זכות פלאים

ב'אבות דרבי נתן' (זמן חיבורו בערך בין שנת 700 ל-900 לספירה) מובא, בין שאר מדרשים על פרשת גן עדן, המדרש הבא:

כיוון שבא [אדם הראשון] לעת ערב, ראה את העולם כלפי מַעֲרָב שמחשיך ובא. אמר: אוי לי, כי בשביל שסרחתי הקדוש ברוך הוא מחשיך עלי את העולם. והוא [לא ידע] שכּן דרך העולם. לשחרית, כיוון שראה העולם שמאיר ובא למזרח, שמח שמחה גדולה (א, ח).

אדם הראשון מגיע לערב היורד הראשון – ונבהל. הוא בטוח שסוף העולם מגיע. בצדק. אפשר לדמיין את זה. יורד חושך אחרי ששעות ארוכות לא היה חושך וידעת רק אור. למה אפשר לדמות את זה? למוות עצמו? אבל כאן כל העולם נדמה כגוסס. הוא רק נברא, וכבר נראה שהכול נעלם. והוא מאשים את עצמו. למחרת, כשעולה האור (ושימו לב שהמדרש אינו אומר דבר על איך עבר עליו הלילה; מה חשב למראה הכוכבים או הירח; היו אלו ודאי שמַים אדירים) – הוא שוב שמח. הוא אינו מבין עדיין שכך "דרך העולם", שזו מחזוריות, ושהלילה אינו עונש. בגרסה המוקדמת יותר של המדרש, זאת המופיעה בתלמוד הבבלי (עבודה זרה ח, ע"א) יש גם תיאור של הלילה הזה ופרט אינטימי יפה ש'אבות דרבי נתן' משמיט, להערכתי בהיותו נוטה לצניעות קיצונית ("אל תלך בשוק זה ואל תיכנס במבוי זה, שזונה יש שם נאה ומשובחת" ועוד כהנה וכהנה. ב, ז):

יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמַים. היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיוון שעלה עמוד השחר אמר: מנהגו של עולם.

 בגרסת התלמוד, אדם – עם חווה מולו, יושבים בלילה ובוכים ביחד מתחת לשביל החלב. הם יודעים (איך?) על "תוהו ובוהו" ומזהים בין הלילה שנפל עליהם ובין המצב ההוא, שקדם להם.

חשבתי על המדרש הזה כמפתח טוב להבנת שירה. המבט של אדם הראשון בערב היורד, בשני המקורות, מתואר כרגע של אימה. הוא רואה את הערב וחושב על משהו טוטלי. "מחשיך עלי את העולם", "יחזור עולם לתוהו ובוהו". האמת, שיש להתקנא באדם הראשון. הוא חוֹוה את הלילה (=העולם) כפשוטו ובמלוא עוצמתו, שאנו כבר שכחנו מרוב רגילוּת, מרוב "מנהגו של עולם". הוא רואה את העולם לא כ"מנהג" שגור, אלא כחד-פעמיות מהדהדת. הוא מבין שלילה זה עניין רציני. שלילה הוא קְצה האינסוף החשוך. הוא צודק לגמרי בפחד מחזרה ל"תוהו ובוהו", מפני שהלילה הוא באמת חזרה לשם, חזרה אל החיבור לחלל הריק שבו אנו שטים כגרגר אבק זניח.

כתיבת שירה דומה לפעמים לרגעי התַבהלה או השמחה של אדם הראשון. ברגע בהלה כתב אבן גבירול את "ראה שמש", וברגע שמחה כתב משה אבן עזרא את "כתנות פסים לבש הגן". וכך כתב יעקב שטיינברג: "המשורר, הרואה כל דבר כאילו הוא שלו, קונה לעצמו זכות פלאים להיות בבת אחת אדם יחידי ואדם ראשון בעולם" ("השוּרה"). שטיינברג תופס את השילוב המיוחד של רגעי השירה – שילוב של ראשוניות – ולבדוּת. הדבר הקשה בשירה כטקסט הנכתב עבור קורא הוא בדיוק הפרדוקס שבשילוב הזה: איך דבר ראשוני יכול להיקרא בשנית מבלי שיחדל להיות ראשוני? ואיך דבר שיסודו ברגע של "לבדוּת" יכול להפוך לתקשורת עם זולת, כלומר לקריאה?

ואכן לרוב זה לא קורא. הראשוני נותר כמוס בעצמו, ראשוני רק לכותבו, ולא הופך לנחלתו של הזולת. שוב שטיינברג: "רוב השורות נשארות בשבילנו זרות פחות או יותר, הן נשמעות לאוזנינו כמוצָא שפתיים של אנשים זרים". איני יודע מה גורם לשיר או לשורת שיר לחרוג מהכלל הזה ולהפוך לא ל"מוצא שפתיים של אנשים זרים", אלא לדבר הפוך, שהוא אולי "מוצָא השפתיים שלך-עצמך, הקורא". כלומר לקרוא משהו שבעצם נהיה דיבורך-שלך (=אתה) תוך כדי קריאתו; בין אם הוא שלך כי הוא קרוב אליך מלכתחילה, ובין אם הוא שלך כי אתה נעשה שלו, מתקדם אליו, תוך כדי השהייה במחיצתו, כמו אוויר של מקום חדש שרק הגעת וכבר הוא בריאותייך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להגשים את החלום

37CA702A-62A4-4EBE-AD6F-2EABCBF629D2

  • ישנו החלום הזה, שהולכים עירומים ברחובות. לפרסם ספר שירה זה להגשים את החלום הזה.
  • הרבה שעונים יש במערכת השמש. כבר בבראשית רבה זה מתואר. המדידות לא מדויקות, אבל העיקרון נכון: "עַד שֶׁלֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת. מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָן דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת. יֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לְי"ב חֹדֶשׁ, כְּגוֹן כּוֹכָב חַמָּה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, וְהִיא לְבָנָה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהוּא צֶדֶק. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים שָׁנָה, וְהוּא שַׁבְּתָי. חוּץ מִן כּוֹכָב נֹגַהּ וּמַאְדִּים, שֶׁאֵין גּוֹמְרִין הִלּוּכָן אֶלָּא לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה". כך גם בחיים: יש דברים שנעשים כל יום, ויש דברים שנעשים אחת לזמן רב. במדרש הזה חושבים שככל שזה לאט יותר זה סימן לבעיה. לפני החטא "הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת". אולי האטיות היא תולדה של איזה חטא (כלפי עצמך), אצלי זה לקח 17 שנה מספר שירה אחד לשני. הספר הראשון שפרסמתי ב"אבן חושן" יצא ב-1999 והוא היה החמישי בסדרת ספרי המקור של ההוצאה. הספר החדש הוא הספר המאה בסדרה.
  • 17 שנה הוא מחזור הזמן של כמה מיני ציקדות. את זה אני יודע משירת הייקו. יש ציקדות שממתינות 17 שנה באדמה, ואז מגיחות ממנה, שרות בקול מחריש אוזניים ואז מתות ונושרות לאדמה כחומר דומם.
  • הספר הזה יצא באותה שנה עם רומן שכתבתי ועם ספר שתרגמתי (גארי הותם). זה כמו לראות בשמַים את הירח וכוכב שביט. הם שניהם בהווה, אבל אחד נע במחזורים קצרים של חודש, ואחד עשוי להופיע פעם במאות שנים. התהליכים הנפשיים של מחזור בן 17 שנה שונים מאוד מאלו של תהליכים של 6-8 חודשים (התרגום) או של שלוש שנים (הרומן). אני חושב שזה מאוד ניכר בטקסטים, אבל שאחרים יגידו.
comet2014q1_beletsky_1080
Image Credit & Copyright: Yuri Beletsky (Las Campanas Observatory, Carnegie Institution)
  • חלק גדול משירי הספר נכתב בבית או ממש בקרבתו, בעיקר בשדרות סמטס, וחלק אחר דווקא רחוק מאוד, בשטחים הפתוחים של מסצ'וסטס וסביבתה, לפני שלוש שנים. קייפ קוד, מישורי אילינוי, אגם ווֹלדן, הר וושינגטון, ורמונט. העלים החלודים, השלג הראשון, מֵי האגם הצלולים שצללתי בהם בעיניים פקוחות. הייתי שם ארבעה חודשים, חודשיים וחצי לבד. לאט-לאט המקום מחלחל ונכנס פנימה ומאפשר לך לבטא אותו. שירה היא עניין של עולם פנימי, אבל העצים אינם "בחוץ", גם לא המים. "'וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה' (בראשית ב, ה): כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין עִם הַבְּרִיּוֹת" (בראשית רבה יג, ב).
46E237C9-AE6D-4E4A-968E-FA72AFE6F2B6
הר וושינגטון
  • מכונת ההטבעה שהכינה את עטיפת הספר היא מעין סמל של תהליך הכתיבה-קריאה. יש לה זרועות מתכת ארוכות ודקות כמו רגלי חסידה. היא לוקחת את הקרטון ומעבירה אותו למכבש. המכבש יורד ומטביע את גלופת הטקסט הצבועה, זרועות ארוכות מן הצד השני לוקחות את העטיפה ומוציאות. איש בקרת-האיכות מביט לרגע בטקסט ושומט אותו. ככה זה: אתה לוקח דף חלק, ומשהו מלמעלה, לא ממש מתוכךָ, מטביע עליו מילים. אתה רק יד לזה. פתאום הן מופיעות שם. הרף עין לפני כן לא היה שם כלום. ואתה מעביר את זה הלאה, ומישהו שדומה לך – גם לו יש שלוש זרועות חסידה ארוכות – לוקח את זה, מביט, שומט. ולפעמים הוא שומט את זה פנימה.
  • תודה לליאת קפלן שערכה, לעוזי אגסי שעיצב להפליא, הפיק והוציא לאור, למאיר אפלפלד שיצר את התחריטים, לעמית בן יהודה ("גופנה") שניקד, עימד והציע אותיות, למארג' גולדווטר מה-Israel Institute (קרן שוסטרמן) ששלחה אותי, למרות התנגדותי, לניו-אינגלנד, ולאנשי דפוס כתר שהכניסו הכול, כולל את עצמם, למכונות. כשראיתי את הרגליים מגיחות ממכונת הדפוס הבנתי את הדבר הפשוט: אדם נמצא בתוך הספר שלו.
  • תודה לישראל אלירז ז"ל שנתן לי את הכותרת לספר – שורה משיר שלו.

IMG_2857

[נכתב בבוקר צאת הספר 'אלה כרגע חיי', בהוצאת 'אבן חושן'. את הספר אפשר כרגע להשיג ישירות בהוצאה (בהנחה): בקישור, או בטלפון/פקס/מייל האלו. אפשר גם באינדיבוק. בהמשך יגיע לחנויות.]

File_001

הודעה על ספר הייקו חדש בתרגומי — ירח חסר: הייקו בעברית

את ההייקו של גארי הותם פגשתי באחד ממבחרי ההייקו באנגלית. היו בו מאות משוררים, חלקם נהדרים. אבל משהו בטון של משורר זה משך אותי יותר מאחרים: סוג מסוים של יובש, חסכנות חסכנית יותר מהנורמה של הז’אנר. התחלתי לחפש את ספריו ובסופו של דבר גם להתכתב עם המשורר. דיבר אל לבי שיר כמו בְּכָל הֲפוּגָה בָּרוּחַ […]

באמצעות הודעה על ספר הייקו חדש בהוצאתנו — ירח חסר: הייקו בעברית

לזכר משה דור (1932-2016). תרגום

רוברט בליי

מאנגלית: משה דור (מתוך "הליקון" 102)

דברים לחשוב עליהם

 

חֲשֹׁב בִּדְרָכִים שֶׁבָּהֶן לֹא חָשַׁבְתָּ מֵעוֹדְךָ לְפָנִים.

אִם מְצַלְצֵל הַטֶּלֶפוֹן, חֲשֹׁב עָלָיו כְּעַל נוֹשֵׂא מֶסֶר

גָּדוֹל מִכָּל מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ מֵעוֹדְךָ,

נִרְחָב יוֹתֵר מִמֵּאָה שׁוּרוֹת שֶׁל יֵיטְס.

 

חֲשֹׁב שֶׁמִּישֶׁהוּ עָלוּל לְהָבִיא דֹּב לְדֶלֶת בֵּיתְךָ,

אוּלַי פָּצוּעַ וּמְטֹרָף; אוֹ חֲשֹׁב שֶׁאַיַּל־צָפוֹן

הִתְרוֹמֵם וְיָצָא מֵהָאֲגַם, וְאוּלַי הוּא נוֹשֵׂא עַל תּוֹעָפוֹת קַרְנָיו

יַלְדּוֹן יוֹצֵא חֲלָצֶיךָ שֶׁלֹּא רָאִיתָ אוֹתוֹ מֵעוֹדְךָ.

 

כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ מַקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת, חֲשֹׁב שֶׁהוּא עוֹמֵד

לָתֵת לְךָ מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל: לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁנִּסְלַח לְךָ,

אוֹ שֶׁאֵין צֹרֶךְ לַעֲבֹד כָּל הַזְּמַן, אוֹ שֶׁנִּתְקַבְּלָה

הַחְלָטָה שֶׁאִם תִּשְׁכַּב עַל יְצוּעֲךָ אִישׁ לֹא יָמוּת.

המסרק

*

פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן

מַסְרֵק הָעֵץ שֶׁל אִמִּי

בְּיוֹם אַזְכָּרָתָהּ

 

אביב 1989

סן פרנסיסקו

 

(מיטסו סוזוקי, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך הספר החדש, "ליל טל", הוצאת קשב)

להמשיך לקרוא "המסרק"

3

אֵוָה קִילְפִּי

(מפינית: רמי סערי, מתוך "הליקון" 105)

 

*

שְׁלֹשָׁה מַהְפְּכָנִים סוּדָנִים

הוּצְאוּ לַהוֹרֵג בִּירִיָּה הַיּוֹם אַחַר־הַצָּהֳרַיִם,

אָמְרוּ בְּדִיּוּק כְּשֶׁחָתַכְתִּי

אֶת הַבֵּיצָה שֶׁטִּגַּנְתִּי לַאֲרוּחַת־הָעֶרֶב, אַחַת מִשָּׁלֹשׁ.

אֲפִלּוּ לֶאֱכֹל בְּשֶׁקֶט אִי־אֶפְשָׁר, יָכֹלְתִּי לַחְשֹׁב.

אֲבָל לֹא חָשַׁבְתִּי.

שָׁלֹשׁ הוּא מִסְפָּר מַבְעִית.

הַדַּעַת תּוֹפֶשֶׂת אוֹתוֹ טוֹב יוֹתֵר מִטֶּבַח הֲמוֹנִי.

 

רנה מגריט
רנה מגריט