מתחת לשולחן

העננים מוסטים כמסך תיאטרון בהצגה לֵילית ומתגלה ספק השחקן הראשי ספק רק הזרקור: הירח. השתקפותו יוצרת מין מלבן במים. מאוֹרות קטנים יותר, לאורך הגדה שמנגד, כמו מחקים את אדונם ומטילים אף הם מלבּני אור, צרים יותר.

סִירָה חוֹתֶכֶת צֵל עֵצִים בְּמֵי נָהָר.

אור הירח מצייר מין ארובה לבית, ארובה של אור.

אף אחד בתמונה אינו מבחין באישה הנושאת על גבה ילד (או ילדה) בבגד אדום. הם מוסתרים מהנמצאים על הגדה הרחוקה, אך גם מהשטים בסירה ומיושבי הבית.

נדמה לי שזה לא ביתם. משהו בהטיית הרגל שלה מעורר ספק אם הבית הוא היעד. או שהם רק חולפים על פניו. האם ביתם קרוב? היא לא תוכל לשאת את הילד למרחק רב.

שׂערהּ ושׂער הילד – כתם אחד רצוף.

על הבגד שלה נמתחים פסי אורך כהים, והם עומדים בדיסוננס שקט לפסי האורך של האורות. אולי כך קווסה מראה את בדידותם: פסים אנכיים וחשוכים הולכים – פסים אנכיים ומוארים. קרשי הבית מדברים איתם יותר, כמעט מזמינים.

כמה יפה שהדבר הנסתר ביותר בציור אינו הירח המלא, הסמל המוכּר של בהירות והארה, אלא דווקא שני הצמודים האלה באפלולית, שהם בעת ובעונה אחת הכי קרובים אלינו והכי מסתוריים. הירח הרבה יותר מובן לנו מן האימהוּת הזאת.

חותמת האמן בצד ימין למטה כמו קוראת לילד הנישא (ישֵן?). שניהם אדומים, מעוגלים. אלו שני כתמי הצבע העזים ביותר בכל ההדפס. כאן לב השיחה.

מאת ג'יין הרשפילד

מאנגלית דרור בורשטיין

*

כַּמָּה מַהֵר חוֹלֶפֶת לָהּ עוֹנַת הַמִּשְׁמֵשִׁים –

דַּי בְּסוּפָה אַחַת שֶׁל לַיְלָה.

אֲנִי כּוֹרַעַת עַל הַקַּרְקַע, מְרִימָה אֶחָד. אַחַר-כָּךְ עוֹד אֶחָד.

אֲנִי אוֹכֶלֶת אֶת מָה שֶׁאֶפְשָׁר, לִפְנֵי הַחַבּוּרוֹת.

*

*

קראתי אתמול ב"הארץ" (כתבתה של עמירה הס) שבחמשת החודשים האחרונים הושחתו כ-5,000 עצים ביהודה ושומרון, חלקם זקנים מופלגים. ככל הנראה נעשה הדבר ממניעים של גאולת הארץ ואהבת הארץ. זה בסך הכול הגיוני, במסגרת האתוס המתהווה של מדינת ישראל, ולכן אין מה להרחיב כאן.

זה הגיוני, אבל יש גם היגיון אחר.

הסוי קווסה (בעוד כשבוע נציין 140 שנה להולדתו) ראה אורנים על חוף הים. ירח מלא, כפי שראינו בשמים בימים האחרונים. דומה שהשמים היו צריכים להיות שחורים יותר, אבל יש כאן מין אור יום בתוך הלילה, אור פלאי.

הירח מטיל אורו על ראשי העננים ופוער מין "חור לבן" במרכז הים. יש שם ממש ירח מלא מוגדל מאוד – אנו רואים רק את חציו. מאחורי האופק יש עוד חצי וגם הוא מואר.

האור זרוי על הגלים והוא מגיע עם הקצף עד לחוף. קשה לדעת: זהו קצף? זהו אור?

אדם חולף למטה על החוף. צללית. צל קצר מוטל. נדמה שיש תיק על גבו. מאין בא, לאן הוא הולך, לא נדע. אל ההרים? האם הוא שׂם לב לירח ולעץ? הוא הדבר הכי חשוך בכל הנוף. צל חולף, במסע ליד אינסוף של אור, אינסוף של ים.

אפשר לשמוע את רחש הגלים ואת דממת האור. אוושת הרוח בצמרת הגבוהה שנשמעת בקושי, מפני שהיא רחוקה כל כך, כמו אופק אנכי.

מעליו רוכנים האורנים. יש שם משפחה. "עץ אֵם" (כביטויה של סוזן סימרד) וכמה צעירים. העץ אוחז באור הירח ונראה שהוא מוריד אותו למטה אל החוף, כאילו מוזג את האור שהצטבר עליו, כמו עצים שמתנערים ברוח אחרי שלגים.

העץ הזה כמו ענק שנמלה חדרה לממלכתו. אבל הוא לא נוגע בירח ולא נוגע באדם. הוא לא חוסם ולא מסתיר (לנו) את הנוף. הוא רק רוכן מעט אל ההולך, במין קידה. האלכסון הקל בחלק העליון של הגזע הוא לב התמונה מפני שהוא יוצר זיקה בין העץ והירח, ובין העץ והאדם.

עכשיו אני מנסה לדמיין 5,000 עצים כאלה, ואת רעש המשור החשמלי.

"עצב הוא מַעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר" (שפינוזה). החיים במדינת ישראל, אם נותנים להם להתנהל על פי טבעם, הם פיחות מתמיד בשלמוּת.

מנורת תקרה כבדה כמשקולת, פנימהּ שחור, ומתחתיה מנורת שולחן העונה לה באהיל שחור. פרחים כהים באגרטל שחור. כיסא מפנה גבו לכל זה, אבל גם הוא חלק מההתרחשות והוא מסמן לנו, הרואים, לא רק לראות אלא לשבת עם הגב לזה, כשהתמונה בתוכנו.

וילון אפל נדמה לרגע כמפל של אור חשוך היורד מן המנורה. ואי אפשר לפטור את זה במילה "לילה", מפני שלא רחוק יש חוץ, והוא ירוק, ויש בו לבָנים, אולי רמזי ענן. המרחב והזמן המקובלים הושארו מאחור, קרובים, ועולם עצמאי, עולם-חלום, נוצר בציור הזה, כמו בתערוכה כולה.

ציורי התערוכה מתארים חללי פְּנים שאינם קיימים בשום מקום בעולם; מרחבים מומצאים. כלומר, הציורים האלה מתארים מרחבי נשמה שהיתרגמו לשפה של חדרים, חפצים, פרחים ורהיטים. המונח "תפנים", שטבע גדעון עפרת, מקבל בתערוכה זו את מלוא מובן המילה: חללי פְּנים, אבל לא במובן האדריכלי אלא במובן הנפשי או הרוחני. התחושה העזה היא שהמקומות האלה, שאינם נמצאים בשום מקום, הם בעלי תוקף מלא, קיימים יותר, ולא פחות, ממרחבים שיש להם כתובת. ממש כמו אחת ההגדרות של מיתוס, סיפור שמעולם לא התרחש אבל תמיד נכון.

את הציור המובא כאן אפשר לראות כהחשכה של חדרינו המוכרים, ולקרוא אותו כציור מלנכולי. אבל לצד זה אפשר לראות את העושר העצום שהציור מוצא בתוך המרחב האפל. כי בתוך כל האפלה הזאת הכול גלוי, מובחן, ברור ומגוון. אפלת החפצים והפרחים הייתה יכולה להביאנו לחשוב ששום דבר לא ייראה בִּפְנים. הציור היה צריך להיות, כביכול, מלבּן שחור. אבל זה לא כך.

האפלולית מקנה עומק. העומק מחייב כניסה הדרגתית. עצם התחושה שהמרחב (והציור) נתון למבטנו בבת אחת מוטלת בספק. הציור מוריד על עצמו חושך ובכך מחייב אותנו לגשש, לשהות במחיצתו. מבטנו צריך להיות נר, לא זרקור.

בספרו של ריצ'רד נלסון "האי שבִּפנים" יש תיאור של סערה עזה שהמחבר חווה בעודו מצוי בביתו באלסקה. זהו תיאור של איתני טבע ושל סצנה ביתית בעת ובעונה אחת. הסערה פותחת את הדלתות והחלונות, נשפכת אל הבית, יוצאת ממנו. דבר דומה קורה בציור הזה ביחס ללילה. הוא בא אל החדר ושוטף פנימה, או נובע מתוכו, הגם שהשעה, כאמור, היא שעת יום. "השמַים והפרחים מתואמים ביניהם כדי ללמד את המעמיק בהגותו את ההתעמקות האיטית, ההתעמקות הנושאת תפילה" (בשלאר, בתרגום מור קדישזון).

על חדר כזה כתב טניזקי (בתרגום דורון ב' כהן) כי "הרושם הנוצר [בו] הוא כאילו באוויר הזה שוררת דממה מוחלטת, כאילו באפלה הזו שולט שקט נצחי ובלתי משתנה". מתנת הציור הזה היא זמן מכושף, הוויה מכושפת. הווילון, הדומה למפל, הופך לסמל העקרוני של הציור הזה – אביזר של הסתרה, המאפשר באופן פרדוקסלי תחושת גילוי הדרגתית ועמוקה. שהות.

*

*

בֹּקֶר חָשׁוּךְ

עוֹרֵב מַבִּיט מַטָּה

לְתוֹךְ רֹאשׁ הָאֲרֻבָּה

(גבּריאל רוזנסטוק)

–

תערוכתו של מאיר אפלפלד מוצגת בימים אלו בגלריה רוטשילד אמנות. שיח גלריה יתקיים ביום שישי, 5.5, בשעה 12:00.

עץ

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

 

טִפְּשִׁי

לָתֵת לְעֵץ סֵקוֹיָה צָעִיר

לִצְמֹחַ לְיַד בַּיִת.

 

אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת

חַיִּים אַחַת,

תֵּאָלְצִי לִבְחֹר.

 

הַיֵּשׁוּת הַגְּדוֹלָה, הַשְּׁלֵוָה הַזֹּאת,

עֲרֵמוֹת סִירֵי מָרָק וּסְפָרִים –

 

וּכְבָר קְצֵה עָנָף רִאשׁוֹן מַבְרִישׁ אֶת הַחַלּוֹן.

בְּרַכּוּת, בְּשַׁלְוָה, הֶעָצוּם נוֹקֵשׁ עַל חַיַּיִךְ.

נדמיין אדם, ביום רגיל, יוצא מביתו בתל אביב. סוף החורף. השמש בשמים. הוא הולך לכיוון הים. ענני גשם ממטירים והוא מסתתר מתחת עץ. השמש יוצאת והעץ מטיל צל חיוור. בַּרחשים מתעופפים באוויר מתחת לעץ. הוא ממשיך בדרכו, מגיע לים הסוער ומביט בגלים. אחר כך, בדרכו חזור, הוא קונה ירקות, נאמר חצי קילו בצל למרק, וחוזר לביתו. הבצלים נחים על שולחן העץ.

ההתרחשות הזאת, שלכאורה אין סתמית ממנה, יכולה להיות עוד יום בחיים שבעצם לא קרה בו שום דבר ראוי לציון. שמש, עננים, קשת, ים, עץ, צל, בצל וברחשים, שהם סוג של יתושים. חומרי הבנאליה הפרוזאית של החיים הרגילים. אבל לא בהכרח. אילו האיש שלנו היה קורא זוהר, בעזרת ספרם של מלילה הלנר-אשד ועמרי שאשא, אותה סדרת אירועים היתה עשויה להיצבע בצבעים אחרים לגמרי, צבעים זוהרים, מעניינים, פואטיים. פסוקי הזוהר הבאים (רובם בתרגום, מחציתם ממשנת הזוהר והיתר ממקורות אחרים; התרשלתי ולא הבאתי מראי מקום) היו עומדים בינו ובין העולם וצובעים אותו אחרת. ואם לא הפסוקים האלה עצמם, כי מי יכול לזכור פסוקים כה רבים, אופן הראייה של הזוהר היה הופך את הנדוש לסרט פנטזיה. 

• שמש. "ולא היה אדם ששמע אותו [=את השמש] חוץ ממשה, שהיה נאמן המלך, ומיהושע ששימשו, וכשנצטרך לו יהושע ושמע קול הנעימה והנהימה של השמש [אמר] "שמש בגבעון דום". מה "דום", דום מלומר שירה, דום מקול הנעימה והנהימה שלך". האור מלא שירה סודית. אפשר לצאת החוצה ולחוש את האור כסוג של שירה גדולה, נטולת מסה, מתמידה ומגוונת. ודוממת.
• קשת. "הקשת [בענן] באה להגן על העולם. [משל] למלך שכל פעם שבנו חוטא נגדו ובא המלך להלקותו נגלית עליו המטרונית בלבוש-יקר של מלכות". הקשת לא כסימן מופשט ושרירותי, אלא כאימז' מוחשי של שמלת-שכינה צבעונית בשמים. וצריך דמיון כדי להפוך את הצורה הקשתית לשובל שמלה.
• עננים. "וְכַאֲשֶׁר פּוֹגְעוֹת לַהֲבוֹת הַלֵּב בְּעַנְנֵי גֶשֶׁם…" ללכת כך בעולם. לחוש את האש שבלב. לצפות למפגש אפשרי בעננים. לחוש שהעננים מלבּים את האש הזאת.
• ים. "בשעה שהים קופץ בגליו ותהומות עולים ויורדים הקדוש ברוך הוא שולח חוט אחד מצד ימין [=חוט של חסד] ומושך גליו ומשקיט זעפו, ואין מי שיידע זאת… וגאות הים היא חוט אחד של שמאל =חוט של דין]". סערה בים כמעין דרמה של מריונטות, והדרמה הזאת דומה לפעמים לדרמה הפנימית של חיינו. הים ידבר איתנו ואולי אותנו אם רק נשב מולו בדממה ונטה לו אוזן – אבל "אין מי שיידע זאת".
• ברחשים. פָּתַח וְאָמַר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה – […] אֲפִלּוּ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְיַתּוּשִׁים, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁנִּרְאִים מְחַבְּלֵי הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם כָּתוּב 'וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד', כֻּלָּם שַׁמָּשֵׁי הָעוֹלָם, מַנְהִיגֵי הָעוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם אֵין יוֹדְעִים". ההכרה באי-ידיעת המכלול, שמה שהוא "מחבל העולם" עשוי להיות "מנהיג העולם", ולכן אין דבר שהוא סתמי וירוד, ומה שנראה חסר חשיבות עשוי להתגלות כמנהיג העולם. לגבי דבורי דבש, למשל, כבר הבנו זאת.
• בצל. "וכל הרקיעים אלו על אלו כגלדי בצלים". ומי שירצה, מבט בבצל יהיה עבורו תזכורת קוסמית, כדוּר רקיעים מדמיע.
• עץ. "כשהיה רבי אבא רואה אילן אחד שפריו נעשה עוף שפרח ממנו היה בוכה ואמר: אילו היו בני אדם יודעים למה רומזים [האילנות] היו קורעים מלבושיהם עד טבוריהם על שנשכחה החוכמה מהם".
• צל עץ. "אמר רבי שמעון: כמה יאה צל זה שחוֹפֶה עלינו מן האילנות, ואנו צריכים לעטר מקום זה בדברי תורה"; "עלינו להסתכל שלא ישבנו אלא בצל הקב"ה… מכאן והלאה, בעוד אנו הולכים, עלינו ללכת בדרכים השומרות עץ זה".

הציטוט האחרון הוא מתוך המבוא לספר. מפני שהעולם הוא פלא יפה, תפקידנו להמשיך את המומנט וליצור המשכים באותה רוח. את הפסוק מדניאל י"ב שהקנה לספר הזוהר את שמו, "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" אפשר לדרוש כאילו "יזהירו" הוא פועל יוצא, "והמשכילים יזהירו את העולם כזוהר הרקיע", כלומר יעשו את העולם לזוהֵר (חשבתי שזהו מדרש מקורי שלי אך עמרי אמר לי שכבר דרשו זאת בזוהר). כדברי ג'יימס הילמן, "אנחנו אלה שאמורים לשמור על העולם זוהֵר" (תרגום מור קדישזון), It has been up to us to keep the world aglow.

אם כן, אותו אדם שתיארתי יכול גם לתאר את מסלולו הקצר כמי שיצא לטבול בתוך שיר קורן, הבחין בשמלה בשמים, הטה אוזן לרמזי עצים, הבחין בתיאטרון בובות ימי, היה מוקף לשעה קלה במנהיגי עולם זעירים מעופפים, ואש בערה בלבו. וגם אם אחד מאלה יתקיים באותו אדם באותו יום, הרי שיומו השתנה לגמרי.

הספר מתאר כיצד ספר הזוהר נותן טעם למצוות רבות. למשל, הרמת כוס יין אדום של קידוש הופכת בזוהר להרמה של שושנה. מעניין שמתן הטעם (במובן של הפיכה לטעים, הפיכה לפואטי) למצוות דומה למתן הטעם לעולם הגלוי. כך, מבט בענן וקבלת שבת הופכים לחלק מאותו מארג, נצבעים בצבעי השירה, כאחד.

כמה חשוב ספר כזה בימים אלו, שבהם, כפי שאמר פרופ' משה הלברטל, מתנהל מאבק על נשמת היהדות, ולא רק על נשמת המדינה.

*

(דברים שנאמרו אתמול בערב לכבוד "בדרך עץ החיים", מכון הרטמן, ירושלים).

===

אני מנצל את ההזדמנות להפנות ל"אש על ראש ההר", תרגומו החדש של יעקב רז לשירת הייקו וליומנים של המשורר היפני הנפלא טנדה סנטוקה. הייתי מעורב בעריכת הספר ובהפקתו במסגרת "ספרי ירח חסר". קורס שלמדתי אצל רז ב-2006 שינה את מסלול חיי, ולכבוד הוא לי, ולא כמליצה, לתרום להגשמת הספר הזה.

מאנגלית: דרור בורשטיין

~

מַמָּשׁ סָמוּךְ לַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי לְרוֹצֶ'סְטֶר, מִינֶסוֹטָה,

הָעַרְבַּיִם מְנַתְּרִים בְּרַכּוּת קָדִימָה עַל הָעֵשֶׂב

וְעֵינֵי שְׁנֵי סוּסֵי פּוֹנִי אִינְדְּיָאנִים

מִתְכַּהוֹת מֵרֹב טוּב.

הֵם יָצְאוּ בְּשִׂמְחָה מִבֵּין עֲצֵי הָעֲרָבָה

לְקַדֵּם בִּבְרָכָה אֶת חֲבֶרְתִּי וְאוֹתִי.

אָנוּ עוֹבְרִים אֶת גֶּדֶר הַתַּיִל אֶל הָאָחוּ

שָׂם רָעוּ כָּל הַיּוֹם לְבַדַּם.

הֵם רוֹטְטִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת, בְּקֹשִׁי

מְכִילִים אֶת שִׂמְחָתָם

שֶׁבָּאנוּ.

הֵם קָדִים, מְבֻיָּשִׁים כְּבַרְבּוּרִים רְטֻבִּים. הֵם אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה.

אֵין בְּדִידוּת כִּבְדִידוּתָם.

הֵם שׁוּב בַּבַּיִת, מְלַחֲכִים אֶת אֲנִיצֵי הָאָבִיב בַּחֹשֶׁךְ.

הָיִיתִי רוֹצֶה לֶאֱחֹז אֶת הַצְּנוּמָה שֶׁבָּהֶם בִּזְרוֹעוֹתַי,

שֶׁכֵּן הִיא נִגְּשָׁה אֵלַי

וְתָחֲבָה אֶת אַפָּהּ בְּיָדִי הַשְּׂמָאלִית.

הִיא שְׁחוֹרָה וּלְבָנָה,

רַעֲמָתָהּ יוֹרֶדֶת פֶּרֶא עַל מִצְחָהּ,

וְהָרוּחַ הַקַּלָּה מְנִיעָה אוֹתִי לְלַטֵּף אֶת אָזְנָהּ הָאֲרֻכָּה,

הָעֲדִינָה כָּעוֹר עַל פֶּרֶק כַּף-יָד שֶׁל יַלְדָּה.

לְפֶתַע אֲנִי יוֹדֵעַ

אִם אֵצֵא לְרֶגַע מִגּוּפִי אֶפְרֹץ

בִּפְרִיחָה.

*

*

לנוסח המקור