מתחת לשולחן

המחווה האנושית היומיומית נמצאת תמיד במרחק פעימת לב מן המופלא — [זכור] שבסופו של דבר אנו מחוללים דברים באמצעות מעשינו החורגים בהרבה מעבר להבנתנו או לכוונתנו; שלמעשים האנושיים הקטנים והרגילים שלנו, לכאורה, יש תוצאות שאין לשערן; שֶׁלמה שאנו עושים בעולם הזה יש משמעות כלשהי; שאיננו לא־כלום; ושמעשינו האנושיים היומיומיים ביותר, מעצם טבעם, פורמים את תפרי כוונתנו וגולשים, באופן משמעותי ורדיקלי, דרך הזמן והמרחב, ומשנים הכול… מעשינו, זעירים וחסרי חשיבות ככל שייראו לנו, רוויים משמעות ונודעת להם השפעה עצומה; והם משפיעים ללא הרף על הסיפור המתהווה של העולם, בין שאנו יודעים זאת ובין שלא.

במקום להרגיש חסר אונים וחסר ערך, עליך להשלים עם העובדה שכבן אנוש יש בך כוח אינסופי, ולקבל אחריות על הכוח העצום הזה. אפילו במעשינו הקטנים ביותר טמון פוטנציאל לשינוי גדול, לטוב או למוטב, ולאופן שבו כל אחד ואחת מאיתנו מתנהלים בעולם יש משמעות כלשהי. אתה רחוק מלהיות חסר אונים; למעשה, טמונה בך יכולת פעולה עצומה, מעוררת יראה. כך בכולנו. ובכל הכבוד, מוטלת עליך החובה לקום ולקבל אחריות על היכולת הזאת. זוהי חובתך הרגילה והדחופה ביותר.

בברייטון יש מקום לאוכל צמחוני שנקרא Infinity (אינסוף) והייתי אוכל שם לפעמים. בפעם הראשונה שיצאתי שוב לרשות הרבים אחרי ש[בְּני] ארתור מת, הלכתי לשם. עבדה שם אישה שתמיד הייתי נחמד אליה. לא החלפנו יותר מדברי נימוסין רגילים, אבל חיבבתי אותה. עמדתי בתור והיא שאלה אותי מה אני מבקש להזמין, וזה היה מעט מוזר, כי לא היה מצדה שום רמז לכך שמשהו קרה לי. היא התייחסה אליי כמו אל כל אדם אחר, בענייניות ובמקצועיות. היא נתנה לי את האוכל ושילמתי… אך כשהחזירה לי את העודף, היא לחצה את ידי. בכוונה רבה.

זה היה מעשה חסד שקט כל כך. מחווה פשוטה וברורה ביותר, שמשמעותה הייתה גדולה מכל מה שאנשים ניסו לומר לי במילים… משום שהלשון כושלת לנוכח אסון. באותו רגע היא ביקשה עבורי את הטוב ביותר. היה משהו מרגש באמת במעשה החמלה הפשוט והשותק הזה… לעולם לא אשכח אותו. בזמנים קשים אני חוזר לעיתים קרובות אל התחושה שהיא העניקה לי. בני אדם הם יצורים מופלאים, באמת. יצורים דקי הבחנה ועדינים כל כך.

---

הקטעים לקוחים מתשובה למכתב. מתורגם מתוך הקטעים המופיעים כאן. ראו שם הפנייה לספר שממנו הדברים לקוחים. תרגם לעברית דרור בורשטיין.

---

מאת מארי אוליבר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מתוך שירים חדשים ונבחרים, כרך 2

*

וּמָה אִם מֵאָה גַּבְתָּאִים וְרֻדֵּי-חָזֶה יָעוּפוּ בְּמַעְגָּלִים סְבִיב רֹאשֵׁךְ? מָה אִם

הַזָּמִיר יָבוֹא אִתָּךְ הַבַּיְתָה וְיִהְיֶה לָךְ לְיוֹעֵץ? מָה אִם

הַדְּבוֹרִים יְמַלְּאוּ דְּבַשׁ אֶת קִירוֹתַיִךְ וּלְבַקָּשָׁתֵךְ יְמַלְּאוּ

אֶת קַעֲרָתְךָ? מָה אִם הַנַּחַל יִגְלֹשׁ בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה מַמָּשׁ לְיַד חַלּוֹן חַדְרֵךְ וְתוּכְלִי לְהַאֲזִין

לִתְפִלּוֹתָיו הָאִטִּיּוֹת בְּעוֹדֵךְ נִרְדֶּמֶת? מָה אִם הַכּוֹכָבִים יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם, אוֹ יִתְרוֹצְצוּ

אָנֶה וָאָנָה מֵעַל לָעֲנָנִים? מָה אִם תְּצַיְּרִי עֵץ, וְהֶעָלִים

יָקִימוּ קוֹל רַחַשׁ, וְצִפּוֹר תָּשִׁיר בְּעַלִּיזוּת מֵהָעֲנָפִים הַמְּצֻיָּרִים? מָה אִם תִּרְאִי לְפֶתַע

שֶׁהַמַּיִם הַכְּסוּפִים נוֹצְצִים יוֹתֵר מִמַּטְבְּעוֹת כֶּסֶף? מָה אִם סוֹף-סוֹף תִּרְאִי

שֶׁהַחַמָּנִיּוֹת, הַפּוֹנוֹת לַשֶּׁמֶשׁ כָּל הַיּוֹם, כָּל יוֹם – מִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד, אֲבָל הֵן עוֹשׂוֹת זֹאת –

יְקָרוֹת יוֹתֵר, מַשְׁמָעוּתִיּוֹת יוֹתֵר מִזָּהָב?

*

כתבתי כאן לא מזמן על הקריאה המסעירה ביצירותיו של כריס וור. מכל הדברים הנפלאים שמצאתי אצלו, בסיפור ובציור, אחד המדהימים היה סילבוס (מונח שמשמעו "רשימה") לקורס שהוא לימד לפני עשור במכון לאמנות בשיקגו. שם הקורס: "קומיקס, ישירוּת רגשית וספק עצמי". הוא מודפס בסוף הספר גדול הממדים Monograph. כאן מובא עמוד אחד.

אפילו הז'אנר הבירוקרטי היבש הזה, סילבוס לאוניברסיטה, דומיין על ידו מחדש. אדם שמסוגל להמציא לגמרי מחדש את המסמך היבש ביותר מסוגל כנראה לראות מחדש ולחשוב מחדש על כל דבר. וזה אכן כך.

לדוגמה, הוא חושב מחדש בכך ששֵם המורה (שמו שלו), הפרט הטכני הזה, הופך אצלו לדיוקן עצמי קריקטורי של המורה! הסילבוס חותר תחת סמכות המורה אבל בד בבד גם מאשרר אותה, כי הסמכות של אמן קומיקס נובעת בדיוק מיכולתו ליצור קריקטורה כזו באופן עקבי ומשכנע. במילים אחרות, כבר הסילבוס הוא שיעור, הוא עניין לדון בו, לא מבוא גרידא למשהו אחר אלא התרחשות יצירתית.

כמובן, אפילו הצבעוניות של הסילבוס והעיצוב שלו חשובים. הם מלמדים את הסטודנטים להרחיב את גבולות אמנותם ככל האפשר, לצבוע גם את מה שאמור היה להיות משעמם, טכני, אמצעי למטרה, אפור. זה שיעור גדול.

הוא מזכיר, כנהוג, את חדר הלימוד והבניין שבו יתקיים הקורס, אבל אומר גם מי תכנן את הבניין ומעיר על חוסר האנושיות של הארכיטקטורה שלו. מספר החדר-בניין אינו פרט סתמי.

והוא אומר, כבר בסילבוס: "זמנכם עלי אדמות מוגבל". לכן בקורס אתם תכתבו על הדבר הכי חשוב לכם בחיים כרגע. כתבו-ציירו את הדבר שהייתם כותבים-מציירים אילו זה היה הדבר האחרון שלכם, נכון להיום.

ועוד ועוד. אנשים שמכינים סילבוס לקורסים, שנה אחר שנה, יבינו כמה כל זה גאוני – כמו לכתוב מתכון לקרקר כוסמת כאופרה.

---

לראיון עם כריס וור, אחד מני רבים.

---

[תמליל הקלטה של הקראה מספר, משולבת בשיחה חופשית עם קהל. ההקראה מתוך ספרו Inter Views, 1983, עמ' 188־190. תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין]

*

האהבה אינה אישית. זו הנקודה המרכזית, וזה מה שאנחנו שוכחים כל הזמן. זו האשליה העיקרית של האהבה, ההיסטריה העיקרית שהיא גורמת, מפני שהיא אינה שלך, היא אינה שלי, והיא כנראה אפילו אינה שייכת לאֵלים.

אֵרוֹס עצמו לא היה אל. מושג האהבה הוא מוזר, זר לאופיו של אל בהקשר היווני, ובהקשר של רוב התרבויות, למעט הנצרות. זה אמור להיות כוחה המיוחד של הנצרות, ייחודה. הנצרות הפכה את האהבה לאל שלה.

לכן, כדי להישאר בקשר עם האל של התרבות שלנו, עלינו להרגיש נאהבים, להיות מאוהבים, להיות ראויים לאהבה, לאהוב אחרים ואת עצמנו כמצווה. ואז האהבה נעשית בעיה עצומה, המשימה המרכזית של הטיפול.

אתם רואים אפוא כיצד הרקע היהודי־נוצרי משפיע גם על האופן שבו אנחנו מתייחסים למה שבאמת חשוב מאוד בחיינו. בעיית האהבה בתרבות הנוצרית כרוכה כולה בהצלת עצמנו ובמציאת האל.

אפילו השיחה הזאת עכשיו, העובדה שאנחנו מדברים כל כך הרבה על אהבה, כבר מכניסה אותנו למלכודת של התרבות הנוצרית שלנו. אילו רק יכולנו להניח לאהבה לנפשה; אילו רק יכולנו לתת לה יותר מרחב ופחות תשומת לב, היא הייתה דואגת לעצמה. היא כמו חבר שנמצא בבית: אל תטריד אותו ללא הרף בניסיון לגרום לו להרגיש בנוח. או כמו חולה: אל תמדוד לו חום כל הזמן.

אילו רק יכולנו לזוז מן הדרך, לתת לה לבוא, לתת לה ללכת. אבל אנחנו תמיד מנסים לתעל את האהבה לאפיקים: לקשר אותה, לחלוק אותה, לעשות אותה נכון. למה?

היא מוכנה לפרוץ בכל רגע. מה שהאהבה רוצה הוא נשמה. היא מחפשת נשמה. יש לה עבודה לעשות על הנשמה. כלומר, האהבה מתעניינת הרבה יותר בפנטזיות שלנו, בדימויים ובתסביכים שלנו, מאשר בנו באופן אישי, במה שאנחנו מרגישים, צריכים ומשתוקקים לו.

זה רעיון משונה, מפני שאנחנו מרגישים כל הזמן שמצב האהבה שבו אנחנו נמצאים אינו דואג לצרכים שלנו, לרגשות שלנו ולתסביכים שלנו. "את לא עושה מספיק בשבילי. אתה לא כך-וכך בשבילי. אתה לא מבין אותי." כל הדברים האלה שאנחנו רוצים שהאהבה תטפל בהם. אבל אולי האהבה כן מטפלת במשהו.

מדוע אתה עדיין נשאר קשור לאותו אדם? אולי האהבה עושה משהו לחיי הפנטזיה שלך, לתסביכים שלך, ומחזיקה אותך קשור. היא עושה משהו לנשמה שלך, אבל היא אינה מטפלת בצרכים שלך.

זה עשוי לרמוז שהאהבה באמת מתעניינת יותר בנשמה מאשר במה שמכונה האגו, או במה שאתה חושב שהם רגשותיך, או כל דבר אחר. לכן יש אי־שביעות רצון ברגשותיך, ובאותו זמן אתה קשור למצב בלתי אפשרי. היא אינה עושה את מה שרצית שתעשה, את מה שהיא היתה אמורה לעשות. משונה. משונה מאוד.

ומה שאנחנו מתאהבים בו הוא בדרך כלל עולם הפנטזיה של אדם אחר. זו לא בהכרח אהבה בין שני אנשים, אלא בין שני אנשים שאפילו אינם יודעים מי הם באמת, ואף אחד אינו יודע מי הוא באמת. הם כמו שתי פנטזיות שמתאהבות זו בזו, כמו שתי דמויות בסרט מצויר.

ולכן אנחנו מפחדים פחד מוות. זה מקפיץ את כל התסביכים. זה הופך את הפנטזיות שלנו לכאלה שאיננו יכולים להתנגד להן. זה מצפה אותן בזהב. אפרודיטה מכוּנה "זוהרת", "בוערת".

אבל האהבה אינה איזה כוח עצמאי המצוי מחוץ לדימויים, מחוץ לתסביכים. היא נמצאת ממש בתוכם. זה עניין מאוד עמום גם בשבילי, אבל אני חושב שאנחנו מנסים להבין מהו הדבר הזה: הארוס כבר נמצא שם, בתוך הנשמה, מוכן להתלקח באש.

החוויה היא שבכל רגע אתה יכול לעלות באש. הצרפתים קוראים לזה coup de foudre — מכת ברק (=אהבה ממבט ראשון). בכל רגע זה יכול לקרות, אש יכולה לאחוז בנשמתך.

הנשמה היא חומר דליק מאוד. ולכן אנחנו תמיד עוטפים דברים באזבסט (=חומר בלתי דליק), מרחיקים מאיתנו את הדימויים והפנטזיות שלנו, מפני שהם מלאים כל כך באהבה. מבחינתי זו דרך הרבה יותר יפה לחשוב על כך מאשר לחשוב: "יש בנו את כל החומר הנשמתי הזה, ואז האהבה נכנסת לתמונה כגורם עצמאי". אבל נניח שיש בנשמה כל הזמן האפשרות להיתפס ולהישרף, ולכן אתה תמיד מנסה לשמור על עצמך בשליטה, או עטוף, כדי שלא תעלה בלהבות.

אתה תמיד מאוהב, ומה שאתה עושה הוא לשמור את זה עטוף. רוּמי הוא משורר נפלא מפני שהוא מסיר מעל זה את העטיפות, מודה בכך שהנשמה היא, במובן מסוים, כל הזמן בתוך הלהבה של התשוקה.

באופן חלקי, הצורך באדם אחר נובע מכך שבעזרתו אתה יכול להסיר את העטיפות. אבל אם אתה מסיר את העטיפות, ייתכן שהאדם האחר כבר אינו כה מכריע.

אתה חושב שהאדם האחר מכריע מפני שאתה שומר את זה עטוף; אתה שומר את העובדה שאתה מאוהב עטופה, באזבסט, ולכן אתה רוצה שהאדם האחר יצית את זה, או יכיר בזה, וכן הלאה. אבל אם אתה מסיר את העטיפות, במובן של רוּמי, אם אתה קולט את העובדה שאתה מאוהב, ושהיית מאוהב מאז שהיית בן תשע, כמו דנטה וביאטריצ'ה, ושאתה תמיד מאוהב, ושהפנטזיות שלך — כלומר, שהחומר הנשמתי שלך רווי, איך לומר זאת אחרת, פשוט בלהיות־מאוהב. הוא דליק. ואז האדם האחר אינו כה מכריע.

כי האם זה האדם האחר, או שמא העובדה שאתה מוצת היא זו שמטרידה אותך? ומה לעשות עם העובדה שאתה מוצת?

פרויד צדק. תוכנהּ של הנשמה המודחקת הוא ארוס, וההתנגדות קשורה לקירות חסיני אש. באופן טבעי כל אחד נרתע מאנליזה, מחלומותיו ומן הדמויות שבתוכו: הם עמוסים באהבה.

אבל הדרך אל האהבה אינה ישירה. אי אפשר ללכת אליה ישר. וטיפולים שמעודדים אהבה, שמתמקדים בהעברה, עושים את הטעות הזאת של הליכה ישרה אליה. לפחות בעיניי, הדרך היא דרך הנשמה, דרך הדימויים שבהם האהבה מסתתרת ממילא.

התחילו פשוט לדבר עם מישהו מהנשמה, על הנשמה, על הפחד שלכם למות, על זיכרון שובר לב, על הניכור המוזר שלכם, על הבדידות — ומיד האהבה מתחילה להתרחש.

אתם רואים, זה פשוט מתחיל. זה פורץ. זה מתחיל לקרות כאשר רמת הדיבור באה משם. באופן טבעי זה פורץ במפגשי טיפול. בכל מקום שיש בו נשמה, יש אמוֹר (Amor), ארוס, אהבה.

האהבה נכנסת לטיפול כדי למצוא נשמה, כדי להיעשות פסיכולוגית. וזו באמת טעות פסיכולוגית לקחת את האהבה באופן אישי. כמובן שהיא מורגשת כאישית, מפני שהאהבה היא פנימית, אינטימית, אבל הפנימיות הזאת מתייחסת לנשמה ולהפעלת התסביכים. זה עניין קשה, מפני שכאשר אנחנו מרגישים שמשהו הוא אינטימי ונמצא "כאן בִּפְנים", אנחנו מרגישים שהוא אישי, והוא לא בהכרח אישי. כולם מרגישים בדיוק אותו דבר. אהבה היא אירוע קולקטיבי לחלוטין.

האלכימאים אמרו שככל שאתה ממשיך בעבודה — עבודת נשמה, עשיית נשמה — אהבתה תגדל בך. הם לא אמרו שאתה תאהב יותר או טוב יותר. הם לא אמרו שהעבודה תאהב אותך יותר, או שתמצא אהבה או שתיאהב. אני חושב שהם התכוונו לגורם המשונה הזה: שככל שאתה נעשה עסוק בנשמה, יש גדילה כזאת; הנשמה גדלה באהבה הצמחית, באהבה המינרלית, וכמובן באהבה החייתית, שאליה אנחנו קרובים יותר ושאותה אנחנו מזהים יותר. אבל הגדילה הזאת אינה גדילה של התודעה. זו אינה גדילה במובן של התבגרות בפנטזייה של התפתחות.

מתחת לרעיונות ההומניסטיים־חילוניים האלה יש פעילות אלכימית המתרחשת בממלכת הצומח ובממלכת המינרלים, כאילו העלים שעל העצים פשוט מלבלבים באביב מפני שהם אוהבים; כאילו אבני אודם ואזמרגד צומחות בסלעים כמו טיפות של אהבה עזה; כאילו הסלעים עצמם מלאים תשוקה, שואפים אל איזו עוצמה גבישית, אל איזו זוהר בתוך עצמם.

וכל זה דורש חום, לחץ נורא בתוך ענף העץ, בתוך העפרה. לכן אנחנו מתאהבים, מסמיקים באדום ומתחממים מתשוקה. זו האהבה האלכימית המתגברת בך, קונקרטית מאוד, גופנית מאוד, מפני שהיא נמצאת בתוך הטבע עצמו.

זו דרך אחרת להסתכל על השאלה מדוע העצים מוציאים את עליהם. זה לא רק שהמוהַל עולה במובן ביולוגי מפני שחודש מארס הגיע והמוהל עולה בעצי האדר כאשר לילות קרים וימים חמים מחוללים זאת. נניח שנדמיין שהעצים אוהבים לעשות את זה.

או שבמקום לדמיין זיקית, או לטאה, או סרטן שמשנים את צבעם כאשר הם עוברים לסביבה חדשה, ולקרוא לזה "הסוואה" מפני שטורפים היו תופסים אותם אילו לא היו עושים זאת — מין פנטזיית ווֹל סטריט כזאת, שלפיה צריך להסתתר כל הזמן אחרת הטורפים יתפסו אותך — נניח שנאמר שבעל חיים "מתלבש" כך מפני שהוא אוהב לעשות זאת, אוהב להחליף את לבושו כדי להסתדר עם שכניו.

למשל, יש מיני סרטנים שכאשר שמים אותם באקווריום אחד עם צמחים ירוקים וטחב ירוק ודברים ירוקים, הסרטן לוקח את כל הדברים הירוקים האלה, מסתתר בהם, ועושה את עצמו ירוק, מתלבש בירוק. ואז לוקחים את אותו סרטן ושמים אותו באקווריום אחר עם הרבה שושנות ים אדומות ואלמוגים וכל מיני דברים כאלה, והסרטן מסיר מעליו את כל הדברים שהיו עליו, את כל טחב הים, לובש אדום ומתלבש כולו מחדש.

אם קוראים את זה דרך הפנטזיה הפרנואידית, הסרטן מגן על עצמו מפני טורפים באמצעות הסוואה. אבל אפשר גם לדמיין שהסרטן רוצה להיות מותאם ולחיות בסביבה נחמדה עם כל השאר. שמה שמניע הרבה פעילות הוא אהבה, לא בהכרח פחד. לא בהכרח.

ואז ההרגשה כלפי הדברים תהיה שונה: הסימביוזה שמתרחשת בין חרקים וצמחים, והדרך שבה אדם חי בעולם. מפני שאפשר באותה מידה לומר "הפחד מחלחל בכל הדברים", כפי שאמר הבודהה, "ולכן אל תפחדו"; או שאפשר לומר "האהבה מחלחלת בכל הדברים", ולכן אנחנו תמיד מאוהבים.

קומקום ובו ידית כפופה, כמעט נוגעת בזרבוביתו. המרווח ביניהם הוא של מילימטר אך הוא כה טעון ונוגע ללב. עוד קצת אורך והכלי היה מסתבך בתוך עצמו, מקצר את עצמו כמו מעגל חשמלי כושל. אבל במצבו הכמעט-פגום הידית כמו מחקה את זרם התה המשוער שיימזג מן הזרבובית, רק בכיוון ההפוך, מהפּייה לאחור.

הקומקום – יצר אותו מאיר מוהבן – מזכיר את תיאור החכם העקום אצל ג'ואנג דזה. "ראה כמה עקום עשתה אותי הבריאה. גבי בולט כחטוטרת, קרביי – תחתונים למעלה ועליונים למטה, סנטרי תקוע בטבורי, כתפי מעל לראשי…" (יואל הופמן, קולות האדמה, מסדה, עמ' 35). הקטע הוא תיאור של קבלת הצורות והמאורעות: "כשבא זמנך לקבל, אתה מקבל. כשמגיע תורך לאבד, אתה מאבד". הקומקום הזה הוא מין חכם כזה, כי בהשוואה לצורה "תקנית" של קומקום הוא שגוי, וכמות שהוא הוא יפהפה, וראוי לתצוגה במוזיאון.

במוזיאון טיקוטין בחיפה אכן ראיתיו אתמול, בתערוכה החדשה "בשבח הצללים" (אוצרת: שושי צ'כנובר). כותרת התערוכה היא כותרת ספרו של ג'ונאיצ'ירו טניזקי (תרגום דורון ב' כהן, אסיה), שכדאי לקוראו לפני ההגעה לתערוכה. ההליכה בתערוכה היא גם הליכה בספר (יש בה מובאות מתוכו על הקירות), אם כי התערוכה אינה עוסקת רק בענייני אור-צל, כמו הספר הנפלא הזה, מעורר הנוסטלגיה היפנית.

הקומקום עומד ליד כוס קטנה. זה לא סט מתאים. הכוס חומה, באה מעולם אחר, אבל מאותו תנור. לא צריך להיות בעל דמיון מופלג כדי לחוש בציפיית הקומקום למזוג ובציפיית הכוס להתמלא. המים החמים, אם יימזגו, ימלאו את הכוס בשלמות ובקלות, כאילו הם עשויים מאריג אחד, למרות הזרוּת במראה ובצבע. והם אכן ילודי אותו אריג-מציאות – החימר, האש, העקמימות, החלל הריק שבּו, שבּה.

הדפס בן מאה שנה (אגם האצ'ירוגטה, מאת קווסה הסוי, 1927; ראו כאן את רישום ההכנה בעיפרון ואת לוח העץ טרם צביעה). מה שיעורו? שכוכבים ועץ הם פיסות בתצרף (פאזל) אחד. שהבית וההר שניהם בעולם. שאור הירח נח על מֵי האגם כפי שהוא נח על קליפת העץ. שלא צריך לראות את עיגול הירח כדי לראותו. שהשורשים שותים אור ירח ישירות מן האגם. שיש חושך תכלכל. ושאפשר לנשום בתוך כל זה. דהיינו שאפשרי עולם כזה.

שלושה כוכבים, כמו משובצים במרווחים: בין ענף להר, בין ענף לענף, בין גזע ובית. הייתי רוצה לחשוב שהם "משולש הקיץ", וגה, דנבּ ואלטאיר, כלומר שגם אני, אחרי מאה שנה, אוּכל לראותם הלילה, אולי ליד הבית, אולי ליד עץ שליד הבית, מתחת לאותו ירח – הירח, כמובן.

*

דפנה עושה את זה באמצע כיכרות. נעצרת, מתיישבת על המרצפות, מוציאה ספר, מתחילה לקרוא. לקרוא אני אומר לכם, לקרוא. רצוף. בלי להציץ בטלפון. בלי להציץ בעוברים ושבים. קוראת שעה באמצע הכיכר. שלוש שעות. ומסמנת משפטים בעיפרון. כותבת הערות בצד. ורק ספרי נייר. רק ישנים, משומשים. סופרים ששכחו אותם. שאיש אינו קורא זולתה. קוראת. ולא מראה את הכריכה. ואם שואלים אותה, מה את קוראת שם? היא עונה: זה ספר. או שלא עונה.

*

אלי קורא במעליות. נכנס למעלית של גורד, פותח ספר, תוקע את האף, מתחיל לקרוא. המעלית עולה, מגיעה, יורדת, וחוזר חלילה. אנשים נכנסים ויוצאים. עולים ויורדים. מביטים בו בתימהון. הוא לא מחזיר מבט. קורא שירה. טורי השיר מתאימים לו לתנועה האנכית. בפעם הראשונה שהוא קרא הייקו ("לאן נעלמו הקולות" של יואל הופמן) הוא לחץ על הכפתור של ה"עצור". ועל כפתור האזעקה.

*

בוריס יורד לאיילון בפקקים. חושבים קבצן. באמצע פקק זוחל. קופץ על גג של מכונית זוחלת. פותח ספר. כל מיני רוסים. "חותם מים" של ברודסקי למשל. הוא רזה כמו מקל וקל כמו חתול, והנהגים אינם שׂמים לב שמישהו יושב להם על גג הג'יפ, פניו נגד כיוון הנסיעה, קורא בספר על ונציה. פטרבורג. סיביר.

*

אלון מטפס לראשי עצים. באמצע העיר. על פיקוסים. מול הקונסרבטוריון. ברמת אביב. גבוה כמה שאפשר. פותח שם ספר. סוגת "כתיבת הטבע". נאן שפרד על ההר ההוא בסקוטלנד. בייקר, "הבז", "גבעת הקיץ", וכו'. ספרים על מסעות בקרח. על צלילה בים. על ציפורים. פעם חשב לקרוא בקול מראש העץ, אבל הבין שזה יפריע לציפור, שזה לא לעניין. לכן פשוט ישב על הענף, קרא באיזה ספר על עצים.

*

עודד קורא בים. לא על החוף, בעמוקים. שוחה, הספר קשור לו למותניו בשקית סגורה. הוא נעצר, צף על הגב, מוציא את הספר מאריזתו. מחזיק את הספר כך שיחצוץ בינו ובין אורה. קורא ספרים על הפלגות. על שחיינים. "אצל הים" של יזהר, או "הים התיכון" של ברודל. שחיינים ושייטים חולפים על פניו. אחי, מה נסגר? תובע המציל. הוא לא עונה. הוא צף. הוא מנסה לא להרטיב את הדפים. אבל פעם, אחרי עשרים פרקים של "מובי דיק" הביט ימינה ושמאלה והבין שהוא נסחף בקריאה.

*

יפעת נוסעת לאיטליה כדי לקרוא ספרים. בארץ אי אפשר לקרוא. כורעת מול הצלב בכנסיות. היא לא נוצרייה ולא מאמינה בישו. אבל אוהבת לקרוא בחללים האלה קורות חיים של מלחינים. באך, שוברט וכו'. לרוב נותרת מסביבה דממה. דממה סביב המלחין וכל קורות חייו. מוצרט אפוף דממה. סקרלטי – ודממה. אבל מעת לעת בוקע קול עוּגב. ולפעמים המוזיקה שנשמעת היא של המלחין שהיא קוראת עליו. זה לא קרה הרבה. אולי רק מאה פעמים.

*

אבנר הוא חרל"ש. עובד כמאבטח בכל מיני מוסדות בירושלים. הוא לא חמוש. אפילו אקדח מפלסטיק לא מסכים לתחוב. קיבלו אותו כי לא היה ממש חשש למתקפה על המוסדות שבאחריותו. במקום אקדח אבנר נושא ספר. אוהב לקרוא בעמדתו תנ"ך עם מפרשים. מה שבישיבה בעברו לא נהגו לקרוא. הכי אוהב את רש"י והמצודות. קנה לו כרך גוץ של התנ"ך עם המפרשים הללו (הוצאת מיר). יושב בעמדת המאבטח וקורא. הוא משתוקק שמישהו ישאל אותו בהתרסה: תגיד לי, ככה אתה שומר?! אם יישאל הוא יענה, כן. רק הספר. רק הספר יגונן. והמפרשׁים. עליך ועליי. אבל איש אינו שואל. בכלל לא מבינים שהוא המאבטח. חושבים שהוא פשוט יושב שם וקורא ספרים. מה שנכון.

*

גיורא ומלכה קוראים בזמן הסקס. אל תשאלו אותי איך הם עושים את זה. אבל אני יודע מה הם אוהבים לקרוא.

*

שירי נכנסת לקולנוע ופותחת ספר. בזמן הפרסומות עוד יש אור, אבל ב"בקרוב" האור יורד וגם בסרט חושך מסביב. היא ממשיכה לקרוא. היא משתמשת באור שחוזר ממסך הקולנוע כבמנורת קריאה. ויש לה גם פנס. לפעמים עד שנגמר הסרט היא מסיימת את הספר וקונה כרטיס לסרט אחר – או להקרנה הבאה של אותו הסרט, זה לא ממש חשוב – ומתחילה קריאה שניה.

*

אריאלה קוראת ספרים בספריה הציבורית. היות שזה מעט חריג – רוב השוהים בספריה עובדים על מחשבים, שותים קפה או ישֵנים – העירו לה פעם שאם זה לא קשה לה, ומתוך כבוד לספריה, מוטב שהיא תמצא מקום אחר לקרוא בו. היא התעקשה להישאר, לשאול, להתיישב, ואז לקרוא, ולהחזיר. לקרוא ספר ספריה – בספריה. פעם, בכל אולם הקריאה היה רק עוד מישהו זולתה שקרא ספר. וזה היה אותו הספר כמו שלה. "חיי נישואים" של פוגל. מהדורת הספריה החדשה. הספרנית הבחינה בכך ואמרה לה, אולי זה לא ענייני, אבל נראה לי שאת והוא שם צריכים להתחתן. חלפו עשרים שנה. שני העותקים של פוגל עוד צמודים אצלם על המדף.

*

שעות ספורות לפני הטיסה חזור התחילה המלחמה החדשה. הטיסה בוטלה ונשארתי בינתיים באנגליה. אני מנסה לא לשכוח את המלחמה ואת הנמצאים בה גם כשאיני שומע את האזעקות. למען האמת איני צריך לנסות. זה קורה מאליו.

עמדתי היום מול הדיוקן הזה של ג׳ובני בליני בגלריה הלאומית. כמו פרצוף אחד בקהל של רכבת תחתית הומה הוא קורא לך, ודווקא בלי לפגוש את מבטך. השפלת מבטו חזקה מקשר עין.

האיש מוקף פריחה ואור. הוא אוחז שושן צחור גדול, פרח קודש נוצרי. האריג מאחוריו מלא דגמי פרחים, ובמקום אחד מתלכד הפרח האמיתי עם פרח עגול על האריג, בדיוק במקום ההתפצלות לשלושה גבעולים. אפילו הספר שבידו מעוטר במרכזו בפרח זהוב. בפינותיו הספר מעוטר בספק רבעי פרחים ספק רבעי הילות, שכמו קוראות אל הילתו הגדולה, זהב אל זהב. וכמה נפלא הוא שהשושן נתחב ברווח שבין הבד וההילה, ספק קיים על מישור האריג, ספק קיים במישור הקדמי, ״במציאות״.

יש שיחה מצמררת בין חוד הספר ומיפתח הגלימה המגלה בגד תחתון לבן. הזיווג הזה הופך את היושב למעין ספר חתום-פתוח. ואת צדו הפנימי לפרח סמוי. הלבן של הפרח כמו צומח מתוך פנימיותו הלבנה.

בתוך העצב הזה הוא אוחז בפרח ובספר. מה עוד אפשר לומר?

אבל בתוך כל הפריחה הזו והאור קמל המבט. מבטו של המצויר (האח תאודורו מאורבינו, המצויר כאן כקדוש דומניקו) בוהה בעצב ובתימהון, ברוח נכאים. הוא מוקף פרחים ואור אך עיניו אינן פורחות ואינן מאירות. העצב ודאי אכן נשקף מפניו של תאודורו, ואולי גם ניתן לו מן הצייר, שצייר את הציור הזה בגיל המופלג 80, לא הרבה לפני מותו ב-1516. זה הדיוקן האחרון של בליני. הוא אולי אינו יודע שזה יהיה האחרון, אבל אולי הוא יודע או חש משהו אחר.

רובו שחור. גלימה, כובע, אישונים. אישוניו רואים משהו עמוק כשם שהוא רחוק ליד פרחים קטנים על האריג הירוק, פרחי עיניים, שאף הם לבן ובתוכו נקודה שחורה. אך הוא אינו רואה את הפרחים – אינו רואה אף לא אחד מן הפרחים שאנו יכולים לראות, גם לא את זה שהוא אוחז בו.

קוֹנְטוֹבֶלוֹ

מאת אומברטו סאבּא

תרגם מאיטלקית דני כספי

*

אָדָם מַשְׁקֶה אֶת שָׂדֵהוּ. וְאָז יוֹרֵד;

כֹּה תְּלוּלוֹת הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבְּמוֹרַד הָהָר,

עַד שֶׁנִּדְמֶה, בְּהִתְקַדְּמוֹ, שֶׁהוּא מַנִּיחַ כַּף רֶגֶל

.בָּרִיק. הַיָּם הָאֵינְסוֹפִי תַּחְתָּיו

*

שָׁב וּמוֹפִיעַ. עוֹדֶנּוּ מִתְנַשֵּׁף סְבִיב

פִּסַּת הָאֲדָמָה הָאֲפֹרָה, שֶׁעֲמוּסָה

זְמוֹרוֹת בַּסֶּלַע. יוֹשֵׁב לִי

בַּפֻּנְדָּק, אֲנִי לוֹגֵם מִן הַיַּיִן הַזֶּה, הַמָּרִיר.

*

השיר הנפלא הזה לקוח מ"מזמורים", קובץ חדש של מבחר שירי אומברטו סאבּא (1957-1883, מאיטלקית דני כספי, הוצאת קשב לשירה). כוחו של השיר הוא ביחס ההפוך בין 42 מילותיו לתחושת עומק ורוחב עצומים שהוא פותח ופוער. הוא מתחיל ממשהו פשוט – אדם בשדה, השקיה. אפילו ב"וְאָז יוֹרֵד" אינך מצפה למה שיבוא תיכף. אדרבא, "שדה" מעורר תמונה מישורית יציבה. אבל פתאום, כמו ברגעים האלה שנופלים אל שינה, נשמטת קרקע השיר, וה"יוֹרֵד" מתברר כמצוי על צלע הר, והמדרגות תלולות מאוד, תהומות קטנים. "כַּף רֶגֶל / בָּרִיק". לרגע מתלכדים המעבר בשיר והמעבר בהר. ברווח שאחרי "כַּף רֶגֶל" יש באמת ריק, אותו לא-דבר נמצא על הדף ובהר האיטלקי.

כאילו לא די בכך, מתחת לריק פרושׂ ים אינסופי. המעבר מהדימוי המוטעה של איכר נינוח בשדה לדימוי תלוי על בלימה הוא כה מהיר. הלב צונח עם הקריאה, תלוי לרגעים בין שמים וארץ במרווח הזה.

ואז, שוב, מרווח בין הבתים, ומהבית השני אני מבינים שהאיש נעלם לרגע בחלל הריק. כי הוא "שָׁב וּמוֹפִיעַ". ויכול היה גם שלא לשוב. ומאוד במפתיע פתאום המבט שוב מתקרב אליו. הוא, שלרגע אבד בין ריק ואינסוף, "מִתְנַשֵּׁף", קרוב לאוזנך כביכול, וסביב התנשפותו "זְמוֹרוֹת בַּסֶּלַע". הכול נהיה קרוב מאוד, בר-מישוש. יש משהו מן החלום במציאות הזו.

ואז שוב תפנית – פתאום, צמוד לסלע הרחוק! המשורר חושף את עצמו. הוא שם, יושב יציב מול האדם ההולך-נופל-נעלם-חוזר הזה; והוא אוחז זכוכית, לוגם יין בעודו רואה את הכורם ואת הגפנים שהן אולי מקור יינו. האלכסון המדומיין הזה בין כוס יין לצלע ההר המתוארת – מה יש בו? פליאה של הרואה את מקור היין שבכוסו, רואה את ההשקיה ואת הגפנים שמסבירים לו את הנוזל שנכנס עתה אל תוך גופו?

המרווח הזה בין ישיבה לוגמת והליכה תהומית; בין "תוצאה" קרובה (יין) ו"סיבה" רחוקה (גפן) היא כל כך… כל כך מה? איני יודע.

השיר בונה פרספקטיבה, תהום-חיבור כזו, בין יין וזמורות ובין אדם לאדם. ואנו, הקוראים, המביטים במשורר המביט בכורם מצטרפים לזה מעצם קריאתנו. אני ממש מרגיש את המשולש הזה עכשיו, כאילו מחלוני נשקפת קונטובלו, עיר שלא ביקרתי בה. המים יורדים-נופלים מהשמַים והכורם יורד-נופל בהר והיין המריר יורד בגרונו וממלא את הגוף ובא בידו הכותבת את השיר ומשם, אחרי כמעט 100 שנה, זורם אל ידו של המתרגם ואלינו, עכשיו.

בשומעי זהבן בארמון

ואנג ויי. המאה השמינית. סין.

בעקבות תרגום דייויד הינטון

 ~~~

בָּאָבִיב עוֹטְפִים עֵצִים אֶת חַלּוֹנוֹת הָאַרְמוֹן.

בָּאָבִיב שָׁר הַזַּהֲבָן אֶת אוֹר הַשַּׁחַר.

בָּא לְעוֹרֵר אֶת הָעוֹלָם, נִבְלָם,

מְרַפְרֵף שָׁם, כָּאן, שָׁב מֵרָחוֹק כָּל כָּךְ,

נֶחְבָּא עָמֹק בֵּין עָלִים טְלוּלִים,

מְנַתֵּר אֶל פְּרָחִים וּמֵהֶם. אֵינוֹ נָח.

אָנוּ נוֹדְדִים לְאֹרֶךְ חַיֵּינוּ. אֵין דֶּרֶךְ חֲזֹר.

קְרִיאַת הַצִּפּוֹר מְעוֹרֶרֶת חֲלוֹם עַל הַבַּיִת.

|||

ביום ראשון הקרוב, 7.6.26, בשעה 18:00, בזום של בית עגנון, יתחיל קורס בן שלושה מפגשים בני שעה על החיים שלפנֵי. עיקר עניינו דמיונות עבריים על האדם לפני שקיבל שֵם וזהות, כלומר לפני לידתו – בזמן ההיריון. נקרא בעיקר מקורות מן הספרות העברית הקדומה – המקרא, התלמוד והמדרש, ונתחיל מן הציור הזה של ז'ורז' דה לה טור. פרטים והרשמה (בתשלום) – בקישור. השיחות גם יוקלטו עבור הנרשמים.

ב-2.7.26, בשעה 19:00, אפגש לשיחה עם חברי דרור משעני על ספרינו החדשים, ב"מגדלור". הכניסה חופשית.