קטגוריה: סין

[אחרי המרד, במנזר ליוּ-קוּ]

 

חֹרֶף. הַלְּחִימָה שׁוּב הִסְתַּיְּמָה.

יָגוֹן שֶׁל צִ'י פִּרְאִי וְרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת בַּנְּהָרוֹת וּבְהָרִים.

כָּאן לֹא נוֹתָר דָּבָר – רַק הַמִּנְזָר הַזֶּה לְמַרְגְּלוֹת הָהָר.

לִפְנֵי הַשְּׁעָרִים, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, עָנָן לָבָן – קָרוּעַ לִגְזָרִים.

 

~

~

בָּאי ג'וּ-יִי (772-846). ע"פ דן דאור, היה המשורר האהוב ביותר בזמנו והמשורר הסיני הנערץ ביותר ביפן. אפשר להבין למה. מתחת מכחולו יצאה גם השורה הפשוטה (בתרגום דאור): "כי שירה טובה נחוצה לבני האדם" (בסיום השיר "קריאה בכתבי לי באי ודו פו"). יואב רפופורט ויובל אידו טל מציינים ש"הוא השתדל לכתוב בשפה הפשוטה והבהירה ביותר, ונאמר עליו שהיה מתקן את שיריו אם המשרתים לא הבינו אותם", ולכן נזהר משירה של "מילות טירוף בשפה מקושטת". בתרגום לאנגלית של דיוויד הינטון, שבעקבותיו הלכתי, נשמר התעתיק הישן של שמו: Po Chü-I.

הציור שלמטה [המופיע גם על עטיפת המבחר של הינטון] צויר בעקבות שורה משיר של באי  כ-700 שנה אחרי השיר, והייתי רוצה לחשוב על הנוסחים "בעקבות" שאני מביא כאן לאחרונה כדומים לכך, פחות או יותר.

~

~

[מחפש את יוּנג, המורה המתבודד]

 

פִּסְגּוֹת הָאִזְמַרְגָּד מְלַטְּשׁוֹת אֶת הָרָקִיעַ.

מְשׁוֹטֵט, אֲנִי הוֹדֵף מִמֶּנִּי עֲנָנִים, שׁוֹכֵחַ

אֶת הַזְּמַן, תָּר אַחֲרֵי הַדֶּרֶךְ הַקְּדוּמָה.

נָח, נִשְׁעָן עַל עֵץ, מַקְשִׁיב לְמֵי הַנַּחַל.

שׁוֹר שָׁחֹר יָשֵׁן בֵּינוֹת פְּרָחִים חַמִּים;

בְּגֹבַהּ עֲצֵי אֹרֶן נָם עָגוּר לָבָן.

קוֹל קוֹרֵא מִבַּעַד דִּמְדּוּמִים בְּגוֹן נָהָר

אֲבָל אֲנִי יוֹרֵד לְבַד אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל הַקַּר.

 

~

 

[בעקבות תרגום ד' הינטון]

[הולך להרי טאי-טיין לבקר מורה של הדרך אך לא מוצא אותו]

 

כֶּלֶב נוֹבֵחַ בְּתוֹךְ קוֹל מַיִם.

טַל מְרַבֵּב פְּרָחִים שֶׁל אֲפַרְסֵק. בִּיעָרִים

אֲנִי רוֹאֶה כַּמָּה צְבָאִים, וְאָז, לְיַד הַנַּחַל

שׁוֹמֵעַ שׁוּם-דָּבָר מִפַּעֲמוֹן חֲצוֹת-הַיּוֹם שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ.

בַּמְבּוּק פִּרְאִי מַדִּיף אֵדִים תְּכֻלִּים. נָהָר

תָּלוּי בִּמְרוּצָתוֹ מִתַּחַת לִפְסָגוֹת בְּגוֹן הָאִזְמַרְגָּד.

אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הָלַכְתָּ. אֲבָל רָאִיתִי

אֳרָנִים לָנוּחַ בְּצִלָּם כָּאן. שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה.

 

 

 

למדריך ציור הבמבוק של וו ז'ן >>>

 

 

~

מִתְהַדֵּר בִּמְנִיפַת נוֹצוֹת צְחוֹרוֹת,

שָׁלֵו, אֲנִי הוֹלֵךְ עֵירֹם בַּיְּעָרוֹת הַיְּרֻקִּים

וְעוֹד מְעַט אֶתְלֶה אֶת כּוֹבָעִי עַל קְצֵה הַצּוּק,

אַתִּיר אֶת שְׂעָרִי בָּרוּחַ בֵּין הָאֳרָנִים

 

~

גָּבוֹהַּ בְּסֶפְּטֶמְבֶּר. רוּחוֹת לְיַד הַגְּבוּל.

נוֹצוֹת רִקְמָה צְחוֹרוֹת: בַּז מוֹנְגּוֹלִי עָף

לְבַד – פְּתִית שֶׁלֶג – מֵאָה קִילוֹמֶטֶר –

שֶׁמֶץ סְתָו חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינָיו

 

~

~

לי פו (701–762) ידוע גם בשמות לי בו, לי טאי פו. ע"פ דן דאור "נולד כנראה באזור נידח במערב סין, אולי למשפחת סוחרים ממוצא טורקי. גדל בסצ'ואן". הנוסחים כאן בעקבות המבחר של דיוויד הינטון.

 

תַּחַת מֶרְחֲבֵי הַכּוֹכָבִים עֹמֶק מְסַחְרֵר שֶׁל לַיְלָה.

מַעֲלֶה אוֹר בִּמְנוֹרָה אַחַת בֵּין הַצּוּקִים. הַיָּרֵחַ לֹא שָׁקַע עוֹד.

זֶה הַיַּהֲלוֹם הַבִּלְתִּי-מְלֻטָּשׁ. לַהַט עָגֹל מָלֵא

תָּלוּי שָׂם בָּרָקִיעַ הַתָּכֹל-הֲכִי-שָׁחֹר, לִבִּי.

 

=

חאן שאן (כינוי שפירושו הַר קַר). פעל בדרום-מזרח סין, כנראה במאה התשיעית. כרגיל בפוסטים האחרונים, בעקבות תרגום של דיוויד הינטון.

=

נכתב באחד הבקרים בחודש החמישי, בעקבות שיר של טאי צ'וּ-פּוּ

 

סִירָה רֵיקָה, הַמָּשׁוֹטִים תְּלוּיִים חָפְשִׁי,

אַךְ הַשִּׁיבָה נִמְשֶׁכֶת לְלֹא קֵץ. נִפְתַּחַת

הַשָּׁנָה וְאָז כְּהֶרֶף עַיִן כְּבָר כּוֹכְבֵי אָבִיב

חוֹזְרִים לְכָאן, וְשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ בְּהִירִים

מַעֲנִיקִים לְכָל הַיֵּשׁ רֹב שֶׁפַע.

עֲצֵי צָפוֹן מְלַבְלְבִים, מְלֵאֵי עַלְוָה,

הַגֶּשֶׁם בָּא בְּעוֹנָתוֹ מֵעֳמָקִים רֵיקִים.

שַׁחַר נִפְתָּח. רוּחַ הַקַּיִץ מַגְבִּיהָה.

הַאִם הָיָה מַי שֶּׁהִגִּיעַ לָעוֹלָם הַזֶּה מִבְּלִי

שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתוֹ? תָּמִיד יַגִּיעוּ הַחַיִים לְסִיּוּמָם.

בַּבַּיִת, בַּזְּמַן שֶׁעוֹד נוֹתָר, אֲנִי מַמְתִּין.

זְרוֹעַ כְּפוּפָה הִיא כָּרִיתִי הַיְחִידָה;

עַל הָרֵיקוּת אֲנִי שׁוֹמֵר שְׁלֵמָה.

נוּעַ עִם הַשִּׁנּוּיִים, עִם הַקָּשֶׁה וְהֶחָלָק,

וְהַחַיִים לֹא יִהְיוּ בְּמַעֲלֵה אוֹ בַּמּוֹרָד.

אִם תִּוָּכַח בַּגֹּבַהּ הַטָּמוּן בְּמַעֲשֶׂיךָ

לֹא תְּבַקֵשׁ עוֹד לְטַפֵּס אֶל הַפְּסָגוֹת שֶׁל בְּנֵי-אַלְמָוֶת.

 

 

פרידה מאורחים

 

יָמִים קָרִים שֶׁל סְתָו. מֵאָה צְמַחִים

כְּבָר הָרוּסִים. עַתָּה עוֹנַת הָעֲקֵבוֹת בַּכְּפוֹר

הִגִּיעָה, וְאָנוּ מְטַפְּסִים עַל הַמִּגְדָּל הַזֶּה בִּכְדֵי

לְהִפָּרֵד מֵאֵלּוּ שֶׁחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם.

בָּאֲוִיר הַקַּר הָרִים וַאֲגַמִּים מְסֻתָּרִים. עֲנָנִים

נִסְחָפִים, תָּמִיד בְּלִי שֹׁרָשִׁים,

אִיִּים נוֹשְׂאִים מַחְשְׁבוֹתֵינוּ לַמֶּרְחָק

מֵעֵבֶר לָרוּחַ וְלַמַּיִם הַמְּאַיְּמִים. אָנוּ צוֹפִים

בַּלַּיְלָה הַיּוֹרֵד, שְׂמֵחִים בְּאֹכֶל טוֹב, וְצַעֲרֵנוּ

הַיָּחִיד בָּא מִדִּבּוּר עַל הַפְּרֵדָה.

צִפּוֹרֵי בֹּקֶר שָׁבוֹת כְּדֵי לָלוּן, וּבַמֶּרְחָק הַשֶּׁמֶשׁ

מְגִיחָה, אוֹרֶזֶת אֶת אוֹרָהּ הָאַחֲרוֹן.

דְּרָכֵינוּ נִפְרָדוֹת; אַתֶּם נֶעֱלָמִים, אֲנַחְנוּ כָּאן.

בְּעֶצֶב אָנוּ נִשְׁאָרִים וּמַבִּיטִים אָחוֹר. עֵינַיִם

מַבִּיטוֹת בְּסִירַתְכֶם הַמַּרְחִיקָה.

לִבֵּנוּ מִתְיַשֵּׁב עִם מָה-שֶׁלֹּא-יָבוֹא.

 

 

~

טָאוֹ צְ'יֶן (365–427 לספירה) נחשב ל"אב המייסד" של השירה הסינית הלירית (אולי אפשר לקרוא לה: מודרנית?), שהיא גם שירת הטבע והנוף. שירה נכתבה בסין לפחות כבר במאה ה-6 לפנה"ס, כך שהמשורר הקדמון הזה הוא כבר חלק ממסורת בת אלף שנה לפחות (שמשהו ממנה הוא מכיר, כפי שעולה מכמה משיריו המתארים אותו עם ספרים). כמה משיריו מתורגמים ב-108 שירים של דן דאור. הוא לא מופיע במבחר שירת הטאנג היות שהוא קדם לשושלת זו בכמאתיים שנה.

גם כאן הנוסח שבעקבותיו הלכתי הוא של דייוויד הינטון. זהו "שיר בעקבות" ולא "תרגום", אם כי לשמחתי כתב לי יואב רפופורט, המתרגם מסינית, שאחד משירי ואנג ויי שבעקבותיו כתבתי יצא די נאמן למקור, למעט שורה אחת, שאותה תיקנתי שם לפי הצעתו. 

 

מִנְזָר גָּבוֹהַּ, מֶרְחָב פָּתוּחַ לְגַמְרֵי,

וַדַּאי יֵשׁ פֵּשֶׁר לְרֵיקוֹת גְּדוֹלָה כָּזֹאת.

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ תַּרְנְגוֹל לְמַטָּה בַּבִּירָה,

לִרְאוֹת רוֹכְבִים שָׁם בַּדְּרָכִים הַדְּרוֹמִיּוֹת.

שֹׁבֶל עָשָׁן מֵעֵבֶר לְמֶרְחָק אֵין-קֵץ,

יָרֹק פּוֹרֶה עַד קְצֵה הַיַּעַר הָרָחוֹק;

מַעֲרָבָה לְקִבְרֵי הַמְּלָכִים שְׁקִיעָה; פְּסָגוֹת

כְּחֻלּוֹת הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְרִבּוֹא כְּפָרִים. כָּאן,

הַיּוֹם, אֵין גְּבוּל לִקְצֵה הָרְאִיָּה,

וּמִתְרוֹקֵן הַלֵּב; לְתַעְתּוּעַ אֵין מָקוֹם.

 

===

וַאנג וֵיי (משורר, צייר ומוזיקאי, סין, 759-699). אין זה תרגום כי אם כתיבה בנוסח שלמדתי מצ'סלב מילוש: "שיר בעקבות", כלומר כתיבת נוסח על בסיס תרגום (במקרה הזה: תרגומו היפה של דיוויד הינטון), כתיבה שמודעת למרחקה מהמקור ואף לא מתיימרת להוות תרגום מדויק של התרגום, אך מצויה, בכל זאת, בקרבה כלשהי למקור הסיני ואינה שיר עברי מקורי. השיר הזה הוא הדגמה, אחת מרבות, לאפשרות הפתיחה של מילים ספורות, שהציור והשירה הסינית כה הצטיינו בה. כדאי לשים לב לכיוונים ולצבעים שיוצרים, בשמונה שורות, נוף תלת ממדי עשיר ומהדהד, שאפשר להיות בו. תנועות למעלה – ההר שבּו המנזר, הפסגות הרחוקות, העשן המיתמר; תנועות למטה: הפניית הקשב אל התרנגול (מעיר הבירה ההומה נבחר רק פרט אחד!), ירידת השמש במערב. תנועות אופקיות – מפסגה לפסגות, תנועת הרוכבים בדרום, התפשטות הירוק. והצבעים: ירוק הצומח, אדום השקיעה, כחול ההרים הרחוקים, שחור-אפור העשן… השיר מחווה תנועה רחבה מהמנזר אל המרחקים, כמו במעוף, וחוזר בסופו של דבר אל המקור הריק שממנו יצא.

תרגומים "אמיתיים" של שירי ואנג ויי אפשר למצוא כאן וכאן.

 

 

בַּאי ג'וּ־יִי 

מסינית: יובל אידו טל ויואב רפופורט

 

שנת לילה בין גשמי סתיו

 

קַר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה לַיְלָה קַר בְּחֹדֶשׁ סְתָו שְׁלִישִׁי

אִישׁ אֶחָד זָקֵן בְּבַטָּלָה בְּרוּכָה

רוֹבֵץ עָצֵל אֶת אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוּא יְכַבֶּה אַחַר כָּךְ

בְּמַעֲמַקֵּי קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם שְׁנָתוֹ יְפֵהפִיָּה

מַלְהִיט בַּכְּלִי אֶת לַהֲבוֹת הָאֵפֶר שֶׁכָּבוּ

וְהַנִּיחוֹחַ מַעֲמִיק אֶת חֹם סְדִינָיו וְהַשְּׂמִיכָה

בָּא הַשַּׁחַר קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם

עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ

 

 

מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.

שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.

הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.

הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.

השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.

בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.

שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.

לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.

השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ?  מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.

כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.