געיית הגשם

Constable, John; Rainstorm over the Sea; Royal Academy of Arts / Photographer: John Hammond

את הגשמים שירדו עלינו לאחרונה אפשר לתפוס כמשאב: מי שתיה, מים לחקלאות. אבל עבור כמה מאתנו הגשם אינו רק מצרך, אלא מצב רוח. יש הלוך נפש מיוחד שעולה בתוכנו כשיורדים הגשמים הראשונים. כאילו משהו צומח בפנים ומגיב לממטרים ולשינוי באוויר, כמו פטריות. קל להתעלם מזה ולחזור לאקלים המבוקר של מכוניות ומשרדים. אבל היו אנשים רבים במרוצת הדורות שהגשם הביא אותם לעצירה.

ביטוי יפה לכך אנו מוצאים בתפילה, המשלבת גשם ותחייה: "מחייה מתים אתה, רב להושיע, מַשיב הרוח ומוריד הגשם". ובתלמוד נאמר, "מתוך ששקולה (ירידת הגשמים) כתחיית המתים, לפיכך קבעוה (עם ברכת) תחיית המתים". גם מי שאינו מאמין שמתים יכולים לחזור יוכל להבין את ההתרגשות של ימי גשמים שבהם, אחרי ימי החום הממושכים, נרחץ העולם. והרחצה הזאת אינה רק של עלים, מדרכות ומכוניות, אלא רחצת הלב. מי שיוצא ממנהרת שטיפת המכוניות ומרגיש שהמכונית נוסעת טוב יותר יודע על מה אני מדבר.

כדי להיות מסוגל לחוש את הגשם בלב יש צורך בשירה. בלי שירה, גשם הוא לרוב אחד משלושה דברים: משאב, דבר סתמי, או מטרד. שירה היא דרך לחיות מתוך השתדלות לא להניח לשום דבר בעולם להיות רק משאב, רק מטרד, ובמיוחד לא רק סתמי. אילו הייתי צריך לנסח "אני מאמין" לשירה הייתי עושה זאת בארבע מילים: "שום דבר אינו סתמי". ללכת בדרך השירה זה להניח שבכל דבר יכולים להימצא משמעות, יופי, עניין, מסתורין, חשיבות.

אין צורך להיבהל. להניח שהשירה היא דרך לחיות מתוך רצון לא להניח לשום דבר בעולם להיות סתמי אין פירושו שאכן כל יום, כל רגע, נחוש כך. אבל משמעות הדבר שזאת תהיה תמיד אפשרות אמיתית של חיינו, וכאפשרות היא תהיה זמינה כל יום, בכל רגע של היום, בכל מקום, מול הציור הכי יפה כמו ליד פח האשפה. הליכה בדרך השירה משמעה הכרה באפשרות של הופעת דבר-מה חשוב בכל רגע, מעבר לכל פינה, מכל חלון של כל אוטובוס.

שלמה אבן גבירול, המשורר היהודי-ספרדי שאת שנת האלף להולדתו אנו מציינים בימים אלה, ראה ענני גשם וכתב: "עָבֵי שְׁחָקִים כַּשְׁוָרִים גָעוּ / כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ".

המילים מתארות ענני גשם ורעמים. בלשון התלמוד תואר מצב כזה בביטוי נהדר – "נתקשרו שמים בעבים", כאילו העננים מסתבכים בקשרים זה בתוך זה עד שכל הרקיע ארוג בהם.

העננים של השמים, אומרת השורה, געו כשוורים. כולנו ראינו השבוע עננים ושמענו רעמים. אך רק המשורר הזה ראה שוורים ושמע געייה. אין הכוונה שהוא אכן ראה ושמע את זה. האוזניים שלו ידעו להבדיל בין קול געייה וקול רעם ובין שור וענן. אבל אבן גבירול החליט ששום דבר אינו סתמי; הוא רצה לחיות בעולם שבו "סתם" עננים ורעמים יכולים להיות דבר מופלא. הוא הפך את סופת הרעמים שיכולה היתה להיות סתמית או מטרידה למעין מיצג שמימי, שבּו עננים, שאולי הזכירו לו בצורתם בקר, משמיעים רעם שאפשר לדמיין אותו כגעייה. כי אם הענן דומה לשור, הקול שהוא משמיע חייב להיות מוּ.

מדוע גועים השוורים בשמים? "כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ". "סתיו", בלשון המקרא, שבה משתמש אבן גבירול, משמעו בלשוננו "חורף". החורף זועף. כועס על משהו. פניו רעות, כלומר כעוסות. החורף זועף (אבל למה? זאת שאלה שמרחפת מעל השיר), וזאת הסיבה לגעיית השוורים הגבוהים. החורף, בדמיונו של המשורר, הוא הרועה את השוורים, והם מגיבים בגעייתם לכעסו. זאת געייה מפוחדת, ואבן גבירול חומל על העננים!

אבן גבירול ידע כמו כולנו שאין שוורים בשמים. אבל הוא הבין את מה שניסח יוּנג אחרי כמעט אלף שנה: "הנשמה יוצרת מציאוּת מדי יום". רוב הזמן אנו חיים, ובעצם כל הזמן, בדמיון. המהמרים, התיירים, הצופים בסרטים, הארוגים ברשתות החברתיות – כל אלה חיים בדמיון, ואת זה קל להבין. אבל למען האמת אנו חיים כל הזמן בדמיון, פשוט כי אין לנו גישה לעולם "האמיתי". אנו נוגעים בצלע הר ומגדירים אותו כמוצק ויציב פשוט כי חושינו ותודעתנו מעבירים לנו מידע מסונן. האטוֹמים באבן נמצאים בתנועה כל הזמן, וגם מבחינה גיאולוגית, אילו היינו יכולים להריץ את תולדות כדור הארץ בהילוך מהיר היינו רואים שההר עולה מתוך הים ואז נשחק ונעלם. אנו מדמיינים את נייחות ההר, אבל ההר "באמת" דומה יותר לגל גדול בים, שעולה ויורד; הוא פשוט עושה את זה לאט מאוד. כך, לקרקע שמתחת לרגלינו אנו מתייחסים כ"קרקע מוצקה" ומדברים על לרדת ל"קרקע המציאות", אך קרקע המציאות דוהרת במהירות של 108 אלף קמ"ש סביב השמש.

לאור זה אפשר להבין בני אדם, כמו אבן גבירול, שמכירים בתיווכו המתמיד של הדמיון ואף מרחיבים אותו ביחס לכל העולם. המשוררים יודעים שהמילים הן משחק, ורק כמשחק הן עניין רציני: כמו רצינות של שחקני שחמט, כדורגל או תיאטרון. ברור שענן אינו שור, אבל ברור לא פחות שהרבה יותר נפלא להרים ראש אל עננים, ברחוב אבן גבירול החפוּר בתל אביב, ולהיזכר בשוורים הגועים האלה מתחת למטריה. שורה כזאת יכולה להציל את השעה, שיר יכול להציל יום שלם, והשירה יכולה להציל את החיים.  

מה פירוש להציל? שלכמה רגעים שׂמת לב לעולם, לעננים במקרה זה. שלרגע מסוים שמחת בעולם, אהבת את העולם, פחדת מהעולם. אבל לא היית אדיש לו. ראית בו משהו כמו שור מעופף. והשוורים בשיר לא "מסתירים" את העננים. הם מחבּרים אותנו אליהם טוב יותר, ממש כמו שפסקול טוב של סרט לא מסתיר את הסרט אלא מעבּה אותו, משפר אותו, נותן לו משמעות.

ללכת בדרך השירה פירושו לאסוף ולהפנים שורות כאלה, ויותר חשוב, ללמוד משורות כאלה איך ללכת בעולם. אחרי השורה של אבן גבירול כל סופת רעמים תוכל להזכיר לנו עדר של שוורים גועים או משהו דומה. פחות חשוב אם נכתוב בעצמנו או לא. העיקר שהיינו בהתכוונות לכתוב שיר, וזה אומר שהיינו שם, שראינו, ששמענו, שהרחנו, שנגענו.

כאלף שנה אחרי הגשם של אבן גבירול, בסצנה מסרטו של ג'ים ג'רמוּש "פָּטֶרסוֹן" (2016), קוראת תלמידת בית ספר (סטֶרלינג גֶ'רינס), שיר שכתבה וכותרתו Water Falls (בשתי מילים) לפטרסון, נהג האוטובוס (אדם דרייבר) שהוא משורר נסתר בעצמו. בתרגום ניסיתי לתפוס את כפל המשמעות, החיוני לשיר ולסרט, בין Waterfalls, מפלים, ו-Water Falls, מים נופלים.

ג'ים ג'רמוּש / מים נופלים כמו מפּלים

מַיִם נוֹפְלִים כְּמוֹ מַפָּלִים מֵהָאֲוִיר הַבָּהִיר

נוֹפְלִים כְּשֵׂעָר

נוֹפְלִים עַל כְּתֵפָיִם שֶׁל יַלְדָּה צְעִירָה;

מַיִם נוֹפְלִים

יוֹצְרִים שְׁלוּלִיוֹת בָּאַסְפַלְט,

מַרְאוֹת עֲכוּרוֹת וּבָהֶן עֲנָנִים וּבִנְיָנִים

נוֹפְלִים עַל גַּג בֵּיתִי

נוֹפְלִים עַל אִמִּי וְעַל שְׂעָרִי:

רֹב הָאֲנָשִׁים קוֹרְאִים לָזֶה גֶּשֶׁם

הנערה מקריאה את השיר לפטרסון במהלך פגישה אקראית קצרה. הוא משגיח עליה והיא מלמדת אותו, בבלי דעת, שגם השירה שהוא כותב ראויה, מפני שזהו שיר שגם הוא יכול היה לכתוב. כשהם נפרדים היא מצביעה על אחותה התאומה ואומרת "זו אחותי. אנחנו תאומות". אבל אפשר גם לשמוע כאילו אמרה "זו אחותי", ובנפרד "אנחנו (אני ואתה) תאומים". בין שני המשוררים מונח דלי בתוך דלי: מפגש ותאומוּת בדימוי פשוט, שירי.

ייתכן שהם לא ייפגשו שוב, אך לאחר פגישתם הוא הולך ומדקלם כמה מן השורות של השיר שזה עתה שמע. השיר ירד אליו כמו הגשם אל המשוררת הצעירה. הגשם המשיך את חייו כשיר אצל הנערה; עתה שיר הגשם נספג אצל הנהג, והוא מעביר את השיר אלינו.

השיר, ששונה בסגנונו מהשורה של אבן גבירול, נובע מאותו מבט: מבט בשמי החורף שמניח, או יודע, ששום דבר אינו סתמי. גם הנערה נדהמת מכך שגשם הוא מים שיורדים מהשמים. כולנו יודעים זאת, אבל שכחנו עד כמה זה מוזר, למשל, שכמעט 80% ממי הגשמים שיורדים על האדמה מקורם באוקיינוסים המלוחים. המים בשיר דומים לשיער גולש; הם יוצרים שלוליות בכביש, הופכים אספלט למשהו עכור-צלול שמשקף את העיר ("בניינים") אבל גם את העננים: השלוליות משקפות את מקורן, את "אִמן מולידתן". הגשם נופל גם על המשוררת הצעירה והיא נרטבת בגשם שהשיר שלה יוצר. היא מרטיבה גם את אמה, אולי בבקשת קִרבה, אולי בכעס.

המשפט האחרון בשיר, "רֹב הָאֲנָשִׁים קוֹרְאִים לָזֶה גֶּשֶׁם", חשוב. הוא נוגע בלב העניין, ומבהיר בפשטות רבה את מהות ההליכה בדרך השירה: רוב האנשים קורים למפלים מן השמים, היוצרים בבואות עננים על אספלט ונובעים ממחזור מים מורכב – "גשם"; רוב האנשים קוראים לכוכב בוער המצוי במרחק 150 מיליון ק"מ ומייצר בכל שניה יותר אנרגיה ממה שיצר המין האנושי כולו בכל שנות קיומו – "שמש"; רוב האנשים קוראים לסוג יצור שקיים לפחות 50 מיליון שנה, בוקע מביצה בגודל ראש סיכה, מגדיל את משקלו לפעמים פי אלף, מתכנס לתוך עצמו במין קופסה וממיס את איבריו למעין מרק סמיך ואז בוקע מעצמו כיצור שונה לחלוטין – "פרפר". כל המילים האלה, גשם, שמש, פרפר, ואלפי המילים האחרות, אינן שגויות: אבל הן משלות אותנו לחשוב שאנו מבינים. המילים שימושיות, אבל הן משכיחות מאתנו את המורכבות האינסופית של ההוויה שמאחוריהן. השירה מנסה להשתמש במילים רגילות באופן שימזער את נזקי השִכחה הזאת.

משוררת, אם היא ראויה לשמה, אינה חלק מ"רֹב הָאֲנָשִׁים" הנזכרים בשיר. ולכן יש גאווה גדולה בלחיות בדרך השירה, בלי קשר למצב בהוצאות ובחנויות הספרים. המשוררת שונה מרוב האנשים בכך שהיא שומרת לעצמה את האפשרות לא להסתפק בעולם סתמי ובמילים רגילות, שאומרות מעט מאוד, מעט מדי. היא רואה דברים בעולם ומשתמשת במילים רגילות באופנים לא רגילים. לכן, לחיות בלי שירה אינו ויתור זניח. לחיות בלי שירה משמעו לראות את סרט העולם בלי פסקול.   

+

[פורסם בנובמבר 2021 במוסף "הארץ"]

לרשימה קודמת על "פטרסון"

"רצוני לראות ציפורים פישט את העולם"

"לאורך חיַי, רוב אושרי הגיע מלהיות בחוץ. נהייתי צַפָּר רציני בגיל שבע. נהייתי פחות רציני עם הזמן, אבל מאז ילדותי, לצאת לשׂוּחַ בשדה היה דבר חיוני. 'שדה' יכול להיות שדה של חווה, אבל גם כל מקום שבו חיות ציפורים, ובייחוד מקומות שבהם אתה מחפש ציפורים באופן מכֻוון. רוב השדות היו רחוקים מעָרים, אבל לא תמיד: גם גן מאחורי בית, או פארק, יספיקו ביום טוב. רצוני לראות ציפורים פישט את העולם – ידעתי שאם לא אצא החוצה, לא אראה דבר; ואם יצאתי החוצה, בלי קשר למה שראיתי, הרי שהייתי במקום כלשהו, שעשיתי משהו. להיות בחוץ אף פעם לא היה בגֶדֶר בזבוז-זמן".

טים די, "ארבעה שדות" (2014)

דיות שחורות בשקיעה, תצלום ד"ב

דגים יבשים לגמרי מפוזרים על גדת בריכת דגים לא רחוק מהגבול עם ירדן. במבט ראשון הם נראים כאבנים. סוף תשרי, תחילת אוקטובר, צהריים, עדיין חם. מאחורי הדגים, בשטח שחלקו מוצף וחלקו מיובש, עשרות עופות דורסים עומדים בשמש: דיות שחורות. הן נחשבות לעוף הדורס הנפוץ בעולם ואפשר להבין את זה כאן: הן מהן מאות רבות, חלקן על הקרקע, חלקן עפות מעל פני המים בניסיון לחטוף דג, חלקן גבוה באוויר, נקודות זעירות על רקע התכלת הכהה, הופכות לבעלות כנף רק בתוך עיגול המשקפת.

נוצה של אחת מהן על האדמה. אברת תעופה ארוכה, 35 ס"מ מקצה לקצה, חומה-בהירה, לבנה בחלקה, מפוספסת לרוחבה. הפסים, כמו שלבים בסולם, מצוירים לכל אורך הנוצה, אבל ניכרים יותר בשני השלישים התחתונים, היכן שיש רקע לבן. איזה דבר בלתי מתקבל על הדעת זה: נוצה. לפני שמדברים על מעוף, לפני שמדבר על כנף. כאילו האוויר יצר אותה כדי שתתאים לו.

אנו עומדים (פַּסָל, צפר, וכותב הרשומה) מול האגם עם משקפות ומתבוננים בהתכנסות גדולה של עופות. חסידות שחורות, שקנאים, סיקסקים, מגלנים, שָׁלָךְ, לימוזה, נחליאלי לימוני, סלעית, זרון סוּף… הצפר (שלו מגיע הקרדיט על רובם ככולם של הזיהויים), מאתֵר קיווית לבנת זנב המסתתרת מאחורי אבן על הגדה הרחוקה. הוא מגיב כפי שאספני ספרים מגיבים לספר מבוקש ויקר-המציאוּת בחנות של משומשים. אולי זה כל העניין בצפרות: ראשית, לגשת לְחלום-העולם ולקרוא לו בשמות. הקריאה בשמות, כלומר זיהוי מיני הציפורים, יכולה להיתפס כמיותרת. הציפורים קיימות גם בלי שמותיהן. אבל הרצון לזהות מחדד את המבט. הזיהוי הוא אמצעי להתבונן טוב יותר, מפני שקל לא להסתכל, או להסתכל ברפרוף. הזיהוי הופך את המבט לרציני ומחויב יותר. זיהוי הציפור אינו מטרת ההתבוננות; ההתבוננות היא מטרת הזיהוי.

כל הציפורים האלה חיות על מים שבני האדם מנהלים. בתי הגידול הטבעיים שהיו כאן בעבר הוחרבו ומה שנותר מהם הוא מאגרי מים חקלאיים במסגרת תעשיית הדגים. אנו דומים למי שיבוא לצפות בציפורי שיר בתוך רפת. זה פחות ניכר כי השטח פתוח, אבל המכונות הפזורות מסביב, בוחשות במים, שואבות (דגים, ככל הנראה), מזכירות ששפע מיני הציפורים שאנו רואים הוא אשליה. אנו צופים במציאוּת-ביניים שבין יופי וחורבן. וזה קורה הרחק מהעיר, בשטחים פתוחים.

שרקרקים ירוקים עומדים על כבל מתח גבוה, פניהם לשמש. מעת לעת הם ניתזים אל סבך הצמחייה וחוזרים. הפס לרוחב ראשם, הנדמה כמסכת שודדים המכסה את העיניים, מקנה להם ארשת חצופה וקרימינלית. כל כולם הוויה חוזרת ונשנית של "פגע וברח". כמעט עם כל גיחה כזאת, יש להניח, מאבד חרק כלשהו את חייו. איננו יכולים לראות את טרפן, אבל בלי כל ספק הם שם – דבורים, צרעות, חיפושיות, שפיריות.

חנקן, תצלום ד"ב

דאה שחורת כתף, בעלת עין יוקדת כאבן אודם, יושבת על קו מתח אחר. מול המולת הלהקה הענקית של הדיות היא בודדה מאוד, אחת ויחידה. מולה אנו מבחינים בחנקן. ציפור לא יכולה לחנוק, ומוטב היה להותיר את השם ליסוד, הגז אותו אנו נושמים בכמויות גדולות. הוא אינו נראה כיצור מאיים במיוחד, אבל פירוש שמו הלטיני הוא קַצָב, וזאת פני שהוא "עורך תצפית ועט על טרפו… משתק את הטרף ונושא אותו למקום האכילה, שם הוא משפד אותו ומשסע אותו לגזרים" (ויקיפדיה).

עטלף חרקים קטן יצא להכריז שבא לילה. השמש שקעה, והכוכבים הראשונים יצאו: כוכבי הלכת נוגה, צדק ושבתאי. הוצאנו פעם אחרונה את הטלסקופ, ששימש אותנו לתצפית בציפורים, וכיוונו אותו שוב אל השמים. עתה, בִּמקום העופות הופיעו בעיגול הטלסקופ צדק וארבעת ירחיו, שניים מכל צד, ואז טבְּעות שבתאי. פתאום נראה שהריחוף הוא הכלל, והחיבור לקרקע מוצקה הוא חריג מוזר, אפילו מגוחך. כל חרק מעופף וכל ציפור מעופפת וכל עטלף דומים לכוכבים יותר מאִתנו. העדשות שאנו מלטשים מזכוכית (שהיא חול הארץ) הן גם הודאה בנחיתותנו הכבדה. אנו צופים בריחופם בעוד הם מרחפים.

ציפורים, בגלל המעוף, יכולות להזכיר לנו שגם כדור הארץ הוא מעין עוף. להזכיר לנו שכולנו רוכבים על גב ציפור בודד ועגלגל, שעף ללא כנפיים במהירות של 108,000 קמ"ש, במסלול נדידה סביב השמש, יום אחר יום, שנה אחר שנה. ממש עכשיו אנו עפים על גב הציפור ואיננו נופלים.

6.10.21

===

מקהלת ברתיני רכשה עותקים מספרי "לטובת הציפורים" והם נמכרו במסגרת הקונצרטים המשותפים שקיימנו באוקטובר. נותרו ברשות המקהלה עותקים והם מוצעים למכירה בחצי המחיר (50 ש"ח, לא כולל דמי משלוח), כמחירם בקונצרטים. המעוניינים יפנו נא לחגי גורן, מנהל המקהלה, במייל haggigoren1@gmail.com.

קרבת משפחה

מאת אורסולה ק' לה גווין

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

~

בּוֹעֵר לְאַט מְאֹד, עֵץ הַיַּעַר הַגָּדוֹל

עוֹמֵד בַּקָּרַחַת הַקְּטַנָּה שֶׁל הַשֶּׁלֶג

שֶׁנָּמַס סְבִיבוֹ מִכֹּחַ הַחֹם הֶעָדִין

הַמְּמֻשָּׁךְ, שֶׁל הֲוָיָתוֹ, וּמִכֹּחַ רְצוֹנוֹ לִהְיוֹת

שֹׁרֶשׁ, גֶּזַע, עָנָף, עָלֶה, וְלָדַעַת

אֲפֵלַת אֲדָמָה, אוֹר שֶׁמֶשׁ, מַגַּע רוּחַ, שִׁירַת צִפּוֹר.

חַסְרֵי שֹׁרָשִׁים וְחַסְרֵי מְנוּחָה וְחַמֵּי דָּם אָנוּ

לוֹהֲטִים בְּלֶהָבָה הַמְּעַוֶּרֶת אוֹתָנוּ מִלִּרְאוֹת

אֶת הָאֵשׁ הָאִטִּית, הַגְּבוֹהָה, הַיְּדִידוּתִית, שֶׁל חַיִּים

חֲזָקִים עַכְשָׁו כְּפִי שֶׁהָיוּ בַּשְּׁתִיל, שְׁתֵּי מֵאוֹת שָׁנִים קֹדֶם.

***

קאנו סאנסטסו (יפן), 1646, השזיף העתיק, צבע, דיו, זהב ועלה זהב על נייר, 485×175 ס"מ, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. לחצו להגדלות

תרגילים בבריאה

את יצירתו של חברי הטוב מאיר אפלפלד אני מכיר כבר יותר מעשרים שנה. לכן אני יכול לפחות לדמיין מהלך שבהם הציורים מתחלפים לאורך השנים ואפשר לראותם כמהלך אחד שבכל תערוכה מקבל הֶדגש חדש, הדגש שמתבטא גם בשינויי מדיום או בשינוי בתהליך היצירה. אתמול הבנתי משהו על התערוכה כשקראתי ציטוט של קולרידג' המובא אצל רוברט מקפרלן (The Wild Places, עמ' 209). קולרידג', בסביבות שנת 1800, מתבונן במפל באנגליה ומעיר עליו: "השינוי המתמיד של החומר, הדומוּת המתמדת של הצורה". הוא רואה דבר פשוט ומנסח אותו להפליא: מפל הוא מין צורה אחת קבועה למדי, אבל החומר שבצורה הזאת משתנה כל הזמן. האם מפל הוא דבר קבוע? האם הוא דבר חולף?

חשבתי על התערוכה כשקראתי את הציטוט מפני שיש בציורים האלה בדיוק אותה תחושה: בהתבוננות ארוכת שנים, יש משהו אפלפלדי מוכּר ומובהק בנופים ובציורי הטבע הדומם שבתערוכה, אבל המים שבִּפנים אחרים לגמרי. יש בציורים את היציבות של מי שיודע כבר להתבונן בעולם, אבל את הטריות של מי שלימודו אינו מִתאבן.

הסיבה העיקרית לחידוש היא שהציורים האלה צוירו מן הדמיון. לא, כבעבר, בעקבות הכנת רישומים בטבע, או מהתבוננות ישירה בו. המילה "דמיון" דורשת עצירה קלה. מה פירוש לצייר מהדמיון? האם יש מחוז של דמיון שבו קיים הנוף הזה והצייר כאילו מתבונן בו, כאילו היה מחוצה לו? לא נראה לי. האם הדמיון הוא משהו קלוש יותר מהמציאות, כמקובל לחשוב? בלתי אפשרי להניח זאת, מפני שמרחב קלוש לא יכול לחולל ציורים כל כך מרשימים, ציורים של נוכחות טוטלית כל כך. כמו בדברים של אנרי קורבּאן שמביאה מור קדישזון בהקדמתה לתרגומה החדש של ספרו של ג'יימס הילמן "מחשבת הלב ונשמת העולם" (בבל), "לא יכולתי בשום צורה להיות שבע רצון מן המילה 'הדמיוני'… איננו יכולים, בשימושה המצוי, להימנע ממשמעותה השגורה כדבר-מה 'לא אמיתי', דבר-מה שנותר מחוץ לקיום ומחוץ להוויה" (עמ' 11). לדבּר על דמיון, מוסיפה המתרגמת, מביא אותנו לדיבור על דברים "שלא רק שאין בהם ממש, אלא הם מרחיקים אותנו מן האמת". וברור לגמרי כי אי אפשר ללכת בכיוון זה מול יופיים העז של ציורי התערוכה הזאת. ה"דמיון" שמהם הם עלו צריך להיות משהו שווה ערך בעוצמתו למציאות החושית, אם לא למעלה מזה.

אם לצטט מדברי הילמן בגוף הספר (עמ' 57), "יופי הוא האנימה מוּנדי הנגלית-לעין"; נשמת העולם הנגלית לעין. אין מדובר באיזה שיגיון, בהד חיוור של המציאוּת ה"קשה". הרי העצים שבטבע אף הם יצירי דמיון, שאפשר לכנותו הדמיון האלוהי שספר בראשית מתאר בפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן". אין הכרח להאמין בדברים פשוטם כמשמעם, רק לחוש שכּל המציאות שלנו היא מין "דמיון" כזה. ברצינות: שונית אלמוגים היא מציאות – או דמיון? ומה בדבר קיפוד? לרשימה אין סוף.

גם אם נשאיר בסימן שאלה את השאלה מי המדמיין, אנו כבר יודעים שהעץ ה"מוצק" הוא תהליך נדיר של זרימה, של צמיחה, של אכילת שמש, של מים נסתרים, של נשימה, של חיבור לעצים אחרים, ועוד. ב"דמיון" מסוג זה משתתפים ציורי התערוכה הזו. אלו יצירי דמיון שתוקפם משתווה, ולעתים עולה, על יצירת הטבע. "עולה" במובן זה שהם מראים פנים אינטנסיביות יותר, שלרוב שכחנו כבר לראות בכלים ובעצים. הציורים האלה דומים למבט בעולם אחרי גשם גדול. אפשר לכנותם "תרגילים בבריאה" מפני שהם מוצאים עולם מקביל מתוך ישיבה בחדר. "אל תצא את דלת הבית ותדע את העולם; אל תביט מבעד לחלון, ותדע את דרך העולם" (לאו דזה, בתרגום דאור ואריאל).

יש שינוי טכני זעיר אבל מורגש בציורים אלה. הציורים הם ציורי שמן, ונעשה בהם שימוש בוורניש, שכבת לַכָּה מבהיקה, שנוכחותה אינה זכורה לי בציורים קודמים של האמן. השימוש בלכּה, שיש לו גם תפקיד מגן פשוט, יוצר בציורים האלה אור חדש, בוהק חלומי כמעט, נוצצוּת של אחרי גשם או של נוכחות עזה מאוד בנוף. ציורים רבים נראים כלקוחים מסתיו עמוק, וברק הלכּה מעניק להם תוספת דקיקה של נוֹגה, אור העומד ונשען על שפת עולמם.

מאיר אפלפלד, "ארקדיה", גלריה רוטשילד. שיח גלריה: מחר, 22.10.21, בשעה 12:00. יהודה הלוי 48, תל אביב (ליד חניון בית הדר). נעילה: 6.11.

מזיגת היין (ר'אזל)

מזיגת היין (ר'אזל) / רודריק טאונלי

מאנגלית: דרור בורשטיין

הָאוֹר חוֹתֵך מִבַּעַד אֳרָנִים אֶל הָעוֹלָם.

עָרִים זוֹקְפוֹת אֶת שִׁדְרָתָן אֶל הָעוֹלָם.

כָּל הַדְּבָרִים – הֵדִים. הַחֶבֶל נַעֲשָׂה יְאוֹר.

הַיְּאוֹר נוֹשֵׂא אֶת כָּל מָה שֶׁזּוֹהֵר אֶל הָעוֹלָם.

הִתְרַכֵּז, חֲפֹר בִּפְנִים. עֲדֹר בְּמַעֲבָר-הָרִים-צַר שֶׁל הָאַהֲבָה.

הָבֵא אֶת הַמַּחֲצָב מֵהַמִּכְרוֹת אֶל הָעוֹלָם.

אַתָּה קוֹלִי, עֵינַי, רַגְלַי, יָדַי.

הַזְרֵק אֶת מְשַׁכְּכֵי הַכְּאֵבִים שֶׁלִּי אֶל הָעוֹלָם.

כָּל הַדְּבָרִים – סִימָן. זַמֵּר, חָבֵר גָּבוֹהַּ.

מְזֹג אֶת יֵין הַמִּסְתּוֹרִין אֶל הָעוֹלָם.

שתי הודעות בענייני הטבע

בזמן הקרוב אשתתף בשתי יוזמות שאולי יעניינו את הציבור:

קונצרט של מקהלת ברתיני בנושא ציפורים. בין היצירות ישולבו הרצאות קצרות שלי על בסיס הספר "לטובת הציפורים". כרגע נקבעו שלוש הופעות, בתל אביב, ירושלים וזכרון יעקב. לפרטים נוספים – כאן.

קורס מקוון (ב"זום") בבית עגנון בנושא הטבע בספרות, בתרבות ובחיי היומיום. בקורס משתתפים רבים וטובים ובכוונתי להקשיב לכל ההרצאות. אני אשתלב בשלוש שיחות בו, כולל הראשונה. ההשתתפות ללא תשלום, אך כרוכה בהרשמה, בקישור הזה. נושא השיחה הראשונה: "לאן נעלמו כולם? על הטבע והיעדרו בספרות העברית".

מבחן הציפור

הסוי קווסה, 1930, הבודהא הגדול בקמקורה, חיתוץ עץ

יש באמת פסל כזה. בעיר הזאת, הזכורה לי קורנת בגשם קל, מתחת עננים: קמקורה. הייתי שם. הגיע כבר הזמן לחזור.

הדבר הכי מוזר כבר נשכח, אולי: שבאמצע עיר בירה עתיקה יפנית יש פסל ענקי שמתאר דמות הודית: הבודהא אמיטהבה (אמידה ביפנית, "האור הנצחי"). המרחק בין הודו ליפן, לא רק המרחק הגיאוגרפי, הוא עצום. האם אנו יכולים לחשוב על פתיחוּת כזאת אל הרחוק והשונה – פתיחות לא אל מוצרי צריכה, אלא אל השקפת עולם, שהפסל מגלם? למשל, לא רק לנסוע במכונית יפנית, אלא לנסוע בראיית עולם שבאה משם?

פסל הארד קיים מאמצע המאה ה-13. גובהו קצת יותר מ-13 מטרים. בהדפס של קוואסֶה, הוא נוגע בעץ, העץ נוגע בו. צומח, כביכול, מתוך ברכו השמאלית. מטיל עליו צל. כתפו השמאלית ממשיכה את קו הצמרות שמאחוריו, כאילו היתה חלק מן היער.

הפסל אינו אלא תזכורת. אין המדובר בפולחן אישיות (אם כי גם פולחן כזה קיים, בפועל). הפסל נועד להזכיר מצב תודעה, ומצב התודעה הזו אינו "שייך" לפסל יותר מאשר לך.

האוזן הימנית כרויה אל ענן. הכתף השמאלית יכולה להיות מקום לציפור שעפה שם לנוח. הידיים, השרויות במנח מדיטטיבי, יכולות להיות קינים לשתי הציפורים העומדות עליהן. הציפורים אינן הפרעה לפסל, כמו למשל היונים בכיכר טרפלגר בלונדון. יונה על פסל של מצביא זו הלעגה לפסל ולמה שהוא מייצג; יונה על פסל כזה היא השלמה לפסל. אולי זה מבחן לא רע לפיסול חוצות: מה עושה לו ציפור. אם הפסל אדיש לציפור (כמו למשל התומרקין בכיכר רבין) או שהפסל דוחה את הציפור (כמו האדמירל בלונדון), אולי אין צורך בפסל.

ילדה, אמא וסבתא עומדות ליד הפסל. מול "האור הנצחי" שלושה דורות אנושיים, לא נצחיים, ובכל זאת, לא רגעיים. האור מלווה את גבה הכפוף של הסבתא, ספק כפוף מחמת זִקנה, ספק בקידה. הפסל מעליהן, נוכח מאוד, אבל כמו במישור אחר. גם ראש האמא לא חוצה את קו הבימה. מבעד לשמורות עיניו המושפלות הוא רואה אותן.

בצד, ליד בקתת עץ, יושבים אישה ואיש. פניה אינם נראים, מוסתרים בקצה בימת הפסל, מה שמשתף אותה, מבלי דעת, בהוויית הפסל. האיש מטושטש למדי, גם גבו מעוגל מעט, עונה לקימוריו של הפסל, כמו לקימור הגב של הזקנה. הם באו עד כאן, אולי מרחוק, אולי כבר עמדו מול הפסל ואולי מתכוננים בצד למפגש. קוואסה הפליא לראות עד כמה האיש הזה דומה לפסל הענקי: יושב שם כמו מיניאטורה של הפסל היושב, חדגוני כמו הפסל, איש רגיל, והוא אינו שונה מהבודהא של האור הנצחי. אפוף בצילו, יושב מול ישיבתו.

תצלום צבוע: אדולפו פרסארי, סביבות 1885
קמקורה, 2017. תצלום: דרור בורשטיין

שלום

(פורסם במוסף "הארץ" ביום הזיכרון האחרון ומועלה כאן לרגל יום השנה)

שני זיכרונות ילדותי הראשונים קשורים למלחמת יום כיפור. בזיכרון המאוחר מהשניים אני מציב רגל על שרפרף ואמי קושרת את שרוך נעלי, כשברקע נשמעת צפירת האזעקה של פרוץ המלחמה. הייתי בן שלוש וחצי. הזיכרון השני חייב להיות מוקדם יותר, מפני שבו אני יושב על כתפי דודי, שלום בורשטיין, אחיו של אביו. הזיכרון חייב להיות מוקדם יותר, מפני שבמלחמה זו שלום נהרג, והוא בן 21.

דודי כבר לא היה חייל. הוא השתחרר כמה שבועות לפני כן וכבר נרשם ללימודים באוניברסיטה. הוא הגיע למערכה מיוזמתו. הוא היה כבר רשום כסטודנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם אני מלמד היום. עם עוד שלושה טנקיסטים הוא עלה על טנק במצב גרוע, ללא מקלעים, ללא ציוד אופטי וללא מפות. רק לאחר שנים ייוודעו לנו הפרטים המלאים מפי חברו לצוות הטנק, אמנון כפכפי. בספרו "אשנב 3" מתאר כפכפי איך עלו ארבעתם על הטנק הלקוי ונסעו בלי מפה לרמת הגולן דרך טבריה. בטבריה הושלכו עליהם חבילות ופלים ובקבוקי שתייה קלה מזכוכית. בדרך כמעט רמסו סניף של בנק לאומי. בְּדרך לא־דרך הגיעו לקרבות הבלימה בעמק הבכא.

הטנק שבו שימש שלום כטען־קשר נפגע ב-9 באוקטובר, ודופן הפלדה נקרעה וחתכה את צווארו. הוא נהרג במקום. משה קשתי, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון עד 1970, היה קרוב משפחתנו — הוא היה נשוי לאחותה של סבתי, אמו של שלום שנפל. הוא כבר ידע על נפילת דודי. אבי סיפר לי כי נסע אתו במכונית השרד שלו מחדרה לנתניה. קשתי כבר ידע שאחיו של אבי אינו בין החיים, אבל לא הצליח להביא את עצמו לספר זאת לאבי במכונית. הם נסעו לאורך כביש החוף ודיברו על דברים אחרים. אבי סיפר לי שכאשר הגיעו לרחוב שבו גרנו בנתניה, רחוב ביאליק, הוא ראה מרחוק את אמי, שהיתה אז בהיריון מתקדם עם אחי. היא אחזה בי בזרועותיה, אמר, ומהבעת פניה הבין מיד מה קרה. אחי הצעיר, שנולד חודשיים לאחר מכן, נקרא שלום, על שם דודנו שנפל במלחמה. אולי מסיבה זו — נשיאת שם החלל — התכבד אחי לאחר כמה שנים בהדלקת נרות החנוכה לצדו של שמעון פרס על המדשאה של משפחת קשתי, בווילה שלהם ברחוב המצביאים בצהלה. קשתי עצמו לא נכח באירוע מפני שנפטר באופן פתאומי במסיבת בר המצווה של בנו של נספח צה"ל בלונדון.

לפני כמה שנים שלח לי אבי במייל מודעה על רסיטל שבו ינוגנו "וריאציות גולדברג" של באך בקונסרבטוריון שטריקר בתל אביב. מעולם קודם לכן לא שלח לי הודעות בענייני מוזיקה. התברר כי הפסנתרן, דרור זמל, הוא בנו של שמואל זמל, שהיה חבר נוסף בצוות הטנק (לצד אמנון כפכפי ויוסף שץ). וכך אירע שבעודי מאזין לווריאציות המורכבות של באך חשבתי בעיקר על טנקים ועל משה דיין. הפנים של משה דיין, שעוד בילדותי הפחידו אותי כשראיתיו בטלוויזיה, ריחפו בחלל הקונסרבטוריון מעל לפסנתר הכנף, בחצי עיוורונו שנדמה לי כאיזה סמל פשוט למצבנו ולמצב הנהגתנו מאז ומעולם. מלחמות ישראל נראו לי, בעודי מאזין למוזיקה של באך, כמוזיקה של וריאציות מתחלפות, היסטוריה של וריאציות עשירות בהמצאות, בהפתעות ובעיקר בכאב. יצירה אחת המנוגנת עוד ועוד זה עשרות שנים. המוזיקה נמשכת כי כשהפסנתרן נופל מחליפים אותו. "מוכרחים להמשיך לנגן".

חודשיים לאחר תום המלחמה קיבלו סבי וסבתי מן האוניברסיטה העברית מעטפה חומה ובה החזר על מקדמת שכר הלימוד ששילם בנם, על סך 300 לירות. מצאתי לאחרונה את הספח להמחאה במעטפתו. את הכתוב, הֶחזר שכ"ל, שפירושו כמובן החזר שכר לימוד, איני יכול שלא לקרוא כ"החזר שָׁכַל", החזר למי ששכל.

אני מדמיין את סבי וסבתי, צבי ועליזה, הולכים לבנק ביחד, בחורף של סוף 1973, ומוסרים לכַּסְפָּר את הנייר. והוא תולש את ההמחאה מן הספח, מפקיד אותה בחשבונם, ומחזיר להם את הספח. הם שמרו את זה, במשך עשרות שנים, ואז אבי שמר את זה אצלו אחרי שנפטרו שניהם, ועוד עשרים שנה עברו, ועכשיו גם אני שומר את זה אצלי. אף אחד לא מעז לזרוק את זה.

את הספח מן האוניברסיטה מצאתי בערימה לצד טופס מקומט שנראה כטופס של "טיפת חלב" ובו הפרטים הבאים, חלק מודפסים וחלקם ממולאים בכתב יד. הטופס מספר על דודי: נולדתי ביום 24 באפריל 1952. ביום הולדתי שקלתי 3.420 קילוגרם. בגיל שלושה חודשים התחלתי לצחוק. בגיל שמונה וחצי חודשים ישבתי בעצמי. בגיל תשעה וחצי חודשים עמדתי על רגלי. ביום 12.12.52 נראו שיניי הראשונות. בגיל 14 חודשים התחלתי ללכת. בשורה הראשונה בטופס מודפסות המילים "בכיתי עד יום………..", אך סבתי, שמילאה בקפדנותה הייקית את הפרטים, השאירה את המקום הזה ריק.

לא מזמן השתתף בְּני, נדב, כניצב בסדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" על מלחמת יום כיפור, ובפרק השלישי, כמדומני, נפל בקרב על סט הצילומים, אף הוא בקרבות רמת הגולן במלחמת יום כיפור. המוות היה טלוויזיוני ומבוים, אך לא יכולתי להשתחרר מתחושה עכורה כשראיתי אותו נופל בקרב על המסך, כאילו רק במזל לא היה המוות הזה ממשי.

כמה לילות לאחר נפילתו בקרב הטלוויזיוני חלמתי שהוא ילד קטן, והים חוטף אותו. אני צולל לחפש אחריו אך רואה רק יער של רגליים עירומות. אני יוצא מן המים בחרדה ומביט סביב. אני מבחין בו מעליי, יושב על גשר עץ רטוב, גבוה מעל הים. אני מטפס אליו על קורת התמך הרטובות של הגשר. בדרך נס הים פלט אותו למעלה.

טיול לרוחב האינסוף

מי שירצה לטעון נגד הדפסי ה"שִין הָנְגָה" ("ההדפס החדש") היפניים יוכל למצוא מה. עיקר חוסר הנחת שעולה לפעמים בדיבור עליהם נובע מאיזו טהרנות. שהרי זאת אמנות בת-כלאיים. היא לא היתה נוצרת רק מתוך המסורת היפנית, אך לא הייתה יכולה להיווצר מתוך המסורת האירופית. היא אמנות יפנית שהושפעה מאמנות המערב, אחרי שאמנות המערב עצמה הושפעה מאמנות יפן כמה עשורים לפני כן. במילים אחרות, זאת אמנות של עולם שמוכּר לנו, עולם שבו מסורות מחלחלות זו לזו, כמו בני אדם שמתערבבים, ואתה יכול לפגוש אדם שאביו יפני ואמו ישראלית כדבר שבשגרה. מנקודת מבט לא-טהרנית אמנות כזאת היא פסגה, רגע אוטופי בתולדות האדם ולא טעות, מפני שהיא מערבבת שני זרמי מעמקים אנושיים-אמנותיים המצויים בהתהוות גומלין. מובן שלא כל ההדפסים – נוצרו אלפים רבים מהם – עומדים על אותה רמה. אבל לא מעט דברים יפים עד מאוד יש בהם, ולפעמים אפילו אדם שאין בידו הון יכול לרכוש לעצמו הדפס מקורי.

האסוי קווסה, 1929, האגם במקדש בנטן בשיבא, חיתוך עץ, דיו וצבע על נייר, 27.3X 39.8 ס"מ.
לחצו להגדלה

אני מתבונן לאחרונה בתמונותיו של אחד מאמני ההדפס החדש הבולטים, הָסוּי קאוואסֶה (1883–1957). ורציתי להביא אחד מהדפסיו, משנת 1929, כמעין איגרת שנה טובה. זוהי תמונה מופלאה בפשטותה: שתי נשים הנראות מגבן, עומדות על גשרון בתוך "ים" של פרחי לוטוס. בעומק צומחים עצים צפופים. אין שמַים. זה הכול.

הירוקים הנמוכים משוחחים עם הירוקים הגבוהים. לכאורה זאת היתה יכולה להיות תמונה יפה גם בלי הגשר והנשים, אבל הן חיוניות שם. בלי הגשר והנשים התמונה היתה דגם בוטני-דקורטיבי, "טפּט". דווקא הפלישה של הגשר החותכת לרוחב המלבן והעמידה של הנשים, המהוות "הפרעה" לנוף, נותנות לתמונה את כוחה מפני שהתמונה יוצרץ אפשרות של קיום לא גס-רגל בתוך עולם הצומח. בתמונה, העמודים הקטנים של הגשר חיים בשלום עם פרחי הלוטוס כמעט כפי שהירוק של העצים ממשיך את הירוק של העלים הגדולים. ושיחת שתי הנשים כמו מהדהדת בכל זוג פרחים שנבחר להתמקד בהן לרגע.  

הפרחים נפתחים מכל העברים אך הנשים סגורות למבטינו. הן דומות יותר לחומת החורש שמלפנים, שאף הוא מפנה לנו גב, או מראה פנים חתומות. כל מה שרואים בתמונה גלוי ובהיר, ובכל זאת כמוס. היער, פני הנשים, המילים שהן אולי אומרות, מה שהן רואות, הריח… אין צורך במסתורין בסגנון קפקא (לשכות, טירות, הסתודדות פקידים) כדי לראות כמה נסתר הוא העולם. מגע יד של אישה ליד אישה במעקה של גשר. גשר עץ מול עץ (עצים) ביער. לא צריך יותר מזה.

אין זה ג'ונגל אלא גן, ובכל זאת התחושה היא של ביקור, של עצירה-לְרגע, של טיול לרוחב האינסוף. והתחושה היא שאפשר לחיות כך, באינסוף הזה, כמות שהוא. שיש תקווה כל עוד ישנם מקומות כאלה (וביפן ישנם), ואנשים שיכולים לראותם ולתארם.

יש, עבורי לפחות, עידוד בהרגשה הוודאית שרגע כזה ומקום כזה הוא אפשרי. אני משנן את התמונה הזאת כמו שאחרים משננים פסוקי חוכמה.

שנה טובה.

%d בלוגרים אהבו את זה: