בָּאי ג'וּ-יִי (772-846). ע"פ דן דאור, היה המשורר האהוב ביותר בזמנו והמשורר הסיני הנערץ ביותר ביפן. אפשר להבין למה. מתחת מכחולו יצאה גם השורה הפשוטה (בתרגום דאור): "כי שירה טובה נחוצה לבני האדם" (בסיום השיר "קריאה בכתבי לי באי ודו פו"). יואב רפופורט ויובל אידו טל מציינים ש"הוא השתדל לכתוב בשפה הפשוטה והבהירה ביותר, ונאמר עליו שהיה מתקן את שיריו אם המשרתים לא הבינו אותם", ולכן נזהר משירה של "מילות טירוף בשפה מקושטת". בתרגום לאנגלית של דיוויד הינטון, שבעקבותיו הלכתי, נשמר התעתיק הישן של שמו: Po Chü-I.
הציור שלמטה [המופיע גם על עטיפת המבחר של הינטון] צויר בעקבות שורה משיר של באי כ-700 שנה אחרי השיר, והייתי רוצה לחשוב על הנוסחים "בעקבות" שאני מביא כאן לאחרונה כדומים לכך, פחות או יותר.
~
~
ז'ו צ'ן, "בעקבות שורת השיר של באי ג'ו-יי: 'מביט בשלווה בילדים תופסים פרחי עץ ערבה'", 1510 בערך, מוזיאון הארמון, טייפה
לי פו (701–762) ידוע גם בשמות לי בו, לי טאי פו. ע"פ דן דאור "נולד כנראה באזור נידח במערב סין, אולי למשפחת סוחרים ממוצא טורקי. גדל בסצ'ואן". הנוסחים כאן בעקבות המבחר של דיוויד הינטון.
מא לין, 1254, נוף שקיעה, 51.5×27 ס"מ, מוזיאון נזו, טוקיו
טָאוֹ צְ'יֶן (365–427 לספירה) נחשב ל"אב המייסד" של השירה הסינית הלירית (אולי אפשר לקרוא לה: מודרנית?), שהיא גם שירת הטבע והנוף. שירה נכתבה בסין לפחות כבר במאה ה-6 לפנה"ס, כך שהמשורר הקדמון הזה הוא כבר חלק ממסורת בת אלף שנה לפחות (שמשהו ממנה הוא מכיר, כפי שעולה מכמה משיריו המתארים אותו עם ספרים). כמה משיריו מתורגמים ב-108 שירים של דן דאור. הוא לא מופיע במבחר שירת הטאנג היות שהוא קדם לשושלת זו בכמאתיים שנה.
גם כאן הנוסח שבעקבותיו הלכתי הוא של דייוויד הינטון. זהו "שיר בעקבות" ולא "תרגום", אם כי לשמחתי כתב לי יואב רפופורט, המתרגם מסינית, שאחד משירי ואנג ויי שבעקבותיו כתבתי יצא די נאמן למקור, למעט שורה אחת, שאותה תיקנתי שםלפי הצעתו.
פאן קואן, 1000 בערך, עוברי דרכים בין הרים ונהרות, 203×103 ס"מ, מוזיאון הארמון, טייואן
השיר נכתב מהמקום המתואר בצמד השורות השני. זה מפתיע, כי אחרי תמונת הנוף פתאום מתגלה מישהו (שמוצג כלא-נמצא) בפינת הציור, והוא רואה את סוף מסע הפרחים (ב"גביעים" הכוונה לחלק של הפרח המגן על הניצן) ליד ביתו. הוא רואה את נשירת הפרחים לנחל או על הגדה, מרים ראש ורואה – או מדמיין – את מקורם הרחוק, הגבוה (צמרות, הרים, רוח). אבל מובן שאין כאן באמת סוף מסע ומקור, כי הפרחים באו ממקום-זמן שלפני מעופם המרהיב בגובה, והם ימשיכו לנוע ולהתגלגל הלאה – קל לראות זאת בפרחים שינשרו במי הנהר. השיר מתאר מקטע של מציאות אבל לא פחות, ואולי יותר – פתיחה של מציאות, שהופכת בקלות לפתיחה פנימית.
להסבר קצר על מהות ה"כתיבה בעקבות", שאינה תרגום, ולקישורים, ראו בפוסט הקודם.
גואו שי, "תחילת אביב", 1072, סין. 158×108ס"מ, מוזיאון הארמון, טייפה
וַאנג וֵיי (משורר, צייר ומוזיקאי, סין, 759-699). אין זה תרגום כי אם כתיבה בנוסח שלמדתי מצ'סלב מילוש: "שיר בעקבות", כלומר כתיבת נוסח על בסיס תרגום (במקרה הזה: תרגומו היפה של דיוויד הינטון), כתיבה שמודעת למרחקה מהמקור ואף לא מתיימרת להוות תרגום מדויק של התרגום, אך מצויה, בכל זאת, בקרבה כלשהי למקור הסיני ואינה שיר עברי מקורי. השיר הזה הוא הדגמה, אחת מרבות, לאפשרות הפתיחה של מילים ספורות, שהציור והשירה הסינית כה הצטיינו בה. כדאי לשים לב לכיוונים ולצבעים שיוצרים, בשמונה שורות, נוף תלת ממדי עשיר ומהדהד, שאפשר להיות בו. תנועות למעלה – ההר שבּו המנזר, הפסגות הרחוקות, העשן המיתמר; תנועות למטה: הפניית הקשב אל התרנגול (מעיר הבירה ההומה נבחר רק פרט אחד!), ירידת השמש במערב. תנועות אופקיות – מפסגה לפסגות, תנועת הרוכבים בדרום, התפשטות הירוק. והצבעים: ירוק הצומח, אדום השקיעה, כחול ההרים הרחוקים, שחור-אפור העשן… השיר מחווה תנועה רחבה מהמנזר אל המרחקים, כמו במעוף, וחוזר בסופו של דבר אל המקור הריק שממנו יצא.
תרגומים "אמיתיים" של שירי ואנג ויי אפשר למצוא כאןוכאן.
ואנג שימין, בעקבות ציורו של ואנג ויי 'שלג על נהרות והרים', 1668, 134×60 ס"מ, מוזיאון הארמון המלכותי, טייוואן