מתחת לשולחן

על גזע לח, נפול, עטור פטריות קטנות השוקדות, מי יודע כבר כמה שנים, על פירוקו והחזרתו לאדמת היער. ממול אשור ענקי. יער וייטהם (Wytham), לא רחוק מאוקספורד. מוקף שירת ציפורים. מוקף. מכל עבר. ודאי רבות אינן נראות. קיכלי רונן. קאק. פרוש. ירגזי כחול. אדום חזה. שחרור. ירגזי מצוי. גדרון. שירתם רוחצת מכל כיוון. מיחוש גוף שנגרר בטרולי מארץ רחוקה נעלם כלא היה. כולם שרים מהעצים. ציפורים רבות לא רק מקננות בגובה, הן גם שרות ממנו. הן מקנות לגובה של העצים ממד מוזיקלי, הופכות את העצים לבימות מופע. האם הדמיונות על שירת המלאכים מקורם בהאזנה לציפורים קטנות גבוהות? הן כה קטנות, שלעתים נדמה כי הגובה עצמו שר.

אדום החזה יוצא דופן. ציפור מדהימה זו, עלה שלכת זעיר, ניצן של שירה, אוהבת להראות את עצמה כשהיא שרה. שוב ושוב ראיתי אדומי חזה שנעמדו במרחק בטוח ופצחו בשיר מולי. הנה עוד סיבה להתנגד למלחמה: איני יודע אם כשהתותחים רועמים המוזות שותקות בהכרח, אבל כשהתותחים רועמים יערות עולים באש, והציפורים בורחות, ופשוט אי אפשר לשמוע אותן. והרי מה אנו מבקשים – האוכל לדבר בשם כולנו – רק לחיות בין ציפורים שרות רבות, כל יום.

השמש יוצאת לרגע מכיפת העננים ומאירה את האשור. קצות ענפיו מגיעים עד לראשי וניצניו הסגורים שולחים אלי כמקורים. כמבקשים להטות אוזן גם לעץ ולקצותיו.

נקישות נקר משלימות את השירה הצלולה, כמו מתופף דרבוקה המעגן את המוזיקה באצבעותיו. הנקר מזכיר את קיומו של העץ. הנקר הופך עץ לבית.

חֹר נַקָּר בַּקּוֹר

יַרְגָּזִי נִכְנָס פְּנִימָה

דִּמְמַת יַעַר

אני יוצא מהיער ומגיע לאיינשם, עיירה קטנה. מאחורי הכנסיה בית קברות. בין המתים כמה שמות סמליים: James Brain, מת באפריל 1865 בגיל 82. Thomas Burden מת ב-1918 בגיל 58. וקבורה כאן גם אן הייסטינגס שמתה 100 שנה לפני שנולדתי. 100 שנה לפני שנולדתי היא כבר הספיקה לחיות 52 שנה: מוזר מאוד!

ניצני מגנוליה מתחילים להיפתח בין הקברים. עץ שזיף בפריחה לבנה, עזה, מושיט פרח לכל קבר, כביכול. ובעצם הרבה יותר פרחים מקברים.

בין שורת קברים מישהו הניח כוורות דבורים. אבנים מונחות על גגותיהם. איזה טעם יש לדבש העולה מן המוות? הו, אנו מכירים את הטעם הזה.

 

כשחזרתי מהתערוכה החדשה, המעניינת והמוצבת להפליא, שנת אפס, במוזיאון תל אביב (אוצרת נועה רוזנברג), מצאתי בתיבת הדואר את העלון הזה. נבלמתי ליד תא הדואר והתמלאתי מה שהיפנים מכנים סאבּי. מעל כל אפשרויות ה"תיקון" וה"חידוש" המנויות בעלון מתנוססת ההצעה ל"ניקוי מצבות בבית קברות". לחשוב על האיש – ואני עושה לו ברצון פרסומת – בין החלפת שקע לתיקון טיח, נוסע גם לבתי קברות ומנקה שם מצבות של זרים. ההבנה שגם זה חלק מבּדק הבית.

רגש דומה שורה גם על התערוכה. יצירה וחידוש מתוך השבירה, הדעיכה והמוות. הדבר ניכר אם רואים את הציורים מתוך המסורת שממנה צמחו. ישבתי בפינה הנפלאה, בחצר האחורית של בית הכנסת של גוטליב כביכול, של שלוש נשים ונער אחד (עליו כתבתי כאן פעם). דיוקנאות כל כך מלאי נשמה: עיניים גדולות, עיניים קורנות, עיניים אפלות, עיניים עצומות ולבנות… אלו ציורים שאין בהם שמץ מההרואיות או מהזחיחות הקלה או הכבדה שיש בדיוקנאות כה רבים במסורת הדיוקן. זה כוחם. נראה שהן יודעות שכבר לא מובן מאליו לזכות לתשומת לב של צייר בעידן של תיעוש ומלחמת עולם (הראשונה). הם כמו שחקנים אחרי שההצגה נגמרה והתיאטרון נסגר. אבל הם מתעקשים להמשיך לשחק, להיות מודל, כלומר בני אדם הראויים למבט ממושך, אינסופי בעצם.

הרישום שהכי תפס אותי – ולצערי אין לי רפרודוקציה שלו – הוא אקוורל עם עיפרון של פרחי מגנוליה מאת גוסטב שפר, רישום בן 120. כמו בציורי הדיוקן זהו ניסיון לצייר פריחה בעולם שמאבד את אהבתו לפרח, שממציא מכונת יריה, גדר תיל, טנק, לוחמה כימית… עולם שפרח נעשה בו קלישאה דקורטיבית או דבר זניח.

אפשר לחוש ברישום את כוח הצמיחה לצד ההיסוס הרועד של הקו. כאילו לפנינו פריחה מגמגמת, אמן שכבר אינו בטוח בדבר הזה, ציור פרחים, ובכל זאת עושה היטב. ההיסוס רק מוסיף ליופיו של הפרח. אפשר ממש להתחקות אחר הרישום הצומח בגישוש, פרק-פרק, עד העוקץ, עד שפתאום מהקו בוקעים עלי כותרת גדולים.

כדאי להסתיר בכף היד את הרישום למעט חלקו התחתון, ולראות שם את ששת הקווים ההתחלתיים, קווים מגששים, מנותקים, בודדים – ואז לראות איך הם עולים ומתמלאים חיים בהדרגה עד היפקחם, כל אחד כמקהלה קטנה של עלי כותרת לקראת פקיחה, כל אחד בעל אופי משלו, שרים ביחד.

מגנוליה היא צמח קדמון. היא התפתחה לפני היות דבורים בעולם ולכן מאביקות אותה חיפושיות. נמצאו מאובנים מהמשפחה הזו בני 95 מיליון שנה. אבל ברישום, מכל העבָר הזה נותר רק הווה נצחי, מהוסס ונוגע ללב.

לצד הפרחים שני רישומים אחרים של אותו אמן מאותו זמן: שני שלדים, אחד בשם "השליט" ואחד "הנווד". הפרחים האלה פורחים כהצעה של דרך חיים עתיקה, אחרת.

ביום ראשון הקרוב, 1.2, ייפתח בבית עגנון קורס מקוון בן חמישה מפגשים: 'איך לקרוא שירה ולמה'. לימדתי את הקורס בסמסטר שזה עתה הסתיים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולבקשת בית עגנון יצרתי גרסה תמציתית שלו, המיועדת לקהל הרחב.

השיחות גם יוקלטו ויישלחו לנרשמים.

הקורס ינסה לענות על השאלות שבכותרתו מזוויות שונות, ובהן הגותו של ג'יימס הילמן, מחשבת השירה הסינית, מושג ה"דרך" היפני ומפגש התה בתרבות זו, ועוד. נקרא גם שירה עברית.

נפתח את הקורס בהתבוננות בדיוקן הזה, מאת פרנצ'סקו פוריני, ציור קטן שראיתי לפני כשנה בגלריה הלאומית באדינברו, סקוטלנד. זהו דיוקן של משוררת ששמה לא ידוע, ולדעה אחרת דיוקן אלגורי של השירה. ננסה, בתור התחלה, לענות לשאלה: איך נראית משוררת?

פרטים והרשמה בקישור הזה.

יום חורף אביבי. לבנין אל בוצין חסר פרחים. פרחי שקד ראשונים שגונם כלוֹבֶן העין. הקידות הרגילות: כף יד אל כף ידו של חרוב. פנים אל זר חוטרי אלָה מלבלבים שצמחו מִגֶּדֶם. שאיפה והעץ בתוֹכי, נשיפה ותוֹכי בעץ. מי הכותב את המילים האלה, אם כך? קצות אצבעות אל פרוות מרווה. פשפש מהורהר על עלה בשרני. רקפות ורודות ולבנות בקידתן התמידית, לָעוֹלָם ואלו לאלו.

אבקת פרחי עצים נסחפת באוויר המואר. מרבדי סביונים משמחים את הלב, ברורים כזיכרונות ילדוּת. פרחי קידה עונים לסביונים באספרנטו של הצהוב. דבורים עושות בפרחי רוזמרין כבתוך שלהן.

שלוש בצהריים. שליש ירח של שבט. אני מרים ראשי אל המקום שבו ראיתי, בשנה שעברה, מעגל סיסים. עתה הם רק ציפייה. וליתר דיוק חרדה קלה, שאיני יכול להימנע ממנה, שאולי השנה לא יבואו. שאנו נחכה, ונקרא להם, ואף נתפלל לשובם לציפור הגדולה שבשמַים – ולא. אולי בגלל המצב, המלחמה וכו', הם יוותרו עלינו. כמו בשנת בצורת, תהיה חלילה עצירת סיסים. האם הם מגיעים לנו? כלומר, האם אנו ראויים להם?

בעולם מתוקן, במקום למכור אוזני המן חודש לפני פורים ולהשחית בכך את שמחת החג, היו נערכת בימים אלה, בכל מקום בו חולפים או מקננים סיסים, פגישות לכבודם. האנשים היו נפגשים כדי לייחל ביחד לשובם ממסעם הארוך מאפריקה. בעולם מתוקן היו עתה בודקים את תיבות הקינון ומתקינים חדשות, קוראים שירי סיסים וכותבים שירים חדשים, שירי לקראת-סיסים, להבדיל משירי כבר-סיסים, שייכתבו בהמשך. בכותל המערבי, מושבת הסיסים הקדמונית, היו כל המתפללים מביטים אל השמַים וכל הפתקים הנתחבים באבנים היו כוללים את הפלינדרום האונומטופאי הקצר שנהגה עוד בפיו של ירמיהו.

בעולם מתוקן היו מציבים זקיפים בראשי תרנים, כמו בקן הצופה ("קן העורב" באנגלית) בספינות, פניהם לאפריקה, להודיע על הסיס הראשון. אנשים היו מוכנים לשלם על הזכות לאייש את עמדות הזקיף הללו. להיות הראשון שיראה את הראשון.

אבל עוד מוקדם. השמַים ריקים. אפילו ענן אין היום, רק השמש המנמיכה ואותו שליש ירח, המצייר, כמבשר רומזני ודיסקרטי, מראֶה ומסתיר גם יחד, צורת סיס לבן ברקיע – ולפחות את כנפיו.

[מתוך ספר קטן על סיסים ההולך ומתגבש בשיתוף עם אילן גולדשטיין ומתוכנן לסדרת "שכנים" ב-2027 – האזינו נא להסכת המצוין שלו, ובו גם פרק על סיסים]

"תפרחת בלתי מסוימת": מבחר תרגומים ופרפרזות

 Indeterminate Inflorescence: Notes from a Poetry Class

מאת Lee Seong-bok

נכתב במקור בקוריאנית. מתורגם כאן מן התרגום לאנגלית. בספר יש 470 קטעים כאלה.

***

דימוי (Image) אחד ויחיד יכול לשאת ולהעביר רגשות רבים; רגש לא יכול לשאת ולהעביר ולוּ דימוי אחד.

*

שירים שנכתבו בכוונה תחילה הם עבירה כנגד השירה.

*

תדע מתי הגיעה השורה האחרונה רק כשתגיע אליה. כפי שתדע איך יבוא עליך מותך רק כשתמות.

*

שיר דומה לקבוצת כוכבים: פרטים שיש להם מכלול ברור.

*

בריצה למאה מטר אין מקום לשוטטות.

*

הכברת מילים מתרחשת כשאינך אומר מה שבאמת רצית לומר.

*

אל תנסה להפוך תקריות בחייך לשירים; נסה להפוך תקריות בחייך למטפורה של חיים.

*

התקנת שובָך מושכת ציפורים לבוא ולגור בו. כך, כתיבת שירה גורמת לחיים להיספג בך.

*

עוויתות ונחירות של כלבים בשנתם שוברות את לבי. נמצאים בהן גם אמי, ילדיי, אני עצמי. בלתי אפשרי לא לדבּר על דברים כאלה! עצבותנו היא ההוכחה שאיננו יכולים לשכוח את הדברים האלה ושלא שכחנו.

*

בדברים שאנו משליכים מאיתנו, שם נמצא האני האמיתי שלנו. הספרות היא שמצילה את הדברים שננטשו על ידי העולם.

*

אומרים שרעשי הרקע של המפץ הגדול נקלטים בטלוויזיות אחרי שעות השידור. אל תתעלם מרעשי הרקע של היומיום. יש בהם שירה.

*

התבונן היטב בכל דבר, לא חשוב מה. שריד של רוק יבש בקצה פה, כתם שמנוני על וֵנטה במטבח, טיפת שתן בשירותים… משוררים מחזירים משמעות לכל מה שאיבד אותה. הם עושים את העבודה שהאֵלים הזניחו.

*

המשורר הטוב יכול להראות שהרגיל מדהים כמו שיא גינס.

*

השירה מעדיפה את אפלת הכמיהה מאשר את שמחת הפגישה.

*

הצד האחורי של מישהו לא משקר. החזית עשויה להסוות משהו.

*

הפרט כשלעצמו אינו חשוב אבל בהקשר מסוים הוא קריטי. כמו קצה בגד שנתפס בדלתות של רכבת נוסעת.

*

אין משמעות נתונה. המשמעות היא תהליך חיפושה ויצירתה של המשמעות.

*

יש דברים שאי אפשר להסביר אבל אפשר להראות. למשל, ילד, ביום הלוויית אביו, משחק בנרות ומכבה אותם בנשיפה.

*

שפה ברמה של כיתה ח' די בה לכתיבת שירה.

*

אמנות היא הניסיון להפוך שני דברים שונים לדבר אחד חדש, שלם.

*

שיר נכתב כמו אנטנה של רדיו שנמשכת מתוך עצמה.

*

שיר יכול לשאת 2-3 קונקשנים, כמו בתחבורה ציבורית. אף אחד לא מחליף 5-6 כלי תחבורה בנסיעה אחת.

*

הכתיבה היא תהליך של חיפוש אחר חדר קצת יותר אנושי מהחדר שלנו. הכול יהיה שונה בחדר הזה. אפילו מקלות האכילה.

*

שירה היא הרצון לחיות את חייך ולמות את מותך. במילים אחרות, היא הניסיון לשנות את המילים "לחיות" ו"למות" מסביל לפעיל.

*

שירה היא כמו ברק שעולה ומזגזג מתוך מים.

*

שירה היא החיפוש והגילוי של מה שאיננו יכולים לחיות בלעדיו. ההתנערות מכל שאר הדברים היא מה שהשירה יכול להעניק לנו.

*

ספרות היא כמו ליצן-לוליין שהולך על חבל. מקל הוא הכלי הכי שכיח שיש, אבל כמוט איזון ללוליין הוא עניין של חיים ומוות.

*

שיר הוא מסע קצר מהידוע ללא ידוע.

*

שירה אינה מדברת, היא מסתירה מילים. או מדברת תוך הסתרת מילים. להסתיר עצבות זאת בעצמה עצבות.

*

שירה היא מה שיש לעשות כשאין שום דבר אחר שאפשר לעשותו.

*

הכתיבה היא ניסיון לשינוי נקודת המבט על החיים. לא שינוי החיים עצמם.

*

אם נדרשת הערת שוליים זאת אינה שירה.

*

אל תנסה ליצור שירה, הנח לשירה להיכנס. אי אפשר ליצור נהר, אבל אפשָר לאפשֵר לו לעבור.

*

כתוב כאילו ידך אינה שייכת לך, אלא לעיפרון.

*

הכתיבה היא החיים שמדברים על עצמם דרכך.

*

לא תיתכן שירה מתוך בורוּת, טינה או שנאה. זו אמת נצחית.

*

שינוי בחיים נוצר משינויים זעירים בנקודת המבט, וכל שיר יכול ליצור את השינוי הזה.

*

העולם שאנו חיים בו איננו העולם עצמו, אלא מושג של העולם. משמעות הדבר שאפשר לארגן מחדש את המושג בכל עת.

*

אין טוב ורע בחיים, רק בגרות וחוסר בגרות. ההבנה הזו היא בגרות.

*

לשנוא אדם אחד משמעו לשנוא את כל האנשים, ואהבה לאדם אחד משמעה אהבת כל האנשים.

*

כתיבת שירה היא קרב אבוד, כמו גמל-שלמה שמתייצב לקרב נגד מריצה. אבל אם את זה לא נוכל לעשות, מה נוכל?

שני ציורים תפסו אותי בחוזקה בתערוכת המאוד מעניינת "סוף היום" במוזיאון תל אביב. האחד, שתלוי ממש מימין לכניסה (המופרדת בתבונה בווילון כבד מהחלל הכללי) הוא ציור קטן של היינריך הרלה. עצים פסנתריים! הוא מחזיר את הפסנתרים כצורות לצמרות העצים, ואגב כך נותן לעצים לנגן בהרמוניות של קו וצבע.

אני מפקפק בכל כותרת של תנועה או אסכולה, והתערוכה הזו, המוקדשת למה שמכוּנה "האובייקטיביות החדשה", מדגימה זאת היטב. יש בה נימות שונות מאוד זו מזו – ציורים הזוכרים את הרנסנס הצפוני (השפעות הולביין הבּן בדיוקנאות וברויגל בסצנות עיר, למשל) מול ציירים שנוגעים כבר בפופ-ארט (אפילו ה"ה ג'ף קונס מתבשׂר בתערוכה). אפילו שני הציורים שנתפסתי בהם שונים זה מזה לחלוטין.

דיוויד אטנבורו אמר שכּל יצור עלי אדמות הוא תשובה אחרת לשאלה "איך לחיות". אפשר לומר שהתערוכה הזו מדגימה תשובות שונות לשאלה איך לחיות בתוך עולם שהולך ונהרס אחרי מלחמת העולם הראשונה, לצד תיעוש ועיור. מבחינה זו התערוכה נועדה גם לנו, וכתב על כך יפה האוצר בקטלוג הקטן. חלק גדול מציורי התערוכה שואפים פנימה את ההרס והוא קיים בתוכם כסגנון. זה מובן ואנושי. ציורים אחרים, כמו השניים "שלי", מנסים לבטא עמדה אידיאליסטית יותר, להציג את הראוי בתוך מציאות קורסת.

הציור השני, של וילהלם לכניט, הוא דיוקן בלתי נשכח ופואטי. זה דיוקן של אחי הצייר, מקס, מ-1924. דיוקן של אדם שבימים קדומים היה נסיך או עשיר או גיבור או נכבד, והיה מצויר ככזה, אך עתה, באירופה הקרועה, מנסה רק לשמור על זקיפות קומה ואצילות אנושית בתוך עולם מובס ומכני, אפילו דמוני – כפי שמראים ציורים רבים אחרים מסביבו.

אפילו כפתורי בגדו אינם נינוחים. אבל הוא אדמוני והוא לבוש צהוב ומאיר כמין פרח עייף בלילה, מתחת לירח. אוזנו כרויה לעברנו יותר ממבטו. הוא מאזין גם לי אומר את הדברים האלה.

לא פחות מנוכחותו הישירה של האח מעניינת ההתרחשות ברקע. מישהו כבד וכפוף הולך מאחור. הציור כמו מצמיד את הרקע לחזית, והדמות הזאת כמעט מטפסת על כתפו של האח כחרק אנושי כבד. צל הדמות כבר נוגע בו, והנגיעה הזו, שהיא מדומיינת, מוחשית לא פחות מהנגיעה הממשית של כף היד במקטרת.

פסי רכבת חוצים את ראשו כמעט כמו חץ מפלח. מקיפים את ראשו רמזורים אדומים, שסומק לחייו עונה להם קלושות. הגבּה השמאלית שלו ממשיכה את קו הגדר.

הוא אוחז בפיו מקטרת כבויה בציפייה לעשן הקטר שיגיע בקרוב – הרמזורים מבשרים על כך. החיבור המרומז בין הקטר הנעדר ומקטרת האח מבריק ונוגע ללב, מפני שהדממה שלפני הופעת הרכבת – או שמא הרכבת בדיוק עוברת מאחוריו – מועתקת לתוך ראשו.

צמרות עץ כדוריות נחות על צווארונו כפונפונים שהוצמדו בסיכה: מה שנותר מהיער.

גשר האבן הוא לו ככנפיים כבדות, כעול. הוא לא ינופף בהם ולא יעוף. אבל הרכבת תבוא ואולי תישא אותו למקום אחר. מתישהו. אולי. בינתיים היא רק בראשו.

כובעו – ואי אפשר לראות זאת בהעתק – מנצנץ בזהרורי אור ירח.

***

(סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה, אוצר ד"ר נעם גל, מתוך אוסף יאן פישר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 14.12.25־23.5.26)

ג'יימס הילמן, שני קטעים מתוך מהדורת הכתבים, כרך 8, עמ' 75, 85.

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין [בסוגריים רבועים – הערות המתרגם].

*

מתוך "על האתיקה של עסקי השעשועים"

[לאמרגן] פ"ט בארנום מיוחסת האמירה: "בכל רגע נולד פתי". עלינו הוא דיבר, כי כולנו פתאים. כל אחד מאיתנו "נופל" בעסקי השעשועים. ומדוע? האם אין בנו תשוקה לתיאטרון חי, לראות מיתוס מוגשם, להיסחף באשליות ובתעתועים של "השעיית הספק"? אנו רוצים להיסחף פנימה ממש כפי שאנו רוצים בתעתועים ובאשליות של ההתאהבות. אנו פתאים מול כוחה של המסֵכה.

[יש מנהיגים פוליטיים שהבינו כנראה שבני האדם שטופים כל כך ב"שואוביז" – סדרות, סרטים, כתבות צבע, רומנים וכו', שהדמות האנושיות היחידה שהם יכולים לתפוס כממשית ומשכנעת היא זו של השחקן, של איש במסכה. כוחם של מנהיגים אלה הוא שהם נכונים לשחק כל הזמן, להיות "בדמות" כל הזמן. יתרונם על עמיתיהם אינו בהכרח הבדל של כישורי מעשה. הדבר הזה מכשף, בלי קשר לעמדותיך, ממש כפי שאתה נמשך למסך טלוויזיה בלי קשר למה שמוצג שם. בהמשך (עמ' 81) מעיר הילמן כי הניסיון להבין מיהו הנשיא "באמת" מבוסס על ההנחה שיש הפרדה בין השחקן למסכה, אך הנחה זו אינה נכונה במקרה של הפוליטיקאי מהסוג הזה. הוא, למשל, לא מתאבל, אלא "מראה אֵבֶל למצלמה"].

*

פתיחת "קוסמולוגיה לנשמה: מִיְּקוּם לקוסמוס"

אתחיל את דבריי כחולָה המציגה תלונה לדוקטור לפילוסופיה, למדע או לתאולוגיה. החולָה היא הנשמה, הנפש. בכך שאני נותן קול לנשמה אני ממשיך מסורת רטורית שראשיתה במצרים העתיקה ונעשה בה שימוש בידי טרטוליאנוס [220-155 בערך] בחיבורו "עדוּת הנשמה". תלונת הנשמה כפי שאני שומע אותה היא כזאת: מדוע אני כה זנוחה בתיאוריות שלכם על היקום? מדוע נותנים לי מקום כה אגבי בתבנית הגדולה של הדברים? מדוע מיתוס הבריאה, שבּו הכול מוסבר בתרבות המערבית – אבולוציה לאורך הזמן [=ששת ימי הבריאה] – משלבת אותי, אם בכלל, בשלב מאוחר, ומקצה לי מקום כה מצומצם רק בתוך גולגולות וגופים של בני אדם [הכוונה כנראה ל"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", בראשית ב, ז].

מה אומרות התיאוריות שלכם על חומר, והנוסחאות המתמטיות שלהן, והחישובים האסטרונומיים, ומושגי המציאות שלכם – מה כל אלה אומרים על מציאותי ועל זיקותיה לחיים עלי אדמות, לחידות האהבה והיופי, לצדק ולפעולה הנכונה, לטיפוח ולמיאוס? מדוע הפילוסופיות הקוסמולוגיות מספקות הזנה כה מזערית לעולם הפנימי, לדמיון, לחושיוּת […]? אני מבקשת עזרה קוסמולוגית, קוסמולוגיה תרפויטית; קוסמותרפיה. הפסיכותרפיה לעולם לא תוכל להגשים את מטרותיה ביחס לנשמה מפני שתפיסת העולם שבתוכה הפסיכותרפיה פועלת מוגבלת באופן יסודי על ידי קוסמולוגיות המצהירות שהנשמה נחותה, בין אם הקוסמולוגיות הללו מטריאליסטיות, מונותאיסטיות, אבולוציוניסטיות או אידיאליסטיות. אף אחת מהן לא מתחילה בנשמה.

הכותרת "הסכמי אברהם", שאיני יודע מי הגה, היא הברקה, בלי להיכנס לפרטיהם, שאיני מכיר. זה ניסיון להכניס למישור הפוליטי והכלכלי ממד מיתולוגי. מובן שדמותו של אברהם היא גם דמות קשה כדמות מגשרת, שהרי מה שמחבר בין יצחק וישמעאל, בשני פרקים מקבילים בספר בראשית (ועמד על כך במפורט מורנו לקריאה, מנחם פרי) הוא דווקא פירוד מכוח אבהות קשה ומערערת – העקדה וסף המוות בשיני המאכלת מזה, והגירוש וסף המוות בצמא מזה. אבל דווקא מסיבה זו דמותו של אברהם מתאימה, אם רק יצליחו הצדדים לחבור זה לזה דרך סיפור הכאב, שמקורו אב אחד.

הסכמי אברהם צריכים להיות מבוססים על משהו יותר עמוק מהסכם פוליטי. עליהם להתבסס על דרך רוחנית חדשה לגמרי, וליתר דיוק חדשה-ישנה. הדרך הזאת כבר קיימת, והיא קרויה "דרך אברהם". יש לה ספר יסוד וספר תפילות שקניתי ואני מצפה לקרוא בקרוב. המחשבה היא על ארגון מחדש של התודעה הלאומית והרוחנית על ידי מציאת המכנה המשותף בין בני הדתות בארץ הזאת. כל אחד יכול להבין שלא כל פרט בהתנהגות הדתית מקורו בשורש. לא כל דבר הוא עיקר שצריך להתווכח עליו. אם שני אנשים יילחמו כי אחד חובש כיפה שחורה גדולה ואחד כיפה סרוגה קטנה, זה יהיה מגוחך. החיים הדתיים מלאים במאות פרטים כאלה שאינם העיקר. "לא תרצח" זה עיקר. שלום זה עיקר. כיבוד הורים.

הבסיס של "דרך אברהם" הוא בסוּפיות המוסלמית. ספר אחר, אותו כן קראתי, מדגים במפורט עד כמה אפשרית ההליכה בדרך הזאת. בספרה של שרה סבירי, טעמם של דברים נסתרים, ספר מלא אוצרות שראה אור בראשית השנה, משכה את לבי במיוחד רשימת אחד-עשר העיקרים של הדרך הנקשְבַּנְדית (על שם המורה בַּהַאא' א-דִין נַקְשְבַּנְד שמת ב-1389), אחד מן הזרמים הסוּפיים. כותבת סבירי (עמ' 112-111):

"כשאומרים ׳עיקרים׳ מיד עולה על הדעת רשימה של עיקרי אמונה שהמאמינים חייבים בהם, אבל העיקרים הנַקְשְבַּנְדִים אינם עיקרי אמונה כלל, ואף לא הנחיות, אלא רישום מדוקדק, מעין התוויה או מיפוי או צילום של מצבי תודעה משתנים שהמורים מגלים בעצמם ובתלמידיהם בתהליך המסע אל האל. ׳המילים׳ הללו, רובן ככולן, מתייחסות למצבי תודעה שבתהליך ההתמקדות בזכירת האל הולכים ומעמיקים, הולכים ומתרחבים".

סבירי מונה רשימה של אחד-עשר עיקרים עם המינוח הפרסי (תענוג לבטאו בקול!), ואני אביא רק כמחציתם כדי לעודדכם לקרוא את הספר. אפשר לחשוב עליהם כתזכורות מעשיות פשוטות לחיי היומיום:

• הוּש דַר דַם – מודעות בנשימה;
• נַזַר בַּר קַדַם – להתבונן בצעדים;
• סַפַר דַר וַטַן – המסע הביתה / למולדת;
• בַּאז גַשְת – חזרה, חזרה ממצב הסח הדעת למצב של מודעות;
• נִגַאהּ דַשְת – התמקדות, ריכוז המבט, תשומת לב;
• וֻקוּף זַמַנִי – תשומת לב לרגע שבו אני נמצא/ת;

יש קרבה גדולה בין העיקרים הללו לדברים שאנו מוצאים בבודהיזם, בחסידות, בצ'אן/זן. יתר על כן, הדברים קרובים ואף זהים למה שאפשר לכנותו "דרך השירה" או "דרך האמנות". כל הדברים הללו, שמופיעים כאן כפרקטיקה דתית, הם דברים שמאפיינים את חיי המשורר.

מכל העיקרים הללו חביב עלי במיוחד ה"וֻקוּף זַמַנִי". תרגיל פשוט ורב-עוצמה, שתוכלו לנסות ממש עכשיו ובכל יום, כמה פעמים ביום: פשוט לעצור שניה, להסתכל סביב, לשים לב לרגע החד-פעמי שבו אני נמצא עכשיו. לעובדה שאני חי, עכשיו, בתוך העולם. בתשומת הלב לרגע כלולים כמה מהעיקרים האחרים: נִגַאהּ דַשְת (ריכוז הלב), חזרה ממצב היסח הדעת למצב של מודעות (בַּאז גַשְת), מסע הביתה, כלומר אל העצמי (סַפַר דַר וַטַן), מודעות לנשימה (הוּש דַר דַם), ועוד.

זה מוסלמי? זה יהודי? זה סיני? זה הודי? זה אנושי, זה הכול. ואם יש לנו תקווה לחיות כאן, בזה היא מצויה.

לספריה של רחל גורדין – באותה רוח

להרחבה על הדרך הנקשבנדית (אנגלית)

פגשתי את המשורר מרדכי (מוטי) גלדמן פעמים רבות מאוד, אבל הפגישות הללו היו כלא היו. כוונתי לכך שבצירוף מקרים מוזר ביותר פגשתי בו שוב ושוב, כשֶגרתי בצפון הישן בתל אביב, בתחנת האוטובוס של קו 5 ברחוב יהודה המכבי לכיוון מרכז העיר. הפגישות היו כה תכופות עד שהיינו מחליפים מבטים כביכול-כבר-לא-מופתעים-אבל-כן כל אימת שקרו ומהנהנים במבוכה. היה לי מנהג מוזר לכתוב לאשתי הודעה בנוסח אחיד: "מוטי גלדמן. קו 5" בכל פעם שזה קרה. אבל הפגישות היו אגביות, תמיד רק סמול-טוק בתחנה או באוטובוס. היום אני מצטער על כך, כי היה לי מה לומר לו על שיריו, ונראה שהעולם, בצירופי מקריו, דחק בנו לשוחח, אבל החמצתי את ההזדמנות בגלל נסיבות המפגשים. שבתי ונזכרתי בו כששלפתי היום (לצורך שיעור באוניברסיטה העברית) את ספרו "מילאנו" (הקיבוץ המאוחד, 1988), הקרוי על שם כיכר מילאנו הסמוכה לאותה תחנה, ונזכרתי כמה יפה הספר הזה. מוטי צריך היה לחגוג בפסח הקרוב יום הולדת 80, והקריאה בשיר הזה היא מעין מחווה מאוחרת לאוטובוס שכבר עזב את התחנה.

זה שיר על איי סנטוריני, הנראה בתחילה כשיר על "גן עדן". איזו שורת פתיחה מתנגנת – "שָם ישנתי בשמַים". אבל סנטוריני אינו אלא שריד של הרי געש, והלגונה שבתוכו היא לועו של ההר שקרס לתוך עצמו והתמלא במי הים. השינה בשמַים, "בין כוכבים רוטטי אור", מקבלת איכות אחרת לגמרי כשיודעים שזו שינה על לוע של הר געש שהביא לחורבן של תרבות שלמה. "צפוּנות הלילה השקוף העמוק" למעלה מדברות עם ה"תהום שיכור המים" למטה. השיר מתרחש בין תהום לתהום, בין לוע "מנצנץ כספספים" (זהרורי אור) שהשתכר מרוב מֵי ים, לשמים  "רוטטי אור". השיר מדהים אותי ביכולתו ליצור תחושת "תולה ארץ על בלימה" (איוב) בתוך נוף ממשי. בתצלום האוויר תחושת הבלימה הזו ניכרת. היופי בשיר הוא ש"על בלימה" יש יומיום שקט, נערות דואגות לו בשיא העדינות ("נגעו במיטתי"), וגרניום "גידל פרחיו". אני חושב שאסע בקרוב לסנטוריני.

אך אז השיר, כמו האי עצמו, קורס לתוך עצמו. אם היה נדמה שזה שיר על חיים יפים ושקטים אחרי האסון, בא החלום בעמוד השני, וברוב עניין הופך את אסון בני האדם להווה מתואר. הכוח הוא בפירוט החושי של מראות וקולות. "כלבים וכלובי ציפורים". כאן גלדמן האנין הופך לרגעים לצייר אקספרסיוניסטי – שחור ולבן של פיח-שלג, אדמה נבלעת בים אדום.

התרבות כולה נעלמת "כתעתוע מוח", כהזיה חולפת. זהו חלום על "כפרים חולמניים", כלומר זהו חלום על מציאות שהיא כחלום בעצמה. בזמן שלוקח לקרוא את השיר הזה תרבות יכולה להפוך לאַין. והמילה "מורס" מביאה את כל החורבן הזה להווה של המאה ה-20. וה-21.

השיר מסתיים במעט נחמה. "אך אנשים התעקשו ושבו / וציפורים זעירות שבו אף הן". המשורר הוא אחד מהאנשים ששבו. הוא כמובן לא מפליטי החורבן – זה קרה לפני כ-3,500 שנה. אבל הוא בכל זאת מן השבים ומן הזוכרים.

"כאן באי האנושי העיקש / ידעתי את כוחם של הבית, הגן, החלום". אני נאחז בשורה הפשוטה והמרעישה הזאת, במילים האלה: "יָדַעְתִּי אֶת כֹּחָם שֶׁל הַבַּיִת, הַגָּן, הַחֲלוֹם". מסביבנו בני אדם שואפים להיות כ"זעם היסודות", כ"צד התוהו של היוצר הגדול". עינינו הרואות בני אדם הנוהגים כהרי געש לצד פומפיי. השיר של גלדמן מנסה להעמיד שירה – האין היא "בית, גן וחלום"? – מול חלום החורבן, להוציא יבול מ"עפר מר", ליצור "צלמים חדשים", כמו השיר הזה.

מחר, יום שני, 1.12.25, בשעה 18:00-19:00 אדבר ב"זום" של בית עגנון על סיפורו של ס' יזהר "טיול חם". הסיפור פורסם לראשונה בהמשכים ב"דבר לילדים" (1947), ומאוחר יותר בקובץ "שישה סיפורי קיץ". סיפורי יזהר לנוער, ובראשם "הכרכרה של הדוד משה", הם יצירות מופת קטנות המחכות למהדורה חדשה. מה שנכתב במקור לנוער יתאים כיום לקוראים מבוגרים בלבד, ואולי כבר אז התאים לקוראים כאלה.

גם מי שלא ירצה או לא יוכל להצטרף להרצאה מוזמן לקרוא את הסיפור, המצורף למטה כפי שנתפרסם לראשונה. זה סיפור מסע מבהיל ומצחיק בנגב המערבי (מרביבים לגבולות) מתישהו באמצע שנות ה-40. הוא רלוונטי עד מאוד לימינו.

מעניין לראות עד כמה חריג היה ס' יזהר בהקשר של "דבר לילדים". סיפורו מופיע בין כל מיני פזמונים ואיורים לגיל הרך.

לפרטים ולהרשמה, ראו בקישור. ההשתתפות ללא תשלום אך כרוכה בהרשמה מראש.