הדג. סקיצה אוטוביוגרפית

IMG_2689

המים התייבשו ומשהו מהם נשאר, סימן שלהם שנטבע והודפס, והוצמד ללוח קרטון. יש תמונות נוספות רבות, אבל אני מתחיל מן המוקדמות ביותר. היהודי בצד ימין הוא פנחס ליאטוביץ', והוא נולד בשנת 1822. זה שנה אחרי מות נפוליאון בונפרטה. מות נפוליאון אינו קשור להולדת היהודי, אבל הוא נותן לי שמץ תחושה על עובי הזמן שחלף. 200 שנה בערך. משום מה, יותר מנפוליאון, פשוט מדהים אותי לחשוב שהאיש הזה חי במקביל לבטהובן ולשוברט. ב-1822 חיבר בטהובן את הבגטלות אופ' 119. שוברט התחיל את הסימפוניה ה"לא גמורה". האיש הוא אבא של סבא של סבתא שלי.

האיש משמאלו הוא בנו, סבא של סבתא שלו, ושמו הרש (צבי) לטוביץ'. הוא נולד ב-1865 (שנת לידתו של ברדיצ'בסקי) ונפטר ב-1939. הוא קבור בלודז'. גם רעייתו, שאין לי עדיין תצלום שלה, קבורה שם. בעזאת האינטרנט אני יכול לדעת את החלקות שבהן הם קבורים – אז שלא יתפלאו אם ימצאו אותי בלודז' בקרוב. שמה היה סיסלה-פסה פז'טובסקה (Przatowska). היא היתה פולניה קתולית שככל הנראה התגיירה. כל זה נודע לי לפני שבוע וחצי. בתו של הרש, אמא של סבתי, נולדה כמותם בפולין (בעיר גוּרה-קלווריה, הלא היא "גוּר" של החסידות הנודעת) אבל היגרה לגרמניה. אבל מוטב לעצור כאן לרגע.

הגעתי לכתיבת השורות האלה במקרה. פנה אלי במייל אדם בשם כריסטיאן רפּקביץ', שגר בעיר אלטנבוּרג בתורינגיה בגרמניה. הוא כתב ספר והקים אתר שמוקדשים ליהודי עירו. עתה הוא מרחיב את המחקר ליהודי האזור. העיר שְמֶלְן (Schmölln) כלולה באזור, והיא קרובה למדי לאלטנבורג. הוא פנה אלי כדי לשאול שאלות, אבל יצא שהוא סיפק לי הרבה יותר מידע משיכולתי לספק לו אני. כמות המידע היתה, למען האמת, מהממת, ותוך יומיים-שלושה ארזתי ונסעתי אליו. נפגשנו בעיר הולדתה של סבתי בגרמניה, ושם קיבלתי ממנו יותר פרטים ומסמכים על משפחת סבתי מצד אבי מאשר ידעתי כל חיי. ישבנו בבית קפה מרחק צעדים ספורים מבית הכלבו של אב סבתי, סולומון איזק גולדרינג (עליו כתבתי מעט גם בספר "נתניה"). סולומון (שלמה) נולד ברווה מזובייצקה בפולין ב-15 באוקטובר 1879, בדיוק שבועיים לפני הולדתו של אורי ניסן גנסין. הוא התחתן עם בתו של הרש, חיה-שרה ליאטוביץ', שנולדה בגור ב-1885. מסיבה כלשהי לא יכלו להתחתן בפולין ולכן נסעו עד לונדון ושם נישאו. הם נישאו בווייטצ'פל ב-25.1.1908. ברנר סיים אז כבר את עסקי "המעורר" ונסע בכיוון ההפוך, ללבוב, כך שהחמיץ הזדמנות להשתתף בחתונתם. בשנת 2000 נסעתי לווייטצ'פל כדי לחפש את הכתובת של מערכת "המעורר" ברחוב מַייל אנד 48, נדמה לי שאני זוכר את הכתובת בעל פה. לא מצאתי את הכתובת. מיותר לציין שלא ידעתי, כמו יתר בני משפחתי, ששם התחתנו הסבא והסבתא רבא שלי.

SalomonGoldring

אני מביא כאן מודעות פרסומת של החנות, למעלה אחת מימי תוקפה וגבורתה, ולמטה סמוך לחיסולה לקראת הגירתם של בני המשפחה לא"י ב-1925. סיסמתו היתה Kaufhaus zur Kauflust; בתרגום מילולי – 'בית קניות לשֵם תשוקת קניות', או ליתר דיוק, 'חנות כלבו עבוּר תשוקת קניות'. במכירת החיסול נעלמה התשוקה. נכנסתי לחנות, שמוֹכרת, היום כאז, צרכי בית וביגוד. כמעט קניתי גרביים, אבל הנחתי לזה. המשפחה גרה מעל לחנות, אבל לשם לא יכולתי לעלות.

Goldring_sell-out_announcement_06061924

איני חושב שיש עניין בפרטי החיים של האנשים האלה בעבור אנשים מחוץ למשפחתי, אבל אולי יש עניין בעצם המבנה, התנועה ההיסטורית הזאת, הנהרות המתמזגים ומתפצלים, שהיא תנועה שכל אחד חולק בה. למשל, העניין ששרד תצלום של אדם שחייו משיקים, כביכול, לאלו של נפוליאון. יש להניח שצולם בסביבות 1860. התצלום הראשון בהיסטוריה הודפס ב-1826, כלומר התצלום הזה הוא מוקדם יחסית, ואני אוחז את המקור. איני יכול להעלות על דעתי מה היתה הסיבה שבגינה הלך יהודי זה (חסיד גור?) להצטלם. מכל מקום, מוזרה המחשבה כי אנשים שנולדו לפני הפיכת הצילום לפרקטיקה שכיחה יחסית (אני מניח שזה לא קרה לפני 1840) נעלמו ברובם הגדול. מי שלא יכול היה להצטייר – ורובם לא יכלו להרשות לעצמם –נעלם. בהיסטוריה המשפחתית פנחס ליאטוביץ' מופיע כמו בבת אחת. איך נראו קודמיו לא נדע לעולם, והדבר לגמרי מקרי. זה דומה למצבם של הגיאולוגים, שמתקשים במציאת מאובנים מלפני הקמבריום, לא מפני שלא היו חיים, אלא מפני שהם לא הותירו סימן בסלע, כי לא היו להם אברים קשים שיוצרים מאובנים. הסלעים לא "צילמו" אותם. ואולי זה חסד. אני מנסה לדמיין מה היה קורה אילו הייתי צריך להתמודד עם תצלומֵי כל קודמי במשפחה. מין הר של תצלומים שמצטבר עד שאתה מופיע ומוסיף את התצלום שלך כמו קלף בראש מגדל קלפים. קשה להימנע מהמחשבה על תקופה דומה אל העתיד – האם בשנת 2220 יהיה מישהו, צאצא כלשהו, שיביט בתצלומַי כבמאובן רחוק-בזמן?

וכמה אפשר ללמוד מההבדלים בין הזקנים, הפיאות, כיסוי הראש, העניבות והלבוש. בין שני האנשים האלה, אב ובנו. בתמונות נוספות, שאיני מציג בינתיים, מגמה זו ממשיכה. הזקנים נעשים קטנים, כיסוי הראש נעלם, החליפה נהיית מודרנית, הלשון משתנה (מיידיש לגרמנית), נוסעים מערבה, לא משערים מה יש בעתיד.

*

עד כאן להפעם. הדג הוא, לפני שאשכח, הדג המאובן הנפוץ ביותר בעולם, קרוב של הסרדין, מן האאוקן (Knightia Eocaena), והוא שחה וחי במקום שהיום נמצאת בו מדינת ויומינג בארה"ב לפני כ-55 מיליון שנה. היתה זו תקופה שתחילתה בהתחממות גלובלית ובעליית מפלס פני הים. רכסי הרים באירופה, כמו הפירנאים, נוצרו. בקטבים לא היה ככל הנראה קרח. אוסטרליה ואנטרקטיקה היו מחוברות יבשתית וכך גם אלסקה ורוסיה. יש אמן יפני שמשער שכך הם נראו בחייהם.

Knightia_BW

By Nobu Tamura – http://spinops.blogspot.com

 

 

 

 

שלושה אירועים החודש וארכי-לאוטה

ב-15.5, יום ראשון, 19:30, מפגש רביעי מתוך חמישה בסדרה המוקדשת לבעלי חיים, בתולעת ספרים, מזא"ה 7 תל אביב. הפעם יתארח איתן בולוקן, שידבר על בעלי חיים בהקשר של זן בודהיזם. נדבר גם על שירת הייקו העוסקת בחיות ועוד, ככל אשר יתיר הזמן, כמו שהיו אומרים ב"קול המוזיקה" (כשעבדתי שם כעורך זה היה משפט מפי הקריינ/ית שבישר שטעיתי בחישוב הזמנים: "עתה נאזין לסימפוניה התשיעית של ברוקנר ככל אשר יתיר לנו הזמן" – הסימפוניה אורכה כשעה, והשעון מראה למרבה הבהלה עשרה ל-12, וב-12 החדשות).

ב-26.5, יום חמישי, 10:30 בבוקר, "מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ": שיחה עם הרב בני לאו על "טיט" וירמיהו במשכנות שאננים, אולם ג'ינוגלי. במסגרת פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים (בתשלום).

ב-29.5, יום ראשון, ב-19:00, ערב אחר ל"טיט" (מתנצל על סמיכות הזמנים), ב"תמול שלשום", סולומון 5, נחלת שבעה, ירושלים, בהשתתפות פרופ' אביגדור שנאן, ד"ר רוני גולדשטיין (מחבר "חיי ירמיהו") וד"ר יעל שנקר (מכללת ספיר וביה"ס סם שפיגל לקולנוע).

וכמובטח – הארכי-לאוטה:

 

שירת הים כמבוא לשירה

יום הולדתי חל בשביעי של פסח, חג שקוראים בו את "שירת הים". זהו אחד הטקסטים הקדומים יותר במקרא. נזכרתי שלפני 3-4 שנים התארחתי בתכניתו של דב אלבוים ושוחחנו על שירת הים. כהכנה לכך רשמתי לעצמי כמה נקודות והן מובאות כאן.

  1. קו המחשבה: מה אפשר ללמוד מ"שירת הים" על שירה.
  2. "אז ישיר" – מתי מתרחשת השירה? ברגע מסוים ברצף הזמן? בזמן הכתיבה? או שזהו ערבוב של הזמנים? – רש"י: "אז, כשראה הנֵס, עלה בלִבו שישיר שירה" – כך זה קורה, השיר כבר טמון ברגע ההתגלות. גם אם השירה עוד לא נאמרת או נכתבת.
  3. שירה נולדת מנס – קריעת ים זה מרשים מאוד, אבל גם עצם קיומו של ים – מים נוזלים שאפשריים רק ברצועה צרה במערכת השמש. וכל מה שבתוכם, שאנו יודעים שאיננו יודעים/רואים. "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת" (תהלים קד, כה).
  4. הלשון השירית נולדת ממאורע שבמהותו אי אפשר לדבר עליו, אבל רוצים לדבר עליו כי הוא מאוד חשוב ויש הרגשה ששתיקה אינה הפתרון הכי נכון בעבורו, גם אם היא הפתרון הכי "נקי". למשל:
  5. "יאכלמו כקש" – דיבור על מים במונחים של אש. אבל בלי להזכיר את האש (האש בוערת שם בלי לומר אותה, וזה נפלא. היה כביכול צריך לומר "יאכלמו [כאש האוכלת] קש"). המים הם מֵי אש, כי אלו לא מֵי היומיום.
  6. "ימינך… ימינך" – בעצם אפשר היה להמשיך את הקטלוג בלי סוף. וזה כי אין כאן שום יד.
  7. מסכת סנהדרין: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". הסכנה של שירה להיסחף עם עצמה, לא להבחין בהיותה מכסה על עצב, על מצוקה; ומבחינה פואטית – לא להבחין שבלהט השירה גם מכבירים מילים.
  8. "אדֹנָי איש מלחמה" זו שורה לא טובה. כי היא משווה את האל לפרעה. לעומת זאת, המילים "אדוני שמו" הן מעולות דווקא כי הן לא אומרות משהו על האל. דוגמה למה שעורך יכול להועיל לטקסט. לומר למשורר, תראה את השורה שלך, איך היא נופלת בהתחלה ומתרוממת מיד. אולי הנפילה מיותרת?
  9. שירה ודמיון: "קפאו תהומות". המשורר לא רואה את התהומות אבל הוא מדמיין אותם ומבחינתו זה זהה למה שהוא רואה בעיניו. וזה חלק מהעניין בשיר. השיר יכול לתאר משהו "פומבי" אבל לא חייב להיעצר שם. אלו שורות טובות דווקא בגלל שהן לא נצמדות למאורע ההיסטורי. די להן שהן נולדות מתוך האנרגיה של השיר.
  10. הקבלות: השיר מגלה קשר בין המצרים ש"ירדו במצולות כמו אבן" ובין האֱדומים והמואבים ש"ידומו כאבן", ששותקים כמו אבן. האבן הטובעת הופכת לאבן מַשתיקה; הוא בעצם אומר, בלי לומר במפורש, שהאדומים והמואבים הפכו לאבן והשתתקו מפחד הטביעה כמו אבן. האבן כבר עצמאית בשיר. מין "קוד פנימי".
  11. ואחרי כל הים והמים הרבים – הם הולכים ולא מוצאים מים ומתלוננים: "מה נשתה". זה כמעט מצחיק. משיר "רטוב" – לצחיחות מוחלטת. ויש כאן הבנה מדהימה של הרגע שאחרי השיר ואחרי ההתגלות, שהוא התרוקנות, יובש.

 


למאמר של אביגדור שנאן על תרגומי שירת הים לארמית >>>

השווארמה האנושית

היות שאין לי טלוויזיה כבר 25 שנה נחסכו ממני התכניות כמו "האח הגדול". אבל גם מהמעט שאני יודע על התכניות האלה, ברור שאין דבר פחות "ריאלי" מה"ריאליטי", מפני שעצם המודעות לקיומה של המצלמה משנה את התנהגות האדם ואת המציאות. בניגוד לתכניות אלה, המצלמות הממוקמות מול קיני ציפורים, בהנחה שהציפורים אינן מבחינות בהן ואינן מבינות מה משמעותן, משקפות אכן את המציאוּת, ככל שאפשר לדבר על "מציאוּת" בתיווך של טכנולוגיה. במצלמה אחת, למשל, תוכלו לראות בשידור חי, 24 שעות ביממה, קן של עַקָּב עֵיטי. חיוני להעביר את הסרטונים למסך מלא.

http://www.birds.org.il/he/tracking-methods.aspx?camId=21

בזמן הקלדת השורות האלה נמצאים בקן ארבעת הגוזלים. הוריהם עושים מן הסתם מה שעופות דורסים עושים – מחפשים טרף. המצלמה ממוקמת בישראל ומי שעוקב אחרי התיעוד יכול להיות עד לזחילת הזמן – דקה אחרי דקה, לגדילה האטית של הציפורים, וגם לרגעי מפנה (במונחים עלילתיים שאינם ממש רלבנטיים) כמו הבאת טרף ואכילתו, או רגעים של כמעט היטרפות: באחד הרגעים המפחידים הגיח אוח מתוך החשכה וניסה לקטוף גוזל מן הקן; ברגע מבעית אחר הובא לקן שפן סלעים שנאכל בעודו בחיים. זוהי, אכן, המציאות: ללא פסקול, ללא התנהגות מעושה של אנשים היודעים שצופים בהם ומעמידים פנים שאין הדבר כך, ללא "דרמות" בומבסטיות. הכול פשוט קורה, עולם כמנהגו נוהג. הסרטים האלו שונים הן מהריאליטי האנושי, שזכיתי רק להצצה של כמה דקות בו, והן מסרטי הטבע הרגילים, המעוצבים על פי מוסכמות סיפוריות אנושיות – גיבור, פסקול, שיא עלילה, מתח.

זהו האוח המגיע מן הלילה מופיע כהרף עין. אדם לוּ היה יושב שם בקן ושומר על הגוזלים לעולם לא היה מספיק להבחין בו בזמן. כדאי להפעיל את הסרטון בעצירוֹת כדי לראות עד כמה דק הוא הגבול בין חיים למוות. לרגע אחד אלו שמַים שחורים, ואז מופיעות העיניים הגדולות, מהירות וחדות יותר מעינינו, והטפרים נשלחים לתפוס. העקב מצליח לגלגל את האוח כמו לוחם טאי-צ'י. ההורה נעמד לאחר מכן, פורש כנפיים לצדדים כאומר "הם לא יעברו". הכנפיים לא נפרשות כדי ליצור דרמה, אלא כדי לגונן. אין שום דבר בומבסטי במחווה הזאת. היא מדויקת, תכליתית, כנה.

מצלמה אחרת עוקבת אחר קן של חִוְיַאים:

http://www.birds.org.il/he/tracking-methods.aspx?camId=22

כרגע החִוְיַאית דוגרת על הביצה. היא מפנה מבטה אל העמק. הרוח עוברת בנוצותיה. לפני כמה שבועות היא החלה לדגור, ואפשר לראות כאן את בניית הקן וגם ציד הנחשים ואכילתם. לעינינו זה לא מראה מרנין לראות ציפור אוכלת נחש, אבל אני מניח שלעיני הציפור אדם אוכל פרה זה גם לא תאווה לעיניים (גם לעיניי). אין ספק שבני הזוג משוחחים זה עם זה, בקול, בתנועות ראש, במבט. ולפעמים נדמה שהם יודעים שצופים בהם, שהם מישירים מבט אלינו. אני מניח שזאת אשליה.

אני צופה במצלמות האלה מדי פעם כדרך שאחרים מציצים בפייסבוק. למען האמת, אין מה להעיר על זה ובוודאי לא לעשות "לייק" או "דיסלייק". אפשר היה להציב מיליוני מצלמות כאלה בעולם. שהרי בכל רגע יש איזו ציפור באיזה מקום. או חיות אחרות. וכולן ראויות למבט. ממה שאפשר לראות אפשר גם להבין כמה אנו לא רואים ממה שמתרחש כל הזמן, בכל מקום. פרקי הסיום של ספר איוב (פרק לח ואילך) מתבקשים להיקרא כאן.

בזמן כתיבת השורות האלה העַקב הביאו לגוזליו נחש והאכיל אותם בבשרו. מארבעת הגוזלים אחד אכל את רוב הנחש, אחד קיבל מעט, השלישי פחות והרביעי שום דבר. האם יש בזה היגיון? האם הרביעי כבר אכל או יאכל בפעם הבאה? "וְאֶפְרֹחָיו יְעַלְעוּ דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא" (איוב לט, ל).

יש משהו מחריד באכילה הזאת, אבל ברור גם שאין עולם אחר. ואם זה מחריד, העולם מחריד. ומתברר מחדש עד כמה הטבעונות דווקא מבדילה את האדם מהטבע ומהחרדה שכמוסה בו. לכן המילה "טבעונות" אינה מוצלחת. הציפורים האלה טבעוניות, כי הן חלק מהמערך הטבעי של אכילה והיאכלות. האוח טבעוני כשהוא מנסה לאכול את גוזלי העַקָּב, העַקָּב טבעוני כשהוא אוכל שפנים ונחשים, הנחשים טבעוניים כשהם אוכלים עכברים. מה שמכונה טבעונות היא עמדה מוזרה של כבוד וקבלה לאכילה הזאת, מבלי לשפוט אותה, ומצד שני – מתוך רצון להיבדל ממנה. למרבה האירוניה, המילה המתאימה יותר לאדם שאינם רוצים להידמות לאוח, לעקב ולנחש היא – אנושי. את "השווארמה הטבעונית" למשל בקינג ג'ורג' (טעים!) אפשר לכנות "השווארמה האנושית". זה לא מופרך כל כך, האין זאת?

 

מרעש הקיום 
אל השקט | רחלי ריף

מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

ירמיהו הנביא מתהלך עם מקלדת שבורה ומסרים עכשוויים ברומן החדש של דרור בורשטיין, המשוכנע שגם כיום אנחנו חיים במציאות של נבואה ושל חורבן, אך גם בתור הזהב של השירה. הוא מוצא זיקה בין צמחונות, בודהיזם וחסידות, ומעדיף לכתוב דרך מדיטציה, שהיא היפוכו של פייסבוק, קללת היוצרים

View original post 3,858 מילים נוספות

ישראל אלירז, 1936-2016

FullSizeRender

מתוך אחרית הדבר שלו ל"ארוחת ערב עם שפינוזה וחברים", אבן חושן 2006.

ההלוויה בקיבוץ קרית ענבים, יום חמישי 24.3.16 [פורים תשע"ו] בשעה 12:00.

הטייס

אתמול, כמה דקות אחרי ההמראה, כשהמטוס התייצב באוויר מעל לים, נשמע קולו של הקברניט, קול סמכותי ויציב כידיים האוחזות בהגאים, כמדומה: שלום לכם נוסעי טיסה זאת. אני הקברניט וזהו המטוס. אבל זה לא יכול להיות, אמר. זה לא יכול להיות שהמשקל הזה עלה ומרחף לו באוויר. המטוס הזה, כשהוא ריק, שוקל 200 טון. ואז אתם באים, אמר, ועולים למטוס, ונדחפים למטוס, ממלאים את בטן המטוס. אף פעם אין אצלי מושב פנוי. תמיד הכול מלא. ואז אני נכנס, ומבקשים ממני להרים את זה. זה כמו סיוט, הרי זה בלתי אפשרי. אפילו נוצה במשקל של 10 גרם נופלת אל האדמה, אז איך 200 טון, וזה נהיה 400 טון עם כל המזוודות האלה, אתם דוחסים אותן במתנות ובבגדים, והמשקל עולה, זה היה 200 טון וזה עולה ונעצר על 400 טון, ואני צריך להרים 400 טון באוויר. אל תספרו לי על כוח העילוי, כוח העילוי זה טוב לציפור הקטנה, לא ל-400 טון, שום כוח עילוי לא יכול להעלות את כל המזוודות האלה, הרי זה מנוגד לשכל הישר. אגב, הוסיף, גם הספינות האלה שבּים, זאת אשליה, זה לא יכול להיות, ההיגיון אומר שהספינות כולן תמיד טובעות. ויום יבוא ויגלו את זה. כן, על הקרקעית.  אני הוא הטייס כאן, הוא אמר, אבל אני תמיד ידעתי שבלתי אפשרי לטוס, ולפעמים אני פותח את הדלת ויוצא, ושום דבר לא קורה לי, כי האמת שמעולם לא המראנו, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר כלל להמריא. אתם יודעים את זה היטב, אבל העמדתם פנים שאפשר. בקרוב, אמר, יעברו אנשי הצוות וישמחו להציע לכם מבחר מוצרים פטורים ממכס, אבל אין, אין דבר כזה 'מוצר פטור ממכס', הרי כולם יודעים שהמחירים כאן במטוס גבוהים יותר מבּחנות. אף פעם לא הוטל עלינו מכס וממילא לא נפטרנו מעולם ממכס שאינו קיים. גם אי אפשר לאכול חיות בטיסה, אמר. זה לא יכול להיות, פשוט לא מתקבל על דעתי, צעק, כל העניין הזה של בית המטבחיים. תגידו לי אתם אם זה נשמע לכם סביר שיש כזה דבר. חשבתי וחשבתי והבנתי שזה בלתי אפשרי. זה לא יכול להיות שיש מקום כזה, ששוחטים בו, ומה שלא יכול להתקיים, ההיגיון אומר, פשוט אינו קיים.

אירועים קרובים

14/3/16, 19:30, תולעת ספרים, מזא"ה 7 ת"א: מפגש שני מתוך חמישה בסדרת "חיות מדברות". הפעם נעסוק בציפורים. משתתפות: עדנה גורני (צפרית ומשוררת), מאיה ויינברג, חן ישראל קלינמן, ואני. אנסה להביא כמה ציורי ציפורים, ובהם זה, מלאסקו (לפני כ-17,000 שנה).

לסקו

20/3/16, 19:30, תולעת ספרים, מזא"ה 7 ת"א: ערב זעיר לרומן "טיט". משתתפים עורך הספר מר ד. משעני והמחבר. מוזיקה: מאסטרו אמין סייג' (עוּד ואולי גם כינור). ב-29/3/16 ב-20:00 אירוע דומה, רק ללא העורך וללא המוזיקה, ב"מילתא", יעקב 36, רחובות.

babylon mastiff

מסטיף בבלי

 

ב-7/4/16, באוניברסיטת תל אביב, כנס גדול על בעלי חיים וסביבה בספרות העברית.

Pages from הזמנה לכנס

משפחה

היה לנו קרוב אחד שלא הבין שמות-עצם משפחתיים. הוא למשל לא ידע מה זה דודן. זה דוד של דוד, נכון? ומה ההבדל, הוא לא תפס, בין הדודן והאחיין? המילים מחותן, חותנת, חמות, וחתן הילכו עליו צחוק ואימה. חתני? חתני? אבל מיהו חתני הזה, איני יודע כלל אם יש לי מין חתן כזה הרי! אם הוא חתן שלי אז מי אני, כלתו? וממתי?! איך אפשר לזכור את כולכם?, זעק. ואמא של אשתי, שתהיה בריאה, זאת החמות — או החותנת? אח של הדודן, פנה משום מה אלי, זה כמו אחיין של דוד? וגיס של גיס, תהה בבהלה קלה, זה אפשרי בכלל? ואם אני נהיה מחר המחותן של דודנית-שנייה שלי, ונולד לנו גם בן זקונים, אחיין של מי הוא יהיה? אולי שלי-עצמי?, תהה. בשבת הכנתי חמין טבעוני, למען האמת מין רביכת גריסים, והזמנתי את הקרוב ההוא להצטרף אלינו לארוחה. שאלתי את האמא של אשתי איך הוא בדיוק קרוב שלנו, הקרוב הזה. אבל היא לא ידעה. 

תמסיר לשיחת החיות הראשונה

תמסיר (3 עמודים) לשיחה מחר (15/2) בתולעת ספרים (מזא"ה 7) ב-19:30, בהשתתפות מאיה ויינברג, חן ישראל קלינמן, ואני. לצפיה או הורדה והדפסה: >>>. נשמח לראותכם. נדבר בעיקר על עטלפים – בשירה, בציור, ובעולם. הנה אחד, חידתי, של ג'וזפה דה ריברה, מראשית המאה ה-17.

ribera

 

 

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 580 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: