המסרק

*

פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן

מַסְרֵק הָעֵץ שֶׁל אִמִּי

בְּיוֹם אַזְכָּרָתָהּ

 

אביב 1989

סן פרנסיסקו

 

(מיטסו סוזוקי, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך הספר החדש, "ליל טל", הוצאת קשב)

המשך קריאת הפוסט "המסרק"

3

אֵוָה קִילְפִּי

(מפינית: רמי סערי, מתוך "הליקון" 105)

 

*

שְׁלֹשָׁה מַהְפְּכָנִים סוּדָנִים

הוּצְאוּ לַהוֹרֵג בִּירִיָּה הַיּוֹם אַחַר־הַצָּהֳרַיִם,

אָמְרוּ בְּדִיּוּק כְּשֶׁחָתַכְתִּי

אֶת הַבֵּיצָה שֶׁטִּגַּנְתִּי לַאֲרוּחַת־הָעֶרֶב, אַחַת מִשָּׁלֹשׁ.

אֲפִלּוּ לֶאֱכֹל בְּשֶׁקֶט אִי־אֶפְשָׁר, יָכֹלְתִּי לַחְשֹׁב.

אֲבָל לֹא חָשַׁבְתִּי.

שָׁלֹשׁ הוּא מִסְפָּר מַבְעִית.

הַדַּעַת תּוֹפֶשֶׂת אוֹתוֹ טוֹב יוֹתֵר מִטֶּבַח הֲמוֹנִי.

 

רנה מגריט
רנה מגריט

קריאה גדולה אל הפתוח

חדוה הרכבי, רָאנָא, שירים 2005-2012, הקיבוץ המאוחד, 2014

יש ברשותי שלושה עותקים של רָאנָא. את הראשון קיבלתי מההוצאה שאני רשום אצלה כנראה כמבקר ספרות, זכר לימים עברו; את השני קיבלתי מ"בית ביאליק" היות שאני אמור להשתתף בערב לכבוד הספר; את השלישי קיבלתי מהמשוררת עצמה עם הקדשה. עותק אחד נתתי כבר. הראשון שיבקש יקבל את העותק השני בדואר. את השלישי אשמור לעצמי, חי נפשי.

לא הייתי מזכיר זאת אילולי יש משהו בשפע הזה שכמו נובע במישרין מהספר עצמו. כשקראתי את הספר חשבתי, אחרי כמה עמודים, על ברליוז. הסימפוניה הפנטסטית במיוחד. השפע הזה שמתחיל וממשיך וממשיך בעוצמה פנימית, דמונית לפעמים, עד שהוא הופך לאיזה יש עצמאי שכמו מכפיל את עצמו מכוח עצמו. כמו שמש שאינה זקוקה לדלק מבחוץ אלא היא עצמה הדלק והמאור. וכמו אצל ברליוז תחושת המבנה או הלכידות היא מסוג אחר, לא גיאומטרי אלא מוזיקלי. החלקים מהדהדים זה את זה ומסתובבים סביב מרכז נעדר, כמו חגורת אסטרואידים מסביב לשמש שקופה. אני משתדל לא להפליג בדימויים. מה שאני מנסה לומר כאן הוא שהשירים עוסקים בדמות מרכזית אחת ופונים אליה, אבל הדמות הזאת נותרת שקופה וחסרה וחידתית ככל שקוראים עוד ועוד בספר. בלעדיה לא היו השירים נכתבים (גם השירים שבהם שְמה לא נזכר), אבל היא עצמה נסתרת שם במרכז. מכאן הממד הדתי של הספר: הפּנייה רבת העוצמה אל מישהו שהוא חשוב לגמרי – ונסתר לגמרי, בעת ובעונה אחת. מין קריאה גדולה אל הפתוח. אני מנסה לומר אולי שהספר הזה, ה"נָא" שלו, הוא ביסודו של דבר ספר תפילה ותחנונים. מין כתב-קודש יחיד של משהו מעין דת פרטית שכרגע יש לה מאמינה אחת (חדוה הרכבי), ותנ"ך שזה מקרוב נדפס.

הספר עולה לעוצמה מרבית עוד לפני השיר הראשון. כמו בסידור תפילה שכבר ריח הכריכה וְצִבְעָהּ והגופנים העתיקים מביאך אל סף בית המדרש. ראשית, הכותרת "רָאנָא". מה זה? שם פרטי? בעברית או בערבית? האם זה השֵם התמים "רנה" ששונתה צורתו? ואם כן, מה עושות שתי ה-א' לרינה שמשמעו בין היתר תפילה וגם שירה) התמים של השם? אני שומע בעיקר את ה"נא", את התחינה שעולה מן השֵם החדש. ולקריאת המוטו לספר, השיר "חיית הלילה" של אבות ישורון, אני שומע את "ראנא" (R,N,A) מהדהד בצליל מילים "הנוראה בנוראותיךָ" שֶבּו.

מכל מקום, הכותרת הטעונה (שמיכאל גורדון עיצב כמעין מראָה אטוּמה מרצדת, כְּסופה) מלווה בשיר הכואב והרועם של אבות ("אל תשליכני במערומים ובברקים וברעמים…"), ואז, ואנו עדיין לפני השיר הראשון, באה כותרת השער הראשון, שהיא קריאה עצומה, מעין "שמע ישראל" גדול: "כל המציאוּת אלי". לא פחות. הרי אפשר היה, כביכול, לסיים כאן את הספר וללכת הביתה ולהישכב על המיטה ולהסתכל בתקרה עד כניסת השבת.

אם לחזור לכותרת הספר, המבנה של הספר דומה לשורת מכתבים על מישהי ואליה. העניין הוא שלא ברור מיהי המישהי הזאת ומה טיבה. השירים מדברים שוב ושוב אל אותה "ראנא", בעשרות שירים (לפעמים בלי להכירה בשמה המפורש). אבל ריבוי הפניות לא מחדד ומבצר איזו דמות ברורה של זו שמדברים אליה ועליה, אלא להיפך, מפרק אותה לגורמים שונים, ובסופו של דבר הופך את ראנא למי שאין לה דמות הגוף, לאישיות שהיא רחבה ומורכבת מכדי להיכלא באיזו מסגרת ביוגרפית. לפעמים ראנא היא מי שאפשר לחבק אותה בדמעות (שיר 6), לפעמים היא דמות חלום (7), לפעמים היא לובשת את דמותה של "חית הלילה" עצמה (10), ודווקא בכך נחשפת מהותה יותר מבשירים אחרים; לפעמים היא שתיקה מוחלטת (12), לפעמים היא "קול מנוסֶה, מאופּק, צלול כמו ים זך, על בקבוקים ריקים" (12, בהמשך), ולפעמים היא הופכת לכלבת-חלל, כלומר לחיית-לילה (133). זה ספר עם הרבה קול, אבל בלי שום רעש.

מורנדי

"אני זוכרת ציפור שנרדמה בצד של החושך" (22). אם אפשר, אניח ליד הפסוק הזה את שֵם מבחר השירים של חדוה, "ציפור שבפנים עומדת בחוץ". ולא ברור אם ראנא בפנים או בחוץ. היא מוגדרת, אולי, על ידי הימצאותה מעבר לחלוקה הזאת. "הדמות האחרת זאת הדמות". זו חדוה מדברת אל ראנא, אבל אולי זאת ראנא מדברת לעצמה, דרך חדוה, בספר. זה לא משנה. יש איזה קול שמדבר כאן. שמתחנן "עני לי". האם המשוררת מבקשת מענה? האם המענה מבוקש ממנה, על ידי קול המדבר אליה מעברה השני של דלת-הדף?

כמו המוזיקה, הקולות בספר הזה, מקהלה שהיא גם קול אחד בלבד (כמו קולות כל הזמרים המצויים בראשו של ברליוז: "הָעַיִן הַדּוֹמַעַת הִיא הַרְבֵּה כְּלֵי נְגִינָה", 151) עומדים, עצמאיים, מין יקום, או גלקסיה. את הספר הזה כדאי לנסות לקרוא בקול, ואי אפשר לעשות זאת מבלי לאבד את הקול. אך מי שיעשה זאת, ולוּ באופן חלקי, ייצא מצדו השני רטוב כולו, כמי שטובל בעומק. עמ' 110: "נִזְכַּרְתִּי בִּמְצוּלַת הַיָּם צָפָה עַל שֻׁלְחָן הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי". זה ספר שיובש דפיו אינו אלא למראית עין. זהו חוף ים שאין בו מציל, ונכנסים למים כי יודעים שהם-הם ההצלה.

קן

כאן נעצר ישוע לרגע

בדרך לאתר שבּו

יקרה – זה כבר ידוע –

הגרוע מכּל

שמעון ניצב עליו

אוחז בזרוע הצלב

בשתי ידיים

כטבוע הנאחז בקרש אחרון

*

זרועות הצלב ארוכות

ויוצאות מגבולות הציור

הצלב הזה כמדומה

הוא צומת דרכים

שמתחיל כאן

אך נשלח הלאה

ללא גבול וקץ

לכיוון כל האופקים

כמעין שמש

המאירה ומראה

איך מבעד לרגליו

של שמעון

ובין הצלב

וגלימתו של הנידון

רוחשת פעילות

*

אנשים

סוסים

ידיים

*

קטנים כל כך

ועם זאת

תמיד על יד

*

ובכל זאת

לפתע

כמו זנב מתוך גוף של סנאי

כאותו זה שראיתי כאן

רוכן ושותה משלולית

מגיח מגוף הנידון

בד ורוד כהה

כמפל הנשבר אל סלעים

מתקפל ונשפך

אל האדמה

*

למחרת אני חושב

באוטובוס מקרי בעיר זרה

על הצללים המכונסים בתוכו

לשעה קלה

כבתוך קן

*

פעם חלמתי

עמדתי

למרגלות הר געש

והלבה זרמה

והגיעה

עד קצות אצבעותי

*

הצייר

מנסה לאחוז

ברגע הזה

שכן מיד לאחריו

יקום הכורע

יזדקף שמעון

נסתלק גם אנו

מן הציור

נמשיך בצעדה

נותיר

את המפל

מאחור

*

קרוע

נטוש

מגואל בדם

*

*

*Alonso Cano, 1635-7, Christ Bearing the Cross, wORCESTER aRT mUSEUM, 1635-37

*

11.10.13, המוזיאון לאמנות, ווסטר, מסצ'וסטס. מול ציורו של אלונסו קאנו "ישוע נושא את הצלב" (1635-37)

אורם

 ~

בְּצֵל הטירה

הפרחים נסגרו

זמן רב לפני הערב

(דאג המרכלד)

 ~

ערפל של ערב בשדה

בְּשֶׁקֶט הכלב בא

לקחת אותי הביתה

(רוברט ספיס)

 ~

מעלית ריקה

נפתחת

נסגרת

(ג'ק קיין)

 ~

דממת חדר הַמְתָּנָה

ליבת תפוח

בתוך מאפרה

(גארי הותם)

 ~

העיתון של אתמול

במושב שלצדי –

הרכבת תופסת תאוצה

(גארי הותם)

~

קפה

בכוס קרטון

רחוק  מהבית

(גארי הותם)

 ~

השמש מציתה רכס רחוק  עוד אחד

(ג'ון וילס)

~

 קופסת מסמרים

על המדף בַּצְּרִיף

הקור

(ג'ון וילס)

 ~

הַמַּרְאָה מתערפלת

שֵׁם שנכתב מזמן

מופיע מחדש, חיוור

(רוד וילמוט)

 ~

לילכים לבנים

בטרם זריחה

אורם

(וירג'יניה בריידי יאנג)

 ~

עצבוּת אמצע חורף

היא מדליקה אורות

בבית-הבובות שלה

(לורן אליס האר)

 ~

עשים באו

סביב לאור האחד שהושאר,

שנשכח, דולק

(מרטין שיה)

 ~

הלילה הארוך

של בובות החייטים –

שלג נופל

(מרטין שיה)

 ~

מבחר מתוך Haiku in English: The First Hundred Years, Kacian, Rowlnd, Burns (eds.), Norton 2013. תרגום: ד"ב.

אדוארד הופר, 1918-19, החלון הפתוח, תחריט, מוזיאון ויטני, ניו יורק
אדוארד הופר, 1918-19, החלון הפתוח, תחריט, מוזיאון ויטני, ניו יורק

דבק (מילה על עדי עסיס)

 

לפעמים הדברים שכתובים בספרים דולפים החוצה אל המציאות שמסביבם. אדם כותב על אהובה בדויה ופוגש אותה אחרי כמה ימים בהשקת הספר. הוא מספר לה את זה, היא לא מאמינה לו, חושבת שזה טריק של חיזור; מישהו כותב על זכיה גדולה בפיס ואחרי כמה ימים מפסיד את כל כספו.

דבר דומה קרה עם הספר החדש בסדרת ספרי השירה של "הליקון" – ספרו של עדי עסיס, "ילד". השליש הראשון של הספר הוא מחזור שירה שעניינו בני זוג וילד שמסרב לבוא. יש זריקות, וטיפולים, והפלה היא תמיד הפחד. המציאות הזו יכולה להסביר גם את המבנה של המחזור הזה, מעין גישושים שיריים שכל אחד מהם מגיע ממקום אחר, בטון מעט שונה, פעם כך ופעם אחרת, פעם בארה"ב ופעם פה, כמהמר שמנסה בכל פעם מספר אחר על הרולטה.

והנה, הספר הודפס לפני כשבועיים. ציפיתי לעותקים הראשונים, אבל לידתו הראשונה של הספר היתה לידת הפלה. כל עטיפות המהדורה הראשונה הודבקו באופן שגוי, והיה צורך להדפיס את הכול מהתחלה. לקח לי קצת זמן להבין למה הידיעה על הדבק השגוי מטרידה אותי יותר מהסביר. זו הייתה תקלה טכנית סימבולית. הרי הרפיפוּת, חשבתי, הרי על זה בדיוק השליש הראשון של הספר. מה שאנו קוראים בדיבור היומיומי היריון ש"נתפס" או לא. מכונות הכריכייה עשו לספר ג'סטה אופראית. הם יצרו לו רחם ההולם את תוכנו. משל למה הדבר דומה, לספר על כסף שהיה נעטף, בטעות, בשטרות גדולים.

*

בַּחֲלוֹמִי אַתָּה

תִּינֹקֶת

מְלֻפֶּפֶת סָדִין

עַל מִטַּת בֵּית חוֹלִים,

שְׂעָרָהּ שָׁחוֹר מְקֻרְזָל

הַקִּירוֹת עֲרֻמִּים, שֶׁמֶשׁ

לְבָנָה

*

יש בספר של עדי עסיס עוד שני חלקים. החלק השני הופך לגמרי את הפואטיקה של הראשון. אם הראשון הוא מהוסס ומתייחס ל"סיפור" של ילד ממשי-נעדר (שככל שהוא נעדר הולכים ואוהבים אותו יותר – הוריו שלא יהיו אך גם הקוראים) הרי שהחלק השני מגשים את היעדרו של הילד בכך שהוא מציג תודעה "ילדית" קיימת של משורר. אין להבין את "ילדית" כפשוטו – הכוונה לפריעה של התודעה, שיש לה ניחוח ניאו-דאדאיסטי, פריעה שמחברת בעיקר, שוב ושוב, בין שדות ועולמות רחוקים. הנה הוא שוב, גיבורנו הדבק. אם בשיר שצוטט קודם, מהחלק הראשון, מודגש בעיקר הפער בין הסדין לשמש הלבנה (בין שני הלבנים, כמין מקף מקורזל עבה שאינו מחבּר דבר – השיער השחור), בין הזָכר של "אתה" לחלום על תינוקת – הרי שבחלק השני חיבור הוא שם המשחק. כך זה מתחיל (אני מביא רק שני בתים):

* המשך קריאת הפוסט "דבק (מילה על עדי עסיס)"