הציור של היטלר (סיפור)

היהודי ששפך גלון של חומצה על הציור אמנות הציור מאת ורמר, טען להגנתו לאחר מכן בבית המשפט בווינה כי הציור היה שייך לאדולף היטלר מ-1938, ויצא מן האוסף בעקבות סיום מלחמת העולם השניה. לאחר בירור קצר נתברר כי טענתו של היהודי היתה נכונה. הוא שוחרר, ולמחרת החלו כל המוזיאונים לאמנות באוסטריה – ותוך מספר ימים הצטרפו אליהם המוזיאונים לאמנות באיטליה, גרמניה, צרפת, רוסיה וספרד, כמו בעוד מדינות קטנות באירופה ובמזרח התיכון – במבצע שזכה לשם הקוד "רסטורציה", ובמהלכו התיזו אוצרי כל המוזיאונים גלון חומצה על כל אחד מן הציורים שהיו באוסף של דיקטטורים בזמן מן הזמנים או שדיקטטור התבונן בהם אי פעם. למעט חריגים בודדים, מדווח היום המגזין התל אביבי לאמנות "סטודיו", חדלה אמנות הציור, למעשה, להתקיים.

פרס ישראל לספרות עברית

ג', הסופר שזכה בפרס ישראל לספרות עברית, וכתוצאה מכך הודפסו כל ספריו – עשרים ושמונה במספר – אחרי שנעדרו ממדפי הספרים במשך ארבעים שנה ויותר, עם היוודע לו דבר הזכיה, לה פילל יום-יום במשך כל אותן ארבעים שנה שבהן נמחק למעשה, פשוטו כמשמעו, מן המציאות הספרותית, לקה בשבץ הלב ומת במקום. הוצאת הספרים בעלת הזכויות על ספריו של הסופר ג' מיהרה והזדרזה להדפיס מהדורה נוספת מכל ספריו ולהפיץ גם אותה בכל חנויות הספרים. כמה ימים לאחר מכן התברר כי ההודעה על הענקת הפרס היתה מוטעית, והפרס, שטרם הוענק בפועל לסופר ג', נשלל ממנו בכל זאת. חנויות הספרים מיהרו להחזיר להוצאה את עשרות אלפי העותקים החדשים של ספריו של הסופר ג', אבל ההוצאה סרבה לקבלם. עד היום מחולקים שלושה ספרים של הסופר ג' לכל חייל בטקס סיום הטירונות, לצד ספר התנ"ך.

צפירה (סיפור ליום העצמאות)

בגלל טעות של הפּקיד הממונה הושמעה הצפירה של יום הזיכרון בשעה 11 בבוקר של יום העצמאות שלמחרת. מכיוון שאיש לא חשד שמדובר בטעות, ובגלל "תקדים מלחמת יום כיפור", אצו ההמונים למקלטים, גוררים אתם את כמויות המזון שהכינו מבעוד מועד לארוחה הבשרית המסורתית. לאחר כמה שעות שבהן היו הרחובות בכל רחבי הארץ ריקים לגמרי, וכל תושביה שהו מתחת לפני האדמה, ממתינים עד שיבורר העניין, צמודים למקלטי הרדיו, התבררה הטעות, והאות ניתן לצאת מן המקלטים ולחזור לשִגרה. למרבה ההפתעה התברר כי כוחות סוריים ניצלו את ההזדמנות וכבשו בינתיים את המדינה כולה, לרבות השטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה. בשנה שלאחר מכן הושמעה הצפירה של 11 בבוקר ביום הנכון, לאחר שהפּקיד הממונה פוטר ממשרתו עוד לפני חג השבועות.

מספר זוגי

מפקד חיל האוויר הקמבודי, שהואשם בבית הדין לפשעי מלחמה בג'קארטה על רצח 10,000 מתוך 30,000 אזרחים מבני עמו במלחמת האזרחים, כולם תושבי העיר קמפוֹט-טרֶנג, שהיתה גם עיר הולדתו של מפקד חיל האוויר הקמבודי, אמר כי על פי אמונתו בזמן המלחמה, שהשתנתה בינתיים, מִספרים אי-זוגיים הביאו מזל רע ולכן סבר – אז – כי יש לפעול בכל האמצעים לביטולם. כשהעיר אב בית הדין כי המספר 30,000, למרות היותו מתחיל בספרה 3, הוא ככל הידוע מספר זוגי, התרעם מפקד חיל האוויר וענה כי אילו היה אב בית הדין נמצא בקמפוֹט-טרֶנג בעת ההפצצה לא היה פלפול משפטי מחוכם כזה מציל אותו ואת בני משפחתו – כפי שלא הציל את בנו משפחתי שלו, הוסיף ואמר. הנאשם נידון ל-27 שנות מאסר אותן הוא מרצה, ככל הידוע, עד היום.

סיום הכיבוש

במסגרת המפגשים שכונו "ועדות הפיוס והצחוק", ושעניינם היה, עם סיום הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה, להפיג אי-אילו מתחים וטרוניות "משני הצדדים", כדברי העיתונות, הוזמן הקומיקאי האמריקאי הידוע בארני שולץ לתרום מכישוריו, כלומר להצחיק ולפייס. למרות שהבדיחות היו ביידיש, הוכתר מפגש הפיוס והצחוק בהצלחה רבה על ידי העיתונות הישראלית, עד כדי כך, כי גם העובדה שבאותו היום בו נערך המפגש המסכם של "ועדת הפיוס והצחוק" נורו ונהרגו שני נערים "מן הצד השני" (כך העיתונות) ליד כפרם הסמוך לחוֹמה, שמזה שנים קרויה, על שם סדרת המפגשים, "חומת הפיוס והצחוק", לא הביאה לביטול המפגש החגיגי המסכם, שבּו קרא בארני שולץ מתוך כתבי שלום עליכם לקול צחוקם הרם של כל הנוכחים, שאחד מהם אף לקה בהתקף לב קל. רק כמה ימים אחר-כך הסתבר כי מי שהיו אמורים להיות הנציגים הפלסטינים במפגש המוצלח היו קבוצה של סטודנטים ליידיש מקזבלנקה, עיר שהיהודים בה, כידוע, עוברים בשנים האחרונות רנסנס תרבותי חסר תקדים הכולל לימודי יידיש כמקצוע חובה החל מכיתה ג', ונסיעה למחנות ההשמדה בפולין כבר בכיתה ו'.

בדיוק בזמן

איל-הרכבות ריינהרדט גלובוצניק היה שב כל יום ממשרדו שבדיסלדורף ברכבת המהירה של 19:17 ומכיוון שהתגורר בעיר קלן – ומכיוון שברכבת הפרברית, האִטית, המאספת, העמוסה אספסוף רועש, מיוזע וחסר פרוטה, כלשונו, לא עלה על דעתו לנסוע – היה נוהג מדי יום למשוך בידית החירום בהתקרב הרכבת לקלן, ועִם העצירה היה משלם, במזומן ומבלי להביט אפילו בכרטיסן, את הקנס הקבוע בחוק על משיכת סרק. כך היה במשך שנים רבות, עד ששמה של תחנת קלן הוסב רשמית לתחנת גלובוצניק-קלן, כפי שהיא נקראת עד עצם היום הזה. באחת הפעמים, בהתקרב הרכבת לתחנת גלובוצניק, שכח גלובוצניק למשוך בידית החירום. נהג הקטר של הרכבת של 19:17 לא היה זקוק כמובן למשיכה הזו, והחל עוד קודם לכן לבלום את הרכבת סמוך לתחנת קלן, כלומר לתחנת גלובוצניק. מר גלובוצניק סרב כמובן בתוקף לרדת מהרכבת והמשיך לנסוע עד לתחנת בּון מרכז, לאימת צוות הרכבת והנוסעים. את הדרך בחזרה עד לביתו, במשך חצי הלילה, עשה בהליכה לצד מסילת הברזל ופעם או פעמיים אף נופף באגרוף כלפי השמיים, דיווחו כמה מן הנוסעים שחלפו על פניו. למחרת בבוקר נהרג גלובוצניק מפגיעת הרכבת בקו המבורג-קלן סמוך למשרדי "גלובוצניק קרונות ומסילות בע"מ" שליד תחנת דיסלדורף צפון. מסתבר שידיות-החירום בכל קרונות הרכבת של "גלובוצניק קרונות ומסילות בע"מ" לא היו מחוברות לְדבר. באותו היום, לראשונה מזה שנים, הגיעו תושבי דיסלדורף לבּון בדיוק בזמן.

 

הפסד

מאמן נבחרת הטניס שפתח באש חצי-אוטומטית – כך נכתב בעיתון – על יושבי המסעדה וטבח בכולם, הסביר אחר כך, במסיבת העיתונאים, כי הבחין להפתעתו – כן-כן, עתה הוא יכול כבר להודות כי נבהל מעט – כי המלצר שהגיש לו את צלחת החומוס היה ממוצא ערבי. כשהקשו עליו העיתונאים הבריטים ושאלו כיצד יכול היה להיות כה בטוח במוצאו של המלצר, טען המאמן כי הבחין בשפמפם שחור ודק מעל שפתו העליונה של החשוד. הכתב לענייני פלילים אישר למחרת, בכתבת השער, כי בדק את הגופה במכון לרפואה משפטית וכי אבחנתו של המאמן היתה מדויקת. מסתבר כי בבוקר אותו היום לא הצליח המלצר המתחזה לגלח את השפמפם מכיוון שבכפרו שררה הפסקת חשמל שנבעה, כך ציין הכתב לענייני פלילים, מהפגזה על תחנת הכוח האזורית כמה שעות קודם לכן. מאמן הטניס, הוסיף העיתון וציין, בימים בהם עוד היה שחקן פעיל, שיחק לפני שנים רבות נגד ג'ון מקנרו והפסיד בתוצאה המכובדת 6:1, 6:3.

טעות (סיפור לפסח)

צוות של אנתרופולוגים קנאדיים גילה, כי בפ', אחד הכפרים סמוך לעיר קלקיליה, רשומים 1,842 ילדים, בנים ובנות, ששמם הפרטי הוא "מחסום", שם אשר אין לו מובן בלשון הערבית.  לאחר עבודת-שדה מאומצת נתגלה כי מקור המילה הוא בלשון העברית של הצבא אשר – כך הסתבר לחוקרים הקנאדיים – כבש את האזור לתקופה קצרה.  צוות החוקרים פרסם את ממצאיו, שעל פיהם הילדים אשר נולדו במחסום (Barrier) של הצבא הכובש נקראו כולם בשם "מחסום" מטעמים מובנים מאליהם, וכי השם הפרטי – "מחסום" – היה כה פופולרי עד שעבר לעתים גם לדורות הבאים. כעבור מספר שנים נתפרסם מאמר של צוות חוקרים אחר, נורבגי, ובו הוכח למעלה מכל ספק כי מסקנות המחקר הקנאדי מופרכות, שכּן כל הילדים שנולדו במחסום הסמוך לכפר פ' – כביכול – נולדו מתים. הצוות הנורבגי קבע כי אחת מהשתיים, או שכל משפחה שילדהּ נולד מת במחסום העבירה את זכות השימוש בשם הפרטי למשפחה אחרת, או שמדובר בטעות. צוות אנתרופולוגים מן העיר צוּריך שבשווייץ עושה את דרכו בשעות אלו ממש אל הכפר פ' שבאזור קלקיליה.

הדרן

הפסנתרן, ששתי ידיו נקטעו בהתפוצצות של מוקש שניסה לפרק יום קודם הרסיטל שלו מיצירות מוצרט, התעקש לעלות על הבמה, וכדבריו, לנגן את תוכנית הערב מראשיתה ועד סופה כאילו לא היה מוקש וכאילו לא היה פיצוץ. אמרגנו, רעייתו ורופאיו, בעצה אחת, החליטו לנעול את הפסנתרן בחדר-האשפוז עד למחרת בבוקר. אבל הפסנתרן הצליח לפרוץ את המנעול בעזרת אטב משרדי וסיכה שהחביא בתוך פיו, לרכב על אופניו מבית החולים בפילדלפיה ועד ל"קרנגי הול", ולנגן את תוכנית הערב, שלוש סונטות ופנטסיה מאת מוצרט, מתחילתה ועד סופה מבלי להחסיר תו. ההדרן היה לא מאת מוצרט אלא מאת ארנולד שנברג – סיום אַ-טונאלי מצעֵר לערב שמכל בחינה אחרת היה לא-בלתי מהנה, קָבַל מבקר המוסיקה הקלאסית של ה"ניו יורק טיימס".

חמאה

השׂר הצרפתי שהעלה הצעת חוק לאיסור מכירתה, אכילתה וייצורה – ולמעשה איסור על הזכרתה – של החֶמאה, בהיותה מזון מזיק, מתועב אפילו, שׂטני במקרים מסוימים, שיש לעשות כל דבר כדי למנוע את צריכתו על ידי אזרחינו חסרי הישע והנתונים למניפולציות ערמומיות של אינטרסנטים כולסטרוליים בענף החמאה-והגבינות-השמֵנות, כפי שנרשם במפורש בדברי ההסבר להצעת החוק, נתפס במסעדה של רוֹבּישוֹ בפאריז כשהוא חותך – ומגיש אל פיו, שכבר היה עסוק במלאכת הלעיסה – סטייק אנטרקוט מדמם לצד אצבעות צ'יפס עבות, שהוא, כלומר כבוד השׂר, טבל במיץ האדום שניגר מהסטייק. השר המופתע הסביר שהצעת החוק כנגד החמאה היתה – כמובן – הצעת חוק אלגורית, ואת מאבקו כנגד החמאה הרי אין להבין באופן מילולי – הרי הסטייק הזה עצמו, אמר והניף לנגד המצלמות נתח נאה – נמשח בחמאה קודם שנצלה על הגחלים! – אלא כמסווה למאבקו כנגד כוחות השׂמאל המאיימים, בתחבולותיהם הקומוניסטיות ובתככיהם המרושעים והבלתי פוסקים על שלמוּת העם הצרפתי והרפובליקה ועל המוראל הלאומי הרקוב ממילא. את הסטייק שהוא אוכל, לעומת זאת, ושהתקרר בינתיים לגמרי, הכריז השר, אין להבין אלא כִּפשוטו.