דמיינו חוויית קריאה שיש בה מעונג הקומיקס של הילדוּת, עם עונג הקריאה ברומן או בספר שירה מודרניסטיים, עם עונג ההתבוננות בתמונות בתערוכה של צייר בעל סגנון חד-פעמי. כל אלה מתקיימים, בבת אחת, ביצירתו של כריס וור (Chris Ware), יליד נברסקה, ארה"ב, 1967.
הוא יוצר נובלות גרפיות, מה שפעם קראו "קומיקס". אבל צדק מייקל סילברבלט שהשווה אותו לפוקנר ולג'ויס מבחינת מורכבותו הספרותית והעומק הרגשי. אם כי אי אפשר ממש להשוות, מפני שהמדיום שלו שונה כל כך. הימים קצת עמוסים, לכן רק כמה מילים, בבחינת "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו".
אתייחס לשתי תמונות בלבד מהספר "ג'ימי קוריגן, הילד החכם ביותר עלי אדמות". יש לקרוא כמובן משמאל לימין.
פינת רחוב בשיקגו. בתמונה השמאלית העין – לפחות העין שלי – נמשכה להמולה בפינת הרחוב, ובתחילה לא הבחנתי כלל בדמות על הגג, הגם שהיא צבועה בצבעים בולטים. רק אחרי המעבר לתמונה בימין, שם הדמות כבר מרוסקת על הכביש לצד הדמויות שזזו קצת, חזרתי לשמאלית וראיתי שהוא היה שם כל הזמן.
הרווח בין התמונות הוא הרף העין שלוקח לגוף אדם לצנוח מבניין בן חמש קומות אל הרחוב. הרף העין הזה אינו רק הרף העין שבין חיים למוות, אלא שבין מיתוס ושברו. בין סופרמן לפני מעוף נועז, מציל, לסופרמן מעוך. האם זה סופרמן "האמיתי"? האם זה מישהו שהתחפש לסופרמן וסבר בטעות שהוא יכול לעוף? האם זה מישהו שביצע התאבדות טקסית, מעין מיצג, ולבש את הבגדים כדי להכריז משהו על המיתוס של על-האדם? אין לדעת.
הספר נפתח במפגש עם פרודיה (עצובה) אחרת על סופרמן, מעין סיפור קצר ומבריק שבו ג'ימי הילד פוגש שחקן של סופרמן ביריד, מפגש שמסתיים בכך שה"סופרמן" הזה לוקח את אמו של ג'ימי למסעדה, והיא לוקחת אותו אליה הביתה. בסיפור הפותח המיתוס מתגשם, אבל יותר מדי – סופרמן נכנס הביתה, נהיה מאהב ללילה, ובכך המיתוס נהרס לא פחות מאשר בתמונה שלפנינו. הוא נותן לג'ימי את המסכה שלו לפני שהוא חומק בבוקר כדי לא להיראות שוב.
גאונותו של וור משלבת אמנות של כותב רומנים, של משורר ושל צייר. צמד התמונות הן כמו משחק "מצא את ההבדלים" טרגי. ההבדל העיקרי כבר נזכר, אבל מרתק לראות את תנועת הדמויות האחרות. דמות חדשה מופיעה ליד רוכב האופניים ונראה שהוא לוקח תנופה, מנצל את האסון כדי לשלול שלל, כלומר גונב את האופניים,מתרחק מהאסון, כמו מחקה את תנועת הזינוק של סופרמן; איש אחר נאבק ברוח, אבל עם הנפילה נעצר והוא כולו קשוב למת; גולש גלים שהפנה את פניו לקרן הרחובות מסב את פניו עם הנפילה; איש אחר נבלע בתוך צל הבניין כמעין המחשה של היבלעותו של סופרמן אל תוך חשכת המוות.
זוהי רק דוגמה קטנה לדחיסות ולרגישות יוצאות הדופן של הספרים האלה. אני מקווה שתהיה הזדמנות להרחיב בעתיד.
*
אציין כאן את שלוש היצירות העיקריות של וור. כולם ספרי עבי כרס ודחוסים, אבל נטולי "נפילות". כדאי להצטייד בזכוכית מגדלת כי חלק מהטקסטים זעירים למדי.
Jimmy Corrigan, שממנו לקוחות שתי התמונות, הוא סיפור על מפגש מאוחר של ג'ימי הנ"ל עם אביו, שמעולם לא ראה. מהמפגש הזה מסתעפים סיפורים רבים, והוא הולך עוד ועוד ועוד לעבר, בין השאר להיסטוריה של נטישות אבהיות חוזרת במשפחה.
Rusty Brown אף הוא סיפור שמתחיל מדמות של ילד, ומוקדו – בית ספר. אבל גם כאן היריעה מתרחבת מאוד, והספר מתאר את חיי המורה של רסטי, את חיי ג'ייסון, תלמיד מבוגר יותר בבית הספר שהתעלל בו, וילד אחר בן כיתתו שהעריץ את וונדר-וומן, ואביו של רסטי שהוא מורה בבית הספר וסופ-לשעבר של מדע בדיוני. וור עצמו משתתף בתפקיד אורח כמורה לאמנות סליזי בבית הספר. המעבר מדמות שהיתה יכולה להיות שולית ושטוחה (עמו הילד המתעלל, למשל) לסיפור חיים שמתפרש על פני שנים – מדהימה ומעוררת השראה.
הפרויקט הכי שאפתי של וור עד כה הוא Building Stories. אני מצוי בעיצומה של קריאתו. זה לא ספר אלא מדף ספרים בכותר אחד. זו קופסה גדולה שבה 14 דברי דפוס שונים. במרכז כולם דמות נשית אחת. יש בקופסה מגוון פרסומים, מספרים גדולים שהם רומנים, למשל רומן של סיפור אהבה, הפלה ונטישה ע"י בן זוגה של האישה, ועד חוברת קטנה שהיא מעין ספר של רגעי הייקו של חייה של אותה דמות, ועוד ועוד. דברי הדפוס נתונים בלא סדר ידוע, כמו אבני לגו מעורבבות במגרה שאפשר לבנות איך שרוצים, וכך אנו יכולים לנוע בתוך חייה של הדמות האחת כמו במרחב, לא בזמן. למשל, ייתכן שנקרא את הספר על נטישתה הנ"ל לפני – או אחרי – הספר על אימהותה. זה כל כך מסעיר.
*
אפשר להשיג או להזמין אותם בחנויות הקומיקס המקומיות כמו "קומיקס וירקות" ו"יוקה ומפלצות".
מתחת לשולחן 
