החקיין (סיפור לערב ראש השנה)

ניסינו לעודדו והזכרנו לו את ימי הזוהר, אלו שאחרי הקמבֶּק, איך הוזמן לחקות את שר הביטחון במסיבה שיזם שר הביטחון עצמו. זה סוקר בכל העיתונים אז, בעמודים הראשיים, הזכרנו לו את תמונות הענק שלו, מחופש לשר הביטחון, לצד שר הביטחון, הה, איך חלפו עשרים ומשהו שנים. הוא היה גדול החקיינים, והוא חיקה את שר הביטחון ושר הביטחון השיב לו בקולו. השׂר נקרע מצחוק. לאחר מכן ביקשו כל שרי הממשלה כמעט חיקוי כזה, וכוכבו דרך. השיא היה כשהוא חיקה את כל הממשלה בבת אחת, כולל נשיא המדינה והרמטכ"ל, הוא הוסיף להם גם את קפטן מכבי תל אביב בכדורסל, וכולם דיברו בישיבת ממשלה מיוחדת כביכול, בתוכנית טלוויזיה ביום העצמאות. הוא ממש ערך שם ישיבת ממשלה שלמה, והעלה הצעות לסדר היום, ושר האוצר התנגד בטענת ש"אין לי גרוש בקופה, איפה אתם חיים", ושר האנרגיה דפק על השולחן ואמר ש"האנרגיה במשרדי מוגבלת, יהודים!", תמיד היה אומר את זה, ושר הביטחון אמר בנועם, במבטאו הגרמני הקל, שהכול טוב ויפה, אבל לא על חשבון תקציב הביטחון, וראש הממשלה פסק שבמדינה דמוקרטית, ושר המשפטים תיקן את כיפתו והדגיש, "יהודית ודמוקרטית", את המילה יהודית השמיע בקול רועם, את המילה "דמוקרטית" בלע כשֶרֶץ. קפטן מכבי תל אביב כדורסל כדרר שם בין כל השרים ומדי פעם העלה הצעות חוק ממשלתיות, צילמו אותו כמובן בכל תפקיד בנפרד וצירפו את כל התפקידים בעריכה. זה שודר לעיני מיליוני צופים, היה אז רק ערוץ אחד, ממיליוני בתים שמענו את הצחוק. ההופעות מיהרו להגיע אחר כך, הוא באמת עשה קמבק מדהים, לא היה ערב שלא הופיע בו. ניסינו להזכיר לו את כל זה כדי לעודדו, אבל הוא רק הניד בקושי בראשו. צחקנו באופן מופגן גם מדברים שלא הצחיקו אותנו אז, לפני עשרים ומשהו שנה. כאב הלב לראות אותו, את מלך הבידור הזה, אדם שהיה זוקף אצבע וכבר היה הקהל נשפך, מוטל חיוור, רזה, קלוש. אתה זוכר את החיקוי של לאה גולדברג?, אמרה פתאום הנכדה שהגיעה מקנדה, אמרו לה שלא תהיה עוד הזדמנות. "לאה גולדברג, אתה זוכר, סבא?", חזרה ליד אוזנו הענקית. ובאמת עיניו ברקו פתאום. הוא כמו נדרך, גופו הפך משמיכה רפויה לגוף. הגישו לו כוס מים והוא, לתדהמת האחות הסיעודית, גמע אותה עד תום. עזרנו לו להזדקף במיטתו. הוא כחכח בגרונו. אחרי חודשיים כמעט בלי תזוזה במיטה, פתאום פעל עליו שמה של המשוררת ככוח פלאי. ידענו, ידענו מה יבוא. ידענו שהוא יחקה עכשיו את לאה גולדברג, והחיקוי הקבוע שלו היה השיר המתחיל ב"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה". כבר מלמלנו את המילים הפותחות את השיר. מאות פעמים חיקה אותה, לאה גולדברג עצמה סלדה מן החיקוי, הפצירה בו שיחדל, אבל הוא לא נעתר, הוא קרא את השיר בקולה בכל הזדמנות. הוא הרים את אצבעו, הס הושלך בחדר, לא, הס הושלך כמדומה במחלקה כולה. הוא פתח את פיו, הוא שר את הפּסוק: "אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם", קולו היה קולו של מתי כספי. ואז השתתק וצנח לאחור על הכר. "נוּ-נוּ, מר צוקר", נזפה בו האחות הסיעודית והביטה בנו במבוכה, "עכשיו קִלקלנו לנכדים את המצב-רוח לכל ראש השנה, מה?". אבל בשנה שלאחר מכן, בדיוק בערב ראש השנה, כל זה חזר על עצמו במדויק, הכול קרה שנית.

סין, יומן מסע (1)

חיפשנו את העיר האסורה, על פי המפה זה היה במרחק של כמה דקות הליכה, יצאנו בשש בבוקר כדי להיות ראשונים ליד שערי העיר האסורה, יצאנו לרחוב, התחלנו ללכת, היה שם רחוב קצר במפה, שני סנטימטרים, היה צריך ללכת ישר, בלי פניות, בלי צמתים, רק רחוב ישר וקצר, השעה היתה כבר 6:25, שיערנו שנגיע בעוד דקות ספורות, אבל ליתר ביטחון שאלנו כמה מנקי רחובות שלא הבינו את הסינית שלנו, וענו לנו באנגלית שנשמעה כהולנדית בפי קוריאני, והצביעו ביד אחת כאומרים, "ישר, ישר", ואכן המשכנו ללכת ישר, אחד הילדים תהה אם לא כדאי שנציץ בקנה-המידה של המפה, אבל כבר היתה השעה כמעט 7, כמה רחוק זה יכול להיות, נזפתי בו, מכל מקום לא היה קנה מידה למפה, אבל שני סנטימטרים זה קרוב באופן אבסולוטי, הסברתי בידענות. אחרי שש שעות של הליכה בקו ישר נעצרנו שוב לנוח, שתינו מים, תייר נורבגי ניגש אלינו, ובאנגלית שנשמעה כיפנית בפי גרמני אמר לנו, ודאי, העיר האסורה, זה ממש כאן, עוד שמונים קילומטר, אולי רק שבעים וחמישה, אין פניות, פשוט ללכת ישר כל הזמן עד שתראו את הפגודות. המים כמעט נגמרו, החלטנו לישון על ספסל ולהמשיך למחרת בבוקר, רצינו להגיע לעיר האסורה, על פי המפה הבנו כי עברנו שני מילימטרים של מפה מתוך שני הסנטימטרים, לא נורא, התעודדנו, אנחנו בכיוון. היו שם ספסלים שנראו מזמינים לשינה, היה צריך לחצות שם כביש אחד וזהו, סמטה צרה בת עשרה נתיבי תנועה בכל כיוון, הערב ירד על בייג׳ינג, החלטנו שמוטב שנחצה את הכביש בזוגות, למקרה שחלקנו יידרס, היה שם מעבר חציה מוסדר ואור ירוק, אבל האור הירוק התחלף לאדום תוך כמה שניות, וכך היינו מוצאים את עצמנו על איי תנועה בהמתנה לירוק נוסף, ביחד עם עוד כמה מאות מקומיים, היו שם מהגרי עבודה מקמבודיה שפתחו דוכני מזון מהיר על אחד מאיי התנועה לאחר שנואשו מלחצות את הכביש. "הילדים שלנו ישלימו את חציית הכביש, אנחנו כבר לא נזכה", מלמלו בצרפתית שנשמעה כהונגרית בפיו של צ׳כי, רק למחרת הבחנתי שאשתי ושלושה מן הילדים לא לצדי, היה שם מנוף שבנה מחלף שֶׁבַע-מִפְלָסִי מאז שנות השמונים, עליתי למנוף, מרחוק נשקפה העיר האסורה, אני כמעט בטוח שהבחנתי בְּפגודה, הושטתי יד והיה נדמה שהרעפים ממש בקצה הציפורניים, היה קשה לומר, הערפיח התיישב על העיניים כמו סמרטוט רצפה כבד ולח, נרדמתי על המנוף. למחרת העיר אותי מנהל העבודה בבעיטות, הוא היה ישראלי, חברה ישראלית קיבלה את הזיכיון לעבודות התשתית בכל הרובע הזה של בייג׳ינג, בסינית רהוטה הצביע על ידיות העגורן, התיישבתי, התחלתי לְשַׁנֵּעַ שם קורות בטון.

זהב

סבתא אמרה, את המטבעות האלה שמרתי לכם, כמה? שישים? שבעים שנה? זה מטבע של שניים וחצי דולר. זה מאה פֶּזוֹס מקסיקני. הכול זהב טהור. היא ביטאה את המילה "זהב" – "זהף". יש כאן בטח מאתיים אונקיות. היום הזהב בשמַים. היום אונקיה זה שלוש מאות דולר. קניתי בזול, עכשיו אני מעבירה לכם. הנה גם כל התכשיטים שלי. גם אתם התכשיטים שלי, אבל אלו תכשיטים מזהב, ואתם לא מזהב, אמרה. טבעת נישואין. מבעלי הראשון. שנרצח. שנוֹרה. בצד הפנימי חקוק המשפט שהוא היה אומר. כבר אי אפשר לקרוא, היו לו משפטים די עמומים. בכל אופן, ברור שמדובר פה בזהב. הגרף של הזהב עולה, שנים אני עוקבת. שישים, שבעים שנה, אני שומרת את המטבעות הנדירים האלה, את התכשיטים. בכלל, אני אוהבת להגיד את המילה "תכשיט". בכל מקום שהיינו מבקרים, היינו קונים זהב. המקומות שונים מאוד, כן, עד שזה מגיע לזהב. זהב זה זהב. את רואה את השרשרת הזו? היא בת מאתיים, השרשרת, אבל הזהב עצמו הוא בן מאות מיליוני שנים. עד שנוצר זהב עובר קצת זמן. זה לא מהיום למחר. אני שומרת את המטבעות-זהב האלה כבר שבעים שנה, אבל זה רק קצה הקרחון. "קרחון", אין שום קרחון. זה רק ביטוי. קרחון זהב. למה לא. אני שומרת. בשבילכם. ואתם תשמרו את זה הלאה. הנה הקופסה. גם הקופסה – קופסת זהב. תסתכלו ואז תסגרו ותשמרו את זה לילדים שלכם, לנכדים שלכם. הזהב אוהב לשבת בחושך. לחכות. "תני לזהב לחכות", בעלי הראשון אהב לומר. הוא היה מדבר אל הזהב. תפסתי אותו לא פעם. נכנס לחדר, מכבה את האור, פותח את הקופסה, מדבר אל הזהב כמו לפסיכולוג. וגם אני אל הזהב דיברתי.

זהב לא אוהב שמסתכלים בו. זהב אוהב זמן. זמן וזהב, זה בגימטרייה אותו מספר יוצא, אמרה, וחישבה בראש כדי לוודא ואמרה, כן, בדיוק. בעלי הראשון נרצח עם הטבעת על האצבע. בגלל הטבעת הוא נרצח. הרי סיפרתי את זה כבר אלף פעמים. אבל להוריד את הטבעת הם לא הצליחו להוריד. מצאתי אותו לפני המשטרה, תמיד אני מגיעה לפני המשטרה. הוא עוד מלמל, "פֶּסְיָה, הטבעת". לא משנה. עכשיו אני נותנת את הכול. בשעה טובה. גם הטבעת שם, ודאי. השודדים לא הצליחו להוריד, אני הורדתי בלי בעיה. בבית עלמין, כשבאתי לזהות אותו, זיהיתי אותו לפי הטבעת, הרי ירו בו מקרוב. זהב יש ביקום מעט מאוד. הרוב זה הליום ומימן. אני הלא הייתי לבּורנטית. זהב יש רק פתיתים. טבעת הֶלְיוּם, זה היה אפשר למכור בזול. אני אומרת, הזהב הוא חומר די נדיר. כמה זהב יש כבר בכל כדור הארץ, אולי בניין מלא זהב אם ימלאו. לא ימלאו, זה מפוזר, למרות שבעלי, וגם אני, היה לנו חלום להשתלט על הזהב של העולם. הכול. מי שאוהב זהב רוצה את הכמות כולה, מי שאוהב זהב רוצה שלא יהיה לאחרים. זהב זה לא יהלומים מלוטשים, יהלומים זה אבנים קטנות, מפוזרות, אבל זהב, יש הרצון לקחת את הכול ולהתיך הכול לבלוק אחד. בעיקרון זה אפשרי. אחד. כמו אלוהים, אני אומרת, ככה הזהב. אבל פיזרו את הזהב, וחלק קטן ממה שפיזרו נמצא אצלי כאן בקופסה. שעות של חרדה, ימים של חרדה, יכול לישון רק מי שאין לו שום זהב בבית. עכשיו אולי אצליח קצת לישון סוף-סוף, שבעים שנה שלא עצמתי עין. עכשיו אני אישן. אני אישן – אתם תתעוררו. כן, הזהב שלי יעיר אתכם, ירתיח מלמטה כמו מרק מתחת למזרון. תיקחו הכול, תציצו מה יש בקופסה ואז תשימו בכספת, בעוד שישים-שבעים שנה תציצו שוב לבדוק, תיתנו לנכדים. – אבל אנחנו, כמובן, לקחנו את כל הזהב שלה ובריצה, בדהרה ממש, שעטנו לסוחר התכשיטים הכי קרוב. מכרנו לו הכול. חזרנו עם הכסף המזומן אל הדירה, ישבנו וספרנו שוב ושוב, התחלנו לחלק את הזהב בין כל הנכדים. זה לא היה זהב כבר, אבל כך אמרנו, "נחלק את הזהב". ידינו רעדו. שמענו קול במדרגות. הקול עָלָה. באתי לבדוק מה שלום כל הזהב שלי, אמרה בקושי והלמה בדלת, תפתחו.

4.3.11

פּרוּסט (קטע גנוז)

לרגל צאת הכרך האחרון של "בעקבות הזמן האבוד", בתרגום הלית ישורון, פרק שנגנז מתוך ספרי "קרוב". נכתב בסביבות 2007. הטקסט מבוסס על חלום שהיה.

ובאותו הערב, בעיתון, ראה את השלט שהציבו על הגשר: "הספרייה החדשה גאה לבשר: הושלם מפעל פּרוּסט בתרגום הלית ישורון. 'בעקבות הזמן האבוד' – עכשיו בכל חנויות הספרים". והוא הביט במודעה שהשתרעה על פני שני עמודי עיתון, ואמר לעצמו, עוד פעם אחת, אני רוצה עוד פעם בחיים לקרוא את כל פּרוּסט. הלית ישורון גמרה את כל הספר. זה נס. זה היה אמור להימשך עוד עשר שנים, היא גמרה את התרגום תוך שנה. מה אני אומר עשר שנים, הרי מישהו חישב פעם שהיא תגמור את התרגום בגיל מאה ארבעים ושמונה אם תקדיש לו את כל זמן העבודה שלה ותקום שעה קודם. עכשיו רק לגשת לחנות ולקנות את זה, ולחזור הביתה עם זה, ולשבת עם זה במקום נוח, ולקרוא את זה. לאמִתו של דבר, לא קרא יואל את כל כרכי "בעקבות הזמן האבוד", אם כי רצה מאוד כל השנים לקרוא את היצירה, ששמע עליה לא מעט, מה בעצם שמע עליה, שהיא יצירה ארוכה מאוד, ובצרפתית, אולי עוד משהו, עוגיות החמאה, זיכרונות הילדוּת. הקריאה הייתה נראית לו כהעפלה על הר רוחני שאין גבוה ממנו, והוא קנה את ארבעת הספרים שתורגמו לעברית מיד ביום צאתם לאור ואת השאר השלים בכרכים העבים של התרגום לאנגלית, שכמעט לא פתח, מפני שהשילוב של הקריאה בעברית ובאנגלית – צרפתית לא ידע – היה נראה לו שגוי. הוא הציב אותם על המדף על מנת להתחיל לקרוא בהם תיכף ומיד, אבל התפר בין התרגומים לעברית ולאנגלית נראה היה לו גס מדי עבור מִבצע-קריאה כזה, ומצד שני לא רצה לקרוא את הכול באנגלית, הרי קריאה של "בעקבות הזמן האבוד" באנגלית היא מבצע שיהיה למעלה מכוחותיי, אני זקוק לתרגום העברי כדי לטפס על ההר הזה, ההר שבלי ספק ישנה את חיי בדרך משמעותית כפי ששינה את חייהם של רבים. אבל להתחיל את "בעקבות הזמן האבוד" בעברית רק כדי לעבור לאנגלית יהרוס את הטיפוס, את ההעפלה, את העולם שהספר הזה יבנה עבורי. הרי זה כמו להתחיל בטיפוס על הקילימנג'רו ובאמצע הדרך לעבור לשפּיצהורן, פתאום לא היה בטוח אם אכן קיים הר בשם השפיצהורן, אבל השם העלה בראשו הר שווייצי מושלג ומחודד מאוד, השפיצהורן היה למיטב זכרונו אחד מהרי האלפים, חשב, ומכל מקום אין טעם לעבור מהר מחודד כמו השפיצהורן להר פחוס כמו הקילימנג'רו, כלומר לעבור משוויץ ליפן תוך כדי טיפוס. וכן נותרה יצירתו של פרוסט, חצי אנגלית וחציה עברית, על המדף, סגורה. לא שיואל לא דפדף מעת לעת, ודאי שדפדף! ואף קרא שבעה-שמונה עמודים ברצף מתוך הכרך הראשון, באחד מימי כיפור, בהם נחה עליו "רוח הקריאה". אשאיר אותה ליום בו אוכל לקרוא את היצירה הזו ברצף, מתחילתה ועד סופה, זו הרי קריאה לשנה שלמה, שנת חופש, שנת קריאה, שנת פרוסט. לקחת את כל פרוסט בינואר לבית קיט על פסגת השפיצהורן, חשב, ולקרוא ולטייל, ולחזור בסוף אותה שנה לתל אביב כאדם שקרא את "בעקבות הזמן האבוד" במשך כל אותה שנה. לשכוח את הפיטורין, לשכוח את ההורים האלה של אמיל, לשכוח את המחלפים, לשכוח את הכול.

ואמיל יהיה כבר בן בית אצל הוריו הישנים, אנשים נחמדים מאוד, איזה כישרון חשבוני יש לאבא, מדהים, אמיל אף פעם לא היה טוב בחשבון, אפילו גרוע, אבל הוא דומה להם, הוא דומה לו, והוא דומה לה, אני אקח שנה חופש. הוא יצא מהדירה בלואי מרשל וניגש לתחנת האוטובוס ביהודה המכבי והמתין לקו 24 או 25 שייקחו אותו לאוניברסיטה, שם יקנה, בחנות הספרים "דיונון", את "בעקבות הזמן האבוד", והוא בדק שיש די כסף בארנקו. היו לו שמונה מאות שקלים ובכל חשב, "ומה אם לא יספיק לי"? לבו פעם כאילו לא לחנות ספרים הוא נוסע אלא לשדה קֶטֶל. הוא ירד מן האוטובוס, עיניו כבר מדמות את ערימת הספרים. ירד במדרגות לקומת הספרים כאדם שאין לו מטרה מיוחדת, משוטט אנה ואנה כדי לא לקפוץ מיד אל יעדו, מביט בספרים החדשים ששמות מחבּריהם לא אמרו לו דבר. שלף ספר באקראי, "הבונקר של היטלר", עשה עצמו מתעניין. ככל שעברו השנים, חשב יואל, הפכו הספרים בארץ למעוצבים יותר, למודפסים באיכות טובה יותר, האותיות היו יותר קלות לקריאה, הדפים לבנים ולא צהובים, ועם זאת, ואולי בגלל זאת, הוא חשב, הפכו הספרים לגרועים יותר ויותר, גרועים וחסרי ערך, וערוכים ברשלנות מקפיאת דם, עד שהיה צורך לפחות להעטות עליהם מלבושים. כיום, המעצב הגרפי והאחראי על סְדר הדפוס חשובים הרבה יותר מן הסופר, שלא לדבר על אשת יחסי הציבור, שלא לדבר על המחסנאי. הניח את הבונקר של היטלר במקומו. המנגנון כולו ממשיך לפעול, המוציאים לאור, המגיהים, המוכרים בחנויות, אנשי מחלקת המודעות, בעוד שאי-שם, נשכח מלב, נמצא הסופר, אוכל לבּן. על "מות המחבר" הכריזו בראש חוצות, חשב יואל, אבל איש לא הכריז על "מות אשת יחסי הציבור" או "מות המעצב הגרפי". מערך הייצור של ספר כולל כמה עשרות גורמים, אבל מעניין, רק המחבּר מת. מעניין מאוד, חשב יואל, והרים ספר ששם המחבר היה מוטבע בו באותיות זהב בולטות ותצלום של זוג שדיים היה מודפס על כריכתו. הוא ניסה לצייר לעצמו את דמות האישה שאלו היו שדיה, אבל לא הצליח. אלו נותרו שדיים מנותקים מכל הקשר. הוא קרא את משפט הפתיחה של הספר וסגר אותו בשאט נפש, אבל העיף עוד מבט בכריכתו. הוא הרחיק מעט מן הפינה על השולחן בה הבחין כבר מזמן שניצב התרגום החדש של "בעקבות הזמן האבוד", כרוך במעין צמיד נייר חום ועליו מודפסים קטעים נבחרים משבחי הביקורת. כבר הספיקו לקרוא, כבר הספיקו לכתוב ביקורת, חשב, איזו זריזות. לא נורא, חשב, לא יקנו את כל העותקים בעשר דקות, אפשר להסתובב קצת. אל תקפוץ על התרנגולת. הוא הלך, בנינוחות מודגשת, כמשוטט בעיר זרה, לכיוון עומק החנות, אל הספרים באנגלית וספרי המדע הפופולרי ואל מדף המחזות באנגלית, שם, הרחק מעין רואה, שכנו "המלט" ו"הסערה" ויצירות דומות. הוא ניסה ליהנות מן השיטוט בחנות, ועיין קצת בספר "חייו ומותו של כדור הארץ" ובביוגרפיה של איינשטיין וב"מדריך להישרדות מינית בעידן האינטרנט – מותאם לעידן הפס הרחב", אבל לפתע אחזה בו בהלה, אולי בכל זאת זה היה העותק האחרון, כלומר הסט האחרון של "בעקבות הזמן האבוד", והוא פתח בריצה קלה לתדהמת המוכרים בחולצות האדומות, והגיע בהוּל אל השולחן של "הספרייה החדשה".

איש במעיל קצר עמד שם ועיין בספרי "בעקבות הזמן האבוד", פעם בזה ופעם בזה, כאדם שטורף את קלפיו. "כדאי?", הוא שאל את יואל. "שמעת עליו?", ויואל אמר, "אם שמעתי?", והאיש אמר, "כן", ויואל אמר "מה כן?", והאיש אמר, "כן שמעת?", ויואל אמר, "על פּרוּסט?", והאיש אמר, "לא, על פידל קסטרו". יואל משך בכתפיו ואמר, "אכפת לך לתת לי למשוך סֶט?", והאיש אמר, "לא, אני לא קונה, קח את הסֶט שלי", ויואל אמר, "הצחקת אותי. אני רוצה סֶט חדש. תראה מה עשית לספרים. אפשר למכור כבר למשומשים", ומשך לעצמו סֶט טרי מתחתית הערימה. "כאילו שאתה הולך לקרוא את כל זה", אמר לו האיש בהתגרות, ויואל אמר, "תתפלא. וזו תהיה הפעם השלישית שלי, אם כבר שאלת". האיש הביט בו בחוסר אמון ואמר, "כן? ואם אני בוחן אותך עכשיו?", ויואל אמר, "בבקשה", והאיש לקח אחד מהספרים ודפדף וקרא קצת ושאל, "מה אומרת האחיינית של לאוני למאתילד כשהן יוצאות לפיקניק על החוף עם מדאם דה-ז'יוורנייה והדודנית של סוואן בלִיל-סוּר-מֶר אחרי שהם חוזרים מבלבק במרכבה של המרקיזה דה שרלוּס בדרך לארוחת הערב אצל דודניתו הקטנה של בלוך?", ויואל הביט כהלום רעם באיש – פרופסור לספרות צרפתית באוניברסיטה מן הסתם, חשב יואל. "טוב, לא יכולים לזכור כל מילה, מה זה, בֹּחַן פֶּתַע", הפטיר, ולקח משם את הסט שלו כדי לחפש מקום בחנות בו יוכל לעיין בו בלי הפרעה.

הסט היה כבד למדי, ויואל סחב אותו אל אזור הקריאה במרכז הקומה התחתונה. הוא שאל את עצמו האם לרכוש את כל הסט במחיר המוזל, או שמא לפרק אותו ולרכוש רק את ששת הספרים החדשים, שלא היו ברשותו עדיין. הוא ניסה לחשב כמה יעלו שישה ספרים, והאם מחיר של ששת הספרים החדשים זול או יקר יותר מהמחיר המוזל לרוכש הסט כולו בן עשרת הספרים, אבל המספרים היו רבים מדי, ומחיר כל ספר היה שונה במקצת ממשנהו, והוא לא הצליח לחשב. שוב ושוב פשט אצבעות בניסיון להגיע לתוצאה, ושוב ושוב נתקע. לשאול את המוכרים התבייש. שישים ותשעה ועוד חמישים ושמונה ועוד שמונים ושמונה… אצבעותיו לא עמדו במשימת החישוב. שש מאות ותשעים פחות עשרה אחוז… מעל לכתפיו נשמע קול, "נו די, עדיף את כל הסט", והוא הרים את ראשו, אצבעותיו עוד קשיחות ומעוותות באמצע פעולת חיבור של שישה סכומים, והאיש במעיל הקצר הניד ראשו, עיניו עצומות כמאשרר משהו תוך הנאה עצומה, "חישבתי, מוֹן שֶרִי". ובאמת פתאום היה החישוב ברור כל כך, מובן, סתם הסתבכת, ברור שעדיף לרכוש את הסט השלם, והרי זה גם כתוב מפורשות על סרט הנייר העוטף את הספרים, הבחין עכשיו. בכל זאת, הטרידה את יואל המחשבה שיהיו לו בביתו עותקים כפולים מארבעת הספרים הראשונים של "בעקבות הזמן האבוד". מה יעשה בהם? ייתן לאמיל? הרי לקרוא הוא לא קורא. איזה מין דבר זה, כזאת יצירת מופת, תרגום חדש, ולא לקרוא, חשב. והאם, כשיתחיל לקרוא, יקרא את העותקים החדשים או את הישנים? ולזה נא להוסיף את התרגומים לאנגלית שקנה שלא על מנת לקרוא. לא, לא, כדי לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" אדם זקוק לסט אחד, בהיר, אחיד, חדש, ואז לנסוע למקום שקט ופשוט להתחיל בקריאה, מן המשפט הראשון, ברצף, לסיים כרך ומיד לפתוח בכרך הבא, ואחרי שנה לסיים את הקריאה ולהביט לאחור כאדם שגמא כברת דרך. כל הכפילויות האלו יכולות לשבש את הקריאה עוד לפני שהחלה, שלא לדבר על המשך הקריאה. איך אדם יכול לקרוא את "סוואן" כשיש לו כבר בבית שני תרגומים של "סוואן"?, אמר לעצמו יואל ברוגז, ועקר מתוך הסט את ארבעת הכרכים, שכבר היו ברשותו, בבית, במדף של "הצרפתים" לצד בלזאק והוגו ודיקנס, אך לא קרא בהם, כמובן. להפתעתו, החבילה לא רק שלא נעשתה קלה יותר אלא נעשתה כבדה יותר. מוזר, מוזר, פלא פיסיקלי. הוא השיב לערימה את ארבעת הכרכים הראשונים, ולהפתעתו שבה החבילה להיות קלה יותר, שוב אפשר היה לשאת אותה, והוא הוציא שוב את ארבעת הכרכים שהיו לו, ושוב חש בכובד של הסט החסר, אבל נואש מזה ולקח את ששת הכרכים החדשים עם סרט העטיפה המידלדל ועלה לשלם.

המוכרת אמרה לו, "אני רואה שפירקת את החבילה. למה? למה לא שאלת? הרי אתם ממילא משלמים על כל העשר. כולם מנסים להתחכם", ויואל אמר, "איך זה ייתכן?", והמוכרת אמרה, "אחרת כולם היו עושים כמוך", ויואל אמר, "את יודעת מה, לא אכפת לי, תני לי חשבונית ותני לי כבר לצאת מכאן", והיא ענתה, פתאום בתחינה נואשת כמדומה, "אתה יכול עוד לרדת למטה לקחת את הארבע הראשונים, לָמָּה לך", ויואל אמר, "לא, לא רוצה, לא רוצה", וזעם גאה בו, והוא שילם יצא מן החנות ופּרוּסט, כלומר מה שנשאר ממנו, 60%, תחת בתי שחיו המיוזעים, שלושה ושלושה.

הוא ניגש לבית הקפה הסמוך וחיפש מקום לשבת, לא גלוי מדי, לא רועש מדי, אבל לא מצא. הכול היה גלוי, הכול היה רועש, הסטודנטים עם המחשבים הניידים שלהם תקתקו ותקתקו כעובדי מתפרה בסדנת יזע בלואר איסט סייד, גלשו ברעש ברשת, המוזיקה הנעימה כביכול הייתה טורדנית במידה שלא תיאמן, ועל הכול ניצח רעש מכונת האספרסו שגנחה ורתחה כקטר בשלהי המאה התשע עשרה בקו פטרבורג-דנייפרופטרובסק. יואל קם בלי להזמין, נטל את הפּרוּסטים שלו כפי שגברת ברומן רוסי אפשרי תיטול שישה כלבלבים ברצועותיהם ותפטיר בזעם מילה בצרפתית, מקום, מקום, אין מקום, המקום מפוּצץ, איפה אדם יכול לקרוא בשקט, התחיל ללכת לכיוון האוניברסיטה, חודר אל המבצר, חושב על הספרייה, אבל נזכר שהם גובים דמי כניסה, לא אשלם פְּרוּסטָה, חה, יצא לי פְּרוּסטָה, רצית לומר פְּרוּטָה ויצא לך פְּרוּסטָה, גם פְּרוּסטָה לא אשלם, צחק לעצמו, אך שוב חזר אליו הרוגז.

מרסל, כלומר מרסל פּרוּסט, ספג את הזיעה בחירוק שיניים. חתך לדשא, נשען על עץ, בליטה ננעצה בגבו, זז קצת, השמש חדרה מבעד לענפים, זז עוד קצת, לא נותנים לקרוא, אין תנאֵי קריאה, חריוני ציפור נשרו על "סדום ועמורה", והוא התחיל לצחוק, צחוק פרוע, מישהו מתנכל לי, מישהו לא מעוניין שהוא יקרא את פרוסט, וכל עוד תחזיק בספרים ובתקווה הנואלת לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד", אבל לקרוא כהלכה, ימשיכו להתעלל בך, חשב, אתה חייב לשמוט את הספרים, זה כמו יונה הנביא בספינה בלב ים, חייבים לזרוק אותם למים אחרת אתה והספרים תטבעו, אבל לא, לא אזרוק, רוצה לקרוא, רוצה לקרוא את פרוסט בשקט, רוצה שקט לקרוא, עורבים דילגו על הדשא כמטכסים עצה להתקפה, חשב ליידות בהם משהו, מה תיידה, ליידות את פּרוּסט בעורבים, הרי זה לא מכובד, בכל "בעקבות הזמן האבוד" אין ולוּ עורב אחד, נזכר ששמע פעם בהרצאה על "העורבים בספרות", זהו ספר נטול עורבים לגמרי, אין בו העורבים של קפקא ולא העורבים של אדגר אלן פו ולא העורבים של דוסטוייבסקי, אפשר לומר שזוהי גדולתו של מרסל פרוסט, אמר המרצה, שהוא הצליח להבריח את העורבים מן הספרות, ומישהו מהקהל קם כמי שדרכו על רגליו בנעליים מסומרות והעיר והתפרץ, הרי ההפך הוא הנכון, הרי אין פרק אצל פרוסט שאין בו עורב, ואם לא עורב הרי רמיזה לעורב, ובאופן כללי, טען המגיב, מהו כל הפרויקט של פרוסט אם לא עוֹרֵביזציה של הספרות, ravenization of literature, כשמו של הספר הנודע שכתב אותו מגיב שעל רגליו דרכו כביכול, ויואל יצא מן ההרצאה, כך נזכר עכשיו על הדשא מול בניין "שולמן", שם נערכה ההרצאה במסגרת כנס לרגל שבעים שנה לפטירת הסופר תחת הכותרת "פרוסט היהודי", אז גם שוּנה כזכור שמו של רחוב המלך ג'ורג' בתל אביב לרחוב מרסל פרוסט, ובאותה הזדמנות שונה גם שמו של רחוב דיזנגוף לרחוב פרנץ קפקא, אך השינוי לא נקלט, נסו נא לשלוח מכתב על פי הכתובת המתוקנת, המכתב יחזור כלעומת שבא וקנס מטעם רשות הדואר יושת עליכם כחוק, ואתם שלא תשלמו את הקנס, תמצאו את רכושכם מעוקל ואת עצמכם בבית המעצר אבו כּבּיר בשהות שלאחר עשרים וארבע שעות תביא אתכם אל סף הייאוש ולא מן הנמנע שֶאף אל ניסיון התאבדות, כושל אף הוא. יואל פתח את הספר, לא את הספר הראשון עדיין, לעת עתה הוא רק בבחינת מְעיין, לא "קורא" אלא "מעיין", וקרא, כלומר עיין, במספר מילים מתוך פתיחת הכרך החמישי של התרגום לעברית. "ציוצי הבוקר של הציפורים היו לצנינים בעיני פרנסואז. הקפּיץ אותה כל דיבור של ה'עוזרות'; הציקו לה ההתרוצצויות שלהן, היא שאלה את עצמה מה זה שָם; במלים אחרות, עברנו דירה", והוא שמע את הציפורים שקיננו או שהו סתם על העץ שעל גזעו נשען, ולפתע, בבת אחת, היה נדמה לו שבּועה הוקמה סביבו, בועה שקופה ומעורפלת, ושאור צהוב הוטל עליו ועל העץ, והוא שמע את ציפורי העץ שלו כאילו מגיחות מתוך הספר, או שמא חלפו הציפורים שעל העץ מעל ראשו וצללו אל הדפים, והוא הוצף במשהו שלא יכול היה לכנותו בשם, והוא נזכר בלאה, שהתגשמה מתוך הספר, והפכה לפרנסואז, שיואל לא ידע כלל מי היא, ולא הצליח להיזכר, כלומר הוא לא יכול היה להיזכר, הרי הוא לא קרא את זה, אף פעם לא. אבל חל בו ריכוז גמור עכשיו, והמשפט הזה, שהיה כל כך יפה, כל כך תם, הוא לא ראה אפילו מה שֵם הספר שבידו, ואצבעו הייתה תחובה בספר כאצבע של פסנתרן על קליד, חזק, ופרנסואז הפכה, רק עבורו ורק לרגע, ללאה שלו שנפטרה לפני שלושים שנה, כל המרווח נמחק כלא היה לרגע קט, כל עוד האצבע שעל הדף תחבר אותו לפרנסואז הוא יתחבר אליה גם, והוא קרא, ציוצי הבוקר של הציפורים היו לצנינים בעיני לאה זיסו, וראה אותה יורדת מן המיטה באור הראשון של הבוקר, ושמע את הציפורים ואת רחשן, והיא ניגשה אל כד המים הלבן שעמד על השידה ונטלה מעט במצקת המרק ושתתה, כפי שהייתה עושה מדי בוקר בבוקרו, והסיטה את הווילון קצת ואור אפור ורך לאין שיעור חדר לחדר פנימה ונח גם על פניו של יואל ההולך ומתעורר, עוד לא היה שש בבוקר, והיא אמרה, ספק אליו ספק בלחש, ציוץ הציפורים הוא לצנינים בעיני, יואל, אני לא מבינה את ההתפעלות מהציוץ הזה, זו לא מוזיקה של בוקר אלא המולה ועסק גדול, להתעורר לציוץ הציפורים נשמע לי כמו להתעורר באולם הבורסה לניירות ערך. אני רוצה לבדוק שוב את הדירה ההיא של אתמול, בבניין החדש, הגיע הזמן שנעבור מכאן כבר, אני אגש לבדוק שוב, אתה רוצה לבוא איתי? אבל יואל לא רצה לשמוע מזה עכשיו, הוא שמע אותן מצייצות ובלי כל ספק משוחחות זו עם זו, עונות זו לזו, והיה מובן לשיחת הציפורים הזו, לא, לא הייתה זו מוזיקה אלא דיבור דווקא, פעם קרוב ופעם רחוק. אני אחזור לחנות ואחפש ספרים על שפת הציפורים, חשב, הרי ברור שהן אומרות –, והוא רצה לקום מהמיטה ולגשת אל לאה, להניח את כפות ידיו על כתונת הלילה שלה, כלומר על כתפיה, אבל הוא לא קם, ועצם את עיניו וחזר לישון, וכשהתעורר היה כבר אור מלא, והווילון היה פתוח, והטלפון צלצל וצלצל, והוא לא ענה ורצה לישון עוד, אבל הטלפון לא הרפה, ועוד ועוד צלצל, עד שהרים ושאג, כן, מי, מי, מי זה שם על הבוקר, וקול שקט מאוד, כמעט בלתי נשמע, בישר לו שֶ, ואז שתיקה נפלה, והוא צנח אל המיטה וקול אמר לו, מן הצד כביכול, "זה קרה", ואל מוחו שעטה כרכבת משא חלודה וכבדה המעלית הדוהרת בתוך הפיר כמו רכבת תחתית הנוסעת במאונך הנושאת נוסעת אחת, מראֶה אשתו לוחצת ולוחצת על כפתור ה"עצור" בבניין החדש משהבינה, כפי שאכן קרה, שמשהו השתבש, ואיך תאמר את זה לאמיל, רק זה העסיק אותו, איך להגיד, באיזה טון, האם מיד כשייכנס הביתה או ללכת לבית ספר, רק על זה חשב, מה תאמר לו כשיחזור מבית הספר, ופרנסואז הצטנפה בתא הדוהר הצונח הצולל וקיוותה לנס, לעצירה, וחשבה על אמיל ועל תיק כיתה א' בצבע תכלת שקנתה לו רק לפני חודשיים, ואז רק על התיק, הצילו, הוא צעק, צעק בקול, הצילו, הצילו.

בית הספר, 3 קטעים

המורה למתמטיקה

המורה למתמטיקה נכנס לכיתה  ואמר: הבוקר שכחתי הכול. את פעולות החשבון. חילוק ארוך. חיבור, חיסור. שכחתי את לוח הכפל. אפילו את המספרים. אני זוכר את המספר חמש בלבד. אבל אני לא מסוגל לכתוב אותו או לחשב בעזרתו. חמש. חמש. חמש. מאוד מוזר. אני יודע שהייתי פעם המורה למתמטיקה. שעל הלוח, בְּגירים, פתרתי משוואות ותרגילים. כל זה נגמר היום בבוקר. חשבתי לא לבוא בכלל. חשבתי לא לקום, לשכב עוד במיטה. חשבתי על המוות. אני בן ארבעים. עוד כמה רגעים, אמרתי לאשתי, עוד כמה רגעים זה יעבור. אני אשכב ואחכה. חמש דקות ודי, אמרתי לה. אבל כלל לא ידעתי כמה זה חמש דקות. תגידו לי אַתם, אמר אל הכיתה ההמומה, תגידו לי אַתם בבקשה, כמה אַתם, הילדים, וכמה המורה למתמטיקה.

המשך קריאת הפוסט "בית הספר, 3 קטעים"

הרופא הזקן

היה אצלנו בנתניה רופא זקן, רופא משפחה היה, רופא כללי, רופא פנימי, בכל השמות האלה קראו לו, ושֵם ממש לא היה לו, קראו לו הרופא הזקן, הרופא הפנימי, אמרו: אני חולה, אלך לרופא הפנימי, אלך לרופא הזקן, גַש לרופא המשפחה, וכך היה, היינו ניגשים לרופא המשפחה, רופא המשפחה הזקן, ועל הדלת שבקומת הקרקע היה כתוב לא שמו אלא המילה האחת: רופא, ושם היה יושב ומחכה לנו, לא היה צריך לקבוע תור מפני שלא היו לו חולים, רק המשפחה שלנו עוד הייתה ניגשת אליו מתוך נאמנות, שעלתה לנו שוב ושוב בבריאותנו, אבל הוא היה בן-עיירה, וקרוב משפחה, "זה סבא שלך בעצם", אמרה לי אמי, "זה כמעט סבא שלך, אתה חייב לראות אותו גם אם אתה בריא לגמרי, אחרת מעיפים אותו מהקופה". איני זוכר אם בקופת חולים הייתה הקליניקה, לא, לא ייתכן, הייתה זו דירת מגורים פשוטה, דירתו, ברחוב הרצל, ולא היה בה שום דבר, הייתה ממש דירה ריקה, היה שם רק בלון חמצן חלוד בקרן זווית, ורק מיטת חולים הייתה באחד החדרים, וכיסאו של הרופא, ותיקייה גדולה בה נשמרו תולדות מחלותינו, וכוס ובה עשרות מקלות גרון מעץ וגם פטיש-ברכיים מעורר חלחלה. והייתה לו כמובן חותמת, לרופא המשפחה, והוא היה מטביע ומטביע במרשמים וחותם בעט נובע ותולש. רק דבר אחד בלתי מוסבר היה בקליניקה הזו, והוא תמונה, רישום, רישום שהיה תלוי על הקיר, ואני זוכר שהיה זה רישום של אריה, אריה שקוע בשינה. רק לפני כמה שנים גיליתי כי את הרישום יצר פיטר פול רובנס, ובקטלוג אכן היה כתוב כי הרישום מצוי באוסף פרטי בנתניה. אני מניח כי האריה של רופא המשפחה שלנו היה הרישום המקורי של רובנס. כששאלתי את אבי על זה אמר לי, "כמובן, לא המצאת את האריה. למען האמת, הוא נתן לי אותו במתנה", אמר. "הוא כל הזמן היה נותן דברים, היינו החולים היחידים שלו. הוא הביא אותם מבלגיה מגולגלים בשפורפָרות". "בשפורפרות"?, רציתי לשאול, אבל אמרתי, "את מי?", ואבי אמר, "מה 'את מי'. את האריה הישֵן". "אז איפה הוא?", שאלתי בדריכות. "איפה שׂמת אותו?". "האריה?", תמה אבי. "הרי הוא אצלך מזמן. אתה לא זוכר? תליתי אותו אצלך, מעל לשולחן הכתיבה שלך, ביום שעברתם לדירה החדשה, לדירה הזו שלכם, בקומה מאתיים. לא יכולתם לעלות יותר גבוה? הרי אתה יודע שיש לי פחד מעלית-עולָה. אתה יודע שאני צריך חצי-יום כדי להגיע אליכם לדלת. ולפעמים הגֶרֶם-מדרגות חסום בארגזים שלך ואני לא מצליח לעבור". הוא השתתק. "אתה יודע", אמר, "הרופא-משפחה עוד חי. הוא בדיוק היום שאל עליך. אם אתה בריא. הוא שאל למה אתה לא בא אליו יותר". -"ומה אמרת לו?". -"אמרתי לו את האמת".

צ'אק

לפני שלושים שנה היה שחקן ראשי בכמה וכמה סרטי פעולה נחותים. הוא היה מרביץ ויורה. לפעמים הרביץ וירה בשחקנים מן המזרח הרחוק ולפעמים בלבנים. לפעמים ירה בשחורים ולפעמים במוסלמים. לפעמים ירה ביהודים שמנים ולפעמים בנשים יפות שהסתירו בנרתיקן אקדח. אחרי שלושים או חמישים סרטים כבר לא הבחין ביניהם. הוא היה בא לכמה ימי צילומים, הבמאי היה ממלמל כמה מילים על עלילת הסרט, הוא היה מרביץ להם ואז יורה בהם. ברוב סרטיו אף לא טרח לצפות. אביו, מבית האבות במיאמי, היה מתקשר מעת לעת, כששידרו בטלוויזיה סרט שלו. אבל הוא הבין שאביו מתבלבל ומשבח אותו על סרטים של צ'אק נוריס או סטיבן סיגָל. הוא גילה זאת כשאביו תמה מדוע גידל קוקו קטן ומדוע צבע את שיערו לשחור. "זה בשביל התפקיד", אמר לאביו. גם שמו הוא צ'אק.

כיום הוא עובד בשביל ערוץ הקניות של תחנת טלוויזיה במדינת ויסקונסין. הוא צריך למכור קוצצי מזון. לצדו מלהקים כוכבניות פורנו לשעבר. תפקידה הוא להתלהב מביצועי המכשיר במחוות מוגזמות. הבמאים אינם יודעים שׂובעה. "עוד, עוד", אומרים לה. "תדמייני שזהו אדוננו המושיע בכבודו ובעצמו. אנחנו משווקים כאן חוויה דתית". מטפטפים נוזל לעיניה והן דומעות ומבריקות. היא מניחה את הקוצץ על השולחן ובתוכו חצי בצל, ובכמה מכות מאומצות במקצת הופכת אותו לשבבים קטנים.

תפקידו שלו הוא להישאר רגוע, סמכותי. הוא משלב את זרועותיו החזקות ומסתכל בה. אומרים לו לדמיין שהוא עומד מול בני הכנופיה החמושה ההיא, מ"דם, יזע וקליעים" המפורסם שלו. תמיד זוכרים לו את "דם, יזע וקליעים". גם אביו הקליט את זה. בבית האבות במיאמי צופים בזה מדי כמה ימים. בעוד היא מתלהבת, עליו להישאר קשוח ושתקן. אחרי שהיא קוצצת חצאי בצלים, לקראת שיא הסרטון, מגיע תורו. נותנים לו תפוח אדמה מוצק. היא מקלפת לו. המצלמה אז מציצה אל מחשׂופה. הוא שם אותו מתחת למכשיר, מישיר מבט למצלמה, ובידו החזקה, יד שחנקה עשרות, אם לא מאות אויבים, הוא אז מנחית. הכוכבניות אוספת את החתיכות ומטגנת צ'יפס. היא לא יכולה לעצור בעד דמעותיה. הם כבר מכרו מאתיים אלף קוצצים. גם לצבא.

הוא עושה חיל. אחרי סרטים רבים כל כך שאיש לא צפה בהם, מזהים אותו. אפילו פעם צעקו לו, "קְצוֹץ אותו, גבר", כמו שאומרת לו הכוכבנית בתשדיר. והוא איקדח כף יד ובחיוך ירה בהם. את ההצעות להשתתף בתפקידי אורח בכמה סרטי פעולה חדשים הוא דוחה בעקביות. הוא קָץ ברצח ובאלימות. הוא לא רוצה לשחות יותר בדם חפים מלאכותי, הוא לא רוצה יותר לשרוף בתי קרטון על יושביהם, הוא לא רוצה יותר לזרוק רימון לתוך מקלט, הוא לא רוצה יותר לירות עם טיל-כתף בהליקופטר שנושא פצועים. מספיק. והוא מניח את שפופרת הטלפון, מותיר בעבר השני עוד מפיק מאוכזב. והוא ניגש אל המטבח. יש לו מיטב כלי הבישול. אולי מאתיים קוצצים אסף כבר. וסירים. וסכינים חדות. והוא מביט בירקות העגולים והטריים, והוא נותן אגרוף למקרר.