קטגוריה: תמונות

נימפית החורשף. תצלום ד"ב

 

פרפרי נימפית החורשף לא מתגלמים באירופה כמו כמה מינים קרובים; הם נולדים במישורי אפריקה. שם, עם שחר, עשוי הנוסע בר המזל לשמוע איך הערבה כולה, מבהיקה בקרני שמש ראשונות, מעלה קול פיצוח של אינספור גלמים מתבקעים.

~

[גיבור הרומן תוהה על ההתנקשות באביו]

האם הם ירו בו בשירותי הנשים של תחנת רכבת שכוחת-אֵל כלשהי (מראָה שבורה, קטיפה ממורטת) או שמא הובילוהו החוצה לאיזה גן יָרָק בלילה חשוך אחד וחיכו לַירח שיצוץ? ואיך הוא חיכה איתם בחושך? בחיוך של שאט נפש? אך אילו היה עש לַבְנוּנִי עובר ומפרפר שם בינות לצללי השיחים הדוקרניים הוא היה, אני יודע, עוקב אחריו באותו מבט מעוֹדד שעלה בעיניו, מעת לעת, אחרי שהיה לוגם תה ומעשן את מקטרתו, מבט של בִּרְכַּת שלום שהופנה אל הרפרפים הוורודים שהיו באים אל הגן שלנו, דוגמים בו מתוך לִילָכִים.

(ולדימיר נבוקוב, שני קטעים מתוך מתת, כאן מתורגמים מהנוסח האנגלי [The Gift] שהותקן בפיקוח המחבר. נכתב במקור ברוסית)

 

 

אם אגיד לך "ראיתי חרק", מה שיהיה נכון, מה זה יגיד לך? שום דבר. החלוקה לקטגוריות שמאפשרת את הידע משטיחה מיד את המשמעות. אך אם אגיד לך "ראיתי נפש" – וזה מה שאכן הרגשתי – נהיה מיד בתחום אחר, בתחומו של הדמיון, ונתחיל להתקרב אל הפלא שבמאורע ואל האושר שבּו: שבבוקר שבת בחודש מארס, ברחוב רגיל בפרבר של העיר סארִי באנגליה, ראיתי את נפש האביב.

(Michael McCarthy, The Moth Snowstorm: Nature and Joy, John Murray 2015, p. 136).

…הרעיון הוא של [כתיבת] איזה זרם רציף, לא רק של מחשבה אנושית אלא גם של הספינה, של הלילה וכו', זורמים כולם ביחד, מצטלבים בעשים בהירים. איש ואישה יישבו ליד שולחן, משוחחים. ואולי יישבו בדממה. זה יהיה סיפור אהבה; היא תניח סוף-סוף לעש הגדול האחרון להיכנס פנימה. הניגודים יהיו משהו מהסוג הזה: היא אולי תדבר, או תחשוב, על גיל כדור הארץ; על מות האנושות; והעשים ימשיכו להגיע. אולי הגבר יושאר עמום לגמרי. צָרְפַת: שִמעי את הים; בלילה; גן מתחת לחלון. אבל זה עוד צריך להבשיל. אני עובדת על זה בערבים כשהגרמופון מנגן סונטות מאוחרות של בטהובן. (החלונות התנועעו בעצבנות כנגד התופסנים שלהם כאילו היינו ליד הים)

(וירג'יניה ווּלף, היומן, שבת, 18 ביוני 1927)

 

 

 

 

קחו שני זבובי פירות, [זכר ונקבה], והשאירו אותם בתנאי מחייה מיטביים למשך שנה, שהיא שוות ערך ל-25 דורות אצל זבובי פירות. כל זבובה מטילה 100 ביצים. נניח שכל הביצים יבקעו ויגיעו לבגרות, ונניח שממחציתן יתפתחו נקבות, שיזדווגו ויטילו אף הן 100 ביצים כל אחת. כעבור שנה נישאר עם הדור העשרים וחמישה שימנה – הוא לבדו – כמעט טרדסיליון זבובים אדומי עיניים. טרדסיליון הוא 1 ואחריו 42 אפסים. כדי להמחיש את המספר הזה, דמיינו שכמות הזבובים הזאת נארזת בצפיפות, צפוף ככל האפשר, לכדי כדור זבובים גדול: נקבל כדור שקוטרו גדול מהמרחק בין כדור הארץ והשמש.

Anne Sverdrup-Thygeson, The Extraordinary Lives of Insects: A Hidden History of the World, Mudlark 2019

[אני מכין קורס על חרקים וספרות לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בסמסטר העומד להיפתח ותוהה האם מידע כמו זה יגרום לסטודנטים להימלט מהאולם או דווקא להישאר בו. נהמר!]

1.

 

 

2.

 

http://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/.premium-1.2386779

 

אחרי שמיעת ההרצאה המרתקת הזאת של אלכס בן ארי, שעניינה גרסאות כיסוי, נתקלתי במקרה בהופעת גרסאות הכיסוי לשיריו של גבריאל בלחסן ז"ל. ניגשתי להופעה קצת בחשדנות, אבל להפתעתי הכיסויים מצליחים לעמוד ליד המקור באופן די מדהים, אחד אחרי השני. שאלתי את עצמי איך זה קרה, בניגוד לעיוותים (חלקם בבחינת "שדרוג") של כיסויי סמנתה פוקס, למשל, וכפי שקורה לא אחת במקרה של מעשה כיסוי. ואז, אחד הזמרים אמר שהאמן עצמו, גבריאל בלחסן, נמצא שם בקהל. ואז הבנתי, שמה שקרה בהופעה הוא שהכיסויים, בגלל נוכחות המחבר, נועדו לא להבליט איזה צד כשרוני או מבריק באישיות של המכסה, שיראה לנו כביכול, איך הוא מבין טוב יותר את המקור, אלא נועדו להציג את המקור ולשרת אותו. הנוכחות של האמן במקרה זה מבטלת את הפוטנציאל של גרסת כיסוי להפוך לתירוץ ל"הבעה אישית", תוך שימוש במקור. אני חושב שאפשר ללמוד מזה על פרשנות, על אינטר-טקסטואליות, על ביצוע – בכלל. נוכחות המחבר לא חייבת להיות ממשית, די בנוכחות מדומיינת. זאת, אגב, עצה שנתתי בשנים שבהן לימדתי סדנה בכתיבת ביקורת באוניברסיטת תל אביב: לכתוב ביקורת מתוך הנחה שלצדך יושב המחבר. הוא לא קורא מה שאתה כותב אבל הוא נוכח. זה ישנה, ככל הנראה, את מה שתכתוב, את איך שתכתוב.

 

  

 

זו אחת התמונות המפעימות והמזעזעות, עד בהלה ממש, שראיתי לאחרונה. מצאתי במקרה בויקיפדיה:

זו תמונה שצולמה בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני. רואים בה פתותי שלג. אולי אכתוב על זה משהו פעם. אני לא מתחיל כי ברור לי שמהדבר הזעיר הזה אפשר להגיע עד אינסוף. לא כהגזמה, אלא שזה בדיוק העניין כאן: האינסוף ה"קטן". של הקיפול פנימה. אבל בינתיים התמונה. לחצו עליה עוד פעמיים להגדלות נוספות.