ג׳יימס הילמן: 150 הערות על מלנכוליה ודיכאון

מבחר נרחב של משפטים שסימנתי בקובץ המאמרים הזה. זה ארוך מאוד וחשוב מאוד. אין צורך ולא כדאי לקרוא הכול בבת אחת. כדאי כמובן לקרוא את כל הספר. המילים המודגשות אינן מודגשות במקור.

  1. דרך הדיכאון אנו נכנסים למעמקים, ובמעמקים מוצאים נשמה. הדיכאון חיוני לתחושה הטרגית של החיים.
  2. המהפכה האמיתית מתחילה ביחיד שיכול להיות נאמן לדיכאונו.
  3. יש משהו בתחושת כובדו של העולם. אם אינך מדוכא כשהדגים צפים בנהרות ובטנם כלפי מעלה, והעצים נכרתים על ימין ועל שמאל וכל השאר – אינך חי. איך ייתכן שהנשמה – נשמתך – לא תהיה רגישה לנשמת העולם?
  4. להבין את הדיכאון פחות כמחלה של היחיד ויותר כתסמין של תרבותנו.
  5. להכיר בכך שהמלנכוליה עשירה הרבה יותר מן הדיכאון, משום שהדיכאון מצמצם את הנשמה ואילו המלנכוליה מייצגת מצב של כוחות דמיון מוגברים.
  6. הדיכאון הוא תסמין של התמכרות תרבותנו לשטחיות מאנית של צמיחה ותנועה.
  7. דרושה ״תרפיה של רעיונות״ ושל דימויים, שאינה דוחקת את המטופלים עמוק יותר לתוך אומללותם אלא עוזרת להם לגלות את עושר הדמיון, ומוליכה את הנשמה מתוך שחור הדיכאון אל כחול המלנכוליה.
  8. ריפוי אמיתי ומתמשך אפשר להשיג רק באמצעות ריפוי נשמת העולם.
  9. הטעות היא [שימת דגש על דיכאון כביטוי של] הסובייקטיביות האישית.
  10. דיכאון המנותק מן המלנכוליה של העולם נעשה לעיסוק אנוכי לחלוטין.
  11. חלום הוא אירוע חדש לחלוטין, ספונטני ומפתיע, ואתה טורף אותו באמצעות שיטה יונגיאנית, שיטה פרוידיאנית, או כל שיטה אחרת שיש ברשותך.
  12. כל אחד מאיתנו כפוף לרודנותם של חיים מואצים. חזון הגאולה של הקידמה החילונית נעשה להתמכרות דמונית למהירות טכנולוגית.
  13. הפסיכיאטריה מיצתה את מהות המאניה בצירוף מגדיר אחד: ״היעדר פנימיות״, המגדיר גם את תקופתנו.
  14. [אפילו] התאוריות שלנו מוטות ביסודן נגד עצם נושא מחקרנו, בשל המאניה העכשווית השולטת בנפש הקולקטיבית שלנו.
  15. אפילו פולחן הידוענים שייך לתסמונת המאנית: כוכבוּת מהירה; פרסום כידוענוּת, במקום ההצטברות האיטית של fama, של מוניטין, שהיו יקרים כל כך לאנשי הרנסנס.
  16. מארס, בחיפזונו, בזעמו ובאלימותו המתפרצת, ובלא המגבלות הטקסיות שהרומאים הקדמונים הטילו עליו, הוא האל השוכן במחלה העיקרית של זמננו.
  17. ברצוני להעיר הערה אחת על הדמויות הרבות [בציורים] שראשיהן נשענים על ידיהן. היד הנשלחת אל העולם, יוצרת ופועלת, נמשכת כאן כאילו במגנט בחזרה אל הראש, נסוגה מן העולם, יוצרת ופועלת בתודעה. היד המלנכולית ממיינת כעת ומתמודדת עם עולם פנימי של מחשבות, דאגות, חרדות וזיכרונות – יד העוסקת בדימויים נפשיים.
  18. אנו מתחילים בעופרת האישית שלנו. והדיכאון מגיע אל קצהו רק עם ההכרה במלנכוליה הארכיטיפית שבנשמת העולם.
  19. הטעות הבסיסית שכולנו עושים נעוצה במוקד הסובייקטיבי של הדיכאונות שאנו חשים – חיי, נישואיי, כישלוני, מחלתי, הזדקנותי. הטעות היא הסובייקטיביות האישית. העובדה שאנו חשים דבר־מה אינה הופכת אותו ל״שלי״. דיכאון המנותק מן המלנכוליה של העולם נעשה לעיסוק אנוכי לחלוטין.
  20. לא לחוש דיכאון פירושו לא להשתייך לכוכב הלכת הזה. לא לחוש מלנכוליה פירושו ניכור גמור לממשות של זמננו, ולכן, כפי שאני עומד על כך שנים רבות, הדיכאון הוא הצהרה פוליטית, מחאה של הנשמה נגד המצוקה הסביבתית, תגובה הולמת להרס הפתולוגי המתחולל בעולם היומיום.
  21. ההרג ההמוני הזה של החיים מרמז שהדיכאון הנפוץ עשוי להיות תגובה נלווית לאובדן המינים ולהתרוששות כדור הארץ.
  22. מעבר לאובדנים הגלויים האלה יש אובדן עמוק יותר, האובדן המשתמע ממילים כמו ״חילוני״, ״רציונלי״, ״אנושי״, ״מודרני״, ״מדעי״ – אובדן האלים.
  23. בלי דימויים נותר לנו רק דיכאון המתאר את עצמו בשפת הפסיכולוגיה הקלינית, על סיווגיה: ״תגובתי״, ״נוירוטי״, ״אנדוגני״, ״פרנואידי״, ״דלוזיוני״, ״דו־קוטבי״ וכדומה.
  24. הגעתי לאמונה שההתרכזות באיים, במקום ההשתתפות בים המשותף, היא המקור לחלק גדול מן האומללות המודרנית שלנו. ישויותינו הנפרדות והמבודדות קשורות זו לזו מבפנים באמצעות הים הזה. כשאנו מדמים את עצמנו שקועים בים הזה, במקום מתרוממים מתוכו, הארכיפלג נעשה לאחווה גאוגרפית ולא רק לפיזור של לשונות יבשה סלעיות, שלכל אחת מהן מגדלור משלה; ואז המלנכוליה נעשית למצע זורם של מים שחורים, לתשתית רצופה המשותפת לכל האיים.
  25. דרך השיבה מן הדיכאון האישי אל המלנכוליה האוניברסלית עוברת בירידה מן הגבהים, בירידה אל קו החוף – הכיוון שהדיכאון ממילא דוחק אליו – ובהקשבה לקולות אחרים מאלה של הרהורינו האישיים הכפייתיים: אומללותי, דכדוכי, אני.
  26. בלי הפנימיות הממתנת של המלנכוליה משתחררים מכבליהם האלימות חסרת הפשר ו״הצבאות הנבערים״ של מארס.
  27. יונג נתן את ההגדרה הפשוטה ביותר לנוירוזה. הוא אמר שנוירוזה היא תודעה חד־צדדית.
  28. תודעה חד־צדדית היא למעשה תודעה הכלואה בנוקשות תרבותית. אין בה די תרבות, די התרחבות, די עומק וגובה. זו צרות תרבותית.
  29. עצם העובדה שאני בכלל כאן [באולם ההרצאות], שטסתי במהירות של חמש מאות או שש מאות מייל בשעה למקום שאיני מכיר, ואז ירדתי מהמטוס והתחלתי לדבר עם אנשים שאיני מכיר – היא מאנית. זה קצת מטורף, קצת מאני. כשאתה מאני אינך צריך לדעת אל מי אתה מדבר, אתה רק צריך לדבר. העיקר מבחינת הדובר המאני הוא שאיש לא יפריע, מפני שזה מכעיס מאוד.
  30. מה שאני מבקש לעשות הוא למקם את הדיכאון בתוך מצבה המאני של הציוויליזציה הזאת.
  31. אבל אורח חיינו מאני מקצה לקצה: החיתוכים המהירים בסרטים שלנו, מוזיקת הרוק, מוזיקת הראפ, הזפזופ בין הערוצים.
  32. במרכזי התרבות המאנית העכשווית שלנו, כמו לאס וגאס, אין לילה.
  33. אכול כפי יכולתך. חסוך בקנייה עכשיו. אנחנו חוגגים את החגים במבצעי מכירות צרכניים ענקיים. השלכת החומרים שלנו – עטים חד־פעמיים, סכיני גילוח חד־פעמיים. להשתמש ולזרוק – זהו אורח חיים מאני. בסרטים הגיבור המאני לעולם אינו מתיישב לאכול. לעולם אינך רואה אנשים מאניים אוכלים. או ישנים. מל גיבסון לעולם אינו שוכב בסרט, אלא אם כן ירו בו.
  34. והמילים שבהן אנו משתמשים נעשות מאניות יותר ויותר: מגה־בייטים, מגה־מינונים, מגה־כסף.
  35. קומה אחר קומה האורות דולקים. פתוח תמיד, לעולם לא סגור כאן – שלט.
  36. שבירת השיא אינה קשורה כלל לסגנון או לחן, אלא למהירות.
  37. התחושה של עודף קלט. האם יש לכם תחושה כזאת, שיותר מדי נכנס פנימה?
  38. הקלט העצום הזה של פעילות היתר של המידע ושל הנגישות. ובתוך כל זה, אם אתה נעשה מדוכא, יצאת מן המעגל. אתה מחוץ לרשת. אתה מת. הבורות בהיסטוריה היא חלק מן התסמונת המאנית. היא גם חלק מן הפסיכופתיה. אחת העובדות המכריעות בנוגע לפסיכופת היא שאינו לומד דבר מן הניסיון, שאין בו חרטה.
  39. איך אפשר להפיח אומץ-לב במזג המלנכולי בתוך ציוויליזציה כזאת?
  40. פנימיות יכולה להיות כניסה לכנסייה, שהיא אחת הדרכים העתיקות ביותר לפגוש פנימיות. היא יכולה להיות כניסה ליער, היא יכולה להיות כניסה לעץ יחיד ושהייה עם העץ לשם פנימיותו.
  41. [הערת הקורא: הפנימיות שנעדרת במאניה יכולה להיות גם יחס קשוב לפנימיות של משהו חיצוני: עץ, ציור, טקסט].
  42. יחידים מוצאים דרכים להתגונן מפני הדיכאון באמצעות פנייה להגנות מאניות, לצורות של הכחשה.
  43. אתה דואג שיומנך יהיה מלא עד אפס מקום, וכשיש רגע פנוי אתה עורך קניות.
  44. אתה נעשה מוסח ומפורר כל כך בשל שפע האירועים, עד שמעשה הקנייה של דבר־מה הוא הדרך היחידה שבה אתה יכול לשוב ולהתלכד כאדם.
  45. קניות הן דרך למצוא זהות.
  46. עלינו לפקוח את עינינו אל מה שאנו מחשיבים לחיים ״הרגילים״.
  47. בתרבותנו אסורה הדממה של הנפש. הטלוויזיה שולטת באורח חיינו, והדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא רגע של דממה, משום שהצופים – [מיליונים] מהם – עלולים לכבות ולעבור ערוץ. העסק חייב להמשיך לנוע.
  48. ההיקסמות מן החלל ומן המרחקים העצומים. גם אלה, במובן מסוים, סוג של פנטזיה מאנית, מפני שהארץ מעציבה אותנו. הארץ מביאה איתה עצב. החלל לא. ראיתם פעם פרק עצוב של ״מסע בין כוכבים״?
  49. אולי אתה מרגיש טוב, אבל מה בנוגע לאחרים? זו שאלה עצומה. ומה זה עושה לנשמה, אם אנחנו מקבלים את מושג הנשמה, גם כשאתה מרגיש טוב?
  50. נשים נושאות את הדיכאון בשביל תרבותנו.
  51. אם אין מטפחים את המלנכוליה, היא נעשית לדיכאון קליני.
  52. ההשקפה שהמוצא היחיד מן המצב הסאטורני הוא מוצא מארסיאלי, כוחני, שבה ומופיעה בפסיכיאטריה בטיפולים האלימים בדיכאון.
  53. יש הבדל בין מה שאפשר לכנות מעוף של ה־puer, הנער הנצחי, לבין מאניה.
  54. זהו רעיון פסיכותרפויטי בסיסי מאוד: יש בתסמין משהו שיודע דבר־מה. זה מה שיונג מכנה התודעה שבתסמין.
  55. אנו מתחילים לאחוז בשני דברים: פנימיות ועצב, הנעדרים מן המצב המאני.
  56. עלינו לראות שהפסיכותרפיה היא למעשה פעילות דיכאונית.
  57. ה״כרוניות״ הזאת חשובה. כרונוס הוא שם נוסף של האל סטורנוס. אנו מדברים על מה שהאלכימאים כינו longissima via – הדרך הארוכה ביותר.
  58. אי אפשר באמת לחשוב מחשבה במצב מאני, מפני שייתכן שיש לך רעיונות, או אפילו מעוף רעיונות, אבל אינך חושב את הרעיונות. החשיבה דורשת עבודה רבה והיא איטית.
  59. או שאתה נעשה מהורהר מטבעך, כלומר מכוח מזגך המלנכולי, או שמה שהיינו מכנים דיכאון דוחף אותך להרהור.
  60. אינני רוצה לומר שזה הכרחי. זה הכרחי לסוג מסוים של עבודת נשמה.
  61. הקושי שלנו עם היופי נובע בחלקו מכך שאין בנו האיטיות הנחוצה כדי לקלוט אותו.
  62. יונג אומר על מטרת הפסיכותרפיה: ״על המטופל ללמוד לא כיצד להיפטר מן הנוירוזה שלו, אלא כיצד לשאת אותה״.
  63. רק כשאתה מסוגל לאבד, או לעבור את אובדנם של הדברים שאתה נאחז בהם כממשיים, נעשית המציאות הנפשית חשובה יותר. כל שנותר לך הוא המציאות הנפשית שלך. החלומות שלך, הדימויים שלך, הרגשות שלך, הזיכרונות שלך, והיכולת לראות מבעדם או לשחרר אותם מהבנה מילולית. וזו, כך נדמה, אחת ממטרות המלנכוליה.
  64. מתי אתה מדוכא, היכן אתה מדוכא, איך אתה מדוכא. לא למה אתה מדוכא. הלמה הוא חיפוש מתמיד אחר מה שאינו כשורה, ואין בו דימויים.
  65. המטופל מביא בדרך כלל לשון קולקטיבית.
  66. יש מונח שמשתמשים בו, מן היוונית, אנהדוניה, שפירושו בלי כל הנאה, והוא מאפיין את כל חייו של אדם מדוכא.
  67. לכן השאלה צריכה להיות: מה מבקשת הנשמה בהלכי הרוח האלה?
  68. מה שבאמת מגדיר דיכאון כפתולוגי הוא מחשבת השווא, ולא עוצמת ההרגשה.
  69. הדגש שאנו שמים באמריקה על ניצחון יוצר אומה של מפסידים.
  70. סטיבן דדאלוס [ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס] מציג את תורת האסתטיקה שלו. תורת היופי הזאת מגדירה מה היופי עושה ואיך מזהים יופי. היופי עוצר את התנועה.
  71. אבל הרעיון שהיופי עוצר את התנועה מבהיר גם שעצירת התנועה עשויה להעניק לך יופי.
  72. המהלך הגדול שעשתה הפסיכיאטריה הגרמנית בסוף המאה הקודמת היה לשוב אל תיאור התופעות – מהו ה־Bild, הדימוי?
  73. תיאור המקרה הוא בדיון. הוא צורה של כתיבה בדיונית.
  74. אנחנו תפוסים מאוד בסיפור שקודם להופעה לפנינו. אחת ממעלותיה הגדולות של הרפואה הייתה תמיד התבוננות קפדנית במטופל, וזו אחת הסיבות לכך שרופאים מתעלמים לעיתים קרובות כל כך מסיפורו של המטופל.
  75. אבל כשאדם נמצא במצב הזה, ממוסמר לצלב, אין טעם לדבר על היום שבו ייפתח הקבר והוא יקום לתחייה. למעשה, זה מעליב, מפני שאינך מדבר אל המטופל, אתה מדבר אל המשאלה שלך-עצמך [כמטפל].
  76. אני עצמי חסר תקווה, ומאשימים אותי בחוסר תקווה. זנחתי לגמרי את רעיון התקווה. אינני רואה בה מעלה. אני חושב שהיא מוציאה אותנו לחלוטין מן ההווה ומעמידה פנטזיות שאינן מתגשמות ומובילה לייאוש, ואני חושב שאם מוותרים על התקווה, מוותרים גם על הייאוש.
  77. הדגשת התקווה כמעלה היא מלכודת יוצאת דופן, שנועדה להשאיר את כולם במאניה ובדחיפה קדימה.
  78. התפיסה היוונית הייתה שונה מאוד, מפני שהייתה להם אֶלפּיס (ἐλπίς), רוח התקווה, שהייתה הדבר האחרון בתיבתה או בכדה של פנדורה.
  79. לפעמים דברים אינם משתנים עד שהם מגיעים לקצה.
  80. אתם מכירים את סוג הקהות או מצב הרוח הרע כשמתעוררים אחרי שינה ממושכת מדי? זה מצבי הרגיל.
  81. אני לגמרי לא מכוּונן עם האחרים. איני אוהב את מה שהם אוהבים, ואני אוהב את מה שהם אינם אוהבים.
  82. התיאבון מתבטא בהושטת היד אל העולם. ובכן, זה נעצר. הדיכאון משך את היד הזאת פנימה.
  83. [הטיפול:] אינך נכנס לכל ההרהורים המעגליים ההרסניים כל כך. במקום זאת אתה נכנס לדמיונות האלה. אתה מנסה לחשוף את עושר הדמיון, לא את ההאשמה האישית ואת טעויותיה, לא את האשמה אלא את עושר הפנטזיות. אתה מזין את האלים בדימויים.
  84. העולם הים־תיכוני עדיין האמין בתקופתו של ישו שיש דבר כזה lacrimae rerum, כלומר דמעות בתוך הדברים, או דמעות בתוך הטבע עצמו.
  85. אולי משום כך הדיכאון הוא לפעמים פתח כניסה לנשמה אצל גברים.
  86. גברים נכנסים לעיתים קרובות לראשונה אל רגש אמיתי כשהם נתונים ביגון עמוק.
  87. יגון פרטי יכול להוליך אותם לחוש את צער העולם.
  88. עצבותם של הצוקים העצומים, והמלנכוליה שבעלי החיים חשים בהיאלצם לאכול זה את זה שחר אחר שחר.
  89. אפשר לדמות את צמיחתו של גבר לכוח המתרחב בהדרגה כלפי מטה.
  90. הרגשות הפגועים מתרחבים כלפי מטה ונעשים לחמלה.
  91. ״הוא מבין כמה הרבה כבר איבד בדרך החיים הסבירה שחי בה״. משפט חשוב של רוברט בליי.
  92. מהו השיגעון אם לא אצילות נשמה המסוכסכת עם הנסיבות?
  93. אני כואב עכשיו בלי שום הסבר. כאבי עמוק כל כך, עד שמעולם לא הייתה לו סיבה ואף לא חסרה לו סיבה עכשיו. מה יכולה הייתה להיות סיבתו? היכן אותו דבר חשוב כל כך שעשוי לחדול מלהיות סיבתו? סיבתו היא אַיִן.
  94. אחרים יוצאים לטבע כדי ״להירפא״. אילו הייתי הטבע, הייתי אומר: לכו לעזאזל! הרסתם אותי זמן רב כל כך, שאין לי שום כוונה לעזור לכם בשום דבר!
  95. כמעט נדמה שאיננו יכולים לצאת מן הקופסה הזאת. אני הולך ליער כדי להרגיש טוב יותר כשאשוב הביתה, ולא [כפי שהיה ראוי] כדי לחלוק כבוד לאלֵי היער.
  96. אצל היפנים, הדיון בחייהם האישיים ובמה שהם מרגישים אישית אינו מתחיל ב״אני״. חלק גדול כל כך מן השירה שלנו הוא היכן אני נמצא, מה אני עושה, והרגשתי כך והרגשתי אחרת, ואבי, ואמי, וכן הלאה. השירה שלהם היא על עץ השזיף, או על הבמבוק מבעד לחלון.
  97. הבעיה בטיפול, ואחת הבעיות של הפילוסופיה הטיפולית בכללותה, היא שהיא אינדיבידואליסטית כל כך. איכשהו אתה נותר לשאת את חייך לבדך. משהו בזה אינו כשורה. אינני חושב שאדם כלשהו יכול לשאת את חייו לבדו.
  98. אורפאוס בסדר כשהוא בשאול; הצרות מתחילות כשהוא בדרכו חזרה. במילים אחרות, הרגע שבו אתה חושב שכבר עברת את זה ויצאת מזה הוא הזמן המסוכן.
  99. ביוגרפיות מספרות איך אנשים אחרים עברו בתוך האפלה.
  100. התופעה מעניינת את הנשמה הרבה יותר מן הסיבות לה. ומשום כך האמנות נפלאה כל כך.
  101. עלינו לגבש מושג חדש לגמרי של העצמי. אתה עצמך קהילה.
  102. לשאול את האדם ״מה אתה באמת רוצה?״ זו אחת מאותן אשליות שיש אדם, אדם יחיד.
  103. המוקד בדיכאון הוא אני. המוקד במלנכוליה – אני עושה את ההבחנות האלה כמיטב יכולתי – יהיה הדימויים המופיעים בי.
  104. כל מה שמאט אותך, מעכב אותך, בולם אותך, הוא ברכה מסטורנוס. וקשה מאוד לתפוס זאת. במיוחד אם אתה במקום מאני.
  105. כשאתה מביט לאחור על חייך, אתה מבין לעיתים קרובות שאותם מקומות שבהם היית חסום, מתוסכל, עמוס, מדוכא, שהיו תסכולים בשעתם, גם הוסיפו משקל לנפשך.
  106. כשאיבדת דבר יקר ואהוב, אתה מלא – באובדן הזה.
  107. כל הסרטים האלה שבהם רודפים אחרי הבחור והוא עולה לגג כדי להימלט. ובכן, דיוניסוס יורד למטה כדי להימלט.
  108. להכיר בכך שאיכשהו הנשמה צריכה לעבור את זה. אתה אינך צריך את זה, אינך רוצה את זה, והיית מעדיף לקנות מכונית חדשה, אבל הנשמה צריכה לעבור את זה, ואיננו יודעים מדוע.
  109. האלים היווניים אינם מבקשים שיאמינו בהם. הם מבקשים שיזכרו אותם. זוכרים אותם כשמספרים סיפורים, כשמדברים עליהם, כשקוראים עליהם, כשמתבוננים בדימויים שלהם.
  110. היוונים לא ביקשו להאמין באליהם, מפני שהם נכחו בכול. אפרודיטה הייתה בקונכייה. אתנה הייתה בקריאת ינשוף. אפולו היה בזריחה. הם היו נוכחויות מוחשיות וחושיות. אינך מאמין בעץ; אתה רואה אותו.
  111. אם אתה חי בתוך הסירחון של עצמך זמן רב דיו, הוא מפסיק להסריח. וכך איננו מבחינים במה שאנו מדיפים מתוך תרבותנו הלבנה.
  112. הכחול [בלוז] הוא היכולת לשיר את הדיכאון במקום להיות בתוך הדיכאון. היכולת לדמיין את הדיכאון במקום להיות רק מדוכא.
  113. חלק מהכחלתה של הנפש הוא לזכור את מה שאיבדת; זו נוסטלגיה. זהו מצב מלנכולי. הוא אינו מר כל כך. לאן נעלם הכול? ברגע שבו אתה יכול לחשוב ״לאן נעלם הכול?״, יש לך דימויים של איך הכול היה פעם. יש לך דימויים של אהבה. יש לך דימויים של יופי. יש לך דימויים של שירה. יש לך דימויים של אנשים, אנשים אהובים, מראות, רגעים. וזה נוסטלגי ועצוב, אבל אינו זהה למצב שבו אין דימויים כלל. זהו החלב המתחיל לזרום מעט.
  114. אני חושב שאל לנו לחשוב רק במונחים של תנועה לעבר הכחול והבלוז. ראשית אנחנו צריכים להיות שקועים בשחור.
  115. סביר שיש עוד הרבה יותר דברים שצריך להתאבל עליהם. הרבה, הרבה יותר דברים.
  116. התרבות כולה נתונה בהכחשה מאנית – הכחשה מאנית מוצלחת. אין באמת טקסים של אבל או של אובדן [הערה: גם בטקסי הזיכרון הצבאיים אצלנו מדברים על ההמשכיות. "ציוו לנו את החיים". מנסים להפוך את המוות לבעל משמעות. מוזר כל כך, אבל טקסי הזיכרון לא מביעים צער. ע"ע "הר הטועים" של יהודית הנדל].
  117. באמריקה אנחנו נוטים לחפש פתרונות לפני שהרגשנו את הבעיה. בואו פשוט נרגיש את הבעיה זמן־מה.
  118. המשימה, קודם כול, היא להכיר בחשיבות הרגעים הדיכאוניים בחייך.
  119. מנקודת המבט האלכימית, הדיכאון הוא פעולה. הוא משהו שעושה משהו.
  120. החטא האמריקאי הגדול, הכללי, הוא התמימות: ״אני לא יודע. אני רק ילד״. ההתמכרות לתמימות.
  121. יש תרבויות שאיבדו את כוחן בעולם ונותרו במעין מצב מדוכא במשך מאות שנים, כמו הפורטוגלים או הטורקים.
  122. אל לנו לחשוב תמיד על תהליך דינמי [=שינוי לטובה]. מה עושים עם האבן הכהה? איך חיים עם האבן הכהה?
  123. בתוך הקוסמולוגיה של האלכימיה, הטיפול אינו להיפטר מן העופרת אלא להבין שהעופרת ממלאת תפקיד.
  124. העופרת גורמת ליהלום לסבול; היא שוברת את היהלום.
  125. אני מאמין שהמלנכוליה היא פעילות של יצירת נשמה, המייצרת עומק, פנימיות.
  126. אחד הדברים שהמלנכוליה עושה למענך הוא לגרום לך להרגיש: ״אינני יכול״.
  127. בחשיבה האלכימית, בחשיבה שלפני תפיסת היסודות, העופרת מכילה ברזל, בדיל ונחושת. לכן צריך יהיה לדמיין מהו הברזל שבעופרת. האם לזה מתכוונים כשאומרים שדיכאון הוא כעס מוסווה?
  128. וכשאומרים שיש נחושת בעופרת, האם יש תחושה של ונוס בעופרת? האם יש יופי בעופרת? האם יש מתיקות, רכות, רגישות, קבלה, קשר?
  129. המילה focus בלטינית פירושה מוקד אש, תנור. לכן ההתמקדות היא פעילות מייצרת חום, ואם רק מוסיפים להתמקד, הדברים משתנים.
  130. החזרה היא חלק חשוב מאוד מן החוויה המלנכולית הזאת. חזרתם של התסמינים, חזרתו של המודחק, העובדה שזה שב וחוזר כשאתה חושב שכבר גמרת עם זה. אתם מבינים, לעולם אינכם יכולים להחליט מתי גמרתם עם זה. איכשהו זה מחליט מתי הוא גמר איתכם!
  131. הכחול בא כשהשחור פורץ בשיר, כשאתה יכול להתחיל לקונן. מפני שכשהמצב שחור, אין לך אפילו קול לדבר על מה שמתרחש.
  132. שיטות הטיפול הרדיקליות והאלימות [הנהוגות] משקפות את הכעס והתסכול של המטפל כלפי הדיכאון העיקש הזה שאינו זז.
  133. אין מטופל המעורר במטפל עוינות רבה יותר מן המטופל הדיכאוני.
  134. פרויד מעניק סמכות מלאה למחשבת השווא שהמטופל סובל ממנה. ״מוכרח להיות צד כלשהו שבו הוא צודק״.
  135. הנשמה נוכחת תמיד. תמיד יש משהו פסיכולוגי לעשות – תמיד. גם אם האדם כלוא, גם אם האדם כפות בכותונת משוגעים, עדיין יש שם בן אדם שנשמתך יכולה להיות איתו.
  136. [בעבר, כטיפול,] נסעו לאיטליה. עכשיו חִשבו על זה. חִשבו על דרך הטיפול הזאת. קודם כול, הם לא התבוננו בעצמם. הם התבוננו בדימויים. הם לא התבוננו בחורבן האישי שלהם אלא בחורבות עתיקות, חורבות מפוארות.
  137. כך שמה שעשו בריפוי הזה היה להזין את הדמיון. מקורות הרומנטיקה הם הפנטזיות האיטלקיות והיווניות על האלים והאלות. המרחצאות. נגינה כדי לרכך את הרוח המלנכולית מצויה כבר אצל שאול המלך.
  138. כל הטיפולים האלה מעניקים משהו. הם מעניקים אמבטיות, מעניקים בשמים, מעניקים ריחות, מעניקים דימויים, מעניקים מסעות, מעניקים מוזיקה. זו, כך נראה לי, משימתה של הפסיכולוגיה הארכיטיפית: למצוא מה להעניק לנשמתו של המטופל.
  139. אם תתחיל לראות באדם הבא לחדר הטיפול שלך קודם כול אזרח, תדבר אחרת מכפי שתדבר אליו כמטופל.
  140. אם אתה רואה משהו שמעציב אותך, תמונות של ילדים מתים, זה לא מפני שאתה מדוכא. התמונות האלה אינן דיכאוניות, אלה תמונות עצובות, וייתכן שנפשך רוצה להתאבל עליהן או להצטער עליהן.
  141. היבט אחד של הדיכאון עשוי להיות העובדה שאינך חי בקהילה, ולכן אינך מקבל דבר ואינך מקיים יחסי גומלין עם אחרים.
  142. ייתכן שאתה חולה, שאינך מתפקד, מפני שאינך חי את חייך הפוליטיים.
  143. אנחנו נפטרים מרעיונות באמצעות יישומם! לכן אין לנו די רעיונות!
  144. הגענו למצב שבו אנחנו חושבים שאם נמחזר שש פחיות אלומיניום בכל יום, או אם נצביע, מילאנו את חובתנו האזרחית.
  145. הגדלת הפריון היא המדד העיקרי לשאלה אם אנו עומדים בתחרות עם אומות אחרות. לכן הדיכאון נעשה לאויב המדינה.
  146. במובן מסוים, להישאר נאמן לדיכאון ולנסות לחיות אותו, לנסות לגלות מה הוא רוצה, להתעניין בו – עשוי להיות מהפכני יותר מכפי שאנו מבינים.
  147. זו הקלה עצומה לא להיות מוטרד בתקווה.
  148. לא התקווה, אלא האידאלים הם הדבר המכריע.
  149. אחד הדברים המדהימים בפסיכואנליזה היה שהיא לא הבטיחה ריפוי במטב קסם. היא הבטיחה via longissima, דרך ארוכה עד מאוד.
  150. מעולם לא השתמשתי במילה ריפוי, מפני שמעולם לא נרפאתי, ואינני יודע מהו ריפוי.

"שניות ספורות לִחיות"

"העובדה המדהימה ביותר היא הידיעה שהאטומים המרכיבים את החיים על פני כדור הארץ, האטומים שמהם עשוי גוף האדם, מקורם בכורי ההיתוך שבליבות הכוכבים, שבהם התבשלו יסודות קלים והפכו ליסודות כבדים, בתנאים קיצוניים של טמפרטורה ולחץ. הכוכבים האלה, בעלי המסה הגדולה שבהם, נעשו בלתי יציבים בערוב ימיהם. הם קרסו ואז התפוצצו, ופיזרו ברחבי הגלקסיה את קרביהם המועשרים – קרביים העשויים פחמן, חנקן, חמצן וכל מרכיבי היסוד של החיים עצמם. המרכיבים האלה נעשים חלק מענני גז שהתעבו וקרסו ויצרו את הדור הבא של מערכות שמש: כוכבים שכוכבי לכת מקיפים אותם. וכעת יש בכוכבי הלכת האלה המרכיבים הנחוצים לחיים עצמם. וכך, כשאני מרים את עיניי אל שמי הלילה, אני יודע שאכן, אנחנו חלק מן היקום הזה, אנחנו בתוך היקום הזה – אבל אולי חשובה משתי העובדות האלה היא העובדה שהיקום נמצא בתוכנוּ. אנשים רבים מרגישים קטנים, מפני שהם קטנים והיקום גדול. כשאני מהרהר בעובדה הזאת ומרים את עיניי אני מרגיש גדול, מפני שהאטומים שלי באו מן הכוכבים האלה" (ניל דגראס טייסון, אסטרופיזיקאי).

"דמיינו שבית הכלא הישן הזה בריו דה ז'ניירו הוא כוכב גוסס, כמו ביטלג'וז. שם נמצאים פני השטח הבוהקים שלו, הקורנים אל החלל.

ככל שאני יורד עמוק יותר ויותר אל תוך בית הכלא, כך הטמפרטורה הולכת ועולה, והחומר נעשה צפוף יותר ויותר, עד שמגיעים לשם, למטה, אל לב הכוכב – אל הליבה. שם נוצרים כל מרכיבי החיים.

בעומק ליבתו מנהל הכוכב מאבק חסר סיכוי נגד כוח הכבידה של עצמו, בניסיון נואש למנוע מעצמו לקרוס תחת משקלו.

יסודות חדשים נוצרים ברצף של שלבים נפרדים:

השלב הראשון נמשך כל עוד יש אספקה של מימן לבעירה.

כאשר הכוכב מהתך בליבתו מימן להליום, משתחררות כמויות עצומות של אנרגיה. האנרגיה הזאת נעה החוצה, ויוצרת לחץ כלפי חוץ, המאזן את כוח הכבידה. כך היא מונעת את קריסת הכוכב ושומרת על יציבותו.

אבל בסופו של דבר אוזל המימן בליבה, ובנקודה הזאת תגובות ההיתוך נפסקות. לא משתחררת עוד אנרגיה, והלחץ כלפי חוץ נעלם. בנקודה הזאת הליבה מתחילה לקרוס במהירות רבה, ומותירה סביבה מעטפת של מימן והליום.

מתחת למעטפת הזאת, כשהליבה קורסת, הטמפרטורה שוב עולה, עד שבמאה מיליון מעלות מתחיל השלב השני, וגרעיני הליום מתמזגים זה עם זה.

להיתוך ההליום יש שתי תוצאות. ראשית, משתחררת עוד אנרגיה, וכך הקריסה נבלמת. ושנית, בתהליך הזה נוצרים שני יסודות נוספים: פחמן וחמצן – שני יסודות חיוניים לחיים.

מכאן מגיע כל הפחמן ביקום. כל אטום פחמן ביד שלי, כל אטום פחמן בכל יצור חי על פני כדור הארץ, נוצר פעם בליבו של כוכב גוסס.

בהשוואה למשך חייו של הכוכב, תהליך יצירת הפחמן והחמצן מסתיים כהרף עין. בתוך כמיליון שנה בלבד אוזל מלאי ההליום בליבה.

בכוכבים שמסתם כשל השמש, בשלב זה נעצר ההיתוך, מפני שאין די אנרגיית כבידה כדי לדחוס את הליבה עוד יותר ולחדש את ההיתוך. אבל בכוכבים מסיביים, כמו ביטלג'וז, תהליך ההיתוך יכול להימשך.

כשההליום אוזל, כוח הכבידה שוב גובר, והקריסה נמשכת. הטמפרטורה עולה פעם נוספת, ומתחיל השלב השלישי, שבו היתוך הפחמן יוצר מגנזיום, ניאון, נתרן ואלומיניום.

וכך זה נמשך: הליבה קורסת, ואחר כך מגיע השלב הבא של ההיתוך, שבו נוצרים יסודות נוספים. כל שלב חם וקצר מקודמו.

לבסוף, בשלב האחרון, שנמשך רק ימים אחדים, ליבו של הכוכב הופך לברזל כמעט טהור. כאן נעצר תהליך ההיתוך.

במיליוני שנות חייו יצר הכוכב את כל היסודות הנפוצים – החומרים שמהם עשויים 99 אחוזים מכדור הארץ.

הליבה היא כעת כדור של היסודות האלה, ערוכים בשכבות זו על גבי זו. בחוץ נמצאת מעטפת מימן. מתחתיה שכבת הליום. אחריה פחמן וחמצן, וכל שאר היסודות, עד לעומק ליבו של הכוכב.

ברגע שהחומר בלב הכוכב הפך, בתהליך ההיתוך, לברזל מוצק, נותרו לכוכב שניות ספורות לִחיות.

כשאוזל הדלק של כוכב, הוא אינו יכול עוד לשחרר אנרגיה באמצעות תגובות היתוך. או אז רק דבר אחד יכול לקרות:

בערך באותו פרק זמן שנדרש לאגף הזה של בית הכלא להתמוטט, קורס הכוכב כולו אל תוך עצמו".

(בריאן קוקס, פיזיקאי)

שֶׁבֶר הפרח

יש פסוק בישעיהו, "שִׁירוּ לה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם". כמה יפה הדימוי של שירה הבוקעת מספינות החולפות זו על פני זו, עולה מאִיים מבודדים, מהקצה הרחוק של ארץ רחוקה… יורדי הים לא שומעים זה את זה, תושבי האיים יעברו אולי את כל ימיהם בלי להפליג לאיים האחרים, אבל הם שרים ביחד.

אני כותב זאת כדי לספר על ספר קטן שפרסמתי באמצעים ביתיים – חוצָה דממה, מבחר ושירים חדשים של רחל קָרון (את השירים שכבר פורסמו ערך אורציון ברתנא). המשוררת יושבת באחד האיים הללו. לא פגשתי את רחל ואני יודע רק מה גילה (בערך) והיכן האי בישראל שבו היא מתגוררת. ספריה הגיעו אל האי שלי לפני כמה שנים בתיווכה של ענת לוין. שירתה שבתה את לבי מיד בפשטותה הדחוסה המכשפת, וכששלחה לי את שיריה החדשים הצעתי לה לצרפם למבחר משיריה הקודמים ולהוציא בספר קטן. הנה אחד משירי הספר:

נָחוּץ צִיּוּר מִסְגֶּרֶת

סְבִיב חַלּוֹן, בּוֹ יִצְנְחוּ עֲלֵי הָעֵץ

כְּמוֹ אֶגְלֵי הַגֶּשֶׁם הַשָּׁחוּם

לוֹ הֶאֱזַנְתִּי בִּשְׁנָתִי

וּבַבְּקָרִים, הָעֲנָנוּת עוֹלָה, כְּמוֹ עָשָׁן טָמִיר

בְּלֵב הַחֹרֶשׁ.

אֲנִי פּוֹנֶה אֶל הַדְּרָכִים

הַצְּדָדִיּוֹת, שָׁם הַגִּבְעוֹל נִרְכָּן

וּגְבִיעַ הַנִּצָּן שָׁבוּר

השיר שקט אבל כה דחוס במילותיו ובשתיקתו, מסתעף כסיפור חלום-הרפתקה של עמוּד אחד. שלכת העלים בחלון היא כגשם כהה, וזהו גשם הנשמע (רק?) מתוך שינה. המילה "אגלים" יכולה לתאר טיפות גשם אך לרוב תתאר טל, ולכן איכות הגשם כאן נעשית טלולה, חרישית יותר.

מדוע צריך לצייר מסגרת לעלים האלה, הנושרים כגשם טלול הנשמע בשינה? אולי כדי להפוך אותם לציור חי. לאחוז בהם.

אבל המשוררת משאירה את החלון מאחוריה בלי לצייר את המסגרת. היא נושאת את המסגרת במבטה ויוצאת לצייר עולם. ענני עשן טמיר עולים שם בלי אש, בלב החורש. עננוּת טמירה מיתמרת מעלה בתשובה לגשם-החלום, והחורש הזה הוא אולי מקורם של העלים הנושרים. יש כל כך הרבה חיים ברווח בין בתי השיר.

וכבר עברנו מחלום וחלון למסע. וכבר בדרכים הצדדיות. גביע הניצן הופך מצומח לגביע זכוכית, לכן הוא גם עשוי להישבר. ואיך נלגום מִשֶׁבֶר הפרח?

השיר לא אומר אם נמצא את הגבעול ואת הגביע ומה דמות לו לפרח הזה. רק יודעים שהוא שם. לשָם אנו מוּבאים ושם משאיר אותנו השיר.

עלינו להמשיך לחפש. לבד.

בכל פעם שאני קורא את השיר הזה איני בטוח שאוכל לצאת ממנו ולחזור.

לבטל כריתת עץ

מאת ו״ס מרווין

פורסם לראשונה ב-1970. תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

התחילו בֶּעָלִים, בזרדים ובקיני הציפורים שהזדעזעו, שנתלשו או שנשברו בעת הנפילה. יש לאסוף אותם ולחבר כל אחד מהם בחזרה למקומו. אין זו עבודה מפרכת, אלא אם כן ענפים גדולים רוסקו או נפגעו קשות. אם ההפלה תוכננה בקפידה וכהלכה, הסיכוי שזה קרה קטן יותר. הרבה תלוי בגודלו של העץ, בגילו, בצורתו ובמינו. ובכל זאת, תהיו בני מזל אם תצליחו לעבור את השלב הזה בלי להיעזר במכונות. אפילו בתנאים הטובים ביותר, זו עבודה שתגרום לכם לייחל לעזרה מעולם הנמלים, מאימפריית העכברים, או לפחות משבט סנאים מקומי, אילו יכולתם לגייס את עמלם ואת כישרונותיהם. אבל לא, הם משאירים לכם את העבודה. עם הזמן הם למדו לקח: זו מלאכה לבני האדם.

מובן מאליו שאם העץ היה חלול, כולו או בחלקו, והכיל קינים ישנים של ציפורים, יונקים או חרקים, או מאגרי אגוזים, או מבנים מן הסוג שצרעות ודבורים בונות כדי להתקיים, יהיה צורך לתקן את תכולתם במידת הצורך, ולהרכיב אותה מחדש, ככל האפשר בסדר המקורי, לרבות קליפותיהם של אגוזים שכבר פוצחו. באשר לקוּרי עכביש, פשוט תצטרכו לעשות כמיטב יכולתכם. אין לנו ציוד אריגה של עכבישים, וגם לא תחליף לקשר החי שבין העלה לנקודת החיבור וההזנה שלו. קשה עוד יותר ליצור תחליף לקשר הזה לאחר שהעלים יתייבשו, כפי שבהכרח יקרה, שכּן אין זו מלאכה של רגע. כמעט אין צורך לומר שזה גם הרגע הנכון לתקן עצים שכנים, שיחים או צמחים אחרים שאולי נפגעו כשהעץ הופל. אותם הכללים לעיל חלים גם עליהם. כאשר העצים השכנים הם מאותו המין, יהיה קשה להימנע מבזבוז זמן על החזרתו של עלה שניתק לעץ הלא נכון. עבודה, עבודה: בזה עליכם לתלות את תקוותכם.

כעת יש להציב את מתקני ההרמה או את הפיגומים, בהתאם לסביבה ולממדי העץ. זו מלאכה רגישה. כמעט תמיד היא כרוכה, כשלעצמה, בגרימת נזק נוסף לאזור, נזק שיהיה צורך לתקנו בהמשך. אבל, כפי שכבר הבנתם, אין מנוס מכך. זהירות בשלב זה עשויה לחסוך לכם טרחה רבה בהמשך. הקפידו שלא לרמוס ולמעוך שום דבר אל תוך האדמה.

לבסוף מגיע הזמן להעמיד את הגזע. בשלב הזה כבר כמעט אין צורך להזכיר לכם עד כמה השלד העצום הזה עדין. כל תנועה של ציוד ההרמה, כל התרוממות קלה של הגזע, של הענפים ושל מעטה העלים (כבר מתים) המפואר שהורכב מחדש בעמל כה רב, תגרום לכם לעצור את נשימתכם. תתבוננו בחרדה פן יישברו שוב עלה או זרד. תקשיבו לאגוזים המשתקשקים בתוך ענף חלול, ותנסו לשמוע אם הם אכן חוזרים למקומם או מתפזרים באי־סדר – ובמקרה כזה, או אם יקרה משהו מעין זה, יהיה כמובן צורך להפסיק את העבודה עד שתתקנו את המעוות. ההרמה עצמה אינה עניין של מה בכך, מן הרגע שבו השרשראות נמתחות סביב התחבושות הישנות ועד שהגזע ניצב אנכית מעל לגדם, כפיס מול כפיס. עכשיו אפשר לבצע את היישור הסופי של כפיסי העץ עצמם (את העבודה המקדימה מוטב לעשות כשהעץ עדיין ירוק ורך, אבל לפעמים, כשהכפיסים אינם מעוותים מדי, את רוב היישור משאירים לשלב הזה, שבו הקצוות הקרועים ניצבים זה מול זה). כאשר הכפיסים משלימים זה את זה במדויק, מורחים את חומר הקיבוע המתאים. שוב, אין ברשותנו תחליף זהה לחומר המקורי. החומר שלנו חזק להפליא, אבל קשיח. פעולתו מוגבלת לפני השטח, ואין בו שום גמישות. עם זאת, ליבת הגזע אינה החלק שהוליך את החיים מן השורשים אל הענפים ובחזרה. פעילותה הייתה מוגבלת יחסית. חומר הקיבוע המיועד לליבת העץ אינו החומר המיועד לשכבות החיצוניות ולקליפת העץ. מלבד העובדה שחומר הקיבוע של הליבה אינו מתאים וכנראה גם לא יהיה יעיל להיקף העץ, הוא ישאיר צלקת על הקליפה.

כשהכול מוכן, מורידים את הגזע הקרוע אל כפיסי העץ המזדקרים מן הגדם. זה, אפשר לומר, רק השלד של תחיית המתים. כעת יש לאסוף את שבבי העץ ואת הנסורת ולהחזיר אותם למקומותיהם הקודמים. את חומר הקיבוע המיועד לשכבות העצה יש למרוח על שבבים ונסורת העשויים מעצה בלבד. על שבבים ונסורת המורכבים מסוגי רקמות אחרים יש למרוח את הדבקים המתאימים. מוטב, במידת האפשר, להגן על החומרים מפּגעי מזג האוויר בזמן העבודה. החשיפה לפגעי מזג האוויר מקשה על זיהוים של השברים הקטנים יותר. האדמה ממהרת לתבוע לעצמה במיוחד את נסורת הקליפה. תצטרכו למצוא דרך משלכם להתמודד עם הבעיה הזאת. מפעם לפעם תבחינו ביופי מסוים בדגמים שיוצרים השבבים כשהם מותאמים בחזרה למקומם. אולי תתהו אם ראוי לתאר את היופי הזה כטבעי או כמעשה ידי אדם. הדבר יוביל אתכם להרהורים על מוצָא היופי, הרהורים שעוד תשובו אליהם.

הדבק המיועד לשבבים שקוף למחצה, ואינו קשיח כמו הדבק המיועד לכפיסים. הדבק המיועד לקליפה ולשכבות שמתחתיה שקוף, והוא חודר אל הסיבים משני צדי החיבור וממיס אותם חלקית זה אל תוך זה. הוא אינו מחדש את זרימת המוהל אבל יש בו מעין מחווה למה שחלף פעם בדרכי המלך העתיקות. לא תוכלו לגלגל ביצה על פני החיבורים, אבל כמה מפּירי המִכרות יהיו בכל זאת עבירים, בלי ספק, לחרק הראשון שיבוא לחקור אותם וירים ראש במעברים הצרים, נטולי ההד. יבוא היום שבו הכול ישוב לקדמותו, עד לטחב (שעתה הוא מת) המכסה את הפצע. תישנו שינה טרופה, במחשבה על פירוק הפיגומים שחייב להתחיל למחרת בבוקר. כמה תקוו ליום שמשי, בלי רוח!

פירוק הפיגומים או מתקני ההרמה אולי אינו מסוכן לסביבה כמו הקמתם, אבל גם הוא מעורר קשיים. יש להרחיק מן המקום כל חלק מיד לאחר פירוקו, ולאחסן אותו במרחק מה. כבר התרגלתם לנוכחותם של הפיגומים שם, סביב העץ. השמַים מתחילים להיראות חשופים כשהשרשראות והתמוכות עוזבות את מקומן בזו אחר זו. לבסוף מגיע הרגע שבו מסירים את החלק התומך האחרון, והעץ שב ועומד בכוחות עצמו. לרגע דומה שכּל משקלו מונח על לבכם. אתם מקשיבים לנקישה עמומה של התייצבות, לחריקת אזהרה בעומק מערכת החיבורים המסועפת. אינכם מסוגלים להאמין שהוא יחזיק מעמד. כמה הוא דומה לדבר שנחלם, העץ העומד שם לגמרי בעצמו. כמה זמן יעמוד כך עכשיו? נדמה שמשב הרוח הראשון החולף בעליו המתים זורם כולו אל תוך פיכם. אתם חוששים שאפילו בתנועת העננים יהיה די כדי להפילו. מה עוד תוכלו לעשות? מה עוד תוכלו לעשות?

אבל אין עוד דבר שתוכלו לעשות.

אחרים ממתינים.

יהיה צריך להחזיר את הכול למקום.

***

אלון, יער סוורנק, אנגליה. תצלום: ד"ב

דוח על שוטטות

התעוררתי לשוטטות הבאה בעקבות הצעה של רוברט מקפרלן להליכה המצוטטת בספרה של לורן אלקין "המשוטטת". השוטטות נולדה מרוח מושג ה"סחף" של הקבוצה הצרפתית הסיטואציוניסטית, שמבחר מכּתביה אפשר לקרוא בספרו של שרון רוטברד "מלחמת הרחובות והבתים". המטרה פשוטה מאוד: לצאת מהרגלי ההליכה שהם גם הרגלי קשב וחיים ולראות את העיר מחדש, במיוחד את העיר המוכרת, כלומר את השכונה. ואכן, התרגיל הביא אותי לראות את השכונה לגמרי מחדש. זה עובד על היפוך פשוט: ההרגל ללכת ישר ומהר הופך ל״טעות״, ויוצר הליכה בלתי הרגלית. כמו כן העובדה שאין יעד להליכה מוציאה ממנה את מתח הזמן ואת הדחק להגיע, כלומר מעגנת את ההליכה בהווה מרגע לרגע. הדבר משפיע באופן עמוק על ההוויה.

זו ההנחיה הפשוטה של מקפרלן:

פִּרשׂו לפניכם מפת רחובות של עיר, הניחו כוס הפוכה, כששפתה כלפי מטה, במקום כלשהו על המפה, ושרטטו מעגל סביב שפתה. הרימו את המפה, צאו אל העיר ולכו לאורך המעגל, תוך שאתם משתדלים להיצמד ככל האפשר לקו המתעקל. תעדו את החוויה תוך כדי הליכה, בכל מדיום שתבחרו: סרט, תצלומים, כתיבה, רישום, הקלטת קול.

קלטו את שיירי הטקסט הזורמים מן הרחובות: כתובות הגרפיטי, האשפה הממותגת, קטעי השיחות. חפשו סימנים. תעדו את זרם הנתונים. היו ערים למטפורות הנקרות בדרככם, שימו לב לחרוזים חזותיים, לצירופי מקרים, לאנלוגיות, לדמיון משפחתי, למצבי הרוח המשתנים של הרחוב.

זאת המפה ששימשה אותי:

וזה הדוח:

בוקר שבת חם ולח באמצע חשוון, סוף אוקטובר. כמה ימים לפני הבחירות לכנסת. על פי מקורות זרים היינו אמורים להיות עכשיו בעיצומה של מלחמה.

מיד בתחילת ההליכה התרגיל "נכשל" – אי אפשר לשמור על קימור המעגל. השדרה מתעקשת ליישר אותך. אילו הייתי שביט או פלנטה הייתי נופל מיד מהמסלול. אני מנסה בכל זאת למצוא, אם לא קשת אז אלכסון בין חצרות הבתים, ואני מוצא את עצמי לראשונה, מכוח האילוץ, במרחבים נסתרים שכבר רבע מאה אני חולף על פניהם ולא ראיתי. שלט זיכרון: מאיר מרגלית. שחקן תיאטרון נודע ונשכח, כמו כולם. כאן אפשר לראותו לרבע דקה בפני סוורי נמל חיפה. הם צוחקים ומחייכים. פניו הם בלי ספק פני קומיקאי. פניו מצאו את ייעודם. כך כתב עליו שלמה שבא באפריל 1964.

"חש אתה, עוד מעט ויאמר משהו – ואתה תצחק".

צו העיגול מחזיר לשדרה ולחצר אחורית אחרת. אני יורד במדרגות לחצר. הן מזכירות שאנו מצויים על גבעה. עץ קלמנטינות, כמה מהן מושלכות ארצה. אני מבחין בסדק בחומה המאפשר קיצור-דרך לרחוב ויצמן. הידד! במעבר – מרזבים קדומים, פעורים כצעקות. נראה שמשהו נתקע שם פעם כל כך חזק עד שהיה צריך לשבור את דופן הצינור. וככה זה נשאר.

חוצה באלכסון את ויצמן ועובר למה שמכונה במפה "חניון הבור" ובפי התושבים פשוט "הבור". הבור הזה הוא חידה עירונית. מגרש שהיה יכול להפוך למשבצת נדל"ן קסומה ומכוערת, או לחניון מוסדר ומניב, נותר מאחורי הקִדמה הדוהרת כקלמנטינה שנפלה מהעץ ואיש אינו שוקל לקלף ולאכול. בחורף הוא מוצף והמכוניות מקבלות שטיפה טבעית, פנימית וחיצונית. יש בו מכוניות חונות לצד גרוטאות שהופקרו שם. על מכונית נטושה מדבקה: "הרוח תנצח את המלחמה, המקצועיות תקבע את המחיר". לא הבנתי.

על מכונית נטושה אחרת – ציור של לב על מכסה המנוע. מישהו רשם, כתשובה, לב על שכבת האבק העבה על השמשה הקדמית.

טויוטה קורולה אפורה, כזו שהייתה לי פעם, כורעת קדימה כגמל מוברך. על החלון פתק שידע גשם ושמש: "מעוניין לקנות, מספר טלפון, יוסי". אתה כבר לא מעוניין, יוסי, תאמין לי.

בעפר חצי שלט הרוס שאמר פעם "אין מעבר" (התרגום לאנגלית היה שגוי): הערה עבורי מהמקום. אני עובר בכל זאת, מתעקל ונכנס למין שמורת טבע זעירה, בין רחוב פנקס והספרייה הציבורית. עצים, חצבים רבים, חלקם עוד פורחים. שלט "פיקוס קדוש" נוגע ללב כשלט באתר דתי. לידו כלונס שפּחית תקועה בו כראש דחליל מופשט, משקיף אל מגדלי כיכר המדינה החדשים, הצחורים והעקומים לתפארת.

בז חג במעגלים גבוה מעל. זיעה ניגרת במקום גשמי חשוון. בובת כלב מוקעת על הברזלים.

אני יוצא אל רחבת הכניסה של הספרייה. ספסל. עשרות בדלי סיגריות מושלכים מאחוריו. יש להניח שהושלכו לפניו, על הגרנוליט, ומישהו פשוט העיף אותם אחורה במפוח. אולי הם של הקוראים-המעשנים, שמחמת השתקעותם בעלילות הרומאנים ובדימויי השירה הדחוסים שכחו למעֵך את הבדלים בפח הסמוך האומר "תודה רבה"? עורבים קוראים חזק מאוד מעל הראש.

לאורך צירלסון, מנסה להתעקל מערבה. דגל ישראל מגולגל הדוק על המוט ומתנוסס אינטרוברטית בחלון. מספרה ובתוכה רפליקה קטנה של פסל-כלב-בלון של ג'ף קונץ.

כמה צעדים צפונה, ואני נבלם מול עיטור קרמיקה עגול ועליו צבי מביט בי ופרחים. הה! כמו משב רוח מעולם אחר. איך לא ראיתי את זה עד כה? אולי הד לשיר השירים? שילוב של "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" עם "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים"? העיגול מושך אותי להיכנס לחדר המדרגות. שלט מבקש "לכבות את כל כל הטלפונים". ושם לתדהמתי אני גם מגלה פסלי ראש ותמונות סיניות, מין גלריה בחדר המדרגות, ומעל זה, כמין הערה מצחיקה המיועדת ישירות אלי, פוסטר של ג'ון קליז ב"הליכה המטופשת" שלו. אני משתקף בזגוגיתו של ההולך המטופש וצוחק בקול רם.

על קיר – צלמית קרמיקה של חצי מלאך ועליו חרוט NOW. מלאך ההווה. מדהים, איך המרחב מחזיר לך את מצבך, או את מה שאתה מחפש.

הלאה. שרברב שפתח לנו סתימה לפני רבע מאה עומד ברחבה ריקה ומביט בצינורות.

עוד שלט – המלחין עמנואל עמירן-פוגצ'וב גר כאן. "את המוזיקה ל'בת יפתח', שחיבר בגיל 12, השמיע עמירן למשורר חיים נחמן ביאליק כשזה התארח בבית הוריו" (ויקיפדיה). ובחדר המדרגות, על אחת מתיבות הדואר: משפחת באך. העיר לפעמים כותבת דברים מוצלחים מדי.

גדר בחצר – מכל אחד מצדדיה – דוכיפת.

ילדה עם כדור מברכת אותי ב"שבת שלום" לבבי.

פתק נרגש על גור חתולים אבוד. "מחפשים אותו בטירוף".

הודעה על הסופרמרקט. מה? הם יודעים משהו שאני לא? מה פשר הרמז הזה בנוגע לשעת הסגירה? בגלל ביקוש אל-תוך הלילה לשמפניה? אבל מי יחלוץ, מי ילגום?

מעל לסופּר, מתברר, שוכנת "המחלקה לקידום סחר והשקעות" של שגרירות הרפובליקה הפולנית. אולי ברגעים אלה מקוּדם שם במרץ הסחר הישראלי-פולני ואני לא העליתי על דעתי.

על גדר גן הילדים שבני היה בו יריעה ובה חורים שכנראה קרעו הורים להציץ בילדיהם. בשער הגן השלט הזה, שאיש לא היה מאמין לי שאכן קיים אילולי הייתי מצלמו. ג'יזס.

אני מתחיל לסגור את המעגל העקום. בתוך אחד הבניינים מודעת אבל לחתולה בשם אורית שכמו כלבו של אודיסיאוס חייתה עד גיל 20: RIP . בחצר האחורית של הבניין זוג בלוני גז, הורים אפורים, ובנם המחופש לסופרמן, כבולים בשלשלות כבדות כאסירים מסוכנים.

פרפר כתום מתעופף לכיוון הפיקוסים של הקונסרבטוריון.

במגרש כדורסל של בית הספר שבו תוצב הקלפי מישהי מנגבת מישהי ואומרת לה, לא נורא, יותר גרוע לא יהיה.

הודעה לקוראינו בצרפתית ובצרפת

בהוצאת "אקט סיד" הצרפתית יראה אור בקרוב תרגומה של רוזי פנחס-דלפש לספר "טיט", שבצרפתית שמו "ירמיהו בטיט". פרטים נוספים בקישור זה.

בעברית הספר פורסם בהוצאת "כתר" לפני עשר שנים. בקישור יש גם ספר קולי בקריאתו של דורון תבורי.

זה ספרי השלישי שרוזי מתרגמת. קשה לי לחשוב על הבעת אמון גדולה מזו. מתרגמת היא הקוראת הכי מסורה של טקסט. דייוויד הינטון אמר על תרגומיו מסינית שהוא מאפשר בהם למשוררים הסינים הקדומים לדבר בקולו, ולעצמו – לדבּר בקולם. עד כדי כך תרגום הוא דבר אינטימי. תרגום בינה מלאכותית הוא אולי מדויק, אבל אין בו חילופי קולות אנושיים.

שני הספרים הקודמים בתרגומה של רוזי נמצאים כאן.

בסוף נובמבר אהיה בצרפת – בפסטיבל MEET בסן נאזר ובפריז – לרגל צאת הספר, ואשמח לפגוש קוראים מן הפזורה.

לפנֵי – ספר קטן חדש

ב"ספרי בלימה" רואה אור "לפנֵי", ספר על ההיריון, כלומר על החיים-שלפני-החיים. ניסיתי לתאר איך דמיינה הספרות העברית העתיקה (תהילים, מִשנה, מדרש, תלמוד) את מערת ההיריון המצויה מאחורי כל אחד ואחת מאיתנו, וכיצד הדמיון הזה יכול להשפיע גם על תפיסת האדם הבוגר.

נקודת המוצָא לחיבור היא מילת המפתח המודגשת במקור בהקדשה שכתב לי יואל הופמן ז"ל על ספרו "קורות חיים" לפני כמעט 20 שנה, הקדשה שהיא וריאציה של קואן זן:

הספר כולל גם התבוננות בכמה תצלומי ילדות ובמסמכים מתוך הארכיון המשפחתי. כאן תמונת המחבּר במחקר חרקים בערבות נתניה בגיל 11 חודשים.

הספר נמצא כבר בחנויות העצמאיות בירושלים ויגיע גם לחנויות העצמאיות בתל אביב אחרי יום כיפור. אפשר להזמינו ישירות מההוצאה.

תודות לעמית נעמני על הכריכה ולטל גרגיר על העימוד; ליוסי שוויג שזה ספרי השלישי בהוצאתו, ליפעת שחם (העורכת הקבועה, אפשר כבר לומר), לתמי בורשטיין (עורכת הלשון, קבועה אף היא), ולענבל גרין, אֵימת שגיאות ההגהה.

במהלך הכתיבה שוחחתי בבית עגנון, בשלוש פגישות, על הספר, ועל כמה דברים שבסוף לא נכנסו לספר. איני יודע מה אמרתי בדיוק בשיחות האלה, אבל הן כאן.

האישה ליד האגם

נשים ואנשים ממרכז איינגר יוגה בירושלים תרגמו ללשונות שונות שיר שכתבתי על כרמל גת לפני שנתיים (התחושה שזה נכתב לפני מאתיים). השיר נכתב בסקוטלנד. עברתי שם ליד אגם מוקדם בבוקר, ולא היה שם איש, ופתאום, מבּין העצים, יצאה אישה, והייתי בטוח לרגע שזו היא, באותו הרגע זה היה ברור לי לגמרי, למרות שזה לא יכול להיות. ובכל זאת, גם כעבור שנתיים לא ברור מהיכן היא הופיעה ומה עשתה שם וגם לא לאן נעלמה אחרי רגע. חזרתי למלון עם חום גבוה ובמשך יממה לא יצאתי מהמיטה. השיר נכתב מתוך החום. האבל עוד לא תם. אולי אפילו לא ממש התחיל. אולי השנה?

[אפשר לגלול כאן או להוריד את הקובץ. תודה עמוקה למתרגמים]

שיר האַלִיגָטוֹר

מאת מארי אוליבר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

כָּרַעְתִּי בֶּרֶךְ

עַל קַו הַמַּיִם

וְאִם הַצִּפּוֹרִים הַלְּבָנוֹת שֶׁעָמְדוּ

בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים שָׁרְקוּ אַזְהָרָה כָּלְשֶׁהִי

הֲרֵי שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי אוֹתָהּ.

שָׁתִיתִי עַד לָרֶגַע שֶׁהוּא בָּא,

הִסְתַּעֵר לִקְרָאתִי,

כְּשֶׁזְּנָבוֹ חוֹבֵט

כִּצְרוֹר חֲרָבוֹת

הַמַּכְסֵחוֹת אֶת הָעֵשֶׂב,

וְתוֹךְ עֲרִיסַת פִּיו

שֶׁשּׁוּלֶיהָ שִׁנַּיִם

פָּעוּר –

וְכָכָה כִּמְעַט נֶהֱרַגְתִּי

מִטִּפְּשׁוֹת

בִּפְלוֹרִידָה הַיָּפָה.

אֲבָל לֹא.

קָפַצְתִּי הַצִּדָּה וְנָפַלְתִּי,

וְהוּא זָרַם וְחָלַף עַל פָּנַי, מָחַץ הַכֹּל בְּדַרְכּוֹ

כְּשֶׁיָּרַד בִּמְהִירוּת אֶל הַמַּיִם

וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ פְּנִימָה,

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר –

זֶה לֹא שִׁיר עַל טִפְּשׁוּת

אֶלָּא עַל כָּךְ שֶׁקַּמְתִּי מֵהָאֲדָמָה

וְרָאִיתִי אֶת הָעוֹלָם כְּמוֹ בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה,

כְּמוֹת שֶׁהוּא.

הַמַּיִם, מַעְגָּל שֶׁל זְכוּכִית שְׁבוּרָה,

רִפְּאוּ עַצְמָם בִּלְחִישָׁה אִטִּית

נָסוֹגוּ אָחוֹר

בְּזֹהַר פְּלָדָה מְלֻטֶּשֶׁת מוּל אוֹר,

וְהַצִּפּוֹרִים, בַּמַּפָּלִים הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל הָעֵצִים

פָּרְשׂוּ אֶת קִפְלֵי כַּנְפֵיהֶן הַמֻּשְׁלָגוֹת וְנִסְחֲפוּ הָלְאָה,

בְּעוֹד אֲנִי, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לִי מַזְכֶּרֶת, וּכְדֵי לְהִתְאוֹשֵׁשׁ,

הוֹשַׁטְתִּי יָד,

וְקָטַפְתִּי אֶת פִּרְחֵי הַבַּר מֵהָעֵשֶׂב הַסָּמוּךְ –

כּוֹכָבִים כְּחֻלִּים

חֲצוֹצְרוֹת אֲדֻמּוֹת כְּדָם

עַל גִּבְעוֹלִים יְרֻקִּים אֲרֻכִּים –

בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת, בְּיָדַי הָרוֹעֲדוֹת, נָצְצוּ

כְּאֵשׁ.

אליגטור אמריקני, פלורידה. תצלום: Gabriel Hurley, ויקיפדיה

שתי תדהמות

שני דברים שלמדתי אתמול לתדהמתי מקריאת Deyan Sudjic, The Language of Cities:

  1. טורקיה תחת שלטון ארדואן מממנת בניית מסגדים בטריטוריות שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מנית – קוסובו, מקדוניה, אלבניה.
  2. ב-1883 נחנכה הכנסייה האורתודוקסית הגדולה במוסקבה, כנסיית ישו המושיע. היא נבנתה לרגל הניצחון על נפוליאון ב-1812. ב-1931 פוצץ סטלין את המבנה הדתי המונומנטלי, שעמד לא רחוק מהקרמלין, ותכנן לבנות במקומו את "ארמון הסובייטים", בניין ענקי שאמור היה להיות גבוה מן ה"אמפייר סטייט בילדינג" (אז הבניין הגבוה בארה"ב), ועל ראשו פסל ענקי של לנין שאמור היה להיות גבוה מפסל החירות. המבנה כולו היה אמור להיתמר לגובה של יותר מ-400 מטרים (להשוואה: פי 2.5 מהגובה הממוצע של מגדלי עזריאלי). העבודות החלו, היסודות הונחו והשלד החל להיבנות. הבנייה נעצרה רק בגלל הפלישה הנאצית לברית המועצות (1941). בזמן המלחמה פורק שלד המתכת ונעשה בו שימוש לצורכי המלחמה. ב-1958 חרושצ'וב, מחליפו של סטלין, הורה להרוס את התחלת הבנייה של ארמון הסובייטים ולהקים במקומה בריכת שחייה ציבורית, שהייתה אז הגדולה בעולם, וכך היה. ב-1994, אחרי נפילת ברית המועצות, יובשה ברכת השחייה ונהרסה, ובמקומה נבנה העתק של הכנסייה שסטלין הרס.
כנסיית ישו המושיע המשוחזרת, מוסקבה, 2011. תצלום אלכס ג., ויקיפדיה
ברכת מוסקבה, 1967 (ויקיפדיה)
תכנון ארמון הסובייטים עם פסל לנין בראשו, 1937 (בול דואר) (ויקיפדיה)
פיצוץ הכנסיה המקורית, 1931 (ויקיפדיה)
הכנסיה המקורית, 1903 (ויקיפדיה)

(התמונות האלה מזכירות לי משהו – את הפנקסים שלי, שבהם נכתבים ונמחקים דברים, שבהם נגזר חלק מעמוד ומודבק במקום אחר, שבהם פסקה מחוקה מועתקת שוב וחוזרת לחיים… כולם חיים בדמיון: המהמרים, מהאיש שיש לו מספר קבוע בפיס כבר 50 שנה והוא עוד מייחל לזכיה הגדולה ועד ליושבי הקזינו ובעלי המניות, הנוסע לחופשה שם ימצא כביכול את המרגוע והאושר, המתגעגע לאיזה עבר טוב יותר ("ארץ ישראל הישנה והטובה") או לעתיד טוב יותר ("יש עתיד"), הצופה בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע (גם ה"ריאליסטיים" שבהם הם כמובן פנטזיה, בסגנון "דמוי מציאות"), אספן האמנות, חובב המוזיאונים, חובב הספרות, מעריצי הזמרות והלהקות, צופי החדשות, מחליף המכוניות, ההיסטוריון של הספרות, חובב המסעדות (הוא אוכל פנטזיה של "איטליה", לא חומרי גלם של לזניה), חובבת האופנה, צוברי הכסף והרכוש, היודעים בדיוק את רצון האל ואת האסטרטגיה שלו, תולי התקוות בפוסטר גדול של המועמד החדש, המתאהבים הבוראים בדמיונם בת-בן זוג "מושלמים" — וגם המדינאים המתוארים לעיל).