הגיישה והשמש

d2ef819bc635dda03c9cb5af42c5600a
אוהרה קוסון, גֵּיְשָׁה, 1910 בערך, 119×366 מ"מ, חיתוך עץ

היא עומדת במרפסת ומביטה. השמש שוקעת באופק, אבל כמעט אפשר לחשוב, על פי צבע השמש, שזה ירח גדול במיוחד. האישה אינה מביטה בשקיעה הגם שהצדודית שלה, בהדפס, קרובה מאוד אל השמש. השמש לבנה כמעט, קרובה מאוד אל האישה, שהפכה לצללית. השחור פעור בתמונה. אולי חתימת האמן השחורה, הקרובה אל שולי שמלתה, מביעה קִרבה. מה הסיפור לא ידוע. אבל האופק המאוזן עומד מול אלכסון המעקה, שגורם למרחב הבנוי להיראות רעוע, נוטה על צדו, מדרוני, משרה תחושה קלה של אי שקט.

מעל ראשה נדלק פנס. אבל הוא לא מאיר אותה. וזה מטריד ומוזר. לא השמש, לא בן דמותה העגלגל, מצליחים לשפוך אור על האפלה שהדמות הזאת עטופה בה. אין זאת אפלה מפחידה, אלא מלנכולית. אפשר רק לנחש מה האישה הזאת עברה בחיים, ומה צפוי לה בלילה היורד עכשיו. עכשיו היא עצמה לילה בעינינו. גיישה לא עוסקת בהכרח בזנות אבל גם לארח גברים יום אחרי יום זה תענוג מפוקפק מאוד. באנגלית כותרת ההדפס תורגמה ל"קוֹרְטִיזָנָה", שהיא מילה בוטה יותר. בין הכינויים המוקדמים ביפן לנשים שירדו מנכסיהן ונדחקו לזנוּת נמצא את הכינוי "אישה נודדת" ו"אישה צפה".

שובל הקימונו נשרך לאחור. אולי זאת תמונה על רצון לברוח. פניה לא מביטים אל האופק, אולי מפני שהיא יודעת שבריחה אינה אפשרית. אבל ריצודי אור השקיעה על פני המים ממשיכים את שובל הקימונו וכמו יוצאים מתוך גוף האישה הצפה הזאת, מובילים אותה כגשר אור כהה אל הסירות העוגנות והשקיעה.

דואט

%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%91
אוהרה קוסון, עורב על עץ בשלג, הדפס (חיתוך עץ)

עורב עומד על ענף בשלג. אבל זה קצת פחות פשוט ממה שהמילים מתארות. מילת היחס "על" היא שמוטלת כאן בספק.

הניגוד בין השחור והלבן אינו צריך שום הסבר. הפלא הוא שיש ציפורים שחורות בשלג. איננו חושבים על עורב כעל ציפור פגיעה, אבל להיות שחור בשלג משמעו להיות מובחן ממרחק, גם על ידי טורפים. התמונה הזאת מתארת זרוּת, חריגוּת, פגיעוּת. עוד לפני שהעורב הזה פוער את פיו לקרוא, גופו קורא. קריאת השחור הָעַז בעולם שהלבין.

מתוך המקור בוקעת הלשון. נדמה שזו דרכו של הצייר להשמיע לנו את הקול שציור משתיק תמיד. צבעוניות הלשון הזאת על רקע הנוף שצבעיו שחור-לבן-אפור היא לא פחות מניצן של פרח שעולה בנוף כזה. אנשים חושבים על קריאת עורב כמוזיקה גרועה, אבל הציור הזה מאפשר לה להופיע במלוא יופייה. בנוף נטוש, קריאת עורב אינה פחות נעימה לאוזן משירת הזמיר, ולשון של עורב אינה פחות יפה מפרח.

העורב לופת את הענף המושלג. הטופֶר האחורי נראה, ואפשר בקלות לחוש ולשמוע את הציפורן על קליפת העץ בקור, ואת רחש מעיכת השלג על ידי האצבעות האחרות. התמונה הקרה הזאת כל כך חיה. אפשר ממש לשמוע אותה.

אצבעותיו של העורב כמעט צומחות מן העץ. הענפים הדקים שמימין לרגליו אינם שונים כל כך מרגל של ציפור על הענף. העץ כמו מחקה את העורב ויוצר רגל בת ארבע אצבעות דקות. העץ, במילים אחרות, מתערב.

הענפים הכבדים משלג נראים במבט ראשון כמצויים לפני גוף העורב, אבל מכוח תחבולה מחוכמת של האמן אפשר לראותם כ"מנסרים" את נוצותיו, תחובים בתוכן. כשרואים את זה כך הופכת קריאת העורב לקריאת מצוקה. הקור מורגש אז כקור חודר פשוטו כמשמעו. הענפים נראים כמאיימים לפרוס את הציפור לארבע פרוסות.

ואפשר לראות זאת גם אחרת. הגזע בימין מתפצל לשניים. הדמיון למקור הפעור – ברור. העץ והעורב קוראים ביחד. זה דואט. העורב לא עומד על העץ אלא עִם העץ. עורב ועץ הם דברים שונים, אבל המרווח שיוצר המקור הפעור והמרווח שיוצר הענף הפעור – זהה. שניהם קוראים בעת ובעונה אחת אל – אל מה? אל הריקוּת? אל הקור? אל עצמם? אלינו?

האלכסון

img_0546
אוהרה קוסון, חַרְטוֹמִית בגשם, 1925-1930, הדפס (חיתוך עץ)

 

זוהי חרטומית. עוף שרגליו קצרות יחסית ומקורו ארוך במיוחד. הוא מקנן בביצות או בשדות לחים. מדריך הציפורים הישן (היינצל-פיטר-פרסלאו, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1975, עמ' 140) מספר על "שירה מפכפכת" של מין אחד (חרטומית בינונית); מין אחר (חרטומית גמדית), "כשהיא מוחרדת ומתעופפת ממקומה אינה משמיעה קול כלל, או שקול קריאתה חלש ונמוך", אך במעוף הכלולות היא משמיעה "קול כדהרת סוס רחוקה". חרטומית הביצות, שנראית לעיני הלא-מקצועית כקרובה ביותר לעוף שצייר אוהרה קוסון, "קריאתה רמה וצרודה, 'קריץ', כשהיא נחרדת ממקומה, וגורמת בנוצותיה למשק אוויר הנשמע כקול תוף". פכפוך, סוסים, תיפוף – מגדירי הציפורים מזכירים לא אחת מדריכי יין במטפוריקה הנהדרת והבלתי אפשרית שלהם.

בסרטון הקצר הזה אפשר לראות את החרטומית בפעולה, כפי שצולמה ביפן. מעניין להשוות את תיעוד הטבע והעוף כפי שהוא "מתועד" ביצירת האמנות. בסרטון אפשר לראות את ה"עצבנות" שבחיפוש מתמיד אחר מזון המסתתר מתחת לעלים. בהדפס התנועה המתמדת נעצרת. לא רק שהעוף נעצר, אלא גם מרים את ראשו. הוא עומד, רגליו במים. גשם אנכי יורד. דומה שהאמן ניצל את תנועת סיבי העץ כדי ליצור את תחושת הגשם. הקווים האנכיים של הממטר מוּפָרִים בבת אחת בתנועת הראש של העוף, הפונה למעלה והצידה, באלכסון. התנועה הזאת עוצרת נשימה כי לא ברור מה גרם לה ולאן היא פונה. הוא מביט אל תוך הריק. האם הוא שמע עוף דורס? האם שמע משהו אחר? הוא עוצר לרגע ופנה את מבטו מהמקום שאליו אמור היה לפנות כדי לאכול – למטה. מזונו נמצא למטה, אבל מבטו פונה למעלה, חורג מהחיצים שהגשם כביכול מתווה בעבורו – גשם שכמו אומר לו להביט למטה, אל המים.

במילים אחרות, העוף חורג לשנייה אחת מה"גריד" של סדר העולם שקובע את תנאי הישרדותו. מבט אלכסוני כזה דומה מאוד למבט האמן שיצר את התמונה הזאת. להתבונן כך בציפור מִגַּבָּהּ אך לא כטורף/צייד אלא כצייר, זהו מבט "אלכסוני" ביחס למבט האנושי-התועלתני ההרגלי. עין העוף פונה למעלה, אבל כמעט אל הצייר, כמעט אלינו. אני מציע להתמקד בעין הזאת לכמה שניות, לראותה שם כמעט מרחפת במרכז, כמעט כמו חריר הצצה בדלת עץ.

צמחים ספורים נעוצים במים, קרובים ודומים לרגלי החרטומית. החלק התחתון של רגליה נראה כמחובר לפני האדמה הרטובים, כמו הצמחים. אבל קוסון, בגאונותו, ראה איך הצמחים עצמם מפנים ראש, יחד עם הציפור. הדבר בולט במיוחד אצל השניים בצד שמאל. ברגע הזה, גם הם פונים למעלה ובאלכסון. ואם כל העולם פונה כך וזוקף ראשו עכשיו, לא יהיה זה מן הנימוס שלא להצטרף גם אנו.