עירום של כוכבים

בֵּית מֶרְחָץ בֶּהָרִים

עֵירֻמִּים כָּל הַלַּיְלָה

נַהֲרוֹת הַשָּׁמַיִם

יש לי הזכות להיות שותף להוצאת שני סתווים, מבחר ראשון בעברית של מסאוקה שיקי, אחד ממשוררי ההייקו הנפלאים ביותר, שמת בגיל 35, בשנת 1902. את המבחר תרגם איתן בולוקן. הספר ראה אור בשבוע שעבר.

שיקי כתב אלפי שירים, חלקם בהיותו מרותק למיטתו בגלל מחלת השחפת. על סיפור חייו ומחלתו אפשר לקרוא באחרית הדבר שבספר. רציתי להעיר כמה מילים על השיר הזה. שמונה מילים בלבד בעברית. אבל כבר השורה הראשונה, גם אילו היתה עומדת לבדה ללא המשך השיר, היתה שיר. ואולי זה משהו שאפשר לשאוף אליו בשירה. שכל שורה תהיה שיר. לא רק מכלול השיר או מכלול הספר. שכל הווה של השיר יהיה שירה.

"בית מרחץ בהרים". מרחב תָּחוּם, אגן, אולי מלבני, מול ההרים הפתוחים. מרחב שקוע במקצת, מגרעת קטנה, מול ההרים והעמקים. פשוט לעצום לרגע עיניים ולראות את זה מרחיב את הלב. אפשר רק לדמיין את השיחות הליליות האלה, השקטות, במים החמים, את האינטימיות. השיר פותח הוויה של כיסופים. אני רוצה להיות שם. בין כל הפסגות, והפסגות הריקוֹת-הפוכות שבין ההרים – והמים שבתוכם טובלים אנשים.

אנשים? אולי. אפשר לקרוא את השיר בשני אופנים: באופן הראשון המילה "עירומים" תוסב על אנשים מסוימים, שטובלים שם, עירומים. מי שהיה ביפן יודע שהיחס לעירום במרחצאות הוא יותר חופשי מאשר אצלנו. לפי קריאה זאת, יש תיאור של קבוצת אנשים טובלים כל הלילה (המשורר בתוכם? מתבונן מבחוץ?), שעות ארוכות. מעליהם נפרשים נהרות השמים – שהוא כינוי לשביל החלב.

שמונה מילים בלבד, וראו מה יש כאן: אגן קטן של מים; אגנים גדולים בין הרים; נהרות – "מים" – שאינם של מים אלא של אש. כוכבים. כמעט אי אפשר לשאת את הרוחב שהשיר הזה פותח בך.

אבל אפשר גם לקרוא את השיר כאילו העירום מוסב על נהרות השמים, על הכוכבים שבגלקסיה. לפי קריאה זו, אין בהכרח אנשים בבית המרחץ. זו תמונת נוף, והיא מתארת לא את העירום של הרוחצים אלא את העירום של הכוכבים. הכוכבים עירומים כל הלילה. עירום של כוכבים, כן. אף פעם, אף אחד, לא חשב על זה: הכוכבים – כמו הכול, חוץ מבני אדם – עירומים. מה שאנו רואים, האור, זה גופם החיצוני הגלוי, האֶפִּידֶרְמִיס שלהם שמוּשל ומגיע אלינו. מעתה נוכל לצאת כל לילה ולראות את העירום הזה, לטבול עם הכוכבים במרחץ האור.

IMG_0983.JPG
קיוטו, 2017. תצלום ד"ב