דבק (מילה על עדי עסיס)

 

לפעמים הדברים שכתובים בספרים דולפים החוצה אל המציאות שמסביבם. אדם כותב על אהובה בדויה ופוגש אותה אחרי כמה ימים בהשקת הספר. הוא מספר לה את זה, היא לא מאמינה לו, חושבת שזה טריק של חיזור; מישהו כותב על זכיה גדולה בפיס ואחרי כמה ימים מפסיד את כל כספו.

דבר דומה קרה עם הספר החדש בסדרת ספרי השירה של "הליקון" – ספרו של עדי עסיס, "ילד". השליש הראשון של הספר הוא מחזור שירה שעניינו בני זוג וילד שמסרב לבוא. יש זריקות, וטיפולים, והפלה היא תמיד הפחד. המציאות הזו יכולה להסביר גם את המבנה של המחזור הזה, מעין גישושים שיריים שכל אחד מהם מגיע ממקום אחר, בטון מעט שונה, פעם כך ופעם אחרת, פעם בארה"ב ופעם פה, כמהמר שמנסה בכל פעם מספר אחר על הרולטה.

והנה, הספר הודפס לפני כשבועיים. ציפיתי לעותקים הראשונים, אבל לידתו הראשונה של הספר היתה לידת הפלה. כל עטיפות המהדורה הראשונה הודבקו באופן שגוי, והיה צורך להדפיס את הכול מהתחלה. לקח לי קצת זמן להבין למה הידיעה על הדבק השגוי מטרידה אותי יותר מהסביר. זו הייתה תקלה טכנית סימבולית. הרי הרפיפוּת, חשבתי, הרי על זה בדיוק השליש הראשון של הספר. מה שאנו קוראים בדיבור היומיומי היריון ש"נתפס" או לא. מכונות הכריכייה עשו לספר ג'סטה אופראית. הם יצרו לו רחם ההולם את תוכנו. משל למה הדבר דומה, לספר על כסף שהיה נעטף, בטעות, בשטרות גדולים.

*

בַּחֲלוֹמִי אַתָּה

תִּינֹקֶת

מְלֻפֶּפֶת סָדִין

עַל מִטַּת בֵּית חוֹלִים,

שְׂעָרָהּ שָׁחוֹר מְקֻרְזָל

הַקִּירוֹת עֲרֻמִּים, שֶׁמֶשׁ

לְבָנָה

*

יש בספר של עדי עסיס עוד שני חלקים. החלק השני הופך לגמרי את הפואטיקה של הראשון. אם הראשון הוא מהוסס ומתייחס ל"סיפור" של ילד ממשי-נעדר (שככל שהוא נעדר הולכים ואוהבים אותו יותר – הוריו שלא יהיו אך גם הקוראים) הרי שהחלק השני מגשים את היעדרו של הילד בכך שהוא מציג תודעה "ילדית" קיימת של משורר. אין להבין את "ילדית" כפשוטו – הכוונה לפריעה של התודעה, שיש לה ניחוח ניאו-דאדאיסטי, פריעה שמחברת בעיקר, שוב ושוב, בין שדות ועולמות רחוקים. הנה הוא שוב, גיבורנו הדבק. אם בשיר שצוטט קודם, מהחלק הראשון, מודגש בעיקר הפער בין הסדין לשמש הלבנה (בין שני הלבנים, כמין מקף מקורזל עבה שאינו מחבּר דבר – השיער השחור), בין הזָכר של "אתה" לחלום על תינוקת – הרי שבחלק השני חיבור הוא שם המשחק. כך זה מתחיל (אני מביא רק שני בתים):

* המשך קריאת הפוסט "דבק (מילה על עדי עסיס)"

הליקון 100 בהופעה — 100 שירים קצרים

גיליון ה-100 של "הליקון" כלל בחירות של מאה שירים אהובים בידי 102 משוררים, סופרים, עורכים ומתרגמים. בערב ההשקה של הגיליון בבית ראובן (ביאליק 14 ת"א, יום שני הקרוב, 12.8, החל משעה 19:00, כניסה ללא תשלום) ייקראו מאה שירים (קצרים) אחרים בידי עשרה משוררים ומשוררות. כל אחד מהם בחר עשרה שירים אהובים עליו, וכך נציין את הופעת גיליון המאה עם מעין גיליון מאה אחר, שיבוצע "חי". זה יהיה מרתון מאתגר ויש להניח שהבחירות יהיו מעוררות. איני יודע מה יקרא כל אחד. חילקנו את הערב לשניים כדי לאפשר התאוששות ופינוי הפצועים לקבלת עזרה ראשונה. תהיה גם מוזיקה (להקת להקת). להלן המודעה. אפשר כמובן להפיץ.

השקה 100 מודעה

שלושה מן הקיץ שעבר

*

*

*

פַּרְפַּר אָפֹר מֻתָּשׁ

בְּכֹחוֹת אַחֲרוֹנִים מֵהַקִּיר

מַבְחִין בְּחַלּוֹן פָּתוּחַ

נֶעֱמַד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן

*

*

*

שָׁטִיחַ מְדֻבְלָל, מְקֻפָּל-פִּנָּה,

כְּשֶׁנִּשְׁמַעַתְּ מֵעָלָיו הַמּוּסִיקָה הָעַתִּיקָה מֵהַפְּסַנְתֵּר

הַפָּתוּחַ, שֶׁאַחַת מֵרַגְלָיו נִשְׁעֶנֶת עַל מֶרְכָּזוֹ הַמְרֻפָּט – אִם כִּי פָּחוֹת.

*


*

*

לֵיל סוֹף קַיִץ:

מֵאֲחוֹרֵי הַשִּׁכּוּן הַזֶּה –

כּוֹכָב הַצָּפוֹן

*

*

2012

זוג

הליקון 100 שני שירים
לחצו להגדלה

בחוברת 100 של "הליקון" בחרו 102 משוררים, סופרים וכו' 100 שירים אהובים עליהם, חשובים להם, וכדומה. תפקידי היה לסדר אותם. יש הנאה רבה בהעמדה של שיר של נתן זך מול שיר של נתן אלתרמן באותו עמוד, או בקירוב "זוהר" של ביאליק ל"ולא היה בינינו אלא זוהר" של לאה גולדברג לפרק מספר הזוהר. וגם, כמו במקרה שלנו, בקירוב של שני רחוקים-לכאורה כמו סנטוקה ופוגל. למען האמת, הם בני אותו דור (סנטוקה 1882-1940; פוגל 1891-1944). פוגל כותב שיר שמבחינה סגנונית הוא אירופאי, אבל מבחינה רוחנית משקף "תודעת ראי" ששייכת, כביכול, למחשבה של המזרח. אבל החצי השני של השיר גם שובר את המראה, ומחזיר את השיר, כביכול, אל האקלים האקספרסיוניסטי שבו נולד. אבל ממש כפי שפוגל נוגע בסנטוקה היפני, כך גם שירו של סנטוקה, במילה הבודדה והכבדה "בדידות" נוגע בשיברון שפוגל מגיע אליו בסוף השיר. יותר מפעם אחת הרגשתי בחוברת הזו את המפגשים האלה בארץ השירה, שנמצאת כביכול מעל ללשונות ולתקופות – כמה קל להניח את אבן גבירול עם אצ"ג עם אבות עם אלתרמן עם יאיר הורביץ.

לרכישת החוברת במחיר מוזל >>>

100 כריכה

מחברות התבוסה במכירה מוקדמת!

ביטון כריכה

ספרו של יעקב ביטון הגיע מהדפוס אך עדיין לא מופץ לחנויות. אפשר לרכשו במכירה מוקדמת במחיר מוזל דרך אתר "אינדיבוק".

בימים אלו גם מופיע גיליון 100 של "הליקון" ובו מאה שירים שבחרו 102 משוררים, סופרים ואנשי ספרות. גם החוברת למכירה ב"אינדיבוק".

חשבו על חבריכם! רכשו שני עותקים – אחד למתנה!

100 כריכה

הגילוח

ביטון העתקי שמש

אתמול ישבתי בבית הדפוס של אלי אורן בשדרות רוטשילד 109 בתל אביב לבדיקה אחרונה של "מחברות התבוסה", הספר של יעקב ביטון שאנו מוציאים ב"הליקון" בשבוע הבא. על השולחן היה הכול מפורק – העתקי שמש, דוגמת הדפסה ("אייריס") של הכריכה (השווא החסר בבי"ת יתווסף, הייתי צריך אותו למשהו אחר לרגע). רוב האנשים אינם מכירים את הספרים שלהם במצב כזה. הסתכלתי בסוס המכונף, הלוגו של הליקון, והיה נדמה לרגע שהוא ממריא אל איזה ספר אדום שהיה שם על השולחן. דוהר-עף בשדות הירוקים של הכריכה או מעליהם, מעבר להרים הלבנים של דפי הספר הזה. ונזכרתי באחד השירים מן הספר:

הַשְּׁקֵדִיָּה פָּרְצָה

לְאַט

בַּגִּנָּה עַל כִּסֵּא הָעֵץ

גִּלַּחְנוּ אֶת סַבָּא

קודם באה השקדיה, ורק אחר כך הסבא. יש כאן דימוי, כמובן, אבל לא ברור האם השיר מדמה את הסבא לעץ, או את העץ לסבא. לרוב בשירה האנושי הוא הבסיס, ואליו מדמים משהו. למשל, "שערך שחור כעורב"; העורב הוא רק מכשיר לדיבור על השיער. לא אצל ביטון. הוא רואה את הסבא והעץ דו-סטרית, שווים.

מה שהדימוי הזה מחביא הוא מה שאפשר לראות בתצלום: איך הצבע האדום שואף אל הצבע הדומה לו. בשיר זהו לא אדום אלא לבן. השקדיה פרצה כמו הזיפים הלבנים. אבל גם פריצתה גם הפוכה מהם. היא, הצעירה, פורצת לאט מתוך כבוד, כביכול, לזיפים הצומחים לאיטם. המילה לאט מתחברת למעלה ולמטה. אבל השקדיה אביבית, והסבא – בסתיו.

השיר רואה את ההבדלים ושוכח אותם. הכיסא מעץ, וגם השקדיה. סבא על כיסא העץ הופך לעץ, זיפיו – לפרחים. הגילוח כבר צופה את הנשירה של העץ, הגילוח הזה הוא נבואה על קץ האביב של העץ. מבחינת העץ, זה תער האפוקליפסה. כמו באחד השירים האחרים בספר, שבו מתנבא האבא: "שריפות הקיץ לפנינו". האש שהוא מדבר עליה אינה זרה, אינה "חיצונית".

ואז באה המילה "גילחנו". לשון רבים. מי גילח, כמה הם? שניים? שלושה? יותר? כמו טקס גדול, קרנבל, שבו כולם משתתפים בגילוח. אני כמעט מדמה המון אדם שם. במעגלים הרחוקים רק מספרים על מי ששמע על מי ששמע על אותו גילוח גדול. שם עומדים אנו, קוראי הספר. ממש שם. פתאום אני רואה את קצף הגילוח על העתקי השמש. גם הוא לבן. מחבר את הפרח לַפָּנִים.

זה בעיני ספר גדול ויקר. ניסיתי לכתוב שבחים. זה לא הלך. יש דברים שצריך רק לתאר אותם מקרוב. המשך קריאת הפוסט "הגילוח"