1.

2.

http://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/.premium-1.2386779

אחרי שמיעת ההרצאה המרתקת הזאת של אלכס בן ארי, שעניינה גרסאות כיסוי, נתקלתי במקרה בהופעת גרסאות הכיסוי לשיריו של גבריאל בלחסן ז"ל. ניגשתי להופעה קצת בחשדנות, אבל להפתעתי הכיסויים מצליחים לעמוד ליד המקור באופן די מדהים, אחד אחרי השני. שאלתי את עצמי איך זה קרה, בניגוד לעיוותים (חלקם בבחינת "שדרוג") של כיסויי סמנתה פוקס, למשל, וכפי שקורה לא אחת במקרה של מעשה כיסוי. ואז, אחד הזמרים אמר שהאמן עצמו, גבריאל בלחסן, נמצא שם בקהל. ואז הבנתי, שמה שקרה בהופעה הוא שהכיסויים, בגלל נוכחות המחבר, נועדו לא להבליט איזה צד כשרוני או מבריק באישיות של המכסה, שיראה לנו כביכול, איך הוא מבין טוב יותר את המקור, אלא נועדו להציג את המקור ולשרת אותו. הנוכחות של האמן במקרה זה מבטלת את הפוטנציאל של גרסת כיסוי להפוך לתירוץ ל"הבעה אישית", תוך שימוש במקור. אני חושב שאפשר ללמוד מזה על פרשנות, על אינטר-טקסטואליות, על ביצוע – בכלל. נוכחות המחבר לא חייבת להיות ממשית, די בנוכחות מדומיינת. זאת, אגב, עצה שנתתי בשנים שבהן לימדתי סדנה בכתיבת ביקורת באוניברסיטת תל אביב: לכתוב ביקורת מתוך הנחה שלצדך יושב המחבר. הוא לא קורא מה שאתה כותב אבל הוא נוכח. זה ישנה, ככל הנראה, את מה שתכתוב, את איך שתכתוב.

זו אחת התמונות המפעימות והמזעזעות, עד בהלה ממש, שראיתי לאחרונה. מצאתי במקרה בויקיפדיה:

זו תמונה שצולמה בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני. רואים בה פתותי שלג. אולי אכתוב על זה משהו פעם. אני לא מתחיל כי ברור לי שמהדבר הזעיר הזה אפשר להגיע עד אינסוף. לא כהגזמה, אלא שזה בדיוק העניין כאן: האינסוף ה"קטן". של הקיפול פנימה. אבל בינתיים התמונה. לחצו עליה עוד פעמיים להגדלות נוספות.