פתק לציירים – 27 הערות

כמה משפטים בשולי "הערות מאירות על הציור", מאת שי-טאו (1642-1707), נכתב בסביבות 1700, סין. על פי תרגום ריצ'רד סטרסברג

שי טאו, ציפייה לאביב, סוף המאה ה-17
  • תיאוריות ומתודות של ציור עולות רק כשהציור כבר אינו טבעי (כלומר, יש להניח שלציירי המערות לא היתה תיאוריה של ציור; לנו, לעומת זאת, יש מדפים מלאים בתיאוריות).
  • הבסיס לאמנות הציור היא משיכת המכחול השלמה. משיכת מכחול אחת יכולה להביע אפילו את מה ששוכן מעבר ליקום.
  • להניח את הצבע כמו במתקפה; להסיג את המכחול כמו בתלישה של משהו.
  • ציור חלש ינבע מפרק כף יד חסר השראה. פרק היד צריך לזרום עמוק כמו נהר, לעלות מעלה כלהבות, בלא מאמץ (מרכז הכובד של הציור הוא פרק כף היד, לא רעיונות וכוונות).
  • להשתמש באמנות העבר כדי להרחיב את אפשרויות ההווה, לא להיתקע בחיקוי אמני העבר. אי אפשר ללמוד מאמנות העבר בלי לשנות אותה.
  • הדיו מספיג את המכחול בנשמה החכמה שלו, המכחול מניח את הדיו בעזרת רוחו הדינמית.
  • באין יכולת מספקת, הצייר פשוט מגבב הרים ונהרות אלו על אלו. כשפרק כף היד מגיב אל הרוחני, נהרות והרים מגלים את נשמתם.
  • כשפרק כף היד קל וזריז, המכחול יכול ליצור שינויים פתאומיים.
  • "על פיסת נייר פשוטה, צוֹר שינוי צורה מלא".
  • רק תפיסה של המכלול השלם עשויה למנוע את סכנת הציור המקרטע והבינוני.
  • (הבנת נוף:) נוף הוא הצורה הדינמית של שמים ואדמה. רוחב ויציבות הם אמצעיה של האדמה לשמור על איזון; רוח ועננים הם דרך השמַים לאחוז את הנוף בשלמותו.
  • "עד גיל חמישים טרם הגחתי מרחם הנוף. [לאחר מכן] הנוף מינה אותי לדוברו. הנוף נולד ממני ממש כפי שאני נולד ממנו. אני והנוף נפגשים במפגש רוחני, וכל סימנינו [המפרידים ביני ובין הנוף] נעלמים".
  • המכחול יוצר משטחים בעלי נשמה [מונפשים, animated] על ידי מרקמים.
  • ציור הנוף מייצג את הנוף תוך שינוי צורתו.
שי טאו, שזיף בפריחה ובמבוק
  • יש שמות שונים למשיכות מכחול ושמות שונים לפסגות הרים [עמודי רקיע, כוכב בהיר, פרח לוטוס, מעֵבר, חמשת הזקנים, שבעת החכמים, מרפסת עננים, וכו']. שמות הפסגות מבטאות הבנה שלהן, קִרבה.
  • אם מישהו עומד מול קיר, מניח לעצמו להתעוור ולהיחסם בידי האבק של העולם, האם הוא לא יזכה לבוז מצד הכוח היוצר של היקום? [זה כה רלוונטי לימינו, שבהם אמצעים מכניים – צילום, אינטרנט, וידאו וכו' הפכו לקירות מעוורים וחוסמים עבור ציירים רבים כל כך, קירות המנתקים אותם מן הכוח היוצר החי; כמה ציורים בימינו אינם אלא ציורים של תרגום-מכונה של העולם!].
  • כשתופסים את רוח העיקרון העמוק, גם טעויות בפרטים לא יהרסו את הציור השלם.
  • "כוח המכחול צריך להיות גלוי לעין".
  • "אוקיינוסים נעים בזרמים אדירים / הרים משתופפים ומסתתרים / זרמי אוקיינוסים עוטפים דברים ופולטים אותם / הרים מנופפים לשלום זה לזה וקדים / אוקיינוסים עשויים לחשוף את נשמתם / הרים עשויים לפעום באנרגיה אדמתית".
  • "גאוּת הבוקר, כמו פסגות / שפל הערב – רכסי הרים".
  • "מתפיסתי שלי אני יודע שהרים הם אוקיינוסים ושאוקיינוסים הם הרים, ונראה שהם מבינים שהבנתי את זה על אודותיהם".
  • ציירים – כדי ללמוד על העונות מוטב שתקראו שירה על העונות.
  • (ניסוח אחר של אחת ההערות הקודמות): "כשהמבט של צייר מוסתר על ידי הדברים [שמולו] הוא נעשה מעורב באבק של העולם. כשהוא מרשה לדברים הללו לקבוע את ראייתו [את חזונו, vision], תודעתו נעשית עמוסה. תודעה עמוסה יוצרת ציורים חסרי-חיים, והם משמידים את עצמם".
  • בציור הנכון, הדיו מונח כאילו הציור כבר נוצר. על מגילה באורך של כמה מטרים נמצא נוף שיש בו כל הדברים שבין שמים וארץ.
  • ההרים גבוהים, נוגעים בכוכבים. הדרם מאפשר להם לחבוק הכול. ועם זאת – ענווה מאפשרת להם להיות נגישים.
  • ציירי הנוף אינם שואפים להציג את רוחב הנוף אלא ליצור סדר מסוים. לא לסבּך אלא ליצור פשטות. אי אפשר לתאר דבר מסובך [כמו נוף] בלי ארגון.
  • כשצייר אינו טרוד בהרים, במים, בטכניקת מכחול, באיכות הדיו, באמנות העבר, באמנות עכשווית, בחכמים – רק אז הוא יכול ליצור ציור בעל סמכות.
שי טאו, 1707, טיול אחרון

ו"ו 2X

שני שירים בעקבות שיר של וַאנג וֵיי (759-699, סין), בעקבות שני תרגומים שונים לאנגלית. עברה שנה וחצי בין שתי הגרסאות, כך שהן לא השפיעו זה על זה. יש להניח שהשיר הנכון נמצא בין, או מאחורי, שתי הגרסאות, שהן רק שני גישושים שונים לכיוונו.

1. בעקבות תרגום דיוויד הינטון

צופה למרחוק מהמרפסת העליונה, נפרד מלי

לְעֵת פְּרֵדָה, עַל הַמִּרְפֶּסֶת הָרְחָבָה, מַבִּיטִים

אֶל עֵבֶר מִישׁוֹרִים וּנְהָרוֹת בְּלִי גְּבוּל.

עַרְבַּיִם. צִפּוֹרִים בִּמְעוֹפָן שָׁבוֹת,

וְהַנּוֹסְעִים מִתְכּוֹנְנִים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ. אֵין לָזֶה סוֹף.

שי טאו, סין, 1707, "ההר הבודד"

2. בעקבות תרגום ג'רום פ' סיטון, בספרו של פרנסואה צ'נג

על המגדל הגבוה

עַל הַמִּגְדָּל אֲנַחְנוּ נִפְרָדִים.

נָהָר וּמִישׁוֹרִים אוֹבְדִים בְּאוֹר שְׁקִיעָה.

עַרְבַּיִם – צִפּוֹרִים עָפוֹת הַבַּיְתָה

וְהַנּוֹסֵעַ מִתְקַדֵּם, בְּלִי מְנוּחָה, עוֹד, עוֹד.

ביתן העגור הצהוב

צוֵאי חוּ (סין, 772-846)

=============================

לא-תרגום, בעקבות תרגומו של פרנסואה צֶ'נג

=============================

הַקַּדְמוֹנִים רוֹכְבִים | עוֹזְבִים עַל גַּב עָגוּר צָהֹב

עַכְשָׁו מָקוֹם זֶה רֵיק | וּשְׁמוֹ בִּיתָן "עָגוּר צָהֹב"

עָגוּר צָהֹב עָזַב | אַף פַּעַם לֹא יָשׁוּב

עָנָן לָבָן אֶלֶף שָׁנָה | דּוֹאֶה רָחוֹק שָׁלֵו

שְׁקִיעָה נָהָר בָּהִיר בָּהִיר | עֲצֵי הָאן-יָאנְג

צְמָחִים נִיחוֹחַ שֶׁפַע | אִי הַתֻּכִּיִּים

שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ הַמּוֹלֶדֶת | הֵיכָן הִיא בַּנִּמְצָא?

גַּלִּים שֶׁל עֲרָפֶל עַל הַנָּהָר | לָאִישׁ עַצְבוּת אֵינְסוֹף

==================================

שיה יונג, ביתן העגור הצהוב, סביבות 1350 (שושלת יואן), מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. שימו לב לטקסט (לא השיר המובא כאן) המרחף בחלל העולם, קל/כבד כמו הביתן. לחצו פעמיים להגדלה

אחימן

אמר רב: משה רבּינו עשר אמות היה, שנאמר "וַיִּפְרֹשׂ אֶת־הָאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן"; מי פְּרָשׂוֹ? משה רבינו פְּרָשׂוֹ. וכתיב: "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ". אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: אם כן, עֲשִׁיתוֹ למשה רבּינו בעל מוּם.

(בכורות מד, ע"א)

© Naoto Fukasawa, Deja Vu Stool

בגיל שמונה עשרה הגיע לגובה של חמישה מטר ומאז כמעט שלא גבה עוד. אמו התביישה להודות שהוא נולד בגובה מטר שמונים. לא ראו עליה בהריון. אולי הוא היה מקופל שם כמה פעמים על עצמו כמו פנקס או אקורדיון. או מוכנס בתוך עצמו כמו טלסקופ חוּליות. היא לא היתה חושבת על האפשרות הזאת אלמלא הוא ביקש ליום הולדתו החמישי (שני מטר ושבעים ושבעה ס"מ) אקורדיון וליום הולדתו העשירי (ארבעה מטר ושני סנטימטר) טלסקופ חוליות. קנו לו. אחר כך היא חשבה שהוא רצה לרמוז לה משהו במתנות שהוא ביקש. "אולי באופן לא-מודע", אמרה לבעלה. בעלה היה מטר שישים. עם נעליים. הוא אמר לה, "אורלי, לא-מודע, מה לא-מודע, אין לו שום לא-מודע. עם גובה כזה פלא שהוא יודע את האל"ף-בי"ת".

שָנים אביו חשד. אם בנו כל כך גבוה, ואם אשתו גם היא אינה מן הגבוהות, אולי ישנם דברים בגוֹ. שנים הוא כבר רוצה לשאול אותה, להתנפל בהפתעה ולהטיח: אז מה? שכבת בסתר עם ענק? אבל הוא לא יכול לומר את זה. עדיין לא מצא את זמן ההתנפלות. כשמשה הלך לישון (צירפו לו שתי מיטות בטור ובכל זאת הוא צריך קצת לקפל רגליים בלילות) אביו ניגש בשקט וישב ליד ראשו, האיר עליו בעששית. קשה לומר אם הוא דומה לו. הוא לא היה דומה לשום דבר. הגובה היה כבר ארבעה וחצי מטרים, אבל ידיו, ראשו, רגליו – היו בגודל ממוצע. הגובה התפתח לו מהמותניים ועד לכתפיים. הם שאלו את הרופא בהדסה עין כרם. אמר להם שיש מין מֶתֶג על הגֶן, ושאצלם השאירו את המתג כנראה פועל כל השבת. הם לא הבינו למה הרופא צוחק.

זה לא היה אפילו גובה מעשי. על כדורסל לא היה מה לדבר, הוא החטיא מלמעלה את כל הזריקות. ניסו לשלב אותו בעבודות בניין. להרים קרשים מלמטה לקומות גבוהות. אבל ידיו היו קצרות וחלשות מדי. אפילו לצבא הוא לא גויס. הוריו תהו אם זה בגלל הגובה. פטרו אותו מהשירות בשל סעיף "אי התאמה" כללי. "אי התאמה?!", זעף אביו. "עדיף כבר שיגידו: מפגר".

אבל הוא לא היה רפה שכל. אמנם לא הצטיין במדעים מדויקים אבל גילה בקיאות ביצירות ספרות וגם בלימודי תנ"ך הצליח. אין זה מפתיע שאהב את כל אותם הענקים הנרמזים במקורות. הפסוק מסֵפר במדבר המספּר על "אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק" שָׁבָה את דמיונו. בחלומו הלכו פעם ארבעתם לשלול שלל. אחימַן, שֵׁשַׁי, תלמַי, משה. אך החלום נשכח. גם השלל הרב שהם לקחו בחוזק יד ממדכאיהם הנמוכים.

הוא התקשה לכתוב. היד היתה קצרה מדי ורחוקה מדי מהעיניים. עם הקריאה זה הסתדר יותר. הרכיבו לו מתקן והוא דפדף בספר בעזרת מקל ארוך שבקצהו מין תופסן.

בגיל אחת עשרה פגש בגור ג'ירף בגובה של שני מטרים. הג'ירף התקרב אליו וכרע על ברכיו והביט לו בעיניו. משה הילד נפל על צווארו. זה אף צולם והגיע למהדורת החדשות. מאז אותה כתבה היו קוראים לו מאחורי גבו איש הג'ירף, כמין גרסה פרודית על גיבור-על כמו איש העטלף או איש העכביש. כי בניגוד אליהם לא היו לו כל תכונות ייחודיות. הוא לא נלחם ברוע המוחלט. הוא לא… הוא לא.

ביום הולדתו השמונה עשרה לקחו אותו הוריו שוב במשאית המשפחתית אל גן החיות התנכ"י. אבל המנהל זכר אותו, מובן, כזה דבר לא שוכחים, איך מוטי קירשנבאום עלה על הסולם כדי לראיין את הילד. לקחו אותו אל המתחם. עברו שבע שנים מאז. אבל עוד ממרחק של כמאתיים מטר הג'ירף, שבינתיים התבגר, הפנה ראשו אל דרך הגישה. עתה היו שניהם באותו גובה. ג'ירפים אחרים פסעו לכיוונים והתקרבו. המנהל שאל, "אתה יודע איך קוראים לו"? משה אמר שלא. "מה לא? אבל הרי אתה נתת לו את שמו", אמר המנהל. "אז, כשהיית כאן, כשהיית עוד קטן. אינך זוכר"? ולא. הוא לא זכר. "תגיד, ברח לך השכל?", התרגז המנהל. "אחימן קראת לו, אחימן", אמר המנהל. "כן…", התעורר הזיכרון במעמקי משה. "כן… אחימן", אמר. הג'ירף לחש משהו מעומק צווארו. איש לא שמע מה שאמר. משה שמע. הוריו והמנהל עמדו מתחת לרגליים הגבוהות של הג'ירף כמו מתחת לסככה ותוך דקות סיכמו בצֵל את הפרטים.

והפרטים היו שהוא נשאר איתם. מינו אותו למטפל של שלושת הג'ירפים הזכרים. אמם חלתה מזמן ומתה. היה הולך אתם להסתובב, מטה לכיוונם עצים וצמרות ומעסה להם את צווארם. ידיו אפילו התארכו קצת אחרי תרגול ומתיחות. קרצף אותם כשרֵיחם, שהיה כניחוח של חנות שטיחים קדומה, היה כבד מדי. הוא גם סיגל לו מין כפיפה קדימה כדרכם. למד תוך כמה שבועות את עיקרי שפתם העמוקה, החרישית. למד מהם לכפוף את צווארו כדי לשתות ולא להתעלף עם הזדקפו. קרא בשלט של מתחם המגורים שלֵב ג'ירפה משקלו כעשרה קילוגרם, הבין מדוע כה כבד היה עליו לבו כל השנים.

והגיעו ימות החמה. העצים הדלילים לא הצלו ליצורים הגבוהים. וילדים ומבקרים החלו להגיע משהתפשטה השמועה על הג'ירף האנושי. למראה של ג'ירף מנומר כבר התרגלו, ראו בטלוויזיה, בספרים. לא למראה האיש. המנהל הודה שרוב המבקרים באים לראות אותו. לא את האריות. לא את הזברות. הוא לא סיפר לו על מסע פרסום חובק עולם. על רשימות ההמתנה לצפות בו, על שוק שחור של כרטיסי כניסה. מתוך המתחם משה לא ראה את זה. ומהוריו הנמוכים קיבל רק מכתבים קצרים. מעת לעת היתה הדודה נופלת למשכב ואז על סף המוות, כשכּל הרופאים, היתה נזקפת ויורדת אל תוך נעלי הבית הישנות, ניגשת למטבח, מעמידה סירים.

עברו ימים ושבועות. הוא לא יכול היה לשאת עוד את המבטים הדוממים של הצופים שבאו מדי יום. לכן ביקש ואף קיבל קרשים. אמר שהוא צריך מקום לגור, הוא לא יכול להיות בשמש כל היום. המנהל ניסה להתנגד. ולבסוף סיכמו שהוא לא יישאר שם ליותר ממחצית שעות הפעילות של גן החיות. הביאו לו קרשים ויריעה של אוהל. בנה בקתה גבוהה, פרשׂ עליה את היריעה. ובלילות הקיץ הוא ואחימן ושני האחרים – ששי, תלמי – היו יושבים שם במסתור ומביטים בכוכבים מבעד לפתחי תצפית שהוא הותיר לאור ולאוורור. מטבע הדברים הם אהבו לצפות בקבוצת הכוכבים ג'ירף שבין הדובה הגדולה וקַסְיוֹפֵּאָה. הכוכבים שלה היו חיוורים אבל היו אלה הכוכבים שלהם.

משה קרא וסיפר להם כי בעוד ארבעים אלף שנה החללית ווֹיאג'ר 1, ששוגרה בשנה שהוא, משה, נולד, תעבור במרחק שנת אור וחצי מהכוכב הזה שבג'ירף, הצביע על פיסת רקיע ריק. אמר להם שכוכב האלפא בקבוצה גדול פי יותר משלושים מהשמש ומאיר חזק פי יותר משש מאות אלף ממנה. לפני כשני מיליון שנה נולד. בכפר קטן, רחוק מאוד. כמה רחוק? זה ששת אלפים שנות אור. זהו אחד הכוכבים הכי רחוקים שעוד אפשר לראות בעין, הוא אמר. והם עמדו בתוך ביתם והסתכלו בו. הביט בהם מתבוננים, כאילו נועצים ראשם בתווך בין הכוכבים, קרובים עד סכנת כוויה.

באחד האביבים נפלה דממה. פתאום כבר לא הגיעו מבקרים. יצאו מהמחסה ולא היה שם איש. גם לא המנהל. מכתב היה נעוץ בפתח המתחם. הוריו כתבו לו על נגיף חדש, שוב נצטווו כולם להישאר בבתיהם. המנהל חלה, וכל הונו הפתאומי לא עמד לו להציל את ריאותיו. אמרו שהחיות שלו הדביקו. אמרו שזאת שפּעת קרנפים.

עבר שבוע. מזונם אזל. בבעיטה קלה פתחו את השער. חיכו ללילה. כוכבי הג'ירף עלו, והם הפנו להם עורף והחלו ללכת דרומה. הכבישים היו ריקים. שדות ועצים לבלבו באביב. גשמים קלים ירדו כדי לסייע לצומח ולענקים. עצרו בשדות בשפלה הפנימית ואכלו. שתו מבריכות הדגים והגשם. בתחנת דלק מצא משאית עם מפתח בפנים. עלו ונסעו. ירדו אל הנגב. הגיעו לגבול. השומרים נבהלו מהאיש הגדול שראשו הגיח מפּתח הגג. עיכבו אותו. שומר אחד פתח את דלת ארגז המשאית והאיר פנימה. המפקד שאל מה יש שם. אין שום דבר, זה ריק, ענה לו השומר. והמחסום הורם. הלבבות הלמו כבדים. ירדו למצרים.

כשהגיעו לנילוס יצאו מהרכב וטבלו עד ברך במים. לא היה צריך לומר מילה. מדי פעם המהמו. משה השיב בהמהומים. הוא לא היה רהוט. אבל הכוכבים התוו את הכיוון.

על גבול סוּדן ואתיופיה עצרו וירדו באמצע הלילה. הביטו לאחור, אל הצפון ממנו באו. הכוכבים היו שם, בהירים יותר, חמים יותר. הג'ירף הכוכבי, שמִגן החיות נראה בקושי, זהר במלוא גודלו בגובה הרקיע. לאור הכוכבים ראו מאה ג'ירפות אשר עמדו שם. באור הכוכבים הן התגלו בהדרגה ואז הופיע גם הירח הנמוך. פתאום משה חש כאילו הצטמק גופו וכל מומו אבד לו. לרגע חש עצמו קטן ואנושי כמעט. אחימן ושני האחרים הלכו ונספגו בין קרוביהם הרחוקים כקרח שנמס אל ים. ריח חזק של שתן ג'ירפות ושטיחים אפף את המרחב כמו בהתפרצות פריחה. אביו עמד בחושך בין הענקים, אכל עלים בשקט מצמרת עץ.

[פורסם ב'הליקון' 132, בעריכת נוית בראל]

"מילים שאומרים אצל מזבּח האדמה"

דיוויד הינטון – מבחר ציטוטים מתוך חמישה ספרים:

Hunger Mountain, The Wilds of Poetry, Awakened Cosmos, Existence, China Root

חלק ראשון: 30 ציטוטים מתוך Awakened Cosmos

  1. שירה היא היקום המתעורר ביחס לעצמו.
  2. שירה היא היקום המתעורר ביחס לעצמו, וההיסטוריה של ההתעוררות הזו מתחילה כשהיקום מתחיל.
  3. זאת היתה התפתחות ניסית: היקום החומרי, שהיה עד אז אטוּם לגמרי, נפתח אל עצמו, התעורר אל עצמו.
  4. השאיפה של המעשה הרוחני והאמנותי בסין העתיקה היתה לטפח את התודעה כרקמת-קיום יקומית פתוחה לעצמה, ערה לעצמו: מביטה בעצמה, שומעת ונוגעת בעצמה.
  5. שָם, בשולי הדממה, השירה מוצאת את אפשרויותיה העמוקות ביותר – מפני ששם היא יכולה להביע אפשרויות נרחבות הרבה יותר של תודעה מאשר מרכז הזהוּת העצמית מאפשֵר.
  6. [בציור סיני קלסי] היעדר הפרספקטיבה גורם למתבונן לחוש שהוא איכשהו בתוך הנוף והוא יכול לשוטט בתוכו, להבדיל ממצב שבו הוא מרכז תודעה המביט בנוף מנקודת תצפית יחידה הנמצאת מחוץ לציור.
  7. פתיחת התודעה הופכת אותה למראָה שאין לה תחתית ושאינה מאפשרת הבחנה בין פְּנים וחוץ.
  8. החומר הגלוי לעין [מילים בשיר, קווים וכתמים בציור] קיים על מנת לאפשר ולעצב את הריקות המקיפה את המילים [והצורות]. השיר לא רק נפתח אל הדממה, הוא מעצב את הדממה. זוהי החוויה המהותית של שירה [וציור] כמעשה רוחני.
  9. כמו ציור, שיר אינו רק על התוכן הגלוי לעין שלו – חוויית החיים המסוימת המתוארת בשיר – אלא גם על הריקוּת הסובבת אותו. וכל שיר מגלה אותה בדרך ייחודית.
  10. דומה [שבשיר של דוּ פוּ] ציפורים שחוזרות לביתן נכנסות אל עיניו של המשורר, משל היה קִנָן מצוי בתוכו.
  11. אין טעם להתאמץ להשיג תובנה מפני שהתובנה היא כבר המרקם של עצם חיי היומיום.
  12. מתשומת הלב [במדיטציה] לתנועת המחשבות באה ההתגלות הראשונה: שאנו – וזה עניין של עובדה ניתנת לתצפית – מובחנים מהמחשבות שלנו ומהזיכרונות שלנו.
  13. ההתגלות [השנייה במדיטציה] היא שהמחשבות מופיעות ונעלמות בדיוק באותו אופן שריבוא הדברים והתופעות מופיעים ונעלמים. זהותנו מתגלה, בצורתה הראשונית ביותר, כַּמִרקם [היקומי] המתחולל עצמו.
  14. מעשה התפיסה [החושית] הופך למעשה רוחני.
  15. בראש ובראשונה זהו מעשה של טיפוח מעורבות ישירה עם החוויה המידית, וזאת בניגוד למצב של היות שקוע במנגנון המחשבתי.
  16. אם נבחן בזהירות מה שקורה בתודעה נמצא בה רק את החוויה המתמדת עצמה. רק כמחשבה לאחור אנו מתארים את מה שקרה כמשהו שקרה ל"אני".
  17. התעוררותו [של דו פו] היתה רחבה דיה לכלול את כל החוויות [לרבות אסונות] באופן שווה, ולא להגביל את עצמו לרגעים נבחרים של תובנה ושל יופי לירי.
  18. הקניית משמעות היא ריקה במובן זה שהיא קול של היקום שאין לו משמעות טובה יותר בהשוואה ל"קולות" אחרים – עננים שוקעים, דמדומי ערב, הרוח בחוץ וכו'.
  19. השפה עוסקת בצורות, היות שהיא עצמה היא מערכת של צורות (שצמחו מהמרקם [היקומי] חסר-הצורה). הדרך היחידה לשכון באופן אינטגרלי במרקם הזה הוא לצאת מן השפה; לכנות את המרקם הזה "ריקוּת" משמעו להישאר בתוך תחומה הצורני של השפה.
  20. הקיום, היקום: כל זה הוא דרקון, שינוי-צורה יוצר, מוּנע מכוחו של רעב מַתמיד.
  21. כל מילה קשורה לדבר [ל"מסומן"] לא מפני שהיא מצביעה על דבר כלשהו אופן מימטי, אלא מפני שהיא חולקת עמו את מקורו העובּרי.
  22. השפה גם היא נוצרת כחלק מהתהליך הקוסמי של "כך מעצמו". מילים מתהוות מהריקוּת היוצרת של התחביר בדיוק באותו אופן שמחשבות מתהוות מהקרקע הריקה של התודעה וכפי שהדברים מתהווים מתוך הריקוּת שבלב היקום. וכמובן, הכוח היוצר של שלושת התחומים [הדברים, המחשבות, השפה] הוא אחד. כך, שיר צ'אן אימזי'סטי מציג אחדוּת של שפה-שיר, מחשבה-זהות ויקום.
  23. שיר סיני טיפוסי, על פי המוסכמה, הוא על אודות החוויה המידית של המשורר.
  24. שיר עשוי ממילים, אבל מילים הן רק המקום שבו השיר מתחיל – השיר חושב את דרכו לאחור, אל המקור [חסר-הצורה].
  25. אפלה היא מעצם טיבו של מרקם הקיום היקומי, וכנגדה בני אדם משתדלים להותיר מעגל של אור ובתוכו לחיות.
  26. הדאו, מונח זהה למעשה עם "הריקוּת", הוא המציאות הנתפסת כמרקם אחד וחסר-צורה שמכוחו היצירתי המסתורי הוא מעצב את עצמו לכדי אינספור הדברים והתופעות. הדאו הזה אינו יכול להיתפס, מפני שאין צורה לתפוס; אפשר לתפוס שֵׁמֶץ מֶנְהוּ [איוב ד, יב; הרמיזה לא במקור, ד"ב] באזורי הגבול המעורפלים שבהם הצורה וחסר-הצורה חופפים.
  27. דו פו (נוכח נעדר בתחביר [של שיר מסוים]), פשוט מצהיר על ביטחונו באור. הוא מפקיד עצמו בידי האור.
  28. התרכובת המלאה של העצמיוּת – גם היא טבעית, היקום החווה את עצמו בדרך ייחודית ומנקודת תצפית מסוימת.
  29. המשמעות האטימולוגית של הסימנית הסינית לשירה [שִי, 詩] תהיה משהו כמו "מילים שאומרים אצל מזבּח האדמה" (=המקום שבו אפשר לגעת במקור היקומי היוצר]).
  30. "רֵיקוּת מוּדַעַת בִּקְצֶה הרָקִיעַ" (דוּ פוּ).

~~

יוּ שׁוּאַן-גִ'י (סין, חיה בערך בין השנים 840–868)

לא-תרגום בעקבות דיוויד הינטון

פִּרְחֵי אָבִיב וִירֵחֵי הַסְּתָו חוֹמְקִים כֹּה בְּקַלּוּת אֶל תּוֹךְ שִׁירִים.

יָמִים יָפִים, לֵילוֹת צְלוּלִים כִּבְדֹלַח, בְּנֵי-אַלְמָוֶת. מִתְפַּזְּרִים.

בְּלֹא תַּכְלִית פָּתַחְתִּי אֶת תְּרִיסַי אֶל הָרֵיקוּת

וְהֶעֱבַרְתִּי מִטָּתִי לְכָאן. עַתָּה אֲנִי נִרְדֶּמֶת מוּל הָרִים.

סו שי (המאה ה-11), סלע ועץ, קטע ממגילה

~

יוּ שׁוּאַן-גִ'י (סין, חיה בערך בין השנים 840–868)

לא-תרגום בעקבות דיוויד הינטון

עָלֵי הָאֶדֶר צוֹבְעִים אֶלֶף עֲנָפִים וּמְמַלְּאִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים.

מִפְרְשֵׂי הָעֶרֶב זוֹחֲלִים עַל בָּבוּאָה טְבוּעָה שֶׁל גֶּשֶׁר.

בְּגַעְגּוּעַי אֵלֶיךָ לִבִּי הִנּוֹ נָהָר

זוֹרֵם מִזְרָחָה יוֹם וְלַיְלָה – אַף פַּעַם לֹא חָדֵל. לֹא נֶעֱצָר.

פְּרֵדָה

יוּ שׁוּאַן-גִ'י (סין, חיה בערך בין השנים 840–868)

לא-תרגום בעקבות דיוויד הינטון

_

_

_

בְּכָל אוֹתָם לֵילוֹת מְעֻדָּנִים, שָׁם בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה, בָּעִיר, בִּלְבָבוֹת טוֹבִים,

קְרוֹבִים, אַף פַּעַם לֹא שִׁעַרְתִּי שֶׁאֲהוּבִי הַצַּח יֵלֵךְ לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר.

עַכְשָׁו, נִים וְלֹא נִים, אֵינִי אוֹמֶרֶת כְּלוּם עַל עֲנָנִים שֶׁנִּסְחָפִים לְמִי-יוֹדַעַת-אֵיפֹה.

הַמְּנוֹרָה עוֹמֶמֶת. עָשׁ פֶּרֶא מְפַרְפֵּר.

דוּ מוּ

דוּ מוּ (סין, 803–853)

שני לא-תרגומים בעקבות דיוויד הינטון

נִשְׁלָח לַמֶּרְחַקִּים

עֲנָנִים מֵעַל הָרֵי הָאִזְמַרְגָּד בַּקָּצֶה הֲכִי רָחוֹק שֶׁל הַמֶּרְחָק.

בִּבְהִירוּת הַלַּיְלָה קוֹל אֶחָד בִּלְבַד – זֹאת לְחִישַׁת הַשֶּׁלֶג.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ מַחְשָׁבוֹת עָלֶיךָ עַל פְּנֵי אֶלֶף קִילוֹמֶטְרִים מוּאָרֵי יָרֵח:

קְרַעִים שֶׁל אוֹר לְאֹרֶךְ נְהָרוֹת בִּנְקִיקִים בַּעֲרָפֶל בְּגֶשֶׁם מְמֻשָּׁךְ.

אֲנָפוֹת

גְּלִימוֹת שֶׁל שֶׁלֶג, צִיצוֹת שֶׁל שֶׁלֶג, מַקּוֹרִים שֶׁל תְּכֵלֶת עֲשׂוּיֵי אִיחָד,

וְהֵן לוֹכְדוֹת דָּגִים בִּנְחַלִים, בַּצֵּל. אַחַר כָּךְ נִבְהָלוֹת לְמַעְלָה

וְעָפוֹת, יוֹצְאוֹת מִבֵּין הָרֵי הָאִזְמַרְגָּד לַמֶּרְחַקִּים הַמּוּאָרִים.

בְּרוּחַ עֶרֶב עֵץ אַגָּס מָלֵא פְּרָחִים, וְהֵם עָפִים, נוֹשְׁרִים.

צ'ו דינג, הרים בקיץ, בערך 1050, 45.4 × 115.3 ס"מ, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק [לחצו להגדלה]

נכתב על קיר מִבְדָּד

~

בעקבות דוּ פוּ (770-712, סין)

(לא-תרגום, ע"פ תרגום דיוויד הינטון)

~

~

בֵּין הָרֵי אָבִיב אֲנִי יוֹצֵא לִמְצֹא אוֹתְךָ.

גַּרְזֶן מַכֶּה הַךְ-הַךְ, פּוֹסֵק. דִּמְמַת הַמִּסְתּוֹרִין

מַעֲמִיקָה. אֲנִי הוֹלֵךְ אַחַר נָהָר אֶל שֶׁלֶג אַחֲרוֹן

וְהָלְאָה, אוֹר הַדִּמְדּוּמִים בַּאֲלַכְסוֹן, אֶל יַעֲרוֹת "שַׁעַר הָאֶבֶן".

צְבָאִים מְשׁוֹטְטִים כָּאן כָּל הַבֹּקֶר, שֶׁכֵּן אֵינְךָ פּוֹגֵעַ בִּיצוּרִים חַיִּים.

אֵינְךָ חָפֵץ דָּבָר, לָכֵן אַתָּה יוֹדֵעַ עֹשֶׁר צִ'י לְאֹרֶךְ כָּל הַלַּיְלָה.

הִגַּעְתִּי בְּגַחֲמָה שֶׁל רֶגַע לַעֲמֹד מוּלְךָ בַּחֹשֶׁךְ. הַדֶּרֶךְ אֶל הַבַּיִת

רְחוֹקָה. עַכְשָׁו אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁהַסִּירָה הַזֹּאת נִסְחֶפֶת. הִיא רֵיקָה.

~

~

~

רישום מאת דומניקו בקפומי