בעקבות לי פּוֹ [ב]

[הולך להרי טאי-טיין לבקר מורה של הדרך אך לא מוצא אותו]

 

כֶּלֶב נוֹבֵחַ בְּתוֹךְ קוֹל מַיִם.

טַל מְרַבֵּב פְּרָחִים שֶׁל אֲפַרְסֵק. בִּיעָרִים

אֲנִי רוֹאֶה כַּמָּה צְבָאִים, וְאָז, לְיַד הַנַּחַל

שׁוֹמֵעַ שׁוּם-דָּבָר מִפַּעֲמוֹן חֲצוֹת-הַיּוֹם שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ.

בַּמְבּוּק פִּרְאִי מַדִּיף אֵדִים תְּכֻלִּים. נָהָר

תָּלוּי בִּמְרוּצָתוֹ מִתַּחַת לִפְסָגוֹת בְּגוֹן הָאִזְמַרְגָּד.

אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הָלַכְתָּ. אֲבָל רָאִיתִי

אֳרָנִים לָנוּחַ בְּצִלָּם כָּאן. שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה.

 

 

wu-zhen_twin-pines.jpg
וּוּ זֶ'ן, זוג אורנים, 1328, דיו על משי, 180×111 ס"מ, מוזיאון הארמון, טייפה

 

למדריך ציור הבמבוק של וו ז'ן >>>

 

 

בעקבות לִי פּוֹ [א]

~

מִתְהַדֵּר בִּמְנִיפַת נוֹצוֹת צְחוֹרוֹת,

שָׁלֵו, אֲנִי הוֹלֵךְ עֵירֹם בַּיְּעָרוֹת הַיְּרֻקִּים

וְעוֹד מְעַט אֶתְלֶה אֶת כּוֹבָעִי עַל קְצֵה הַצּוּק,

אַתִּיר אֶת שְׂעָרִי בָּרוּחַ בֵּין הָאֳרָנִים

 

~

גָּבוֹהַּ בְּסֶפְּטֶמְבֶּר. רוּחוֹת לְיַד הַגְּבוּל.

נוֹצוֹת רִקְמָה צְחוֹרוֹת: בַּז מוֹנְגּוֹלִי עָף

לְבַד – פְּתִית שֶׁלֶג – מֵאָה קִילוֹמֶטֶר –

שֶׁמֶץ סְתָו חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינָיו

 

~

~

לי פו (701–762) ידוע גם בשמות לי בו, לי טאי פו. ע"פ דן דאור "נולד כנראה באזור נידח במערב סין, אולי למשפחת סוחרים ממוצא טורקי. גדל בסצ'ואן". הנוסחים כאן בעקבות המבחר של דיוויד הינטון.

Ma_Lin_Sunset_Landscape.jpg
מא לין, 1254, נוף שקיעה, 51.5×27 ס"מ, מוזיאון נזו, טוקיו

 

בעקבות חאן שאן

תַּחַת מֶרְחֲבֵי הַכּוֹכָבִים עֹמֶק מְסַחְרֵר שֶׁל לַיְלָה.

מַעֲלֶה אוֹר בִּמְנוֹרָה אַחַת בֵּין הַצּוּקִים. הַיָּרֵחַ לֹא שָׁקַע עוֹד.

זֶה הַיַּהֲלוֹם הַבִּלְתִּי-מְלֻטָּשׁ. לַהַט עָגֹל מָלֵא

תָּלוּי שָׂם בָּרָקִיעַ הַתָּכֹל-הֲכִי-שָׁחֹר, לִבִּי.

 

=

חאן שאן (כינוי שפירושו הַר קַר). פעל בדרום-מזרח סין, כנראה במאה התשיעית. כרגיל בפוסטים האחרונים, בעקבות תרגום של דיוויד הינטון.

=

three-friends
ז'או מנג-ז'יאן, שלושה חברים בחורף [=אורן, במבוק, שזיף], המאה ה-13, דיו על נייר, 32.2×53.4 ס"מ, מוזיאון הארמון, טייפה

בעקבות טָאוֹ צְ'יֶן, 2

נכתב באחד הבקרים בחודש החמישי, בעקבות שיר של טאי צ'וּ-פּוּ

 

סִירָה רֵיקָה, הַמָּשׁוֹטִים תְּלוּיִים חָפְשִׁי,

אַךְ הַשִּׁיבָה נִמְשֶׁכֶת לְלֹא קֵץ. נִפְתַּחַת

הַשָּׁנָה וְאָז כְּהֶרֶף עַיִן כְּבָר כּוֹכְבֵי אָבִיב

חוֹזְרִים לְכָאן, וְשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ בְּהִירִים

מַעֲנִיקִים לְכָל הַיֵּשׁ רֹב שֶׁפַע.

עֲצֵי צָפוֹן מְלַבְלְבִים, מְלֵאֵי עַלְוָה,

הַגֶּשֶׁם בָּא בְּעוֹנָתוֹ מֵעֳמָקִים רֵיקִים.

שַׁחַר נִפְתָּח. רוּחַ הַקַּיִץ מַגְבִּיהָה.

הַאִם הָיָה מַי שֶּׁהִגִּיעַ לָעוֹלָם הַזֶּה מִבְּלִי

שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתוֹ? תָּמִיד יַגִּיעוּ הַחַיִים לְסִיּוּמָם.

בַּבַּיִת, בַּזְּמַן שֶׁעוֹד נוֹתָר, אֲנִי מַמְתִּין.

זְרוֹעַ כְּפוּפָה הִיא כָּרִיתִי הַיְחִידָה;

עַל הָרֵיקוּת אֲנִי שׁוֹמֵר שְׁלֵמָה.

נוּעַ עִם הַשִּׁנּוּיִים, עִם הַקָּשֶׁה וְהֶחָלָק,

וְהַחַיִים לֹא יִהְיוּ בְּמַעֲלֵה אוֹ בַּמּוֹרָד.

אִם תִּוָּכַח בַּגֹּבַהּ הַטָּמוּן בְּמַעֲשֶׂיךָ

לֹא תְּבַקֵשׁ עוֹד לְטַפֵּס אֶל הַפְּסָגוֹת שֶׁל בְּנֵי-אַלְמָוֶת.

 

ma yuan.jpg
מא יואן, צפיה בירח, סביבות שנת 1200

 

בעקבות טָאוֹ צְ'יֶן

פרידה מאורחים

 

יָמִים קָרִים שֶׁל סְתָו. מֵאָה צְמַחִים

כְּבָר הָרוּסִים. עַתָּה עוֹנַת הָעֲקֵבוֹת בַּכְּפוֹר

הִגִּיעָה, וְאָנוּ מְטַפְּסִים עַל הַמִּגְדָּל הַזֶּה בִּכְדֵי

לְהִפָּרֵד מֵאֵלּוּ שֶׁחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם.

בָּאֲוִיר הַקַּר הָרִים וַאֲגַמִּים מְסֻתָּרִים. עֲנָנִים

נִסְחָפִים, תָּמִיד בְּלִי שֹׁרָשִׁים,

אִיִּים נוֹשְׂאִים מַחְשְׁבוֹתֵינוּ לַמֶּרְחָק

מֵעֵבֶר לָרוּחַ וְלַמַּיִם הַמְּאַיְּמִים. אָנוּ צוֹפִים

בַּלַּיְלָה הַיּוֹרֵד, שְׂמֵחִים בְּאֹכֶל טוֹב, וְצַעֲרֵנוּ

הַיָּחִיד בָּא מִדִּבּוּר עַל הַפְּרֵדָה.

צִפּוֹרֵי בֹּקֶר שָׁבוֹת כְּדֵי לָלוּן, וּבַמֶּרְחָק הַשֶּׁמֶשׁ

מְגִיחָה, אוֹרֶזֶת אֶת אוֹרָהּ הָאַחֲרוֹן.

דְּרָכֵינוּ נִפְרָדוֹת; אַתֶּם נֶעֱלָמִים, אֲנַחְנוּ כָּאן.

בְּעֶצֶב אָנוּ נִשְׁאָרִים וּמַבִּיטִים אָחוֹר. עֵינַיִם

מַבִּיטוֹת בְּסִירַתְכֶם הַמַּרְחִיקָה.

לִבֵּנוּ מִתְיַשֵּׁב עִם מָה-שֶׁלֹּא-יָבוֹא.

 

 

~

טָאוֹ צְ'יֶן (365–427 לספירה) נחשב ל"אב המייסד" של השירה הסינית הלירית (אולי אפשר לקרוא לה: מודרנית?), שהיא גם שירת הטבע והנוף. שירה נכתבה בסין לפחות כבר במאה ה-6 לפנה"ס, כך שהמשורר הקדמון הזה הוא כבר חלק ממסורת בת אלף שנה לפחות (שמשהו ממנה הוא מכיר, כפי שעולה מכמה משיריו המתארים אותו עם ספרים). כמה משיריו מתורגמים ב-108 שירים של דן דאור. הוא לא מופיע במבחר שירת הטאנג היות שהוא קדם לשושלת זו בכמאתיים שנה.

גם כאן הנוסח שבעקבותיו הלכתי הוא של דייוויד הינטון. זהו "שיר בעקבות" ולא "תרגום", אם כי לשמחתי כתב לי יואב רפופורט, המתרגם מסינית, שאחד משירי ואנג ויי שבעקבותיו כתבתי יצא די נאמן למקור, למעט שורה אחת, שאותה תיקנתי שם לפי הצעתו. 

 

Fan_Kuan_-_Travelers_Among_Mountains_and_Streams_-_Google_Art_Project.jpg
פאן קואן, 1000 בערך, עוברי דרכים בין הרים ונהרות, 203×103 ס"מ, מוזיאון הארמון, טייואן

בעקבות ואנג ויי, 2

פִּרְחֵי לוֹטוּס נִשָּׂאִים בָּרוּחַ עַל פְּנֵי צַמָּרוֹת;

גְּבִיעִים בְּאַרְגָּמָן מַרְהִיבִים בֵּינוֹת הֵרִים.

בַּבַּיִת שֶׁלְּיַד הַנַּחַל שֶׁקֶט, אִישׁ לֹא

כָּאן. מְפֻזָּרִים. מְפֻזָּרִים, פְּתוּחִים, נוֹשְׁרִים

 

===

השיר נכתב מהמקום המתואר בצמד השורות השני. זה מפתיע, כי אחרי תמונת הנוף פתאום מתגלה מישהו (שמוצג כלא-נמצא) בפינת הציור, והוא רואה את סוף מסע הפרחים (ב"גביעים" הכוונה לחלק של הפרח  המגן על הניצן) ליד ביתו. הוא רואה את נשירת הפרחים לנחל או על הגדה, מרים ראש ורואה – או מדמיין – את מקורם הרחוק, הגבוה (צמרות, הרים, רוח). אבל מובן שאין כאן באמת סוף מסע ומקור, כי הפרחים באו ממקום-זמן שלפני מעופם המרהיב בגובה, והם ימשיכו לנוע ולהתגלגל הלאה – קל לראות זאת בפרחים שינשרו במי הנהר. השיר מתאר מקטע של מציאות אבל לא פחות, ואולי יותר – פתיחה של מציאות, שהופכת בקלות לפתיחה פנימית.

להסבר קצר על מהות ה"כתיבה בעקבות", שאינה תרגום, ולקישורים, ראו בפוסט הקודם.

 

Guo_Xi_-_Early_Spring_(large).jpg
גואו שי, "תחילת אביב", 1072, סין. 158×108ס"מ, מוזיאון הארמון, טייפה

בעקבות ואנג ויי

מִנְזָר גָּבוֹהַּ, מֶרְחָב פָּתוּחַ לְגַמְרֵי,

וַדַּאי יֵשׁ פֵּשֶׁר לְרֵיקוֹת גְּדוֹלָה כָּזֹאת.

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ תַּרְנְגוֹל לְמַטָּה בַּבִּירָה,

לִרְאוֹת רוֹכְבִים שָׁם בַּדְּרָכִים הַדְּרוֹמִיּוֹת.

שֹׁבֶל עָשָׁן מֵעֵבֶר לְמֶרְחָק אֵין-קֵץ,

יָרֹק פּוֹרֶה עַד קְצֵה הַיַּעַר הָרָחוֹק;

מַעֲרָבָה לְקִבְרֵי הַמְּלָכִים שְׁקִיעָה; פְּסָגוֹת

כְּחֻלּוֹת הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְרִבּוֹא כְּפָרִים. כָּאן,

הַיּוֹם, אֵין גְּבוּל לִקְצֵה הָרְאִיָּה,

וּמִתְרוֹקֵן הַלֵּב; לְתַעְתּוּעַ אֵין מָקוֹם.

 

===

וַאנג וֵיי (משורר, צייר ומוזיקאי, סין, 759-699). אין זה תרגום כי אם כתיבה בנוסח שלמדתי מצ'סלב מילוש: "שיר בעקבות", כלומר כתיבת נוסח על בסיס תרגום (במקרה הזה: תרגומו היפה של דיוויד הינטון), כתיבה שמודעת למרחקה מהמקור ואף לא מתיימרת להוות תרגום מדויק של התרגום, אך מצויה, בכל זאת, בקרבה כלשהי למקור הסיני ואינה שיר עברי מקורי. השיר הזה הוא הדגמה, אחת מרבות, לאפשרות הפתיחה של מילים ספורות, שהציור והשירה הסינית כה הצטיינו בה. כדאי לשים לב לכיוונים ולצבעים שיוצרים, בשמונה שורות, נוף תלת ממדי עשיר ומהדהד, שאפשר להיות בו. תנועות למעלה – ההר שבּו המנזר, הפסגות הרחוקות, העשן המיתמר; תנועות למטה: הפניית הקשב אל התרנגול (מעיר הבירה ההומה נבחר רק פרט אחד!), ירידת השמש במערב. תנועות אופקיות – מפסגה לפסגות, תנועת הרוכבים בדרום, התפשטות הירוק. והצבעים: ירוק הצומח, אדום השקיעה, כחול ההרים הרחוקים, שחור-אפור העשן… השיר מחווה תנועה רחבה מהמנזר אל המרחקים, כמו במעוף, וחוזר בסופו של דבר אל המקור הריק שממנו יצא.

תרגומים "אמיתיים" של שירי ואנג ויי אפשר למצוא כאן וכאן.

 

Wang_Shimin-After_Wang_Wei's_Snow_Over_Rivers_and_Mountains.jpg
ואנג שימין, בעקבות ציורו של ואנג ויי 'שלג על נהרות והרים', 1668, 134×60 ס"מ, מוזיאון הארמון המלכותי, טייוואן

 

החום והקור

בַּאי ג'וּ־יִי 

מסינית: יובל אידו טל ויואב רפופורט

 

שנת לילה בין גשמי סתיו

 

קַר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה לַיְלָה קַר בְּחֹדֶשׁ סְתָו שְׁלִישִׁי

אִישׁ אֶחָד זָקֵן בְּבַטָּלָה בְּרוּכָה

רוֹבֵץ עָצֵל אֶת אוֹר הָעֲשָׁשִׁית הוּא יְכַבֶּה אַחַר כָּךְ

בְּמַעֲמַקֵּי קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם שְׁנָתוֹ יְפֵהפִיָּה

מַלְהִיט בַּכְּלִי אֶת לַהֲבוֹת הָאֵפֶר שֶׁכָּבוּ

וְהַנִּיחוֹחַ מַעֲמִיק אֶת חֹם סְדִינָיו וְהַשְּׂמִיכָה

בָּא הַשַּׁחַר קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם

עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ

 

 

מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.

שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.לבי נבהל מהירח קדמי.jpg

הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.

הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.

השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.

בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.

שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.

לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.

השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ?  מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.

כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.

 

מעוף

מייקל פישר

מָעוֹף

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

Orion Magazine, spring 2019

image-from-rawpixel-id-436668-jpeg.jpg

אוהרה קוסון, אווזים במעוף, 1900-1936?, חיתוך עץ. קרדיט: rawpixel

האווזים נוחתים יום אחד אל תוך האספלט והעצבים ורחשי הרדיו והזיעה. נוצותיהם בהירות כנגד הצללים המשעממים של חיינו. בקלות הם הופכים למוקד תשומת הלב. האסירים לוחצים את המצח כנגד חלונות מועדון האסירים בכל הקומות של כל המגדלים, אבל לאווזים זה לא מפריע. הם מוכנים לתשומת הלב. הם מנקים את הנוצות במקוריהם ונושכים זה את זה, מקפצים בשלוליות שיצר גשם של אביב.

לא עובר זמן רב ואפרוחי אווזים מציצים מתחת לשיחים בכל רחבי המתחם המגודר. האנשים מתווכחים בנוגע לשמות שיש לתת להם, מתבוננים בהם במשך שעות, עוצרים את כל מי שחושב שזה מצחיק להטריד את הלהקה.

אנו מקנאים באווזים. הם הגיעו לכאן מתוך בחירה, כמו מתוך הזדהות. במהרה יפרשו כנפיים שלנו אין ובגחמה של רגע יעזבו את המקום הזה. הם קוראים זה לזה שוב ושוב, חוגגים את קול הצופר שלהם בעוד מגדלי בית הכלא ניצבים דוממים. משפחותיהם שלמות. הם נעים ביחד, אהוביהם  מדלגים לצדם. אף אחד מהם אינו בודד אף פעם.

האווזים מתעלמים מתקנות בית הכלא ואינם משלמים על כך שום מחיר. זה כלא של תנועה מוגבלת. אנחנו, בני האדם, יכולים לעזוב את הקומות שלנו בפרקי זמן מוגדרים שנועדו לתנועת אסירים. כדי ללכת אל הספרייה, או אל המרפאה – בעצם כדי לעשות כל תנועה שאינה למטרת עבודה או לחצר – נדרש זימון או אישור בכתב. חוץ מהחריגים האלה, אסיר יכול ללכת למועדון של הקומה שלו, לשירותים, או לתא שלו. אפילו עצירה קלה בכניסה לתא של מישהו אחר אינה מותרת. אם כי רוב האנשים עושים את זה.

לאווזים לא אכפת בכלל מכל ההגבלות האלה. במשך חודשים הם מדדים מסביב למתחם המגודר בין פעילות אחת לאחרת, משוטטים מחוץ לספרייה מבלי לקבל זימון. הם עומדים איתן ומשמיעים קולות צפירה עזים מול הסוהרים. קרומי השחייה של כפות רגליהם דקים ועדינים ליד המגפיים השחורים הכבדים שנועלים הסוהרים. הם פורשים ומקפלים את כנפיהם באטיות, כמו מטוסים שבודקים את המדפים, רגועים מכוח יכולתם להתרומם מעל כולנו.

לאֶדי יש תמסיר שקיבל בשיעור שהשתתף בו בכלא אחר. רשומות בו עוּבדות על אווזים, כאמצעי לדיון על עבודת צוות. באחד הימים, כשאווז בוגר מלווה את האפרוחים הפחזניים הצהבהבים לאורך המדשאה שבחוץ הוא נובר בארונית שלו ומביא את דף העוּבדות למועדון.

אם אווז נפצע או נעשה חולה ולכן נופל ממערך התעופה, אווז אחר יישאר מאחור עם החבר הפגוע, עד שהוא יבריא או ימות. אווזים מתחלפים בחוד של ה-V כדי שאף אחד לא יתעייף מדי, היות שלאלו שעפים מאחור קל יותר בהיותם עפים  בזרם האוויר שיוצר מעוף הלהקה. כשהם עפים הם משמיעים קולות צפירה זה אל זה, רק כדי לעודד את אלו שמלפנים.

אדי קורא את העובדות האלה בקול לאלה מאִתנו שנמצאים במועדון. אנחנו צוחקים ומניעים את הראש ולא מסתכלים זה על זה. להקת אווזים ערערה את ההסתמכות המאצ'ואיסטית של כל אחד מאִתנו רק על עצמו.

ואחר כך נופלת דממה במועדון. נשמעים רק קולות הטלוויזיה וקולות צופרים שעולים מדי פעם מלמטה.

 


מייקל פישר השתחרר מהכלא ב-2015. כתביו התפרסמו בניו יורק טיימס, סלון, הסאן, גוארניקה ובמקומות נוספים.

 

מעשה במלך קטן

על פי סיפור של רבי נחמן מברסלב

(מהדורת צבי מרק, עמ' 396)

Porträtt,_Rudolf_II_som_Vertumnus._Guiseppe_Arcimboldo_-_Skoklosters_slott_-_87582.jpg
ארצ'ימבולדו, "ורטומנוס" (דיוקן הקיסר רודולף השני), 1590

א

מעשה במלך אחד שהיה קטן, וכבש אותו מלך גדול. הקטן נכנע, והמלך הגדול כבש עוד מלכים ומדינות.

לאחר זמן התחזק המלך הקטן והתארגן עם שאר המלכים הקטנים כנגד המלך הגדול שכבש אותם. וחזרו וכבשו את ארצם מידו, וגם כבשו עוד מדינות ממנו.

והמלך הקטן הבין שהגלגל חוזר בעולם. לפעמים אתה כובש אותו, ולפעמים הוא כובש אותך, ומי יודע מה ילד יום. אולי יחזור ויתהפך מזלו לרעה?

הלך המלך הקטן והקים חומה אצל הים, והקים מאחוריה מבצר, וגנז בתוך המבצר את כל ההון והממון שקיבץ מכל מדינתו. ובנה שם חדרים-חדרים, ובכל חדר וחדר גנז מטבע אחת. ותלה דף על כל פתח, והיה כתוב שם איזו מטבע מונחת באותו החדר.

בפתח הראשי של המבצר התקין מכונה, כדי שאי אפשר יהיה להיכנס למבצר. מי שלא יֵדַע את הדרך הנכונה ואת הטיות הגוף הנחוצות מצד לצד בשעת הכניסה, המכונה תערוף את ראשו.

והוא גם תלה שָם שלט, והיה כתוב עליו, בכמה שפות, את הדרך והשיטה איך להיכנס לשָם, ואיך לנטות לכל צד באופן שאפשר יהיה להיכנס מבלי שהמכונה תזיק.

לאחר זמן מה שטף הים את האי עם המבצר וכל זה נשכח.

 

ב

אחרי כמה מאות שנים בא מלך וכבש את האזור, ונתגלה האי.

המלך הזה היה מלך קטן.

והוא רצה להקים שם עיר. הלך והושיב שם אנשים מן היהודים ומשאר האומות. והתיישבו שם יהודים עניים.

והיה שם עני אחד שבנה לעצמו בית קטן אצל הים. באחד הימים הלך לחפור טיט, ומצא את שלט הכניסה למבצר. ולא ידע מה כתוב בו. והלך אצל תושבי המקום הזקנים, ושאל אותם אם הם יודעים האם היה שם פעם יישוב. ולא היה אף אחד מהם שזכר בכלל שהיה שם יישוב.

באחד הימים בא עני אחר, שהיה צריך מקום לאכול בשבת, והלך אצל העני שגר בבית שליד הים. והעני שגר ליד הים סיפר לאורח על השלט, ואמר שאינו יודע לקרוא מה כתוב בו.

השיב לו העני האורח: אני אקרא מה שכתוב בו.

המארח נתן לו לקרוא את השלט.

והאורח הלך ולקח את כל האוצרות שהיו שם.