לאחרונה ראיתי בשמֵי המערב את נוגה ומאדים לצד שני התאומים, קסטור ופולוקס. ונוס, כוכב היופי והאהבה, לצד מארס, כוכב הדם והמלחמה. כוכבי התאומים, שעל פניהם חלפו מאדים ונוגה, כמו הסבירו – אולי בלא צורך – גם את היותם של ונוס ומארס צמד. בחודשים האחרונים תכננתי סדרה זעירה של ספרי כתיבת טבע. אין זו הוצאת ספרים של ממש – המחסן המרכזי יהיה כנראה בארון בגדי החורף – ובכל קראתי לה "ספרי ???". ספרי שלושה סימני שאלה. מאדים היה שָם, זוהר הרבה פחות מנוגה. וזה היה לי הסימן המשונה לצאת לדרך. כבר מזמן ויתרתי על המחשבה שאפשר לנצח את מארס בהקשר הישראלי או אפילו להתישו. אולי הוא האל הראשי של המקום הזה. אבל אפשר אולי לנסות להוסיף קיסמים למדורת ונוס. החלטתי לפרסם את הספר הראשון דווקא בימי האלימות והטירוף המתמשכים. להשיט ולהפריח ברבורים במקום הזה, בימים אלה. ברבורים מול ברבריות.
זה ספר קטן ובו עשרה איורים מאת הארי ברוקוויי. כל עניינו שהות עם עופות מסתוריים אלה, שהם בשר ודם ונוצה, אך גם עופות נשמה, כפי שהספר מציין. המרחב הוא סקוטלנד. כותב בספר המחבר, ג'ים קראמלי: "תמיד ניסיתי להיות ענייני, אובייקטיבי, ביחסיי עם הטבע; ענייני כמו הטבע עצמו. אבל כעת, לנוכח הברבורה הישֵנה, הבחנתי ברגש אחד בלבד שעולה בי – והוא היה אהבה; אהבה מוחלטת, ודאית".
* אפשר להזמין את הספר בפייפאל (לא רק לבעלי חשבון פייפאל). יש בו 48 עמודים ומחירו 50 ₪. דמי המשלוח בדואר רגיל כלולים. למשלוח מהיר, רשום או לחו"ל, לתשלום ב"ביט" ולעניינם אחרים, נא לכתוב לי בטופס שלמטה.
כרגע הספר נמצא גם ב"המגדלור" וב"תולעת ספרים" בתל אביב.
תודה.
חברת ברבורים
חברת ברבורים הוא ספר קטן על עניין גדול. הוא תמצית מפגשיו של המחבר ג'ים קראמלי עם עופות אציליים אלו באגם בסקוטלנד. לפני כל דבר אחר זהו שיעור בהתבוננות סבלנית בחיים של יצורים אחרים שקיומם אינו כה שונה משלנו: תיאור חיי הברבורים הוא תיאור טבע מדויק שהוא גם סיפור על אהבה ונטישה, על אלימות ועושק ועל ניסיון לבנות בית בתוך סביבה מורכבת. ובעיקר זהו סיפור על רגעי חסד נדירים שבהם אדם ובעלי כנף מתקרבים זה לזה.
הסוּי קווסה, 1929, ירח מעל נהר אָרָקָווה באקבָּנֶה, הדפס (חיתוך עץ). המוזיאון לאמנות, בוסטון. מי שהפרוטה מצויה בכיסו יוכל לרכוש את ההדפס מכאן.
העננים מוסטים כמסך תיאטרון בהצגה לֵילית ומתגלה ספק השחקן הראשי ספק רק הזרקור: הירח. השתקפותו יוצרת מין מלבן במים. מאוֹרות קטנים יותר, לאורך הגדה שמנגד, כמו מחקים את אדונם ומטילים אף הם מלבּני אור, צרים יותר.
סִירָה חוֹתֶכֶת צֵל עֵצִים בְּמֵי נָהָר.
אור הירח מצייר מין ארובה לבית, ארובה של אור.
אף אחד בתמונה אינו מבחין באישה הנושאת על גבה ילד (או ילדה) בבגד אדום. הם מוסתרים מהנמצאים על הגדה הרחוקה, אך גם מהשטים בסירה ומיושבי הבית.
נדמה לי שזה לא ביתם. משהו בהטיית הרגל שלה מעורר ספק אם הבית הוא היעד. או שהם רק חולפים על פניו. האם ביתם קרוב? היא לא תוכל לשאת את הילד למרחק רב.
שׂערהּ ושׂער הילד – כתם אחד רצוף.
על הבגד שלה נמתחים פסי אורך כהים, והם עומדים בדיסוננס שקט לפסי האורך של האורות. אולי כך קווסה מראה את בדידותם: פסים אנכיים וחשוכים הולכים – פסים אנכיים ומוארים. קרשי הבית מדברים איתם יותר, כמעט מזמינים.
כמה יפה שהדבר הנסתר ביותר בציור אינו הירח המלא, הסמל המוכּר של בהירות והארה, אלא דווקא שני הצמודים האלה באפלולית, שהם בעת ובעונה אחת הכי קרובים אלינו והכי מסתוריים. הירח הרבה יותר מובן לנו מן האימהוּת הזאת.
חותמת האמן בצד ימין למטה כמו קוראת לילד הנישא (ישֵן?). שניהם אדומים, מעוגלים. אלו שני כתמי הצבע העזים ביותר בכל ההדפס. כאן לב השיחה.
קראתי אתמול ב"הארץ" (כתבתה של עמירה הס) שבחמשת החודשים האחרונים הושחתו כ-5,000 עצים ביהודה ושומרון, חלקם זקנים מופלגים. ככל הנראה נעשה הדבר ממניעים של גאולת הארץ ואהבת הארץ. זה בסך הכול הגיוני, במסגרת האתוס המתהווה של מדינת ישראל, ולכן אין מה להרחיב כאן.
זה הגיוני, אבל יש גם היגיון אחר.
הסוי קווסה, ירח של אביב בחוף נינומיה, 1931. חיתוך עץ (הדפס)
הסוי קווסה (בעוד כשבוע נציין 140 שנה להולדתו) ראה אורנים על חוף הים. ירח מלא, כפי שראינו בשמים בימים האחרונים. דומה שהשמים היו צריכים להיות שחורים יותר, אבל יש כאן מין אור יום בתוך הלילה, אור פלאי.
הירח מטיל אורו על ראשי העננים ופוער מין "חור לבן" במרכז הים. יש שם ממש ירח מלא מוגדל מאוד – אנו רואים רק את חציו. מאחורי האופק יש עוד חצי וגם הוא מואר.
האור זרוי על הגלים והוא מגיע עם הקצף עד לחוף. קשה לדעת: זהו קצף? זהו אור?
אדם חולף למטה על החוף. צללית. צל קצר מוטל. נדמה שיש תיק על גבו. מאין בא, לאן הוא הולך, לא נדע. אל ההרים? האם הוא שׂם לב לירח ולעץ? הוא הדבר הכי חשוך בכל הנוף. צל חולף, במסע ליד אינסוף של אור, אינסוף של ים.
אפשר לשמוע את רחש הגלים ואת דממת האור. אוושת הרוח בצמרת הגבוהה שנשמעת בקושי, מפני שהיא רחוקה כל כך, כמו אופק אנכי.
מעליו רוכנים האורנים. יש שם משפחה. "עץ אֵם" (כביטויה של סוזן סימרד) וכמה צעירים. העץ אוחז באור הירח ונראה שהוא מוריד אותו למטה אל החוף, כאילו מוזג את האור שהצטבר עליו, כמו עצים שמתנערים ברוח אחרי שלגים.
העץ הזה כמו ענק שנמלה חדרה לממלכתו. אבל הוא לא נוגע בירח ולא נוגע באדם. הוא לא חוסם ולא מסתיר (לנו) את הנוף. הוא רק רוכן מעט אל ההולך, במין קידה. האלכסון הקל בחלק העליון של הגזע הוא לב התמונה מפני שהוא יוצר זיקה בין העץ והירח, ובין העץ והאדם.
עכשיו אני מנסה לדמיין 5,000 עצים כאלה, ואת רעש המשור החשמלי.
"עצב הוא מַעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר" (שפינוזה). החיים במדינת ישראל, אם נותנים להם להתנהל על פי טבעם, הם פיחות מתמיד בשלמוּת.
הסוי קווסה, 1930, פארק היקווה באומייה. חיתוץ עץ (הדפס)
מנורת תקרה כבדה כמשקולת, פנימהּ שחור, ומתחתיה מנורת שולחן העונה לה באהיל שחור. פרחים כהים באגרטל שחור. כיסא מפנה גבו לכל זה, אבל גם הוא חלק מההתרחשות והוא מסמן לנו, הרואים, לא רק לראות אלא לשבת עם הגב לזה, כשהתמונה בתוכנו.
וילון אפל נדמה לרגע כמפל של אור חשוך היורד מן המנורה. ואי אפשר לפטור את זה במילה "לילה", מפני שלא רחוק יש חוץ, והוא ירוק, ויש בו לבָנים, אולי רמזי ענן. המרחב והזמן המקובלים הושארו מאחור, קרובים, ועולם עצמאי, עולם-חלום, נוצר בציור הזה, כמו בתערוכה כולה.
ציורי התערוכה מתארים חללי פְּנים שאינם קיימים בשום מקום בעולם; מרחבים מומצאים. כלומר, הציורים האלה מתארים מרחבי נשמה שהיתרגמו לשפה של חדרים, חפצים, פרחים ורהיטים. המונח "תפנים", שטבע גדעון עפרת, מקבל בתערוכה זו את מלוא מובן המילה: חללי פְּנים, אבל לא במובן האדריכלי אלא במובן הנפשי או הרוחני. התחושה העזה היא שהמקומות האלה, שאינם נמצאים בשום מקום, הם בעלי תוקף מלא, קיימים יותר, ולא פחות, ממרחבים שיש להם כתובת. ממש כמו אחת ההגדרות של מיתוס, סיפור שמעולם לא התרחש אבל תמיד נכון.
את הציור המובא כאן אפשר לראות כהחשכה של חדרינו המוכרים, ולקרוא אותו כציור מלנכולי. אבל לצד זה אפשר לראות את העושר העצום שהציור מוצא בתוך המרחב האפל. כי בתוך כל האפלה הזאת הכול גלוי, מובחן, ברור ומגוון. אפלת החפצים והפרחים הייתה יכולה להביאנו לחשוב ששום דבר לא ייראה בִּפְנים. הציור היה צריך להיות, כביכול, מלבּן שחור. אבל זה לא כך.
האפלולית מקנה עומק. העומק מחייב כניסה הדרגתית. עצם התחושה שהמרחב (והציור) נתון למבטנו בבת אחת מוטלת בספק. הציור מוריד על עצמו חושך ובכך מחייב אותנו לגשש, לשהות במחיצתו. מבטנו צריך להיות נר, לא זרקור.
בספרו של ריצ'רד נלסון "האי שבִּפנים" יש תיאור של סערה עזה שהמחבר חווה בעודו מצוי בביתו באלסקה. זהו תיאור של איתני טבע ושל סצנה ביתית בעת ובעונה אחת. הסערה פותחת את הדלתות והחלונות, נשפכת אל הבית, יוצאת ממנו. דבר דומה קורה בציור הזה ביחס ללילה. הוא בא אל החדר ושוטף פנימה, או נובע מתוכו, הגם שהשעה, כאמור, היא שעת יום. "השמַים והפרחים מתואמים ביניהם כדי ללמד את המעמיק בהגותו את ההתעמקות האיטית, ההתעמקות הנושאת תפילה" (בשלאר, בתרגום מור קדישזון).
על חדר כזה כתב טניזקי (בתרגום דורון ב' כהן) כי "הרושם הנוצר [בו] הוא כאילו באוויר הזה שוררת דממה מוחלטת, כאילו באפלה הזו שולט שקט נצחי ובלתי משתנה". מתנת הציור הזה היא זמן מכושף, הוויה מכושפת. הווילון, הדומה למפל, הופך לסמל העקרוני של הציור הזה – אביזר של הסתרה, המאפשר באופן פרדוקסלי תחושת גילוי הדרגתית ועמוקה. שהות.
אני יושב על מדרגה, נשען על דלת הבית. אורח לכמה ימים. ממול, במרחק, נראה הים. השמש מנמיכה לקראת שקיעה. כל שיתואר כאן מתרחש בערך בעשרים דקות אחרונות של יום. אביב. עוד קריר.
השמש בעיניי. הירוקים מתחדדים. נמלים הולכות דרומה. זבוב בומביל מתקרב בחדק שלוף. ברחשים מעל בור מים פתוח. דבורים חוזרות לכוורתן. ערב רגיל.
ואז הוא מופיע. פרפר. נימפית החורשף (Vanessa cardui). זו עונת מסעם ממרחקי דרום אפריקה או ערב הסעודית אל הצפון. הם חולפים כאן. לפני כמה שנים נתקלתי בקבוצה גדולה. עתה רק אחד לפניי.
ברור שהוא מגלה בי עניין. הוא מתייחס אלי יותר כמו חתול שמבקש תשומת לב מאשר כמו פרפר. הוא עף קרוב, מתקרב ומתרחק ושב, נשאר רוב הזמן בטווח מבטי. נוחת על הרצפה, על הקיר, מחליף כוח, מתרומם, נעלם, חוזר ושב וחוזר. אני נשכב על הבטן וזוחל לכיוונו על גחוני. הוא לא זז. אני מתקרב עוד. אני מושיט אליו אצבע אחת. הוא מהסס אבל לבסוף מרים רגל קדמית ומניח אותה על אצבעי. אבל מיד נמלך ועף, בהותירו אותי שרוע.
אני חוזר למדרגה, מייחל לשובו. והוא אכן שב. אבל הפעם הוא אינו לבד, עתה יש עוד אחד/אחת איתו/איתה. שניהם חגים זה סביב זה מסתחררים. האור ישר בעיניים ואיני רואה אלא את צלליותיהם טופחות.
אני מושיט לעבר השמש שתי ידיים קעורות.
כשהוא נוחת על כף ידי עובר בי זרם לאורך הגוף. אנו מביטים זה בזה לרגע ארוך, עין בעין.
הוא עוזב אותי ואני פורץ בבכי. כאילו בדקות הספורות האלה הספקתי להיקשר אליו (או אליה, איני יודע) בקשרי ידידות עמוקה. וכבר פרדה.
השמש כמעט נוגעת בים מצדה התחתון.
אבל הוא שב. עוד פעם אחת. אני עומד מול השקיעה והוא מופיע. הפעם מרפרף אחרת. הפעם הוא בא אל פניי, נחבט במשקפיי פעם ופעמיים. אני שומע את קול כנפיו. כמעט אפשר לחשוב שהוא תוקף. אבל אני מאמין שהמילה הנכונה היא: מתדפק.
איני יודע מה הוא מנסה לומר לי. ואולי אני יודע ואיני יכול לחשוב או לכתוב זאת במילים. אולי הנקישה בדלת היא המסר ואין בלתו? והפרפר עצמו, כמובן.
הפרפרים נעלמים. בשמי הערב צצים סיריוס ונוגה, שתי נקודות בוהקות.
רק אחר כך אני מגלה שהשם Vanessa משמעותו "של ונוס".
נדמיין אדם, ביום רגיל, יוצא מביתו בתל אביב. סוף החורף. השמש בשמים. הוא הולך לכיוון הים. ענני גשם ממטירים והוא מסתתר מתחת עץ. השמש יוצאת והעץ מטיל צל חיוור. בַּרחשים מתעופפים באוויר מתחת לעץ. הוא ממשיך בדרכו, מגיע לים הסוער ומביט בגלים. אחר כך, בדרכו חזור, הוא קונה ירקות, נאמר חצי קילו בצל למרק, וחוזר לביתו. הבצלים נחים על שולחן העץ.
סזאן, טבע דומם עם בצלים, 1895-1900
ההתרחשות הזאת, שלכאורה אין סתמית ממנה, יכולה להיות עוד יום בחיים שבעצם לא קרה בו שום דבר ראוי לציון. שמש, עננים, קשת, ים, עץ, צל, בצל וברחשים, שהם סוג של יתושים. חומרי הבנאליה הפרוזאית של החיים הרגילים. אבל לא בהכרח. אילו האיש שלנו היה קורא זוהר, בעזרת ספרם של מלילה הלנר-אשד ועמרי שאשא, אותה סדרת אירועים היתה עשויה להיצבע בצבעים אחרים לגמרי, צבעים זוהרים, מעניינים, פואטיים. פסוקי הזוהר הבאים (רובם בתרגום, מחציתם ממשנת הזוהר והיתר ממקורות אחרים; התרשלתי ולא הבאתי מראי מקום) היו עומדים בינו ובין העולם וצובעים אותו אחרת. ואם לא הפסוקים האלה עצמם, כי מי יכול לזכור פסוקים כה רבים, אופן הראייה של הזוהר היה הופך את הנדוש לסרט פנטזיה.
שמש. "ולא היה אדם ששמע אותו [=את השמש] חוץ ממשה, שהיה נאמן המלך, ומיהושע ששימשו, וכשנצטרך לו יהושע ושמע קול הנעימה והנהימה של השמש [אמר] "שמש בגבעון דום". מה "דום", דום מלומר שירה, דום מקול הנעימה והנהימה שלך". האור מלא שירה סודית. אפשר לצאת החוצה ולחוש את האור כסוג של שירה גדולה, נטולת מסה, מתמידה ומגוונת. ודוממת.
קשת. "הקשת [בענן] באה להגן על העולם. [משל] למלך שכל פעם שבנו חוטא נגדו ובא המלך להלקותו נגלית עליו המטרונית בלבוש-יקר של מלכות". הקשת לא כסימן מופשט ושרירותי, אלא כאימז' מוחשי של שמלת-שכינה צבעונית בשמים. וצריך דמיון כדי להפוך את הצורה הקשתית לשובל שמלה.
עננים. "וְכַאֲשֶׁר פּוֹגְעוֹת לַהֲבוֹת הַלֵּב בְּעַנְנֵי גֶשֶׁם…" ללכת כך בעולם. לחוש את האש שבלב. לצפות למפגש אפשרי בעננים. לחוש שהעננים מלבּים את האש הזאת.
ים. "בשעה שהים קופץ בגליו ותהומות עולים ויורדים הקדוש ברוך הוא שולח חוט אחד מצד ימין [=חוט של חסד] ומושך גליו ומשקיט זעפו, ואין מי שיידע זאת… וגאות הים היא חוט אחד של שמאל =חוט של דין]". סערה בים כמעין דרמה של מריונטות, והדרמה הזאת דומה לפעמים לדרמה הפנימית של חיינו. הים ידבר איתנו ואולי אותנו אם רק נשב מולו בדממה ונטה לו אוזן – אבל "אין מי שיידע זאת".
ברחשים. פָּתַח וְאָמַר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה – […] אֲפִלּוּ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְיַתּוּשִׁים, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁנִּרְאִים מְחַבְּלֵי הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם כָּתוּב 'וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד', כֻּלָּם שַׁמָּשֵׁי הָעוֹלָם, מַנְהִיגֵי הָעוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם אֵין יוֹדְעִים". ההכרה באי-ידיעת המכלול, שמה שהוא "מחבל העולם" עשוי להיות "מנהיג העולם", ולכן אין דבר שהוא סתמי וירוד, ומה שנראה חסר חשיבות עשוי להתגלות כמנהיג העולם. לגבי דבורי דבש, למשל, כבר הבנו זאת.
בצל. "וכל הרקיעים אלו על אלו כגלדי בצלים". ומי שירצה, מבט בבצל יהיה עבורו תזכורת קוסמית, כדוּר רקיעים מדמיע.
עץ. "כשהיה רבי אבא רואה אילן אחד שפריו נעשה עוף שפרח ממנו היה בוכה ואמר: אילו היו בני אדם יודעים למה רומזים [האילנות] היו קורעים מלבושיהם עד טבוריהם על שנשכחה החוכמה מהם".
צל עץ. "אמר רבי שמעון: כמה יאה צל זה שחוֹפֶה עלינו מן האילנות, ואנו צריכים לעטר מקום זה בדברי תורה"; "עלינו להסתכל שלא ישבנו אלא בצל הקב"ה… מכאן והלאה, בעוד אנו הולכים, עלינו ללכת בדרכים השומרות עץ זה".
הציטוט האחרון הוא מתוך המבוא לספר. מפני שהעולם הוא פלא יפה, תפקידנו להמשיך את המומנט וליצור המשכים באותה רוח. את הפסוק מדניאל י"ב שהקנה לספר הזוהר את שמו, "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" אפשר לדרוש כאילו "יזהירו" הוא פועל יוצא, "והמשכילים יזהירו את העולם כזוהר הרקיע", כלומר יעשו את העולם לזוהֵר (חשבתי שזהו מדרש מקורי שלי אך עמרי אמר לי שכבר דרשו זאת בזוהר). כדברי ג'יימס הילמן, "אנחנו אלה שאמורים לשמור על העולם זוהֵר" (תרגום מור קדישזון), It has been up to us to keep the world aglow.
אם כן, אותו אדם שתיארתי יכול גם לתאר את מסלולו הקצר כמי שיצא לטבול בתוך שיר קורן, הבחין בשמלה בשמים, הטה אוזן לרמזי עצים, הבחין בתיאטרון בובות ימי, היה מוקף לשעה קלה במנהיגי עולם זעירים מעופפים, ואש בערה בלבו. וגם אם אחד מאלה יתקיים באותו אדם באותו יום, הרי שיומו השתנה לגמרי.
הספר מתאר כיצד ספר הזוהר נותן טעם למצוות רבות. למשל, הרמת כוס יין אדום של קידוש הופכת בזוהר להרמה של שושנה. מעניין שמתן הטעם (במובן של הפיכה לטעים, הפיכה לפואטי) למצוות דומה למתן הטעם לעולם הגלוי. כך, מבט בענן וקבלת שבת הופכים לחלק מאותו מארג, נצבעים בצבעי השירה, כאחד.
אני מנצל את ההזדמנות להפנות ל"אש על ראש ההר", תרגומו החדש של יעקב רז לשירת הייקו וליומנים של המשורר היפני הנפלא טנדה סנטוקה. הייתי מעורב בעריכת הספר ובהפקתו במסגרת "ספרי ירח חסר". קורס שלמדתי אצל רז ב-2006 שינה את מסלול חיי, ולכבוד הוא לי, ולא כמליצה, לתרום להגשמת הספר הזה.