סין, יומן מסע (2)

עמדנו והתפעלנו מן החומה, מן הלבנים האיתנות שהונחו שם מהודקות יפה-יפה. היה ברור לנו ששום צבא פולש לא יעבור את המחסום הרב הזה שבהרים, כך שאנחנו מוגנים לגמרי מן הצד הטוב של החומה, ובטוחים, ויכולים לחלוץ כפות ידיים מן הכפפות ולהניח על הצד שלנו, שהם חם משמש כל היום הזה, בעוד הצד המופנה אל הצפון ואל שבטיו הוא קר – הן די בקור הצד ההוא כדי למחוץ את הפולשים, אמרנו. ורכנו בינות לחרכי הירי ודמיינו איך נירה בכל מי שיעז להתקרב. בהזדמנות זאת גם סקרנו את הפיתוחים דמויי-הפרח שהיו שם בחומה, רק בעבור הפיתוחים דמויי-הפרח היה כדאי כל המסע הזה ברגל אל קצה החומה הסינית, אמרנו בקול רם ובחדווה בעטנו בחומה, כדי לבדוק את עמידות הקיר, שכמצופה לא נע ולא נסדק ולא גנח ולא נשבר – רק כף רגלנו התקפלה קצת. הו החומה הסינית הגדולה, כמה שמחים אנחנו שהגענו כדי להישען בנחת על גבֵּך, אל אריחייך הזוהרים כקשקשי הדרקון. אבל היה שם מין חייל-זקיף, והוא שמע אותנו מדברים, והוא אמר לנו שלא, שזאת בכלל לא החומה הסינית, אלא רק קיר תמך צדדי, מעין פיגום לברז הכיבוי, שלא ראינו עוד בעצם כלום.

חומת סין, שעה מבייגינג

סין, יומן מסע (1)

חיפשנו את העיר האסורה, על פי המפה זה היה במרחק של כמה דקות הליכה, יצאנו בשש בבוקר כדי להיות ראשונים ליד שערי העיר האסורה, יצאנו לרחוב, התחלנו ללכת, היה שם רחוב קצר במפה, שני סנטימטרים, היה צריך ללכת ישר, בלי פניות, בלי צמתים, רק רחוב ישר וקצר, השעה היתה כבר 6:25, שיערנו שנגיע בעוד דקות ספורות, אבל ליתר ביטחון שאלנו כמה מנקי רחובות שלא הבינו את הסינית שלנו, וענו לנו באנגלית שנשמעה כהולנדית בפי קוריאני, והצביעו ביד אחת כאומרים, "ישר, ישר", ואכן המשכנו ללכת ישר, אחד הילדים תהה אם לא כדאי שנציץ בקנה-המידה של המפה, אבל כבר היתה השעה כמעט 7, כמה רחוק זה יכול להיות, נזפתי בו, מכל מקום לא היה קנה מידה למפה, אבל שני סנטימטרים זה קרוב באופן אבסולוטי, הסברתי בידענות. אחרי שש שעות של הליכה בקו ישר נעצרנו שוב לנוח, שתינו מים, תייר נורבגי ניגש אלינו, ובאנגלית שנשמעה כיפנית בפי גרמני אמר לנו, ודאי, העיר האסורה, זה ממש כאן, עוד שמונים קילומטר, אולי רק שבעים וחמישה, אין פניות, פשוט ללכת ישר כל הזמן עד שתראו את הפגודות. המים כמעט נגמרו, החלטנו לישון על ספסל ולהמשיך למחרת בבוקר, רצינו להגיע לעיר האסורה, על פי המפה הבנו כי עברנו שני מילימטרים של מפה מתוך שני הסנטימטרים, לא נורא, התעודדנו, אנחנו בכיוון. היו שם ספסלים שנראו מזמינים לשינה, היה צריך לחצות שם כביש אחד וזהו, סמטה צרה בת עשרה נתיבי תנועה בכל כיוון, הערב ירד על בייג׳ינג, החלטנו שמוטב שנחצה את הכביש בזוגות, למקרה שחלקנו יידרס, היה שם מעבר חציה מוסדר ואור ירוק, אבל האור הירוק התחלף לאדום תוך כמה שניות, וכך היינו מוצאים את עצמנו על איי תנועה בהמתנה לירוק נוסף, ביחד עם עוד כמה מאות מקומיים, היו שם מהגרי עבודה מקמבודיה שפתחו דוכני מזון מהיר על אחד מאיי התנועה לאחר שנואשו מלחצות את הכביש. "הילדים שלנו ישלימו את חציית הכביש, אנחנו כבר לא נזכה", מלמלו בצרפתית שנשמעה כהונגרית בפיו של צ׳כי, רק למחרת הבחנתי שאשתי ושלושה מן הילדים לא לצדי, היה שם מנוף שבנה מחלף שֶׁבַע-מִפְלָסִי מאז שנות השמונים, עליתי למנוף, מרחוק נשקפה העיר האסורה, אני כמעט בטוח שהבחנתי בְּפגודה, הושטתי יד והיה נדמה שהרעפים ממש בקצה הציפורניים, היה קשה לומר, הערפיח התיישב על העיניים כמו סמרטוט רצפה כבד ולח, נרדמתי על המנוף. למחרת העיר אותי מנהל העבודה בבעיטות, הוא היה ישראלי, חברה ישראלית קיבלה את הזיכיון לעבודות התשתית בכל הרובע הזה של בייג׳ינג, בסינית רהוטה הצביע על ידיות העגורן, התיישבתי, התחלתי לְשַׁנֵּעַ שם קורות בטון.