תיך נאט האן, זן ואמנות הצלת הפלנטה, תרגום: חגית הרמון ואסנת הופמן, רדיקל 2022
[רשימה לקראת שיחה בערב ההשקה של הספר]
*
שם ההוצאה, "רדיקל", מתאר אדם שמבקש שינוי יסודי או קיצוני. מקור המילה הלטיני משמעו "שורש". אם צריך לתאר את מגמת הספר הזה במשפט, הייתי אומר שהיא להפוך את האדם לרדיקלי, אבל לאו דווקא במובן הקיצוני השגור, אלא במובן של יצור בעל שורש. לכאורה אין לנו שורש וזהו המבדיל אותנו מעולם הצומח. אבל יש לנו דמיון, ואנו יכולים לדמיין את השורש הזה, גם אם אין זה שורש פשוטו כמשמעו.
להיות בעל שורש פירושו לחוש שאנו לא רק הולכים קדימה על פני האדמה אלא גם מחוברים אליה. כולנו, כל הזמן, מתקדמים במעגלים, או על מקטעים של מעגל (קווים על כדור). מכאן נדרשת מה שמכנה תיך נאט האן "אמנות העצירה" (עמ' 36). אפשר להשתמש בכל צמח שאנו רואים כתזכורת לאפשרות העצירה. כל עץ ברחוב יכול להיות תמרור "עצור", ולפחות תמרור "האט", וזאת בזכות השורש הנסתר שלו. עצירה היא דבר חיוני. ידועה אמרתו של פסקל: "התחוור לי שכל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד, והוא אי-היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם". אני נזכר בדבריו ועולה בי פנטזיה: שביום ראשון, כל אותם אנשים שמופיעים בחדשות, כולם, ראש הממשלה והשרים וחברי הכנסת וכו' וכו' – כולם פשוט יישארו לשבת בשקט בחדרם. בלי טלפון, בלי עיתונים, פשוט יישבו ויסתכלו מהחלון, או על התמונה התלויה על הקיר, או על הרהיטים והעציצים.
מה נראה אם נביט אל עץ וניזכר שיש לו שורש? בפשטות, נוכל להיזכר שיש ממד נסתר למציאות. נסתר באופן פשוט, לא מיסטי. נסתר כמו שורש. וגם אנו כך. הרי אנו יצורים שרובם אינו נראה כלל. אנו דומים לטווסים שיש להם זנבות בגודל עצום (אינסופי בעצם), אבל הזנבות שקופים, והטווסים שהם אנחנו מאמינים שטווס הוא יצור חסר זנב, מעין חוגלה. הרי אי אפשר לראות את האיברים הפנימיים שלנו, את המחשבות, את החלומות, את הדמיונות, את הזיכרונות, את המזון המתעכל בתוכנו ואת מקורותיו, את מיליארדי החלקיקים שעוברים בגופנו מדי שניה (למשל, חלקיקי ניטרינו עוברים בנו במיליארדים מדי שניה) ואת עולם החיידקים העשיר שמתנהל בתוך גופנו ועליו. אי אפשר לראות את מהירות טיסתנו בחלל סביב השמש (למעלה ממאה אלף קמ"ש), וכשאנו מביטים באדם איננו רואים גם את הוריו, הגם שהם מצויים בו, ולפעמים הם כמו מציצים מתוכו. אלפי אבותינו ואמותינו הקדמונים סמויים, ממש כמו שורשי העץ – חיוניים לקיומנו אך נסתרים.
אפשר ללמוד משורש עוד דברים, פשוטים ומוחשיים אף יותר. הזרע חי בעודו ממתין; מתחת לטביעת נעל אחת שלנו ייתכנו מאה זרעים בהמתנה, ״חיים ומייחלים להיות״, כדברי הופ ג'ארן בספרה Lab Girl. רוב הזרע הוא כיס מזון שנועד לקיים עובּר ממתין להשתרשות. הצעד הראשון בחיי זרע הוא קריטי: עליו להחליט להוציא שורש ברגע מסוים. מטרת השורש הראשונה היא להתעגן, להשתרש במקום מסוים. מרגע זה, יהיה זה מקומו של הצמח לתמיד. רק בהמשך ישמש השורש גם להולכת מים אל הצמח. משורשון זעיר זה תצמח בהמשך מערכת שורשים ענפה. שטח הפָּנים של שורשי עץ גדול פי מאה בערך משטח הפָּנים של עליו.
עץ יכול להיהרס לגמרי מצדו הגלוי ולהמשיך לחיות מכוחו של שורש בריא אחד. אפשר ללמוד משהו מעצים: שיש משהו שחשוב לשמור עליו, כמוס מאחורי מערכי חיינו כמו המלך במערך כלי השחמט של חיינו. ואלו השורשים. כדאי להתחיל מהגדרת השורשים, כל אחד לעצמו. מה הדבר שמחבר אותנו לעולם?
זאת ועוד. אם נביט בשורשים בהמשך חייו של העץ נראה ששורשים רבים הם למעשה חיבור של שורש-תפטיר, כלומר שילוב של שורש וקורי פטריות. פטריה אינה רק ה"כובע" שאנו רואים ולפעמים אוכלים. רוב הפטרייה נמצא מתחת לאדמה. בכל מטר מעוקב של אדמת יער יש עשרות קילומטרים של תפטיר; ״גילהּ של פטריה במדינת אורגון בארה״ב מוערך ב-2,400 שנה והיא משתרעת על שטח של תשעה קמ״ר ושוקלת שש מאות טונות". לכן פטריה היא "האורגניזם הגדול ביותר הידוע בעולם״ (פטר ווֹלֶבֶּן, בספרו החיים הנסתרים של העצים, הוצאת אסיה). התפטיר מחובר לשורשים לא כמו יד שאוחזת יד, אלא ברמת התא, והוא מחבּר גם עצים מאותו מין וגם עצים ממינים שונים. לכן פגיעה בעץ היא פגיעה בעצים אחרים; לכן פגיעה בפטרייה או באדמה שהיא נמצאת בתוכה היא פגיעה בעץ; ופגיעה בעץ היא פגיעה בפטרייה, וכמובן גם בציפורים ובחרקים שמתקיימים עליו.
במילים אחרות, כל יער מציג, ב"פשט" של קיומו – שרק לאחרונה אנו מתחילים להבין – מודל מתוקן של קיום. "אם נתבונן לעומק נראה שבני אדם עשויים אך ורק מיסודות שאינם בני-אדם, כולל צמחים, חיות ומינרלים… ובכל זאת אנו מבקשים להגן ולשמור על עצמנו על ידי הרס של יסודות שאינם-אנחנו" (עמ' 30).
חוקרת העצים סוזן סימארד (בספרה Finding the Mother Tree) כתבה: "הפטריות והעצים עיצבו את נבדלותם והפכו אותה לאחדוּת, וכך יצרו את היער". והופ ג'ארן מעירה, שאף על פי שהפטריות מקבלות משהו משיתוף הפעולה עם שורשי העצים, הן היו יכולות לחיות גם בלי העצים. איש לא יודע מדוע הן בוחרות בזיווג הזה. חיי הפטרייה היו פחות קשים ויותר עצמאיים בלי הזיקה לעץ, ובכל זאת הן בוחרות בשיתוף הפעולה הזה.
פטריות ועצים שייכים לממלכות ביולוגיות שונות; לעומת זאת, לנו בני האדם קשה לחשוב על שזירת גורלנו ביצורים מאותו המין הביולוגי רק מפני שהם מדברים שפה אחרת (במקרה הישראלי – שפה אחות) ואמונתם היא אחרת במקצת. לא מפתיע שבדיבור הישראלי הכינוי "בני דודים" לפלסטינים נתפס ככינוי של הרחקה דווקא. כלומר, אפילו בני דודים נתפסים אצלנו כיצורים שאין בינם ובין תחושת האושר שלנו ולא כלום.
המשפט הכי יפה שמצאתי בספר הוא של הנזירה מסירוּת-אמת. זאת שאלה שכדאי להפנות פנימה: "מתי התחיל רצף החוֹם שהוא חום גופך"? (עמ' 38. במקור הדברים מתורגמים בלשון רבים). זהו משפט מדהים מפני שהוא מעביר את הדימוי העצמי מתפיסת הגוף כדבר בעל צורה – לתחושת גוף כאנרגיה נמשכת של חום. פתאום אנו יכולים לראות את הגוף כמעין נר שהודלק בחום של אבינו ואמנו, וכן הלאה לעבר. אלפי הורי-הורים אנושיים העבירו את חום גופם הלאה. אבל החום התחיל כמובן לפני כן, והוא נמשך עד חום הכוכבים שהתפוצצו ושהאטומים שהיו בהם נמצאים עכשיו בגופנו (ג'ון גריבין, Stardust), ולפניהם אל המפץ הגדול (ומי יודע מה היה לפניו).
אבל השאלה הזאת – "מתי התחיל רצף החום שהוא חום גופך"? – מעבירה אותנו לא רק לעבר הרחוק, למי שמסרו לנו את החום – למשל הכוכבים והורינו – אלא גם להווה ולעתיד. השאלה מביאה אותנו לחוש את חום הגוף עכשיו כנקודה בזרם אנרגיה עתיק, שמתחדש ממש עכשיו. ונמצא, כל עוד אנו בריאים, ברמה נכונה, שמבשלת אותנו במידה נכונה ומאפשרת לנו חיים. וגם לעתיד – למי נמסור את החום הזה? מי זקוק לחום שלנו? הן חום במובן של עצם קיומנו, והן חום במובן רגשי.
נותר לקוות שמוחנו האנושי המורכב יצליח, ביום מן הימים, ללמוד לחיות בעולם כמו פטרייה ושורש. מציאות זאת של התהוות גומלין ושלום עומדת בבסיס הספר הנחוץ הזה. אם נצליח להעביר חום ולקבלו כמו שפטריות ושורשים עושים כבר מיליוני שנים יהיה זה שינוי רדיקלי באמת.
מתחת לשולחן 