געיית הגשם

Constable, John; Rainstorm over the Sea; Royal Academy of Arts / Photographer: John Hammond

את הגשמים שירדו עלינו לאחרונה אפשר לתפוס כמשאב: מי שתיה, מים לחקלאות. אבל עבור כמה מאתנו הגשם אינו רק מצרך, אלא מצב רוח. יש הלוך נפש מיוחד שעולה בתוכנו כשיורדים הגשמים הראשונים. כאילו משהו צומח בפנים ומגיב לממטרים ולשינוי באוויר, כמו פטריות. קל להתעלם מזה ולחזור לאקלים המבוקר של מכוניות ומשרדים. אבל היו אנשים רבים במרוצת הדורות שהגשם הביא אותם לעצירה.

ביטוי יפה לכך אנו מוצאים בתפילה, המשלבת גשם ותחייה: "מחייה מתים אתה, רב להושיע, מַשיב הרוח ומוריד הגשם". ובתלמוד נאמר, "מתוך ששקולה (ירידת הגשמים) כתחיית המתים, לפיכך קבעוה (עם ברכת) תחיית המתים". גם מי שאינו מאמין שמתים יכולים לחזור יוכל להבין את ההתרגשות של ימי גשמים שבהם, אחרי ימי החום הממושכים, נרחץ העולם. והרחצה הזאת אינה רק של עלים, מדרכות ומכוניות, אלא רחצת הלב. מי שיוצא ממנהרת שטיפת המכוניות ומרגיש שהמכונית נוסעת טוב יותר יודע על מה אני מדבר.

כדי להיות מסוגל לחוש את הגשם בלב יש צורך בשירה. בלי שירה, גשם הוא לרוב אחד משלושה דברים: משאב, דבר סתמי, או מטרד. שירה היא דרך לחיות מתוך השתדלות לא להניח לשום דבר בעולם להיות רק משאב, רק מטרד, ובמיוחד לא רק סתמי. אילו הייתי צריך לנסח "אני מאמין" לשירה הייתי עושה זאת בארבע מילים: "שום דבר אינו סתמי". ללכת בדרך השירה זה להניח שבכל דבר יכולים להימצא משמעות, יופי, עניין, מסתורין, חשיבות.

אין צורך להיבהל. להניח שהשירה היא דרך לחיות מתוך רצון לא להניח לשום דבר בעולם להיות סתמי אין פירושו שאכן כל יום, כל רגע, נחוש כך. אבל משמעות הדבר שזאת תהיה תמיד אפשרות אמיתית של חיינו, וכאפשרות היא תהיה זמינה כל יום, בכל רגע של היום, בכל מקום, מול הציור הכי יפה כמו ליד פח האשפה. הליכה בדרך השירה משמעה הכרה באפשרות של הופעת דבר-מה חשוב בכל רגע, מעבר לכל פינה, מכל חלון של כל אוטובוס.

שלמה אבן גבירול, המשורר היהודי-ספרדי שאת שנת האלף להולדתו אנו מציינים בימים אלה, ראה ענני גשם וכתב: "עָבֵי שְׁחָקִים כַּשְׁוָרִים גָעוּ / כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ".

המילים מתארות ענני גשם ורעמים. בלשון התלמוד תואר מצב כזה בביטוי נהדר – "נתקשרו שמים בעבים", כאילו העננים מסתבכים בקשרים זה בתוך זה עד שכל הרקיע ארוג בהם.

העננים של השמים, אומרת השורה, געו כשוורים. כולנו ראינו השבוע עננים ושמענו רעמים. אך רק המשורר הזה ראה שוורים ושמע געייה. אין הכוונה שהוא אכן ראה ושמע את זה. האוזניים שלו ידעו להבדיל בין קול געייה וקול רעם ובין שור וענן. אבל אבן גבירול החליט ששום דבר אינו סתמי; הוא רצה לחיות בעולם שבו "סתם" עננים ורעמים יכולים להיות דבר מופלא. הוא הפך את סופת הרעמים שיכולה היתה להיות סתמית או מטרידה למעין מיצג שמימי, שבּו עננים, שאולי הזכירו לו בצורתם בקר, משמיעים רעם שאפשר לדמיין אותו כגעייה. כי אם הענן דומה לשור, הקול שהוא משמיע חייב להיות מוּ.

מדוע גועים השוורים בשמים? "כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ". "סתיו", בלשון המקרא, שבה משתמש אבן גבירול, משמעו בלשוננו "חורף". החורף זועף. כועס על משהו. פניו רעות, כלומר כעוסות. החורף זועף (אבל למה? זאת שאלה שמרחפת מעל השיר), וזאת הסיבה לגעיית השוורים הגבוהים. החורף, בדמיונו של המשורר, הוא הרועה את השוורים, והם מגיבים בגעייתם לכעסו. זאת געייה מפוחדת, ואבן גבירול חומל על העננים!

אבן גבירול ידע כמו כולנו שאין שוורים בשמים. אבל הוא הבין את מה שניסח יוּנג אחרי כמעט אלף שנה: "הנשמה יוצרת מציאוּת מדי יום". רוב הזמן אנו חיים, ובעצם כל הזמן, בדמיון. המהמרים, התיירים, הצופים בסרטים, הארוגים ברשתות החברתיות – כל אלה חיים בדמיון, ואת זה קל להבין. אבל למען האמת אנו חיים כל הזמן בדמיון, פשוט כי אין לנו גישה לעולם "האמיתי". אנו נוגעים בצלע הר ומגדירים אותו כמוצק ויציב פשוט כי חושינו ותודעתנו מעבירים לנו מידע מסונן. האטוֹמים באבן נמצאים בתנועה כל הזמן, וגם מבחינה גיאולוגית, אילו היינו יכולים להריץ את תולדות כדור הארץ בהילוך מהיר היינו רואים שההר עולה מתוך הים ואז נשחק ונעלם. אנו מדמיינים את נייחות ההר, אבל ההר "באמת" דומה יותר לגל גדול בים, שעולה ויורד; הוא פשוט עושה את זה לאט מאוד. כך, לקרקע שמתחת לרגלינו אנו מתייחסים כ"קרקע מוצקה" ומדברים על לרדת ל"קרקע המציאות", אך קרקע המציאות דוהרת במהירות של 108 אלף קמ"ש סביב השמש.

לאור זה אפשר להבין בני אדם, כמו אבן גבירול, שמכירים בתיווכו המתמיד של הדמיון ואף מרחיבים אותו ביחס לכל העולם. המשוררים יודעים שהמילים הן משחק, ורק כמשחק הן עניין רציני: כמו רצינות של שחקני שחמט, כדורגל או תיאטרון. ברור שענן אינו שור, אבל ברור לא פחות שהרבה יותר נפלא להרים ראש אל עננים, ברחוב אבן גבירול החפוּר בתל אביב, ולהיזכר בשוורים הגועים האלה מתחת למטריה. שורה כזאת יכולה להציל את השעה, שיר יכול להציל יום שלם, והשירה יכולה להציל את החיים.  

מה פירוש להציל? שלכמה רגעים שׂמת לב לעולם, לעננים במקרה זה. שלרגע מסוים שמחת בעולם, אהבת את העולם, פחדת מהעולם. אבל לא היית אדיש לו. ראית בו משהו כמו שור מעופף. והשוורים בשיר לא "מסתירים" את העננים. הם מחבּרים אותנו אליהם טוב יותר, ממש כמו שפסקול טוב של סרט לא מסתיר את הסרט אלא מעבּה אותו, משפר אותו, נותן לו משמעות.

ללכת בדרך השירה פירושו לאסוף ולהפנים שורות כאלה, ויותר חשוב, ללמוד משורות כאלה איך ללכת בעולם. אחרי השורה של אבן גבירול כל סופת רעמים תוכל להזכיר לנו עדר של שוורים גועים או משהו דומה. פחות חשוב אם נכתוב בעצמנו או לא. העיקר שהיינו בהתכוונות לכתוב שיר, וזה אומר שהיינו שם, שראינו, ששמענו, שהרחנו, שנגענו.

כאלף שנה אחרי הגשם של אבן גבירול, בסצנה מסרטו של ג'ים ג'רמוּש "פָּטֶרסוֹן" (2016), קוראת תלמידת בית ספר (סטֶרלינג גֶ'רינס), שיר שכתבה וכותרתו Water Falls (בשתי מילים) לפטרסון, נהג האוטובוס (אדם דרייבר) שהוא משורר נסתר בעצמו. בתרגום ניסיתי לתפוס את כפל המשמעות, החיוני לשיר ולסרט, בין Waterfalls, מפלים, ו-Water Falls, מים נופלים.

ג'ים ג'רמוּש / מים נופלים כמו מפּלים

מַיִם נוֹפְלִים כְּמוֹ מַפָּלִים מֵהָאֲוִיר הַבָּהִיר

נוֹפְלִים כְּשֵׂעָר

נוֹפְלִים עַל כְּתֵפָיִם שֶׁל יַלְדָּה צְעִירָה;

מַיִם נוֹפְלִים

יוֹצְרִים שְׁלוּלִיוֹת בָּאַסְפַלְט,

מַרְאוֹת עֲכוּרוֹת וּבָהֶן עֲנָנִים וּבִנְיָנִים

נוֹפְלִים עַל גַּג בֵּיתִי

נוֹפְלִים עַל אִמִּי וְעַל שְׂעָרִי:

רֹב הָאֲנָשִׁים קוֹרְאִים לָזֶה גֶּשֶׁם

הנערה מקריאה את השיר לפטרסון במהלך פגישה אקראית קצרה. הוא משגיח עליה והיא מלמדת אותו, בבלי דעת, שגם השירה שהוא כותב ראויה, מפני שזהו שיר שגם הוא יכול היה לכתוב. כשהם נפרדים היא מצביעה על אחותה התאומה ואומרת "זו אחותי. אנחנו תאומות". אבל אפשר גם לשמוע כאילו אמרה "זו אחותי", ובנפרד "אנחנו (אני ואתה) תאומים". בין שני המשוררים מונח דלי בתוך דלי: מפגש ותאומוּת בדימוי פשוט, שירי.

ייתכן שהם לא ייפגשו שוב, אך לאחר פגישתם הוא הולך ומדקלם כמה מן השורות של השיר שזה עתה שמע. השיר ירד אליו כמו הגשם אל המשוררת הצעירה. הגשם המשיך את חייו כשיר אצל הנערה; עתה שיר הגשם נספג אצל הנהג, והוא מעביר את השיר אלינו.

השיר, ששונה בסגנונו מהשורה של אבן גבירול, נובע מאותו מבט: מבט בשמי החורף שמניח, או יודע, ששום דבר אינו סתמי. גם הנערה נדהמת מכך שגשם הוא מים שיורדים מהשמים. כולנו יודעים זאת, אבל שכחנו עד כמה זה מוזר, למשל, שכמעט 80% ממי הגשמים שיורדים על האדמה מקורם באוקיינוסים המלוחים. המים בשיר דומים לשיער גולש; הם יוצרים שלוליות בכביש, הופכים אספלט למשהו עכור-צלול שמשקף את העיר ("בניינים") אבל גם את העננים: השלוליות משקפות את מקורן, את "אִמן מולידתן". הגשם נופל גם על המשוררת הצעירה והיא נרטבת בגשם שהשיר שלה יוצר. היא מרטיבה גם את אמה, אולי בבקשת קִרבה, אולי בכעס.

המשפט האחרון בשיר, "רֹב הָאֲנָשִׁים קוֹרְאִים לָזֶה גֶּשֶׁם", חשוב. הוא נוגע בלב העניין, ומבהיר בפשטות רבה את מהות ההליכה בדרך השירה: רוב האנשים קורים למפלים מן השמים, היוצרים בבואות עננים על אספלט ונובעים ממחזור מים מורכב – "גשם"; רוב האנשים קוראים לכוכב בוער המצוי במרחק 150 מיליון ק"מ ומייצר בכל שניה יותר אנרגיה ממה שיצר המין האנושי כולו בכל שנות קיומו – "שמש"; רוב האנשים קוראים לסוג יצור שקיים לפחות 50 מיליון שנה, בוקע מביצה בגודל ראש סיכה, מגדיל את משקלו לפעמים פי אלף, מתכנס לתוך עצמו במין קופסה וממיס את איבריו למעין מרק סמיך ואז בוקע מעצמו כיצור שונה לחלוטין – "פרפר". כל המילים האלה, גשם, שמש, פרפר, ואלפי המילים האחרות, אינן שגויות: אבל הן משלות אותנו לחשוב שאנו מבינים. המילים שימושיות, אבל הן משכיחות מאתנו את המורכבות האינסופית של ההוויה שמאחוריהן. השירה מנסה להשתמש במילים רגילות באופן שימזער את נזקי השִכחה הזאת.

משוררת, אם היא ראויה לשמה, אינה חלק מ"רֹב הָאֲנָשִׁים" הנזכרים בשיר. ולכן יש גאווה גדולה בלחיות בדרך השירה, בלי קשר למצב בהוצאות ובחנויות הספרים. המשוררת שונה מרוב האנשים בכך שהיא שומרת לעצמה את האפשרות לא להסתפק בעולם סתמי ובמילים רגילות, שאומרות מעט מאוד, מעט מדי. היא רואה דברים בעולם ומשתמשת במילים רגילות באופנים לא רגילים. לכן, לחיות בלי שירה אינו ויתור זניח. לחיות בלי שירה משמעו לראות את סרט העולם בלי פסקול.   

+

[פורסם בנובמבר 2021 במוסף "הארץ"]

לרשימה קודמת על "פטרסון"

קרבת משפחה

מאת אורסולה ק' לה גווין

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

~

בּוֹעֵר לְאַט מְאֹד, עֵץ הַיַּעַר הַגָּדוֹל

עוֹמֵד בַּקָּרַחַת הַקְּטַנָּה שֶׁל הַשֶּׁלֶג

שֶׁנָּמַס סְבִיבוֹ מִכֹּחַ הַחֹם הֶעָדִין

הַמְּמֻשָּׁךְ, שֶׁל הֲוָיָתוֹ, וּמִכֹּחַ רְצוֹנוֹ לִהְיוֹת

שֹׁרֶשׁ, גֶּזַע, עָנָף, עָלֶה, וְלָדַעַת

אֲפֵלַת אֲדָמָה, אוֹר שֶׁמֶשׁ, מַגַּע רוּחַ, שִׁירַת צִפּוֹר.

חַסְרֵי שֹׁרָשִׁים וְחַסְרֵי מְנוּחָה וְחַמֵּי דָּם אָנוּ

לוֹהֲטִים בְּלֶהָבָה הַמְּעַוֶּרֶת אוֹתָנוּ מִלִּרְאוֹת

אֶת הָאֵשׁ הָאִטִּית, הַגְּבוֹהָה, הַיְּדִידוּתִית, שֶׁל חַיִּים

חֲזָקִים עַכְשָׁו כְּפִי שֶׁהָיוּ בַּשְּׁתִיל, שְׁתֵּי מֵאוֹת שָׁנִים קֹדֶם.

***

קאנו סאנסטסו (יפן), 1646, השזיף העתיק, צבע, דיו, זהב ועלה זהב על נייר, 485×175 ס"מ, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. לחצו להגדלות

מזיגת היין (ר'אזל)

מזיגת היין (ר'אזל) / רודריק טאונלי

מאנגלית: דרור בורשטיין

הָאוֹר חוֹתֵך מִבַּעַד אֳרָנִים אֶל הָעוֹלָם.

עָרִים זוֹקְפוֹת אֶת שִׁדְרָתָן אֶל הָעוֹלָם.

כָּל הַדְּבָרִים – הֵדִים. הַחֶבֶל נַעֲשָׂה יְאוֹר.

הַיְּאוֹר נוֹשֵׂא אֶת כָּל מָה שֶׁזּוֹהֵר אֶל הָעוֹלָם.

הִתְרַכֵּז, חֲפֹר בִּפְנִים. עֲדֹר בְּמַעֲבָר-הָרִים-צַר שֶׁל הָאַהֲבָה.

הָבֵא אֶת הַמַּחֲצָב מֵהַמִּכְרוֹת אֶל הָעוֹלָם.

אַתָּה קוֹלִי, עֵינַי, רַגְלַי, יָדַי.

הַזְרֵק אֶת מְשַׁכְּכֵי הַכְּאֵבִים שֶׁלִּי אֶל הָעוֹלָם.

כָּל הַדְּבָרִים – סִימָן. זַמֵּר, חָבֵר גָּבוֹהַּ.

מְזֹג אֶת יֵין הַמִּסְתּוֹרִין אֶל הָעוֹלָם.

שָׁעָה אֲנִי בָהּ

בהוצאת הספרים הזעירה שאני מעורב בה, ספרי ירח חסר, הופיע ספר חדש. לטובת רושמי תולדות הספרות העברית (שירה ופרוזה גם יחד), נראה לי שראוי לציין את הפסיק הזה ברצף של קורות ספרותנו. זהו רגע שבו ז'אנר מסוים "נקלט". כמובן שאין רגע אחד כזה, ומדובר בתהליכים ארוכים יותר, אבל בספר הזה יש כשלושים כותבים (את רובם ככולם איני מכיר) שכותבים בסוגות היפניות העתיקות של הייקו והייבון (פרוזה של הייקו; שילוב של פרוזה קצרה והייקו).

ז'אנר אינו רק עניין צורני (מספר שורות, מספר הברות, וכדומה). הוא סוג מסוים של הרגשת-עולם. ז'אנר הוא צורה שמתאימה לתדר מסוים בנסיבות מסוימות. קשה להגדיר תדרים, אבל אולי שורת שיר של שמואל הנגיד מלפני כאלף שנה תתאים: "אֵין לִי בְּעוֹלָם לְבַד שָׁעָה אֲנִי בָהּ, וְהִיא / תַּעְמֹד כְּרֶגַע – וְאַחַר כֵּן כְּעָב נָסְעָה." אני מביא את השורה גם כדי לומר שרגישות ההייקו אינה עניין יפני דווקא. שמואל הנגיד, בספרד, אדם שהיה איש-מעשה ומעורב מאוד בהיסטוריה (גם הצבאית) של תקופתו ידע שבסופו של דבר כל מה שיש לו הוא הרגע שהוא בתוכו, "שעה [ש]אני בה", והשעה הזו כמו נעצרת לרגע, ואז חולפת כענן. ולפעמים, כמו ענן גשם ("עב"), היא ממטירה משהו.

הטקסטים בספר הזה הם מִמטרים של "שעות", במובן של רגעים, שנשים ואנשים היו בהן במצב של "אני בה": הם היו בתוך השעה, בתוך הרגע. איני מכיר כמעט אף אחד מן הכותבים אבל אני יכול לחזור ולהיות בשעות האלו איתם, או במקומם. היות שהנגיד מסר לנו ענן, הנה שיר אחד מן הספר, מאת ענבל קליינר:

שְׂחִיַּת גַּב                         

פִּסָּה נִתֶּקֶת מֵעָנָן

נִצְמֶדֶת לְאַחֵר        

כל אחד יכול להבין את זה, כל אחד יכול להיות בזה, גם אם אינו יודע לשחות: לפנינו התבוננות בעננים, משהו שעובר מענן לענן, או ענן מענן שהופך לענן; אבל המשוררת משתתפת בתנועה הזאת, לא רק צופה בה: היא שוחה, נעה במקביל לתנועת העננים; מעבר לזה, היא נמצאת במים, והמים האלה, יכול להיות, היו פעם בתוך עננים בעצמם, כך שההבדל והמרחק בין העננים והמים הוא לא הבדל גדול; וכל השיר הזה ניתק מן המשוררת ומגיע אל הקורא ממש כמו תמונת העננים – מסירה של חומרי תודעה מראש לראש.

המשוררת לא יכולה לכתוב בזמן השחייה ואפשר ממש לחוש את המילים רוצות להיזכר, לא להתפוגג, לא להיות "וְאַחַר כֵּן כְּעָב נָסְעָה" ונעלמה. אנו, כקוראים, כמו מחזיקים עבורה את המילים ששטות על המים, מתחת לשמים.

הספר מלא ברגעים כאלה. ולכן הוא ספר נחוץ. שחייה בים או בבריכה, אחרי השיר הקטן הזה, עשויה להיות משהו קצת אחר. אולי לא תראי ענן אלא דג, או מפרשׂ, או קצף גל, או ציפורים בנדידתן. לא משנה. השעה תהיה "שָׁעָה אֲנִי בָהּ". ושעה מצטרפת לשעה. מה שאנו קוראים "חיינו" הוא סך השעות האלה.

לעת עתה, מבחר הייקו והייבון 2020-2021, ערכה: ליאת קפלן, ספרי ירח חסר 2021

קונסטבל, אטיוד של עננים עם עצים בצד ימין, 1821,
Royal Academy of Arts

ביתן העגור הצהוב

צוֵאי חוּ (סין, 772-846)

=============================

לא-תרגום, בעקבות תרגומו של פרנסואה צֶ'נג

=============================

הַקַּדְמוֹנִים רוֹכְבִים | עוֹזְבִים עַל גַּב עָגוּר צָהֹב

עַכְשָׁו מָקוֹם זֶה רֵיק | וּשְׁמוֹ בִּיתָן "עָגוּר צָהֹב"

עָגוּר צָהֹב עָזַב | אַף פַּעַם לֹא יָשׁוּב

עָנָן לָבָן אֶלֶף שָׁנָה | דּוֹאֶה רָחוֹק שָׁלֵו

שְׁקִיעָה נָהָר בָּהִיר בָּהִיר | עֲצֵי הָאן-יָאנְג

צְמָחִים נִיחוֹחַ שֶׁפַע | אִי הַתֻּכִּיִּים

שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ הַמּוֹלֶדֶת | הֵיכָן הִיא בַּנִּמְצָא?

גַּלִּים שֶׁל עֲרָפֶל עַל הַנָּהָר | לָאִישׁ עַצְבוּת אֵינְסוֹף

==================================

שיה יונג, ביתן העגור הצהוב, סביבות 1350 (שושלת יואן), מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. שימו לב לטקסט (לא השיר המובא כאן) המרחף בחלל העולם, קל/כבד כמו הביתן. לחצו פעמיים להגדלה

~~

יוּ שׁוּאַן-גִ'י (סין, חיה בערך בין השנים 840–868)

לא-תרגום בעקבות דיוויד הינטון

פִּרְחֵי אָבִיב וִירֵחֵי הַסְּתָו חוֹמְקִים כֹּה בְּקַלּוּת אֶל תּוֹךְ שִׁירִים.

יָמִים יָפִים, לֵילוֹת צְלוּלִים כִּבְדֹלַח, בְּנֵי-אַלְמָוֶת. מִתְפַּזְּרִים.

בְּלֹא תַּכְלִית פָּתַחְתִּי אֶת תְּרִיסַי אֶל הָרֵיקוּת

וְהֶעֱבַרְתִּי מִטָּתִי לְכָאן. עַתָּה אֲנִי נִרְדֶּמֶת מוּל הָרִים.

סו שי (המאה ה-11), סלע ועץ, קטע ממגילה

~

יוּ שׁוּאַן-גִ'י (סין, חיה בערך בין השנים 840–868)

לא-תרגום בעקבות דיוויד הינטון

עָלֵי הָאֶדֶר צוֹבְעִים אֶלֶף עֲנָפִים וּמְמַלְּאִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים.

מִפְרְשֵׂי הָעֶרֶב זוֹחֲלִים עַל בָּבוּאָה טְבוּעָה שֶׁל גֶּשֶׁר.

בְּגַעְגּוּעַי אֵלֶיךָ לִבִּי הִנּוֹ נָהָר

זוֹרֵם מִזְרָחָה יוֹם וְלַיְלָה – אַף פַּעַם לֹא חָדֵל. לֹא נֶעֱצָר.

פְּרֵדָה

יוּ שׁוּאַן-גִ'י (סין, חיה בערך בין השנים 840–868)

לא-תרגום בעקבות דיוויד הינטון

_

_

_

בְּכָל אוֹתָם לֵילוֹת מְעֻדָּנִים, שָׁם בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה, בָּעִיר, בִּלְבָבוֹת טוֹבִים,

קְרוֹבִים, אַף פַּעַם לֹא שִׁעַרְתִּי שֶׁאֲהוּבִי הַצַּח יֵלֵךְ לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר.

עַכְשָׁו, נִים וְלֹא נִים, אֵינִי אוֹמֶרֶת כְּלוּם עַל עֲנָנִים שֶׁנִּסְחָפִים לְמִי-יוֹדַעַת-אֵיפֹה.

הַמְּנוֹרָה עוֹמֶמֶת. עָשׁ פֶּרֶא מְפַרְפֵּר.

דוּ מוּ

דוּ מוּ (סין, 803–853)

שני לא-תרגומים בעקבות דיוויד הינטון

נִשְׁלָח לַמֶּרְחַקִּים

עֲנָנִים מֵעַל הָרֵי הָאִזְמַרְגָּד בַּקָּצֶה הֲכִי רָחוֹק שֶׁל הַמֶּרְחָק.

בִּבְהִירוּת הַלַּיְלָה קוֹל אֶחָד בִּלְבַד – זֹאת לְחִישַׁת הַשֶּׁלֶג.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ מַחְשָׁבוֹת עָלֶיךָ עַל פְּנֵי אֶלֶף קִילוֹמֶטְרִים מוּאָרֵי יָרֵח:

קְרַעִים שֶׁל אוֹר לְאֹרֶךְ נְהָרוֹת בִּנְקִיקִים בַּעֲרָפֶל בְּגֶשֶׁם מְמֻשָּׁךְ.

אֲנָפוֹת

גְּלִימוֹת שֶׁל שֶׁלֶג, צִיצוֹת שֶׁל שֶׁלֶג, מַקּוֹרִים שֶׁל תְּכֵלֶת עֲשׂוּיֵי אִיחָד,

וְהֵן לוֹכְדוֹת דָּגִים בִּנְחַלִים, בַּצֵּל. אַחַר כָּךְ נִבְהָלוֹת לְמַעְלָה

וְעָפוֹת, יוֹצְאוֹת מִבֵּין הָרֵי הָאִזְמַרְגָּד לַמֶּרְחַקִּים הַמּוּאָרִים.

בְּרוּחַ עֶרֶב עֵץ אַגָּס מָלֵא פְּרָחִים, וְהֵם עָפִים, נוֹשְׁרִים.

צ'ו דינג, הרים בקיץ, בערך 1050, 45.4 × 115.3 ס"מ, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק [לחצו להגדלה]

אהה! (הערה על הסרט 'פטרסון')

מאז צפיתי לראשונה בסרט לפני כארבע שנים אני חוזר שוב ושוב לסצנת הסיום של הסרט "פטרסון" (במאי: ג'ים ג'רמוש, 2016). היא פשוטה מאוד – שיחה קצרה בין שני אנשים (בגילומם של אדם דרייבר ומסטושי נגסה) שנפגשו לרגע ותיכף ייפרדו. חשבתי שהסצנה הזאת, והסרט כולו, יכולים לעזור אולי למישהו בתקופה זו. אני מצרף כאן את הסצנה. מי שטרם צפה בסרט כדאי לו שיעשה זאת לפני קריאת המשך הדברים.

זה סרט ששמו כשם נהג אוטובוס ששמו כשם העיר שבה הוא נולד ומתגורר (פטרסון, ניו ג'רזי) וכך בראש האוטובוס שהוא נוהג מתנוסס שמו; שם העיר הוא גם שם ספר שירה מאת ויליאם קרלוס ויליאמס, שאף הוא התגורר שם; כאילו לא די בכך, שם המשפחה של השחקן הראשי הוא "נהג". אם כן, עיר, אוטובוס, ספר שירה, אדם – כהיבטים שונים של אותו דבר.

בסצנת הסיום, פטרסון, שאיבד את כל מה שכּתב, יושב לבדו מול מפל. גבר יפני מתיישב לצדו ומוציא ספר שירה (גינוני הנימוס והאנגלית המשובשת הם מלאכת מחשבת). הספר הוא "פטרסון" הנ"ל של ויליאמס, במהדורה דו-לשונית.

זה שהדמות הזאת יפנית זה כל כך לא צפוי אך בדיעבד כל כך מתבקש. הדמות חייבת להיות יפנית מפני שוויליאם קרלוס ויליאמס, כמו רבים מבני דורו במערב הושפעו עמוקות מהשירה היפנית (והסינית), ועכשיו, בסרט, נסגר מעגל בכך שמשורר יפני מגיע במיוחד לעירו הנידחת בניו ג'רזי. בלי כל התלהמות השירה מוצגת ככוח חובק עולם, כוח סמוי אבל חזק, שמשנה תודעות של אנשים ומזיז אותם על פני האדמה. הגשר שכמו מחבר את שניהם בסצנה הוא סמלי מאוד.

לחיצת היד, שחושפת שתי אצבעות צמודות בפלסטר, אומרת את זה. השניים הם לרגע שתי אצבעות כאלה, של יד אחת. השירה יוצרת זוגות. כותב וקורא, קורא וקורא. כמו בכף היד, זה לפעמים חיבור כאוּב. הכאב מחזק את לחיצת היד. גם הגשר שכמו מחבר את ראשיהם וניכר כשהם מצולמים מאחור עובד כך, מחבר אחד ואחד. השירה היא חיבור של מקומות רחוקים כמו אוסקה ופטרסון. גם התרגום חשוב כאן. בלי תרגום מפגש כזה לא היה מתקיים כי ו"ק ויליאמס לא ידע יפנית.

לפנינו שני משוררים (אחד מכחיש את היותו כזה!) שמתחברים עמוקות בלי לקרוא זה את שירת רעהו. אבל נוצר ביניהם חיבור – גשר – מכוח שירתו של ויליאמס והשירה בכלל. זהו חיבור הרבה יותר עמוק מהבדלים לאומיים ותרבותיים חיצוניים.

אגב, ברור שהיפני מזהה את היותו של האיש (שהוא אינו יודע ששמו פטרסון! איך היה מגיב היפני אילו פטרסון היה אומר לו מה שמו?). כיצד? ראשית, כי הוא אדם במאה ה-21 שיושב בשקט ומסתכל במפל. זה כבר מחשיד אותו. 90% שאדם שמסתכל בימינו במפל לזמן ממושך הוא אמן או משורר. הוודאות נהיית מלאה כי האדם הזה גם מזהה את שמו של משורר (ויליאמס). וכל זה הוא תת-טקסט של הסצנה.

היפני אומר "אני נושם שירה", וזה משפט שאי אפשר לשכוח. פטרסון לא מגלה ליפני שגם הוא נושם את אותו אוויר. זה יפה מאוד. אילו היה אומר "גם אני" זה היה קיטש. פטרסון מנסה להמעיט בערכו ואומר שהוא "רק נהג אוטובוס". אבל היפני לא נותן לו לקבּע את עצמו במחשבה ובהרגשה שנהג אוטובוס זה משהו חסר-ערך. הוא מתפעל ואומר שלהיות נהג אוטובוס זה "פואטי מאוד". לשֵם השוואה הוא מביא דוגמה אחרת, של הצייר ז'אן דובופה, שעבד כמטאורולוג על מגדל אייפל; פרט זה לקוח מ״נפטה״, שיר של פרנק או׳הרה.

פטרסון לא רואה את הדמיון בין עבודתו לעבודת המטאורולוג, אבל היפני מנסה לומר לו שלהיות נהג אוטובוס בעיר שספר שירה קרוי על שמה וצמח מתוכה משמעו לחיות בתוך מרחב שירי. זה דומה לחיזוי מזג אוויר ממרחב המגדל. נהג האוטובוס הוא חזאי של "מזג האוויר" האנושי בעיר, מקשיב לאנשים, משוטט ברכבו ברחובות, מבחין בשינויים קטנים, בתנועת העננים, בשיחות, במוזרויות קטנות במסלול הקבוע. חלון האוטובוס שלו הוא כמו עין פקוחה גדולה, תמימה. האוטובוס הוא גלגול מקורי ומרתק של דמות "המשוטט".

וזה גם מה שהסרט הזה יכול להציע, במיוחד היום. הוא מציע את השירה כתשומת לב לחיי היומיום. לכן השירה בסרט היא דרך חיים יומיומית יותר משהיא טקסט מודפס וכרוך, והרס כתב-היד שמתואר בו אינו מכריע. השירה מתרחשת בראש ובראשונה בדממת הנוֹכְחוּת היומיומית שלפני המילים, ב"שלב" שני במחברות ובפנקסים; ב"שלב שלישי", אם היא תודפס ותפורסם יהיה זה בונוס, בבחינת מתנה לזולת (שעשויה להביאו לאותו "שלב ראשון", וחוזר חלילה). אבל השירה לפני הכול גואלת את היומיום של הכותב. ולכן ראוי שכּל אדם יהיה משורר של חייו – שישים לב לחייו, ואולי גם יכתוב הערות לעצמו כמיטב סגנונו, אחרת זה יתפוגג. זאת המשמעות של "לנשום שירה" – להיות נוכח בחייך (שכמובן חורגים מגבולות הגוף שלך), לשים אליהם לב מדי פעם, כמה פעמים ביום. השירה צריכה להיות הז'אנר הנפוץ ביותר, פעולה שגרתית כמו נשימה.

מה פירוש לשים לב? לשים לב למה? כאן יש להזכיר את הקריאה "אהה!" שנשמעת כמה פעמים בדיאלוג. קריאה זו היא כל תורת השירה; להיות במצב שבו אתה משמיע אותה הרבה יותר חשוב מהבנת מטפורה, דימוי, חרוז, משקל. לא מן הנמנע שג'רמוש קרא את ספרו של קנת יסודה (1959) שממנו מצטט יואל הופמן במבוא ללאן נעלמו הקולות (מסדה 1980, עמ' 26-27. ההדגשה לא במקור):

כאשר אדם רואה, למשל, שקיעה מרהיבה או פרחים יפים, הוא, לעיתים, כה רווי אושר שהוא פשוט עומד דומם. מצב נפשי זה ניתן לכנותו מצב של "אהה!". המראה סוחף אותו עד כדי כך שהוא מודע רק לצורות, לצבעים, לצלילים… מגמתם של שירי ההייקו היא להביא רגע כזה.

עניינה של השירה הוא גילוי חוזר ונשנה של העולם. בסרט, היפני מבין שהאיש שלצדו מסתיר משהו. לא מסתיר באופן זדוני, אלא שיש בו סוד. הגילוי הזה של הסוד שבזולת מפעים ומשמח אותו, כי הוא מכיר את תחושת הגילוי; כך הוא חי ביחס לכל דבר. זאת המשמעות של "אני נושם שירה" – לא "אני קורא כל הזמן". עכשיו ה"אהה" אינו פרחים או שקיעה אלא קיומו של זולת על הספסל לצדו.

מכאן גם המחברת שהוא נותן לו במתנה. המחברת אומרת – כתוב את ה"אהה" שלך, את הסודות שלך. את הסודות שגילית היום בעולם. אין הכוונה לסודות סנסציוניים אלא לסוד מן הסוג של "שקיעה מרהיבה או פרחים יפים", כדברי יסודה, או סוד הציפורים החוצות את האוויר ליד גשר בסצנה שבסרט. או סוד האיש החולף עם כלב מאחורי פטרסון ממש בתחילת הסצנה (מעין כפילים שלו ושל כלבו שהוא אינו רואה). או סוד המפגש באיש מהקצה השני של העולם שקורא את הספר האהוב עליך ושכותרתו כשמך.

בדיעבד, המשורר היפני נסע לצד השני של העולם כדי לתת מחברת ריקה לזר, והמחברת הריקה היא שיאו של הסרט!

באדא שנרן (סין, סביבות 1700), דג

הסרט מסתיים בשיר על דג הכולל שורה מוזרה: "היית מעדיף להיות דג?" (את השירים בסרט כתב רון פדג'ט והם מובאים בכתב ידו היפה של אדם דרייבר, שכמובן גם קורא אותם). מה פירוש השורה על הדג? נדמה לי שהיא אומרת בפשטות: האם תרצה להיות מישהו אחר (דג ולא אדם)? וגם: האם תרצה לא לדבּר (כמו דג)? לא לכתוב? בהקשר של הסרט זאת שאלה חשובה, אבל לא רק בהקשר של הסרט. התשובה היא לא: אני רוצה להיות אני, ואני רוצה להביע את הקיום שלי, אם כבר אני כאן. שהדג יביע את קיומו בדרכו הייחודית.

נסיבות השנה האחרונה דחקו ודאי את כולנו למצב לא נוח – וכוונתי אפילו למי שלא חלה ולא היו חולים בסביבתו הקרובה. זה מצב שאפשר להתעלם ממנו בהסחות דעת (ותידרש הגברה של הסחות הדעת, כמידת המצוקה), אבל אפשר – וזה לא בשמַים – לקחת אותו לכיוון של השירה, לכיוון של תשומת לב לרגעי היום, כל יום. זה המפתח שמציע הסרט של ג'רמוש: מתוך עבודה שגרתית "משעממת" ורוטינה במסלול קבוע של קו אוטובוס מתגלים רגעי ה"אהה" ומתועדים. לא צריך להיות חבר באגודת המשוררים או להיות "משורר מקצועי" שמופיע בפסטיבלים כדי להיות משורר. אדרבא.

שום סגר לא יכול לבלום את הרגעים האלה, אפילו אם לא יוצאים מהבית.

%d בלוגרים אהבו את זה: