שתי מילים על תערוכת דורצ'ין בגלריה גורדון (בן יהודה 95, ת"א)
את הדבר הזה אי אפשר לזייף או לייצר באופן מלאכותי – רגע של הלם וטלטלה גופנית עם הכניסה לגלריה. למרות החומרים והממדים השונים לגמרי, זה מכה בעוצמה של כניסה לקתדרלה גדולה. צעד אחד והנך בעולמך – ובצעד הבא אתה כבר בעולם אחר לגמרי. אפשר להסביר את זה בדיעבד – למשל בגלל הגודל היחסי של הפסלים בחלל הלא גדול של הגלריה (בהשוואה לתערוכה הגדולה של דורצ'ין במוזיאון תל אביב, שם הפסלים היו עטופים יותר חלל ריק). אבל אין זה עניין של גדלים מדידים, אלא של נוכחות.
רבים מפסליו של דורצ'ין, לצד התרכובת המתכתית שלהם (ריתוך של רכיבים, אסמבלז'), בנויים על ריתוך נוסף, של ברזל – ושל מילים. הכוונה לכותרות של העבודות. הכותרת של הפסל היא כמו סיכה מילולית שעליה נשען הר של ברזל חלוד. הכותרת היא כמו השם המפורש מתחת ללשון הגולם. הפסל הסמוך לכניסה, שכה המם אותי (בלי להגזים, כך חשתי בפעם הראשונה כשחלפתי בסמוך למגדל אייפל, ולא השגחתי שהוא שם, ואז הרמתי את הראש כשחשתי במשהו די גדול ניצב עלי), מין עגלה שנשענת על הקיר, הוא "מלאך נודד". לא אציג כאן תצלומים. אי אפשר לצלם את זה, וממש לא כדאי להציץ בתצלומים שבאתר הגלריה. זה לא עניין של גודל שאובד, אלא של חומר ונפח. כמעט של צליל, הרי אפשר לנגן על הפסלים האלו כמו על פעמוני הברונזה הסיניים העתיקים. בתצלומים הפסלים מאבדים את כל קיומם, הופכים לפרודיה של עצמם כמעט.
מתחת לשולחן 