דברי סיום

ולסיום, כמה מילים של סיכום. אכן, זמני תם, ידוע לי היטב, הצצתי בשעון, אני מיד מסיים. לא ארצה להאריך, אחרי כל הדברים שכבר נאמרו, כלומר, שכבר אמרתי. השעה מאוחרת, רשימת הדוברים עוד ארוכה, אומר עוד שניים-שלושה משפטים ואז אפנה את הבימה ואת המיקרופון לבאים אחרי בתור. אין מה להכביר מילים, ודאי לא בסיומה של הרצאה, שלא היתה קצרה, ואף גלשה מעט מעבר לזמן שהקציבו לי המארגנים. קשה, קשה להתגדר בעשרים דקות אחרי חמישים שנות מחקר. תודה. אני באמת מסיים. מי שמכיר אותי יודע, איני מן המאריכים בדברים. אשתי, היושבת כאן בקהל, איפה היא… תעיד שבבית אינני פוצה פה ומצפצף… יפה שתיקה לחכמים. ובכן, לשורה התחתונה, ברשותכם. מילים מסכמות ספורות, אני רואה את המרצה הבא, איני מכיר אותו, אולי רֶכֶש חדש, אולי מוח שברח, כבר מתרומם מכיסאו, השעה כבר 11 ורבע בלילה, 23:15, ולפנינו עוד שש הרצאות. עלינו לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, וגם אני, כמו עמיתיי, כפופים להחלטות הוועדה המארגנת ומחויב לעמוד במכסת הזמן שהוקצבה לנו, עשרים דקות לדובר, ולא רגע אחד יותר, לכל היותר חצי שעה, ואני, אם גזלתי ארבעים רגע הרי שבעל כורחי גזלתי, המאטריה תבעה. לכן, מובן מאליו כי ארצה לגשת לדברי הסיכום, לאחוז את השור בקרניו, ולא ללכת סחור-סחור, מה גם שזמני קצוב והשעון אומר גם אומר את דברו. שעונו של סב-סבי, אותו קיבלתי מ… לא חשוב. לא אתפתה לדיגרסיה! כן, אדוני היושב ראש, אין צורך לשלוח בי מבטים מזרי אימה, הבטחתי כי אסיים בעוד מעט-קט, ובהבטחתי זאת אעמוד גם אעמוד. ובכן, כאמור, אחרי הקדמה קצרה זאת, שהיא חטופה כפי שהיא הכרחית, אני מגיע לעיקר. האם אפשר להפעיל את המצגת? תודה. נמתין מעט שהמקרן יתחמם… אמזוג לי בינתיים כוס מים… הדיבור, גם כשהוא קצר, מצמיא אותי. אני אוהב לשתות מים קרים בהרצאות. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. אמן. ובכן. אסכם את המעט שהותר לי לומר כאן, בכנס באמת יוצא-מן-הכלל – ואיך אפשר כנס באמת-יוצא-מן-הכלל בלי ידידנו הגדול פנחסי שכבר אינו אתנו – בשלוש נקודות עיקריות, ואז ארד מהבמה, ואפנה את מקומי לדור הצעיר שגם הוא, מן הסתם, הכין הרצאות, "פּייפּרז" בלעז, ודחוף לו מאוד להשמיע את חידושיו המסעירים בתחום שלנו, שבוא נודה, עתידו אפילו לא בעברו. ובכן, נמתין מעט לעליית המצגת – אני לא מסתדר עם זה, דינוזאור, נו – ו… אנצל את ההזדמנות להודות בינתיים למארגנים. באמת פלא, אני אומר, מדוע הזמינו אותי. מדוע הזמינו ומדוע ממשיכים להזמין! הרי יודעים שאין לו מה לומר, הרי יודעים שהוא מעדיף תמיד להקשיב לקולגות ולא להרצות, לא לדבּר בעצמו. ובכל זאת – זומנתי, הוזמנתי, אז התכבדתי ועליתי לירושלים. עלתה המצגת? כפתור ופרח. אז זאת… זאת המצגת. אתה יכול להעביר לשקופית הבאה, יש רק שתי שקופיות. כן… אני חושב שאסתפק בזה. תודה על ההקשבה. רק מילה אחרונה לפני סיום – אפשר לכבות את המצגת, בחורצ'יק – בזמן שמכבים את המצגת, ברשות הקהל הקדוש, אומר כמה מילים אֶקְס-קתדרה, הרי אנחנו בין ידידים כאן. לא… אני כבר יורד, כבור היושב-ראש, לא אגזול ולוּ עוד דקה, גם לא שישים שניות, הנה, בעומדי על המדרגות אני יכול לומר עוד חצי משפט? חצי מילה? תודה. תודה שנותנים פתחון פה. אתם מאזינים אידיאליים. בפעם הבאה אתם תדברו ואני אקשיב. הנה, אני יורד עוד מדרגה. אפשר לקבל עוד מים אל המדרגה? התייבש לי הגרון. אויש! עיקר שכחתי. שומעים בסוף בלי מיקרופון? לא משנה. אני אצעק.

הדודה מהקריוֹת

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין [=ארמון] וְהַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹמְרִים: אִלּוּ הָיָה הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיְתָה תִּקְרָה גְּבוֹהָה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם וְיֹאמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ רַגְלַיִם הָיָה יָפֶה לִי?

(בראשית רבה יב, א)

היתה לנו דודה שבכל יום שישי היתה דופקת בדלת. חשבנו שהיא גרה בקריוֹת, אבל היא לא. תמיד היתה מזכירה לנו שעברה כבר מזמן לנתניה. "הגעת מהקריות ביום שישי?", היינו תמהים כל שבוע מחדש. "מה, יש עוד רכבות?". היא היתה מְדדה פנימה בקרטוע, היא הלכה כמו עגלה שאחד מגלגליה קיבל מכה והתעקם, וכל הזמן היתה נתקעת בדברים כאילו לא הבחינה שהם שָם. ועוד לפני שהתיישבה זה היה מתחיל. היא אהבה להתלונן על הארכיטקטורה. השאלה היתה רק לְמה היא תיטפל הפעם. לרוב זה היה מתחיל בגובה התקרה. תראו איזו תקרה נמוכה יש לכם. אצלנו בקריות יש עוד מטר גובה לכל הדירות. כאן אצלכם הראש שלי נוגע בשפריץ. זה סכנת מוות ללכת כאן, המוח בסיכון. היא היתה מתכופפת במופגן ופוסעת אל הסלון. לא יכולתי שלא להבחין, אמרה, בעמודים של הבניין. הרימו לכם בניין מודרני, על עמודים, אבל העמודים בחצי מהגובה שצריך. לא נעים לי, אני רק אורחת, אבל כמו שאומרים, אורחת לרגע רואה את הארכיטקטורה. כל הארכיטקטים הכי גדולים מהטכניון גרים בקריות, לכן בקריות העמודים של כל הבניינים הם בגובה שתיים-שלוש קומות. ואצלכם? בקושי אפשר להכניס מכונית מתחת לבניין בלי לדפוק את הגגון. קנית פרייבט חדשה וכל הפח הלך, זה טוטל לוס, מי יפצה אותי? תלמה, אתם רימיתם אותי, פנתה לאמי. אמרתם שיהיה מקום, אז למה הכול נמוך אצלךְ? שלא לדבר על הקרמיקה. לזה את קוראת קרמיקה? פנתה לאמי. לא פלא שיש כתמים של עובש. איך אתם מצפים שאני אוכל כאן ארוחת ערב מתחת לכתמים? אולי תתנו לי גם בננה דבש? אולי את שוב תגישי מילון קָלָוָסָה עם סוכרזית? את חושבת שלא הרגשתי את הטעם של הסוכרזית שבוע שעבר?! אפשר להתפוצץ, מילון כזה גרוע, עדיף כבר להגיש עוגה ולא פירות תפלים, מילון אבן-שושן יותר מתוק מזה. אחר כך התיישבנו לאכול. ממקומה אצל השולחן היתה מבחינה בתמונות שעל הקיר. ראו שזה קשה לה, שהיא צריכה להתאפק לא להשחיל מילה. כמו את עצמה היתה שואלת, האם התמונות עקומות או שהקיר עקום. לא, כי זה פשוט עושה לה בחילה. היא מרגישה שהמרק זז לה בצלחת. אם התמונות ישרות אז היא עקומה, זה או-או. לא באתי כאן להפלגה בים סוער. ים סוער יש במפרץ חיפה ברוך השם. די, תיישרו את הקירות, זה בשבילכם, לא בשבילי, תזמינו מהנדס, תזמינו את הקונסטרוקטור לארוחת ערב ותראו לו איך המרק זז בצלחת. התמונות אצלכם באלכסון כמו אצל רב-חובל בתא. אני פשוט לא רגילה לאכול בהפלגה, כל כף מרק עולָה לי, צעקה, וניגשה להקיא הכול מעבר לסיפּון. אתם גרים בבית נמוך ועקום, והגימור שלו עולה לי בבריאות, אמרה אחרי שרחצה פנים, פלא שאתם חולים כל הזמן, פלא שאתם לא מרוצים מהחיים? יושבים חיוורים ולא אומרים מילה, נותנים לדודה לנהל את השיחה, שתתביישו לכם, גם הכיור תמיד סתום אצלךְ בשערות, חבל שמחכים לדודה שתצביע על סתימות, חבל שלא בודקים לבד. אחרי זה היא היתה הולכת למטבח ופוסלת את התבשילים, זה לא היה עשוי, המלח לא מלוח לי, הפלפל השחור פג תוקף, הכורכום משתלט, הפטרוזיליה כוסברה, הפפריקה זה לא הפפריקה שהיא אכלה בבודפשט בשנות החמישים.

ויום שישי אחד היא הגיעה כהרגלה. לא יכולנו שלא לשים לב שהיו לה שלוש עיניים. נוספה לה עין אחת על הלחי. והיו לה גם שלוש רגליים. ובאמת ההתנודדות שלה נפסקה והיא נהייתה יציבה מאוד, והיא גם כבר לא נתקעה בשום דבר, התחדדה לה כנראה הראיה. ישבנו לשולחן כולנו, וכמו תמיד הוגש מרק. ישבנו בדממה, איש לא אמר דבר ולא שאל. היא נעצה בו, במרק, עיניים, ואז הושיטה יד אחת אל המזלג.

האסטרולוג

…מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן. פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶּךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק. אָמַר: טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין (=דיו וקולמוס [יוונית]) זוֹ לִבְנִי. וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין: בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי?! חָזְרוּ וְאָמְרוּ, הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא. אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי.

(בראשית רבה א, ד. נערך בסביבות שנת 400 באזור טבריה).

יש מלכה אך לא יודעים עליה כלום. המלך נשוי לה, אבל לשוק הוא יוצא עם יועציו ומשרתיו. היא – במקום אחר. אפילו שֵם אין לה. היא "מטרונה", גברת. לא "מלכה". – "למי אתה נשוי?". – "לגברת אחת".

יום אחד יצא המלך מהארמון. אין לו בן. למצוא בן בשוק אי אפשר. ובכל זאת, כמו בחלום, ״פעם אחת נמצא עובר בשוק״. היועצים מסתערים על חנות מכשירי הכתיבה. איזה קולמוס הילד צריך? איזה דיו? שעות הם מבלים בוויכוחים על ציפורן העט, על עומק השחור. ולבסוף הם גם קונים, או שלוקחים, אולי מעט דיו ואולי כמות גדולה יותר. אפשר לראות את חדר ילדים בארמון ויש בו הר של מכשירי כתיבה. ואולי דווקא גיליון נייר אחד ועט אחד בלבד על השולחן.

השמועה על הרכישה המוזרה מתפשטת והכול חוששים שהמלך השתגע. הוא קונה מכשירי כתיבה לבֵן שאין לו… מה עוד הוא יעשה בממלכה? לא רק זה, הוא אומר ״לבני״, הוא מתייחס אליו לא רק כמי שכבר נולד אלא כמי שכבר יודע לכתוב. היה סריס שטען שראה במו עיניו איך המלך מלמד את בנו שלא נולד כתיבה. ראיתי: המלך ישב ליד כיסא קטן ריק. ראיתי: המלך כתב צורת אות, וחיכה.

אבל מלך מטורף זה רע לממלכה. לכן מוצאים הסבר. זה קל יותר מלטפל במלך, כמובן. כן-כן, המלך אסטרולוג, גדול, והוא חזה שייוולד לו בן. ההיגיון פשוט: אם המלך מדבר על בן, משמע שהוא קרא בכוכבים על בנו. ויש להתכונן אל העתיד הוודאִי. אבל האם הם לועגים לו כשהם חוזרים שוב ושוב על מילותיו: ״קְנוּ דיו ועט לבני״? והאם נבדו יכולותיו האסטרולוגיות המופלגות רק כדי לפתור את בעיית התדמית? ממטורף הפך לחוזה. איש לא ראה אותו יוצא אף פעם אל הלילה. מלך שֶמרים את הראש? קשה לדמיין. הרי הכתר יישמט לו לאחור.

מלכנו יושב ומחכה. לפניו מכשירי הכתיבה. הוא כמו סופר שכבר קנה את כל הניירות והעטים והוא צריך רק לשבת ולכתוב את זה. והוא יישב, ממש מיד, הכוכבים אמרו לו שזה תיכף בא. למעשה, הוא כבר החל לכתוב את הסיפור על בנו: איך שקנה לו מכשירי כתיבה. איך שחזה בכוכבים. איך איש לא האמין לו וחשבו שמשוגע. איך בא לחדר הלידה ובידו קסת הדיו.

הוא יושב באחד מחדרי הארמון ונזכר בגברת שאמורה להיות אמו של הנסיך. הוא משוכנע שהיא תלד. צריך רק להזמין אותה ולקחת אותה למיטה הענקית שלהם. המיטה בגודל של מגרש טניס קטן, אפשר לצאת בה למסע רגלי. גם הרשת שבאמצע כמו בטניס. וגבוהה הרבה יותר. מכל מקום, הוא לא זוכר באיזה חדר היא סגורה. הוא לא זוכר גם איך קוראים לה, ולא נעים לשאול. גם אין את מי. שנים הוא לא ראה אותה מאז החל לצאת אל השווקים ולכתוב.

הטייס

אתמול, כמה דקות אחרי ההמראה, כשהמטוס התייצב באוויר מעל לים, נשמע קולו של הקברניט, קול סמכותי ויציב כידיים האוחזות בהגאים, כמדומה: שלום לכם נוסעי טיסה זאת. אני הקברניט וזהו המטוס. אבל זה לא יכול להיות, אמר. זה לא יכול להיות שהמשקל הזה עלה ומרחף לו באוויר. המטוס הזה, כשהוא ריק, שוקל 200 טון. ואז אתם באים, אמר, ועולים למטוס, ונדחפים למטוס, ממלאים את בטן המטוס. אף פעם אין אצלי מושב פנוי. תמיד הכול מלא. ואז אני נכנס, ומבקשים ממני להרים את זה. זה כמו סיוט, הרי זה בלתי אפשרי. אפילו נוצה במשקל של 10 גרם נופלת אל האדמה, אז איך 200 טון, וזה נהיה 400 טון עם כל המזוודות האלה, אתם דוחסים אותן במתנות ובבגדים, והמשקל עולה, זה היה 200 טון וזה עולה ונעצר על 400 טון, ואני צריך להרים 400 טון באוויר. אל תספרו לי על כוח העילוי, כוח העילוי זה טוב לציפור הקטנה, לא ל-400 טון, שום כוח עילוי לא יכול להעלות את כל המזוודות האלה, הרי זה מנוגד לשכל הישר. אגב, הוסיף, גם הספינות האלה שבּים, זאת אשליה, זה לא יכול להיות, ההיגיון אומר שהספינות כולן תמיד טובעות. ויום יבוא ויגלו את זה. כן, על הקרקעית.  אני הוא הטייס כאן, הוא אמר, אבל אני תמיד ידעתי שבלתי אפשרי לטוס, ולפעמים אני פותח את הדלת ויוצא, ושום דבר לא קורה לי, כי האמת שמעולם לא המראנו, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר כלל להמריא. אתם יודעים את זה היטב, אבל העמדתם פנים שאפשר. בקרוב, אמר, יעברו אנשי הצוות וישמחו להציע לכם מבחר מוצרים פטורים ממכס, אבל אין, אין דבר כזה 'מוצר פטור ממכס', הרי כולם יודעים שהמחירים כאן במטוס גבוהים יותר מבּחנות. אף פעם לא הוטל עלינו מכס וממילא לא נפטרנו מעולם ממכס שאינו קיים. גם אי אפשר לאכול חיות בטיסה, אמר. זה לא יכול להיות, פשוט לא מתקבל על דעתי, צעק, כל העניין הזה של בית המטבחיים. תגידו לי אתם אם זה נשמע לכם סביר שיש כזה דבר. חשבתי וחשבתי והבנתי שזה בלתי אפשרי. זה לא יכול להיות שיש מקום כזה, ששוחטים בו, ומה שלא יכול להתקיים, ההיגיון אומר, פשוט אינו קיים.

התקליט

מוקדש לאבי לייב עם צאת ספרו מהכוכב הראשון עד לאחרית הימים בהוצאת כרמל.

 

הגענו למצפה הכוכבים בבוקר בגלל סגירת הכביש משיקולים ביטחוניים בעקבות מקרה רצח נוסף. השמש כבר עלתה, ידענו שהחמצנו את הכול. אבל היינו עייפים מהנסיעה ומההמתנה הארוכה, ולכן ביקשנו מהאסטרונום התורן לישון במצפה הכוכבים כמה שעות לפני שנשוב הביתה. הוא לא מבין, אמר. לישון? לישון מתחת כל הכוכבים האלה? הן השמַים זרועים כוכבים גם ביום. במשך שנים, אמר, עבד כמדריך לצפייה בכוכבים עם קבוצות של עיוורים. העיוורים באו בימים ובלילות, ההדרכות התקיימו גם בצהריים ובבוקר. הוא יכול לתאר את השמַים בכל שעה. רצינו לישון אבל הוא אמר, איך אפשר לישון מתחת היפעה הממשית והגדולה הזאת? הרי זה כמו לישון באולם קולנוע שמוקרנים בו בבת אחת אלפי סרטים טובים, ובמקרה שלנו כל הסרטים הם יצירות מופת. השמש כבר עלתה והוא אמר, יפה, בדיוק בזמן. בשמש אסור להביט, אבל אם תסתירו אותה בכף היד – הוא הסתיר אותה בכף היד בעבורנו – תוכלו לראות את פלוטו ואת מרקורי, ממש שם, לצדה, באור. הם שם, הם שם עכשיו, אני יודע, תאמינו לי. כל השמַים ידועים לי, הוא אמר, אני מכיר את התנועה הזאת כמו שוטר תנועה שכבר שלושים שנה עומד באי-תנועה בלב כלכותה ומכוון. הוא באמת היה קצת הודי, המדריך. ויש לי משרוקית, אמר, אני שורק והם ישר מתארגנים, אצלי אין תאונות דרכים, אצלי התנועה זורמת חלק כל שעות היממה. השמש, הוא אמר, היא מסתירה לנו – אבל אנו רואים, למרות עיוורוננו – את קבוצת הכוכבים "קַשָת". קַשָת הוא המזל שלנו; אנחנו תאומים, גילינו לו, והוא אמר, על אחת כמה וכמה. קשת אינה סתם קבוצת כוכבים, לחש. שהרי מי שמביט בקשת מביט הישר אל מרכז הגלקסיה. כן-כן, החור הגדול שבתקליט אֲרִיךְ נֶגֶן של אור וחושך. הרי כל החלל כולו זה חריצים, את זה גילה כבר אלברט איינשטיין, הוא אמר. אנחנו כל הזמן פונים אליו, לחור. אני אומר, הם פונים בתפילה לירושלים, פונים בתפילה למֶכָּה, אבל שם הוא המרכז האמיתי. מובן שיש עוד מרכזים, ובעצם – אין מרכז. אבל במונחים מקומיים זה המרכז. יותר מרכז מזה זה כבר מעבר להשגתנו, אמר, ושרק במשרוקית. הם יודעים היכן ירושלים אבל את מרכז הגלקסיה שכחו. הם עולים לירושלים להקריב קרבן, אבל למרכז הגלקסיה אין איש עולה, ושום קרבן אינו נחוץ שם. שום תפילה. אין שם כלום. המסה של החור שבמרכז היא כמו ארבעה מיליון שמשות. שום עֵז שחוטה לא תתקבל שם, לא. ולא סולת בלולה בשמן. תניחו לעזים המסכנות. תניחו לירושלים, הוא אמר. די, תלכו לישון. אני תמיד שומר מיטות כאן למאחרים ולעיוורים. תלכו לישון אמר, תניחו את הנשק שלכם, תלכו לישון, תלכו לישון כבר, אין לי כוח אליכם.

 

gcenter_2mass_960

The Galactic Center in Infrared Image Credit: 2MASS Project, UMass, IPAC/Caltech, NSF, NASA

 

 

מהנעשה בעולם הספרות

בעקבות ההצלחה השיווקית של הספר שמחברו בחר להישאר בעילום שם ואף הסתיר את זהותו מהוצאת הספרים שפרסמה אותו, ובמקום תמונתו הציב על העטיפה תצלום של פני בבוּן, החלו עוד ועוד סופרים ומשוררים לפרסם את ספריהם בשמות בדויים ולהציב על עטיפות ספריהם תמונות של בבוּנים וקופים אחרים. שנה לאחר המהפכה, מדווח המגזין הספרותי של ה"טיימס" במדורו "מהנעשה בעולם הספרות", מכירות כל הוצאות הספרים בישראל את הסופרים המפרסמים אצלן רק בשמות העט שלהם. המועמדים לפרס ספיר לשנת 2015, מדווח ה"טיימס" ביבושת, הם שתי גורילות, קוף מקוֹק, אורנג-אוטנג מבכירי סופרי "דור הפלמ"ח", וכמה שימפנזים שזה להם פרסומם הראשון.

 

ציור של שארדן

סין, יומן מסע (2)

עמדנו והתפעלנו מן החומה, מן הלבנים האיתנות שהונחו שם מהודקות יפה-יפה. היה ברור לנו ששום צבא פולש לא יעבור את המחסום הרב הזה שבהרים, כך שאנחנו מוגנים לגמרי מן הצד הטוב של החומה, ובטוחים, ויכולים לחלוץ כפות ידיים מן הכפפות ולהניח על הצד שלנו, שהם חם משמש כל היום הזה, בעוד הצד המופנה אל הצפון ואל שבטיו הוא קר – הן די בקור הצד ההוא כדי למחוץ את הפולשים, אמרנו. ורכנו בינות לחרכי הירי ודמיינו איך נירה בכל מי שיעז להתקרב. בהזדמנות זאת גם סקרנו את הפיתוחים דמויי-הפרח שהיו שם בחומה, רק בעבור הפיתוחים דמויי-הפרח היה כדאי כל המסע הזה ברגל אל קצה החומה הסינית, אמרנו בקול רם ובחדווה בעטנו בחומה, כדי לבדוק את עמידות הקיר, שכמצופה לא נע ולא נסדק ולא גנח ולא נשבר – רק כף רגלנו התקפלה קצת. הו החומה הסינית הגדולה, כמה שמחים אנחנו שהגענו כדי להישען בנחת על גבֵּך, אל אריחייך הזוהרים כקשקשי הדרקון. אבל היה שם מין חייל-זקיף, והוא שמע אותנו מדברים, והוא אמר לנו שלא, שזאת בכלל לא החומה הסינית, אלא רק קיר תמך צדדי, מעין פיגום לברז הכיבוי, שלא ראינו עוד בעצם כלום.

חומת סין, שעה מבייגינג