נִיחוֹחַ שֶׁפַע | אִי הַתֻּכִּיִּים

שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ הַמּוֹלֶדֶת | הֵיכָן הִיא בַּנִּמְצָא?

גַּלִּים שֶׁל עֲרָפֶל עַל הַנָּהָר | לָאִישׁ עַצְבוּת אֵינְסוֹף

==================================

אמר רב: משה רבּינו עשר אמות היה, שנאמר "וַיִּפְרֹשׂ אֶת־הָאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן"; מי פְּרָשׂוֹ? משה רבינו פְּרָשׂוֹ. וכתיב: "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ". אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: אם כן, עֲשִׁיתוֹ למשה רבּינו בעל מוּם.

(בכורות מד, ע"א)

בגיל שמונה עשרה הגיע לגובה של חמישה מטר ומאז כמעט שלא גבה עוד. אמו התביישה להודות שהוא נולד בגובה מטר שמונים. לא ראו עליה בהריון. אולי הוא היה מקופל שם כמה פעמים על עצמו כמו פנקס או אקורדיון. או מוכנס בתוך עצמו כמו טלסקופ חוּליות. היא לא היתה חושבת על האפשרות הזאת אלמלא הוא ביקש ליום הולדתו החמישי (שני מטר ושבעים ושבעה ס"מ) אקורדיון וליום הולדתו העשירי (ארבעה מטר ושני סנטימטר) טלסקופ חוליות. קנו לו. אחר כך היא חשבה שהוא רצה לרמוז לה משהו במתנות שהוא ביקש. "אולי באופן לא-מודע", אמרה לבעלה. בעלה היה מטר שישים. עם נעליים. הוא אמר לה, "אורלי, לא-מודע, מה לא-מודע, אין לו שום לא-מודע. עם גובה כזה פלא שהוא יודע את האל"ף-בי"ת".

שָנים אביו חשד. אם בנו כל כך גבוה, ואם אשתו גם היא אינה מן הגבוהות, אולי ישנם דברים בגוֹ. שנים הוא כבר רוצה לשאול אותה, להתנפל בהפתעה ולהטיח: אז מה? שכבת בסתר עם ענק? אבל הוא לא יכול לומר את זה. עדיין לא מצא את זמן ההתנפלות. כשמשה הלך לישון (צירפו לו שתי מיטות בטור ובכל זאת הוא צריך קצת לקפל רגליים בלילות) אביו ניגש בשקט וישב ליד ראשו, האיר עליו בעששית. קשה לומר אם הוא דומה לו. הוא לא היה דומה לשום דבר. הגובה היה כבר ארבעה וחצי מטרים, אבל ידיו, ראשו, רגליו – היו בגודל ממוצע. הגובה התפתח לו מהמותניים ועד לכתפיים. הם שאלו את הרופא בהדסה עין כרם. אמר להם שיש מין מֶתֶג על הגֶן, ושאצלם השאירו את המתג כנראה פועל כל השבת. הם לא הבינו למה הרופא צוחק.

זה לא היה אפילו גובה מעשי. על כדורסל לא היה מה לדבר, הוא החטיא מלמעלה את כל הזריקות. ניסו לשלב אותו בעבודות בניין. להרים קרשים מלמטה לקומות גבוהות. אבל ידיו היו קצרות וחלשות מדי. אפילו לצבא הוא לא גויס. הוריו תהו אם זה בגלל הגובה. פטרו אותו מהשירות בשל סעיף "אי התאמה" כללי. "אי התאמה?!", זעף אביו. "עדיף כבר שיגידו: מפגר".

אבל הוא לא היה רפה שכל. אמנם לא הצטיין במדעים מדויקים אבל גילה בקיאות ביצירות ספרות וגם בלימודי תנ"ך הצליח. אין זה מפתיע שאהב את כל אותם הענקים הנרמזים במקורות. הפסוק מסֵפר במדבר המספּר על "אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק" שָׁבָה את דמיונו. בחלומו הלכו פעם ארבעתם לשלול שלל. אחימַן, שֵׁשַׁי, תלמַי, משה. אך החלום נשכח. גם השלל הרב שהם לקחו בחוזק יד ממדכאיהם הנמוכים.

הוא התקשה לכתוב. היד היתה קצרה מדי ורחוקה מדי מהעיניים. עם הקריאה זה הסתדר יותר. הרכיבו לו מתקן והוא דפדף בספר בעזרת מקל ארוך שבקצהו מין תופסן.

בגיל אחת עשרה פגש בגור ג'ירף בגובה של שני מטרים. הג'ירף התקרב אליו וכרע על ברכיו והביט לו בעיניו. משה הילד נפל על צווארו. זה אף צולם והגיע למהדורת החדשות. מאז אותה כתבה היו קוראים לו מאחורי גבו איש הג'ירף, כמין גרסה פרודית על גיבור-על כמו איש העטלף או איש העכביש. כי בניגוד אליהם לא היו לו כל תכונות ייחודיות. הוא לא נלחם ברוע המוחלט. הוא לא… הוא לא.

ביום הולדתו השמונה עשרה לקחו אותו הוריו שוב במשאית המשפחתית אל גן החיות התנכ"י. אבל המנהל זכר אותו, מובן, כזה דבר לא שוכחים, איך מוטי קירשנבאום עלה על הסולם כדי לראיין את הילד. לקחו אותו אל המתחם. עברו שבע שנים מאז. אבל עוד ממרחק של כמאתיים מטר הג'ירף, שבינתיים התבגר, הפנה ראשו אל דרך הגישה. עתה היו שניהם באותו גובה. ג'ירפים אחרים פסעו לכיוונים והתקרבו. המנהל שאל, "אתה יודע איך קוראים לו"? משה אמר שלא. "מה לא? אבל הרי אתה נתת לו את שמו", אמר המנהל. "אז, כשהיית כאן, כשהיית עוד קטן. אינך זוכר"? ולא. הוא לא זכר. "תגיד, ברח לך השכל?", התרגז המנהל. "אחימן קראת לו, אחימן", אמר המנהל. "כן…", התעורר הזיכרון במעמקי משה. "כן… אחימן", אמר. הג'ירף לחש משהו מעומק צווארו. איש לא שמע מה שאמר. משה שמע. הוריו והמנהל עמדו מתחת לרגליים הגבוהות של הג'ירף כמו מתחת לסככה ותוך דקות סיכמו בצֵל את הפרטים.

והפרטים היו שהוא נשאר איתם. מינו אותו למטפל של שלושת הג'ירפים הזכרים. אמם חלתה מזמן ומתה. היה הולך אתם להסתובב, מטה לכיוונם עצים וצמרות ומעסה להם את צווארם. ידיו אפילו התארכו קצת אחרי תרגול ומתיחות. קרצף אותם כשרֵיחם, שהיה כניחוח של חנות שטיחים קדומה, היה כבד מדי. הוא גם סיגל לו מין כפיפה קדימה כדרכם. למד תוך כמה שבועות את עיקרי שפתם העמוקה, החרישית. למד מהם לכפוף את צווארו כדי לשתות ולא להתעלף עם הזדקפו. קרא בשלט של מתחם המגורים שלֵב ג'ירפה משקלו כעשרה קילוגרם, הבין מדוע כה כבד היה עליו לבו כל השנים.

והגיעו ימות החמה. העצים הדלילים לא הצלו ליצורים הגבוהים. וילדים ומבקרים החלו להגיע משהתפשטה השמועה על הג'ירף האנושי. למראה של ג'ירף מנומר כבר התרגלו, ראו בטלוויזיה, בספרים. לא למראה האיש. המנהל הודה שרוב המבקרים באים לראות אותו. לא את האריות. לא את הזברות. הוא לא סיפר לו על מסע פרסום חובק עולם. על רשימות ההמתנה לצפות בו, על שוק שחור של כרטיסי כניסה. מתוך המתחם משה לא ראה את זה. ומהוריו הנמוכים קיבל רק מכתבים קצרים. מעת לעת היתה הדודה נופלת למשכב ואז על סף המוות, כשכּל הרופאים, היתה נזקפת ויורדת אל תוך נעלי הבית הישנות, ניגשת למטבח, מעמידה סירים.

עברו ימים ושבועות. הוא לא יכול היה לשאת עוד את המבטים הדוממים של הצופים שבאו מדי יום. לכן ביקש ואף קיבל קרשים. אמר שהוא צריך מקום לגור, הוא לא יכול להיות בשמש כל היום. המנהל ניסה להתנגד. ולבסוף סיכמו שהוא לא יישאר שם ליותר ממחצית שעות הפעילות של גן החיות. הביאו לו קרשים ויריעה של אוהל. בנה בקתה גבוהה, פרשׂ עליה את היריעה. ובלילות הקיץ הוא ואחימן ושני האחרים – ששי, תלמי – היו יושבים שם במסתור ומביטים בכוכבים מבעד לפתחי תצפית שהוא הותיר לאור ולאוורור. מטבע הדברים הם אהבו לצפות בקבוצת הכוכבים ג'ירף שבין הדובה הגדולה וקַסְיוֹפֵּאָה. הכוכבים שלה היו חיוורים אבל היו אלה הכוכבים שלהם.

משה קרא וסיפר להם כי בעוד ארבעים אלף שנה החללית ווֹיאג'ר 1, ששוגרה בשנה שהוא, משה, נולד, תעבור במרחק שנת אור וחצי מהכוכב הזה שבג'ירף, הצביע על פיסת רקיע ריק. אמר להם שכוכב האלפא בקבוצה גדול פי יותר משלושים מהשמש ומאיר חזק פי יותר משש מאות אלף ממנה. לפני כשני מיליון שנה נולד. בכפר קטן, רחוק מאוד. כמה רחוק? זה ששת אלפים שנות אור. זהו אחד הכוכבים הכי רחוקים שעוד אפשר לראות בעין, הוא אמר. והם עמדו בתוך ביתם והסתכלו בו. הביט בהם מתבוננים, כאילו נועצים ראשם בתווך בין הכוכבים, קרובים עד סכנת כוויה.

באחד האביבים נפלה דממה. פתאום כבר לא הגיעו מבקרים. יצאו מהמחסה ולא היה שם איש. גם לא המנהל. מכתב היה נעוץ בפתח המתחם. הוריו כתבו לו על נגיף חדש, שוב נצטווו כולם להישאר בבתיהם. המנהל חלה, וכל הונו הפתאומי לא עמד לו להציל את ריאותיו. אמרו שהחיות שלו הדביקו. אמרו שזאת שפּעת קרנפים.

עבר שבוע. מזונם אזל. בבעיטה קלה פתחו את השער. חיכו ללילה. כוכבי הג'ירף עלו, והם הפנו להם עורף והחלו ללכת דרומה. הכבישים היו ריקים. שדות ועצים לבלבו באביב. גשמים קלים ירדו כדי לסייע לצומח ולענקים. עצרו בשדות בשפלה הפנימית ואכלו. שתו מבריכות הדגים והגשם. בתחנת דלק מצא משאית עם מפתח בפנים. עלו ונסעו. ירדו אל הנגב. הגיעו לגבול. השומרים נבהלו מהאיש הגדול שראשו הגיח מפּתח הגג. עיכבו אותו. שומר אחד פתח את דלת ארגז המשאית והאיר פנימה. המפקד שאל מה יש שם. אין שום דבר, זה ריק, ענה לו השומר. והמחסום הורם. הלבבות הלמו כבדים. ירדו למצרים.

כשהגיעו לנילוס יצאו מהרכב וטבלו עד ברך במים. לא היה צריך לומר מילה. מדי פעם המהמו. משה השיב בהמהומים. הוא לא היה רהוט. אבל הכוכבים התוו את הכיוון.

על גבול סוּדן ואתיופיה עצרו וירדו באמצע הלילה. הביטו לאחור, אל הצפון ממנו באו. הכוכבים היו שם, בהירים יותר, חמים יותר. הג'ירף הכוכבי, שמִגן החיות נראה בקושי, זהר במלוא גודלו בגובה הרקיע. לאור הכוכבים ראו מאה ג'ירפות אשר עמדו שם. באור הכוכבים הן התגלו בהדרגה ואז הופיע גם הירח הנמוך. פתאום משה חש כאילו הצטמק גופו וכל מומו אבד לו. לרגע חש עצמו קטן ואנושי כמעט. אחימן ושני האחרים הלכו ונספגו בין קרוביהם הרחוקים כקרח שנמס אל ים. ריח חזק של שתן ג'ירפות ושטיחים אפף את המרחב כמו בהתפרצות פריחה. אביו עמד בחושך בין הענקים, אכל עלים בשקט מצמרת עץ.

–

–

–

[פורסם ב'הליקון' 132, בעריכת נוית בראל]

דיוויד הינטון – מבחר ציטוטים מתוך חמישה ספרים:

Hunger Mountain, The Wilds of Poetry, Awakened Cosmos, Existence, China Root

חלק ראשון: 30 ציטוטים מתוך Awakened Cosmos

1. שירה היא היקום המתעורר ביחס לעצמו.
2. שירה היא היקום המתעורר ביחס לעצמו, וההיסטוריה של ההתעוררות הזו מתחילה כשהיקום מתחיל.
3. זאת היתה התפתחות ניסית: היקום החומרי, שהיה עד אז אטוּם לגמרי, נפתח אל עצמו, התעורר אל עצמו.
4. השאיפה של המעשה הרוחני והאמנותי בסין העתיקה היתה לטפח את התודעה כרקמת-קיום יקומית פתוחה לעצמה, ערה לעצמו: מביטה בעצמה, שומעת ונוגעת בעצמה.
5. שָם, בשולי הדממה, השירה מוצאת את אפשרויותיה העמוקות ביותר – מפני ששם היא יכולה להביע אפשרויות נרחבות הרבה יותר של תודעה מאשר מרכז הזהוּת העצמית מאפשֵר.
6. [בציור סיני קלסי] היעדר הפרספקטיבה גורם למתבונן לחוש שהוא איכשהו בתוך הנוף והוא יכול לשוטט בתוכו, להבדיל ממצב שבו הוא מרכז תודעה המביט בנוף מנקודת תצפית יחידה הנמצאת מחוץ לציור.
7. פתיחת התודעה הופכת אותה למראָה שאין לה תחתית ושאינה מאפשרת הבחנה בין פְּנים וחוץ.
8. החומר הגלוי לעין [מילים בשיר, קווים וכתמים בציור] קיים על מנת לאפשר ולעצב את הריקות המקיפה את המילים [והצורות]. השיר לא רק נפתח אל הדממה, הוא מעצב את הדממה. זוהי החוויה המהותית של שירה [וציור] כמעשה רוחני.
9. כמו ציור, שיר אינו רק על התוכן הגלוי לעין שלו – חוויית החיים המסוימת המתוארת בשיר – אלא גם על הריקוּת הסובבת אותו. וכל שיר מגלה אותה בדרך ייחודית.
10. דומה [שבשיר של דוּ פוּ] ציפורים שחוזרות לביתן נכנסות אל עיניו של המשורר, משל היה קִנָן מצוי בתוכו.
11. אין טעם להתאמץ להשיג תובנה מפני שהתובנה היא כבר המרקם של עצם חיי היומיום.
12. מתשומת הלב [במדיטציה] לתנועת המחשבות באה ההתגלות הראשונה: שאנו – וזה עניין של עובדה ניתנת לתצפית – מובחנים מהמחשבות שלנו ומהזיכרונות שלנו.
13. ההתגלות [השנייה במדיטציה] היא שהמחשבות מופיעות ונעלמות בדיוק באותו אופן שריבוא הדברים והתופעות מופיעים ונעלמים. זהותנו מתגלה, בצורתה הראשונית ביותר, כַּמִרקם [היקומי] המתחולל עצמו.
14. מעשה התפיסה [החושית] הופך למעשה רוחני.
15. בראש ובראשונה זהו מעשה של טיפוח מעורבות ישירה עם החוויה המידית, וזאת בניגוד למצב של היות שקוע במנגנון המחשבתי.
16. אם נבחן בזהירות מה שקורה בתודעה נמצא בה רק את החוויה המתמדת עצמה. רק כמחשבה לאחור אנו מתארים את מה שקרה כמשהו שקרה ל"אני".
17. התעוררותו [של דו פו] היתה רחבה דיה לכלול את כל החוויות [לרבות אסונות] באופן שווה, ולא להגביל את עצמו לרגעים נבחרים של תובנה ושל יופי לירי.
18. הקניית משמעות היא ריקה במובן זה שהיא קול של היקום שאין לו משמעות טובה יותר בהשוואה ל"קולות" אחרים – עננים שוקעים, דמדומי ערב, הרוח בחוץ וכו'.
19. השפה עוסקת בצורות, היות שהיא עצמה היא מערכת של צורות (שצמחו מהמרקם [היקומי] חסר-הצורה). הדרך היחידה לשכון באופן אינטגרלי במרקם הזה הוא לצאת מן השפה; לכנות את המרקם הזה "ריקוּת" משמעו להישאר בתוך תחומה הצורני של השפה.
20. הקיום, היקום: כל זה הוא דרקון, שינוי-צורה יוצר, מוּנע מכוחו של רעב מַתמיד.
21. כל מילה קשורה לדבר [ל"מסומן"] לא מפני שהיא מצביעה על דבר כלשהו אופן מימטי, אלא מפני שהיא חולקת עמו את מקורו העובּרי.
22. השפה גם היא נוצרת כחלק מהתהליך הקוסמי של "כך מעצמו". מילים מתהוות מהריקוּת היוצרת של התחביר בדיוק באותו אופן שמחשבות מתהוות מהקרקע הריקה של התודעה וכפי שהדברים מתהווים מתוך הריקוּת שבלב היקום. וכמובן, הכוח היוצר של שלושת התחומים [הדברים, המחשבות, השפה] הוא אחד. כך, שיר צ'אן אימזי'סטי מציג אחדוּת של שפה-שיר, מחשבה-זהות ויקום.
23. שיר סיני טיפוסי, על פי המוסכמה, הוא על אודות החוויה המידית של המשורר.
24. שיר עשוי ממילים, אבל מילים הן רק המקום שבו השיר מתחיל – השיר חושב את דרכו לאחור, אל המקור [חסר-הצורה].
25. אפלה היא מעצם טיבו של מרקם הקיום היקומי, וכנגדה בני אדם משתדלים להותיר מעגל של אור ובתוכו לחיות.
26. הדאו, מונח זהה למעשה עם "הריקוּת", הוא המציאות הנתפסת כמרקם אחד וחסר-צורה שמכוחו היצירתי המסתורי הוא מעצב את עצמו לכדי אינספור הדברים והתופעות. הדאו הזה אינו יכול להיתפס, מפני שאין צורה לתפוס; אפשר לתפוס שֵׁמֶץ מֶנְהוּ [איוב ד, יב; הרמיזה לא במקור, ד"ב] באזורי הגבול המעורפלים שבהם הצורה וחסר-הצורה חופפים.
27. דו פו (נוכח נעדר בתחביר [של שיר מסוים]), פשוט מצהיר על ביטחונו באור. הוא מפקיד עצמו בידי האור.
28. התרכובת המלאה של העצמיוּת – גם היא טבעית, היקום החווה את עצמו בדרך ייחודית ומנקודת תצפית מסוימת.
29. המשמעות האטימולוגית של הסימנית הסינית לשירה [שִי, 詩] תהיה משהו כמו "מילים שאומרים אצל מזבּח הפריון" (=המקום שבו אפשר לגעת במקור היקומי היוצר]).
30. "רֵיקוּת מוּדַעַת בִּקְצֵה רָקִיעַ" (דוּ פוּ).

יוּ שׁוּאַן-גִ'י (סין, חיה בערך בין השנים 840–868)

לא-תרגום בעקבות דיוויד הינטון

–

–

פִּרְחֵי אָבִיב וִירֵחֵי הַסְּתָו חוֹמְקִים כֹּה בְּקַלּוּת אֶל תּוֹךְ שִׁירִים.

יָמִים יָפִים, לֵילוֹת צְלוּלִים כִּבְדֹלַח, בְּנֵי-אַלְמָוֶת. מִתְפַּזְּרִים.

בְּלֹא תַּכְלִית פָּתַחְתִּי אֶת תְּרִיסַי אֶל הָרֵיקוּת

וְהֶעֱבַרְתִּי מִטָּתִי לְכָאן. עַתָּה אֲנִי נִרְדֶּמֶת מוּל הָרִים.

יוּ שׁוּאַן-גִ'י (סין, חיה בערך בין השנים 840–868)

לא-תרגום בעקבות דיוויד הינטון

–

–

עָלֵי הָאֶדֶר צוֹבְעִים אֶלֶף עֲנָפִים וּמְמַלְּאִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים.

מִפְרְשֵׂי הָעֶרֶב זוֹחֲלִים עַל בָּבוּאָה טְבוּעָה שֶׁל גֶּשֶׁר.

בְּגַעְגּוּעַי אֵלֶיךָ לִבִּי הִנּוֹ נָהָר

זוֹרֵם מִזְרָחָה יוֹם וְלַיְלָה – אַף פַּעַם לֹא חָדֵל. לֹא נֶעֱצָר.

—