תגית: חרקים

אני יושב על מדרגה, נשען על דלת הבית. אורח לכמה ימים. ממול, במרחק, נראה הים. השמש מנמיכה לקראת שקיעה. כל שיתואר כאן מתרחש בערך בעשרים דקות אחרונות של יום. אביב. עוד קריר.

השמש בעיניי. הירוקים מתחדדים. נמלים הולכות דרומה. זבוב בומביל מתקרב בחדק שלוף. ברחשים מעל בור מים פתוח. דבורים חוזרות לכוורתן. ערב רגיל.

ואז הוא מופיע. פרפר. נימפית החורשף (Vanessa cardui). זו עונת מסעם ממרחקי דרום אפריקה או ערב הסעודית אל הצפון. הם חולפים כאן. לפני כמה שנים נתקלתי בקבוצה גדולה. עתה רק אחד לפניי.

ברור שהוא מגלה בי עניין. הוא מתייחס אלי יותר כמו חתול שמבקש תשומת לב מאשר כמו פרפר. הוא עף קרוב, מתקרב ומתרחק ושב, נשאר רוב הזמן בטווח מבטי. נוחת על הרצפה, על הקיר, מחליף כוח, מתרומם, נעלם, חוזר ושב וחוזר. אני נשכב על הבטן וזוחל לכיוונו על גחוני. הוא לא זז. אני מתקרב עוד. אני מושיט אליו אצבע אחת. הוא מהסס אבל לבסוף מרים רגל קדמית ומניח אותה על אצבעי. אבל מיד נמלך ועף, בהותירו אותי שרוע.

אני חוזר למדרגה, מייחל לשובו. והוא אכן שב. אבל הפעם הוא אינו לבד, עתה יש עוד אחד/אחת איתו/איתה. שניהם חגים זה סביב זה מסתחררים. האור ישר בעיניים ואיני רואה אלא את צלליותיהם טופחות.

אני מושיט לעבר השמש שתי ידיים קעורות.

כשהוא נוחת על כף ידי עובר בי זרם לאורך הגוף. אנו מביטים זה בזה לרגע ארוך, עין בעין.

הוא עוזב אותי ואני פורץ בבכי. כאילו בדקות הספורות האלה הספקתי להיקשר אליו (או אליה, איני יודע) בקשרי ידידות עמוקה. וכבר פרדה.

השמש כמעט נוגעת בים מצדה התחתון.

אבל הוא שב. עוד פעם אחת. אני עומד מול השקיעה והוא מופיע. הפעם מרפרף אחרת. הפעם הוא בא אל פניי, נחבט במשקפיי פעם ופעמיים. אני שומע את קול כנפיו. כמעט אפשר לחשוב שהוא תוקף. אבל אני מאמין שהמילה הנכונה היא: מתדפק.

איני יודע מה הוא מנסה לומר לי. ואולי אני יודע ואיני יכול לחשוב או לכתוב זאת במילים. אולי הנקישה בדלת היא המסר ואין בלתו? והפרפר עצמו, כמובן.

הפרפרים נעלמים. בשמי הערב צצים סיריוס ונוגה, שתי נקודות בוהקות.

רק אחר כך אני מגלה שהשם Vanessa משמעותו "של ונוס".