זכות פלאים

ב'אבות דרבי נתן' (זמן חיבורו בערך בין שנת 700 ל-900 לספירה) מובא, בין שאר מדרשים על פרשת גן עדן, המדרש הבא:

כיוון שבא [אדם הראשון] לעת ערב, ראה את העולם כלפי מַעֲרָב שמחשיך ובא. אמר: אוי לי, כי בשביל שסרחתי הקדוש ברוך הוא מחשיך עלי את העולם. והוא [לא ידע] שכּן דרך העולם. לשחרית, כיוון שראה העולם שמאיר ובא למזרח, שמח שמחה גדולה (א, ח).

אדם הראשון מגיע לערב היורד הראשון – ונבהל. הוא בטוח שסוף העולם מגיע. בצדק. אפשר לדמיין את זה. יורד חושך אחרי ששעות ארוכות לא היה חושך וידעת רק אור. למה אפשר לדמות את זה? למוות עצמו? אבל כאן כל העולם נדמה כגוסס. הוא רק נברא, וכבר נראה שהכול נעלם. והוא מאשים את עצמו. למחרת, כשעולה האור (ושימו לב שהמדרש אינו אומר דבר על איך עבר עליו הלילה; מה חשב למראה הכוכבים או הירח; היו אלו ודאי שמַים אדירים) – הוא שוב שמח. הוא אינו מבין עדיין שכך "דרך העולם", שזו מחזוריות, ושהלילה אינו עונש. בגרסה המוקדמת יותר של המדרש, זאת המופיעה בתלמוד הבבלי (עבודה זרה ח, ע"א) יש גם תיאור של הלילה הזה ופרט אינטימי יפה ש'אבות דרבי נתן' משמיט, להערכתי בהיותו נוטה לצניעות קיצונית ("אל תלך בשוק זה ואל תיכנס במבוי זה, שזונה יש שם נאה ומשובחת" ועוד כהנה וכהנה. ב, ז):

יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמַים. היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיוון שעלה עמוד השחר אמר: מנהגו של עולם.

 בגרסת התלמוד, אדם – עם חווה מולו, יושבים בלילה ובוכים ביחד מתחת לשביל החלב. הם יודעים (איך?) על "תוהו ובוהו" ומזהים בין הלילה שנפל עליהם ובין המצב ההוא, שקדם להם.

חשבתי על המדרש הזה כמפתח טוב להבנת שירה. המבט של אדם הראשון בערב היורד, בשני המקורות, מתואר כרגע של אימה. הוא רואה את הערב וחושב על משהו טוטלי. "מחשיך עלי את העולם", "יחזור עולם לתוהו ובוהו". האמת, שיש להתקנא באדם הראשון. הוא חוֹוה את הלילה (=העולם) כפשוטו ובמלוא עוצמתו, שאנו כבר שכחנו מרוב רגילוּת, מרוב "מנהגו של עולם". הוא רואה את העולם לא כ"מנהג" שגור, אלא כחד-פעמיות מהדהדת. הוא מבין שלילה זה עניין רציני. שלילה הוא קְצה האינסוף החשוך. הוא צודק לגמרי בפחד מחזרה ל"תוהו ובוהו", מפני שהלילה הוא באמת חזרה לשם, חזרה אל החיבור לחלל הריק שבו אנו שטים כגרגר אבק זניח.

כתיבת שירה דומה לפעמים לרגעי התַבהלה או השמחה של אדם הראשון. ברגע בהלה כתב אבן גבירול את "ראה שמש", וברגע שמחה כתב משה אבן עזרא את "כתנות פסים לבש הגן". וכך כתב יעקב שטיינברג: "המשורר, הרואה כל דבר כאילו הוא שלו, קונה לעצמו זכות פלאים להיות בבת אחת אדם יחידי ואדם ראשון בעולם" ("השוּרה"). שטיינברג תופס את השילוב המיוחד של רגעי השירה – שילוב של ראשוניות – ולבדוּת. הדבר הקשה בשירה כטקסט הנכתב עבור קורא הוא בדיוק הפרדוקס שבשילוב הזה: איך דבר ראשוני יכול להיקרא בשנית מבלי שיחדל להיות ראשוני? ואיך דבר שיסודו ברגע של "לבדוּת" יכול להפוך לתקשורת עם זולת, כלומר לקריאה?

ואכן לרוב זה לא קורא. הראשוני נותר כמוס בעצמו, ראשוני רק לכותבו, ולא הופך לנחלתו של הזולת. שוב שטיינברג: "רוב השורות נשארות בשבילנו זרות פחות או יותר, הן נשמעות לאוזנינו כמוצָא שפתיים של אנשים זרים". איני יודע מה גורם לשיר או לשורת שיר לחרוג מהכלל הזה ולהפוך לא ל"מוצא שפתיים של אנשים זרים", אלא לדבר הפוך, שהוא אולי "מוצָא השפתיים שלך-עצמך, הקורא". כלומר לקרוא משהו שבעצם נהיה דיבורך-שלך (=אתה) תוך כדי קריאתו; בין אם הוא שלך כי הוא קרוב אליך מלכתחילה, ובין אם הוא שלך כי אתה נעשה שלו, מתקדם אליו, תוך כדי השהייה במחיצתו, כמו אוויר של מקום חדש שרק הגעת וכבר הוא בריאותייך.

 

אני מנצל את ההזדמנות כדי לציין חמישה אירועים שאשתתף בהם בשבועות הקרובים, שלושה בתל אביב ושניים ברחובות:

25.8, 20:00 יום ה' הקרוב, "המגדלור" תל אביב, ערב לכבוד ייסוד "ירח חסר" בהשתתפות חברי המערכת, ולרגל הופעת "יותר חלונות מבית" ("כמו בבניין, כן יש בשוּרה הזאת חלונות, אבל אין מקומות חלולים"; יעקב שטיינברג, שם).

11.9, יום א, 20:00, ערב על ספר ירמיהו ו"טיט" עם הרב בני לאו, ב"עלמא" (יש צורך בהרשמה מראש).

13.9, יום ג', 19:30, "מילתא" רחובות, ערב ל"אלה כרגע חיי".

28.9, יום ד', "מילתא" רחובות, 19:30, ערב ל"יותר חלונות מבית", בהשתתפות חלק מחברי המערכת.

29.9, יום ה', 19:00, "סיפור פשוט", נווה צדק – תל אביב, ערב משולב לשני הספרים הנ"ל, עם ליאת קפלן (שספרה-שלה, "כאן בתוך כאן", ודאי יראה אור עד אז, בהוצאת "עולם חדש"), ואלכס בן ארי.

הכניסה לאירועים ללא תשלום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

8 שירי ציפורים מולחנים

(לקראת קורס על ספרות וציפורים באוניברסיטת תל אביב בשנה הבאה)

 

אדום החזה:

עורב:

הציפור כנביא (מין לא ידוע):

תוכי:

שחרור:

עוד עורב:

עוד אדום חזה:

ציפורי ונוס (מין לא ידוע):

להגשים את החלום

37CA702A-62A4-4EBE-AD6F-2EABCBF629D2

  • ישנו החלום הזה, שהולכים עירומים ברחובות. לפרסם ספר שירה זה להגשים את החלום הזה.
  • הרבה שעונים יש במערכת השמש. כבר בבראשית רבה זה מתואר. המדידות לא מדויקות, אבל העיקרון נכון: "עַד שֶׁלֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת. מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָן דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת. יֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לְי"ב חֹדֶשׁ, כְּגוֹן כּוֹכָב חַמָּה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, וְהִיא לְבָנָה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהוּא צֶדֶק. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים שָׁנָה, וְהוּא שַׁבְּתָי. חוּץ מִן כּוֹכָב נֹגַהּ וּמַאְדִּים, שֶׁאֵין גּוֹמְרִין הִלּוּכָן אֶלָּא לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה". כך גם בחיים: יש דברים שנעשים כל יום, ויש דברים שנעשים אחת לזמן רב. במדרש הזה חושבים שככל שזה לאט יותר זה סימן לבעיה. לפני החטא "הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת". אולי האטיות היא תולדה של איזה חטא (כלפי עצמך), אצלי זה לקח 17 שנה מספר שירה אחד לשני. הספר הראשון שפרסמתי ב"אבן חושן" יצא ב-1999 והוא היה החמישי בסדרת ספרי המקור של ההוצאה. הספר החדש הוא הספר המאה בסדרה.
  • 17 שנה הוא מחזור הזמן של כמה מיני ציקדות. את זה אני יודע משירת הייקו. יש ציקדות שממתינות 17 שנה באדמה, ואז מגיחות ממנה, שרות בקול מחריש אוזניים ואז מתות ונושרות לאדמה כחומר דומם.
  • הספר הזה יצא באותה שנה עם רומן שכתבתי ועם ספר שתרגמתי (גארי הותם). זה כמו לראות בשמַים את הירח וכוכב שביט. הם שניהם בהווה, אבל אחד נע במחזורים קצרים של חודש, ואחד עשוי להופיע פעם במאות שנים. התהליכים הנפשיים של מחזור בן 17 שנה שונים מאוד מאלו של תהליכים של 6-8 חודשים (התרגום) או של שלוש שנים (הרומן). אני חושב שזה מאוד ניכר בטקסטים, אבל שאחרים יגידו.
comet2014q1_beletsky_1080

Image Credit & Copyright: Yuri Beletsky (Las Campanas Observatory, Carnegie Institution)

  • חלק גדול משירי הספר נכתב בבית או ממש בקרבתו, בעיקר בשדרות סמטס, וחלק אחר דווקא רחוק מאוד, בשטחים הפתוחים של מסצ'וסטס וסביבתה, לפני שלוש שנים. קייפ קוד, מישורי אילינוי, אגם ווֹלדן, הר וושינגטון, ורמונט. העלים החלודים, השלג הראשון, מֵי האגם הצלולים שצללתי בהם בעיניים פקוחות. הייתי שם ארבעה חודשים, חודשיים וחצי לבד. לאט-לאט המקום מחלחל ונכנס פנימה ומאפשר לך לבטא אותו. שירה היא עניין של עולם פנימי, אבל העצים אינם "בחוץ", גם לא המים. "'וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה' (בראשית ב, ה): כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין עִם הַבְּרִיּוֹת" (בראשית רבה יג, ב).
46E237C9-AE6D-4E4A-968E-FA72AFE6F2B6

הר וושינגטון

  • מכונת ההטבעה שהכינה את עטיפת הספר היא מעין סמל של תהליך הכתיבה-קריאה. יש לה זרועות מתכת ארוכות ודקות כמו רגלי חסידה. היא לוקחת את הקרטון ומעבירה אותו למכבש. המכבש יורד ומטביע את גלופת הטקסט הצבועה, זרועות ארוכות מן הצד השני לוקחות את העטיפה ומוציאות. איש בקרת-האיכות מביט לרגע בטקסט ושומט אותו. ככה זה: אתה לוקח דף חלק, ומשהו מלמעלה, לא ממש מתוכךָ, מטביע עליו מילים. אתה רק יד לזה. פתאום הן מופיעות שם. הרף עין לפני כן לא היה שם כלום. ואתה מעביר את זה הלאה, ומישהו שדומה לך – גם לו יש שלוש זרועות חסידה ארוכות – לוקח את זה, מביט, שומט. ולפעמים הוא שומט את זה פנימה.
  • תודה לליאת קפלן שערכה, לעוזי אגסי שעיצב להפליא, הפיק והוציא לאור, למאיר אפלפלד שיצר את התחריטים, לעמית בן יהודה ("גופנה") שניקד, עימד והציע אותיות, למארג' גולדווטר מה-Israel Institute (קרן שוסטרמן) ששלחה אותי, למרות התנגדותי, לניו-אינגלנד, ולאנשי דפוס כתר שהכניסו הכול, כולל את עצמם, למכונות. כשראיתי את הרגליים מגיחות ממכונת הדפוס הבנתי את הדבר הפשוט: אדם נמצא בתוך הספר שלו.
  • תודה לישראל אלירז ז"ל שנתן לי את הכותרת לספר – שורה משיר שלו.

IMG_2857

[נכתב בבוקר צאת הספר 'אלה כרגע חיי', בהוצאת 'אבן חושן'. את הספר אפשר כרגע להשיג ישירות בהוצאה (בהנחה): בקישור, או בטלפון/פקס/מייל האלו. אפשר גם באינדיבוק. בהמשך יגיע לחנויות.]

File_001

הדודה מהקריוֹת

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין [=ארמון] וְהַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹמְרִים: אִלּוּ הָיָה הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיְתָה תִּקְרָה גְּבוֹהָה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם וְיֹאמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ רַגְלַיִם הָיָה יָפֶה לִי?

(בראשית רבה יב, א)

היתה לנו דודה שבכל יום שישי היתה דופקת בדלת. חשבנו שהיא גרה בקריוֹת, אבל היא לא. תמיד היתה מזכירה לנו שעברה כבר מזמן לנתניה. "הגעת מהקריות ביום שישי?", היינו תמהים כל שבוע מחדש. "מה, יש עוד רכבות?". היא היתה מְדדה פנימה בקרטוע, היא הלכה כמו עגלה שאחד מגלגליה קיבל מכה והתעקם, וכל הזמן היתה נתקעת בדברים כאילו לא הבחינה שהם שָם. ועוד לפני שהתיישבה זה היה מתחיל. היא אהבה להתלונן על הארכיטקטורה. השאלה היתה רק לְמה היא תיטפל הפעם. לרוב זה היה מתחיל בגובה התקרה. תראו איזו תקרה נמוכה יש לכם. אצלנו בקריות יש עוד מטר גובה לכל הדירות. כאן אצלכם הראש שלי נוגע בשפריץ. זה סכנת מוות ללכת כאן, המוח בסיכון. היא היתה מתכופפת במופגן ופוסעת אל הסלון. לא יכולתי שלא להבחין, אמרה, בעמודים של הבניין. הרימו לכם בניין מודרני, על עמודים, אבל העמודים בחצי מהגובה שצריך. לא נעים לי, אני רק אורחת, אבל כמו שאומרים, אורחת לרגע רואה את הארכיטקטורה. כל הארכיטקטים הכי גדולים מהטכניון גרים בקריות, לכן בקריות העמודים של כל הבניינים הם בגובה שתיים-שלוש קומות. ואצלכם? בקושי אפשר להכניס מכונית מתחת לבניין בלי לדפוק את הגגון. קנית פרייבט חדשה וכל הפח הלך, זה טוטל לוס, מי יפצה אותי? תלמה, אתם רימיתם אותי, פנתה לאמי. אמרתם שיהיה מקום, אז למה הכול נמוך אצלךְ? שלא לדבר על הקרמיקה. לזה את קוראת קרמיקה? פנתה לאמי. לא פלא שיש כתמים של עובש. איך אתם מצפים שאני אוכל כאן ארוחת ערב מתחת לכתמים? אולי תתנו לי גם בננה דבש? אולי את שוב תגישי מילון קָלָוָסָה עם סוכרזית? את חושבת שלא הרגשתי את הטעם של הסוכרזית שבוע שעבר?! אפשר להתפוצץ, מילון כזה גרוע, עדיף כבר להגיש עוגה ולא פירות תפלים, מילון אבן-שושן יותר מתוק מזה. אחר כך התיישבנו לאכול. ממקומה אצל השולחן היתה מבחינה בתמונות שעל הקיר. ראו שזה קשה לה, שהיא צריכה להתאפק לא להשחיל מילה. כמו את עצמה היתה שואלת, האם התמונות עקומות או שהקיר עקום. לא, כי זה פשוט עושה לה בחילה. היא מרגישה שהמרק זז לה בצלחת. אם התמונות ישרות אז היא עקומה, זה או-או. לא באתי כאן להפלגה בים סוער. ים סוער יש במפרץ חיפה ברוך השם. די, תיישרו את הקירות, זה בשבילכם, לא בשבילי, תזמינו מהנדס, תזמינו את הקונסטרוקטור לארוחת ערב ותראו לו איך המרק זז בצלחת. התמונות אצלכם באלכסון כמו אצל רב-חובל בתא. אני פשוט לא רגילה לאכול בהפלגה, כל כף מרק עולָה לי, צעקה, וניגשה להקיא הכול מעבר לסיפּון. אתם גרים בבית נמוך ועקום, והגימור שלו עולה לי בבריאות, אמרה אחרי שרחצה פנים, פלא שאתם חולים כל הזמן, פלא שאתם לא מרוצים מהחיים? יושבים חיוורים ולא אומרים מילה, נותנים לדודה לנהל את השיחה, שתתביישו לכם, גם הכיור תמיד סתום אצלךְ בשערות, חבל שמחכים לדודה שתצביע על סתימות, חבל שלא בודקים לבד. אחרי זה היא היתה הולכת למטבח ופוסלת את התבשילים, זה לא היה עשוי, המלח לא מלוח לי, הפלפל השחור פג תוקף, הכורכום משתלט, הפטרוזיליה כוסברה, הפפריקה זה לא הפפריקה שהיא אכלה בבודפשט בשנות החמישים.

ויום שישי אחד היא הגיעה כהרגלה. לא יכולנו שלא לשים לב שהיו לה שלוש עיניים. נוספה לה עין אחת על הלחי. והיו לה גם שלוש רגליים. ובאמת ההתנודדות שלה נפסקה והיא נהייתה יציבה מאוד, והיא גם כבר לא נתקעה בשום דבר, התחדדה לה כנראה הראיה. ישבנו לשולחן כולנו, וכמו תמיד הוגש מרק. ישבנו בדממה, איש לא אמר דבר ולא שאל. היא נעצה בו, במרק, עיניים, ואז הושיטה יד אחת אל המזלג.

האסטרולוג

…מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן. פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶּךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק. אָמַר: טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין (=דיו וקולמוס [יוונית]) זוֹ לִבְנִי. וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין: בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי?! חָזְרוּ וְאָמְרוּ, הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא. אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי.

(בראשית רבה א, ד. נערך בסביבות שנת 400 באזור טבריה).

יש מלכה אך לא יודעים עליה כלום. המלך נשוי לה, אבל לשוק הוא יוצא עם יועציו ומשרתיו. היא – במקום אחר. אפילו שֵם אין לה. היא "מטרונה", גברת. לא "מלכה". – "למי אתה נשוי?". – "לגברת אחת".

יום אחד יצא המלך מהארמון. אין לו בן. למצוא בן בשוק אי אפשר. ובכל זאת, כמו בחלום, ״פעם אחת נמצא עובר בשוק״. היועצים מסתערים על חנות מכשירי הכתיבה. איזה קולמוס הילד צריך? איזה דיו? שעות הם מבלים בוויכוחים על ציפורן העט, על עומק השחור. ולבסוף הם גם קונים, או שלוקחים, אולי מעט דיו ואולי כמות גדולה יותר. אפשר לראות את חדר ילדים בארמון ויש בו הר של מכשירי כתיבה. ואולי דווקא גיליון נייר אחד ועט אחד בלבד על השולחן.

השמועה על הרכישה המוזרה מתפשטת והכול חוששים שהמלך השתגע. הוא קונה מכשירי כתיבה לבֵן שאין לו… מה עוד הוא יעשה בממלכה? לא רק זה, הוא אומר ״לבני״, הוא מתייחס אליו לא רק כמי שכבר נולד אלא כמי שכבר יודע לכתוב. היה סריס שטען שראה במו עיניו איך המלך מלמד את בנו שלא נולד כתיבה. ראיתי: המלך ישב ליד כיסא קטן ריק. ראיתי: המלך כתב צורת אות, וחיכה.

אבל מלך מטורף זה רע לממלכה. לכן מוצאים הסבר. זה קל יותר מלטפל במלך, כמובן. כן-כן, המלך אסטרולוג, גדול, והוא חזה שייוולד לו בן. ההיגיון פשוט: אם המלך מדבר על בן, משמע שהוא קרא בכוכבים על בנו. ויש להתכונן אל העתיד הוודאִי. אבל האם הם לועגים לו כשהם חוזרים שוב ושוב על מילותיו: ״קְנוּ דיו ועט לבני״? והאם נבדו יכולותיו האסטרולוגיות המופלגות רק כדי לפתור את בעיית התדמית? ממטורף הפך לחוזה. איש לא ראה אותו יוצא אף פעם אל הלילה. מלך שֶמרים את הראש? קשה לדמיין. הרי הכתר יישמט לו לאחור.

מלכנו יושב ומחכה. לפניו מכשירי הכתיבה. הוא כמו סופר שכבר קנה את כל הניירות והעטים והוא צריך רק לשבת ולכתוב את זה. והוא יישב, ממש מיד, הכוכבים אמרו לו שזה תיכף בא. למעשה, הוא כבר החל לכתוב את הסיפור על בנו: איך שקנה לו מכשירי כתיבה. איך שחזה בכוכבים. איך איש לא האמין לו וחשבו שמשוגע. איך בא לחדר הלידה ובידו קסת הדיו.

הוא יושב באחד מחדרי הארמון ונזכר בגברת שאמורה להיות אמו של הנסיך. הוא משוכנע שהיא תלד. צריך רק להזמין אותה ולקחת אותה למיטה הענקית שלהם. המיטה בגודל של מגרש טניס קטן, אפשר לצאת בה למסע רגלי. גם הרשת שבאמצע כמו בטניס. וגבוהה הרבה יותר. מכל מקום, הוא לא זוכר באיזה חדר היא סגורה. הוא לא זוכר גם איך קוראים לה, ולא נעים לשאול. גם אין את מי. שנים הוא לא ראה אותה מאז החל לצאת אל השווקים ולכתוב.

על האש

 

sun

בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה, דִּכְתִיב (תהלים יט, ז):  "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ", גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ה): "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם", וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַרְטְלוֹ מִנַּרְתִּיקוֹ, וּמְלַהֵט בּוֹ אֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, יט): "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא". רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין אֵין גֵּיהִנֹּם אֶלָּא יוֹם שֶׁהוּא מְלַהֵט אֶת הָרְשָׁעִים. מַה טַּעַם? (מלאכי ג, יט):  "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" וגו'. רַבָּנָן אָמְרֵי, יֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ט):  "נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן" וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם, מַה טַּעַם, דִּכְתִיב (ישעיה לג, יא) "תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין אָמַר (תהלים נ, ו): "וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ", לֶעָתִיד לָבוֹא שָׁמַיִם מְתַנִּים צְדָקָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם עוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁאִלּוּ נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לֹא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד מֵאִשּׁוֹ שֶׁל יוֹם.

(בראשית רבה ו, ו)

ראש חודש תמוז, שחל ביום חמישי האחרון, הוא סיבה טובה לפתוח את המדרש ולראות שגם לפני 1,600 שנה (זמן עריכת המדרש) היה כאן חם אש. נזכרתי במדרש, שנערך בגליל, כנראה באזור טבריה, כששהיתי בגליל בשבוע שעבר בחום של 36 מעלות. "בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה", כלומר, הצל כבר לא מועיל לאף אחד. זה אולי קצת מוגזם, והצל יש בו הקלה גדולה. מישהו ישב בחום הזה וחשב על השמש. והוא הבין, באינטואיציה הנסמכת על פסוקים, שהחום הזה שאנו מרגישים וסובלים ממנו הוא עוד כלום. "גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק… וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם". הוא הבין שהשמש יש בה כוח הרבה מעבר להשפעה שאנו חשים. הוא צדק, גם אם טעה במנגנון הקירור של השמש: הוא חשב שאלוהים מתיש את השמש בברכת מים (אולי הכוונה לים שבתוכו היא שוקעת כביכול). אנו יודעים ש"בריכת המים" הזו עשויה מחלל ריק, מֵרֶוַח של כ-150 מיליון ק"מ.

בעתיד יהיה יותר חם הרבה יותר. חז"ל קוראים לזה "גיהינום". אנו לא שם עדיין. מהו הגיהינום? שמש בלי שיש משהו ש"מתיש כוחה". על פי כמה דעות המובאות במדרש, השמש הלא-מותשת תשרוף את הרשעים. גם כאן הבינו חכמים בחוש שהשמש הזאת יכולה לצאת משליטה. אפשר להבין מנין בא הרעיון הזה בטבריה, בתמוז. "אילו היתה מסתה של השמש גדולה ב-50 אחוזים – גודל כוכבי מצוי למדי – היא היתה מגיעה כבר כיום לסוף דלק המימן שלה, והופכת לענק אדום השורף את עולמנו". וגם בתנאי המסה הנוכחיים, בסופו של דבר, "עקב החיכוך עם האטמוספרה של השמש ילך ויצנח כדור הארץ במסלול ספירלי הולך וקטן, עד כי יתאדה לחלוטין, בחום גבוה מ-100,000 מעלות צלזיוס. כל קשר כימי שהחזיק את חומרי הפלנטה, כל בדל מידע על עברה ותולדותיה – יהיו כלא היו. שנים-עשר ביליוני שנות היסטוריה פלנטרית יתפרדו לאטוֹמים יחידים, אשר רבים מהם ייזרקו בחזרה אל החלל כשתשיל השמש את מעטפת הגז שלה. בעתיד הרחוק אולי ישובו ויהיו חלק ממערכות שמש חדשות, מפלנטות חדשות, אולי מחיים חדשים". (פיטר ד' וורד ודונלד בראונלי, 'חייו ומותו של כדור הארץ', תרגום איתמר פרת, אופקים-מדע, עם עובד, 2006, עמ' 129, 132).

חז"ל מתנחמים בהפרדה בין "רשעים" ו"צדיקים" לנוכח השמש שדבר אינו מתיש את כוחה. אבל יש להניח כי כרכי המדרש הזה, כמו יתר הדברים, ייזרקו לחלל כאטומים עם האטומים של הספרוּת הפחותה יותר, בלי הבחנות מוסריות ואסתטיות. בחום המתון הנוכחי הבחנות כאלה עוד אפשריות, אבל למקרא העיתונים מדי יום אתה מבין שיש בסביבה גורמים רבים שרוצים לקרב את הקץ ולהגביר את החום. קצת כל יום.

רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: "לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם". ר' יהודה מחזיר את השריפה אל הפרט. זאת לא השמש, ולא יום הדין, הוא אומר, זאת האש הפנימית השחורה ששורפת את האדם שאינו יודע "להתיש" אותה. המילה "חשש" בפסוק מישעיהו היא יחידאית במקרא, ורש"י מתרגמה: "מין מוץ, דבר שנוח לידלק", וממשיך רש"י בפירוש הפסוק: "מגופכם תצא רוח אש ותאכל החשש והקש" (כל ההדגשות שלי). זה תיאור נהדר של הידלקות ספונטנית. הנפש הבוערת יולדת ("תהרו" מלשון היריון, היריון של מוץ) את חומרי הבערה הדליקים ונפשכם הבוערת כבר תצית את זה. והכול עולה בלהבות מעצמו, לא צריך שמש, בבחינת "גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ" (קהלת ב, כג). והרי אם מסתכלים סביב אפשר לראות את הבוערים האלה בכל מקום. יחידות עצמאיות שמספקות לעצמן את הלהבות ואת הקש, וכבדרך נס "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). הם קמים בבוקר ומוצאים מישהו לשרוף. היות שהם כבר בוערים שָנים, הם סבורים שזה לא יכול להזיק להם. הם לא מכירים מציאות אחרת מלבד אש. הלפיד מכור לאש שלו, כי בלי האש הוא יהיה סתם מוט קצר. אולי הם חוששים שבלי האש הם ייכבו וייעלמו. "אני שורף, משמע אני קיים".

הודעה על ספר הייקו חדש בתרגומי — ירח חסר: הייקו בעברית

את ההייקו של גארי הותם פגשתי באחד ממבחרי ההייקו באנגלית. היו בו מאות משוררים, חלקם נהדרים. אבל משהו בטון של משורר זה משך אותי יותר מאחרים: סוג מסוים של יובש, חסכנות חסכנית יותר מהנורמה של הז’אנר. התחלתי לחפש את ספריו ובסופו של דבר גם להתכתב עם המשורר. דיבר אל לבי שיר כמו בְּכָל הֲפוּגָה בָּרוּחַ […]

באמצעות הודעה על ספר הייקו חדש בהוצאתנו — ירח חסר: הייקו בעברית

השכן מלמעלה

ALUKASWEBIG_10313645668

פרדיננד דה ברקלר, העטלף, 1860

עטלף נכנס הביתה, או אולי היה בבית כל הזמן ומישהו החרידו. האנשים מנסים לסלק אותו. אבל העטלף כמעט אינו נראה לעין, הציור בולע אותו. המבטים שלהם פונים ברגע אחד לכמה כיוונים, מפני שהוא מהיר מתנועת הראש ומהמבט. כך או אחרת, בניסיון לקטול או לסלק את העטלף, הם הורסים את ביתם שלהם. הילד שיוצא מהדלת בימין נחבל לא מהעטלף, אלא מבני משפחתו. גם הכיסא נופל בגללם, ועוד מעט קט יחריבו את ביתם ואולי יפנו להכות זה בזה בהאשמות בעניין העטלף או בכלל. יש קשר בין מה שמכונה "אסון העטלפים" בחדרה לתפיסת המותר והאסור במלחמה נגד בני אדם אצלנו. למה הם מגיבים כך? הרי ברור שלא נשקפת להם כל סכנה. אולי מהחושך הם מפחדים, החושך, שהוא אורו של העטלף?

*

"From: "Explaining an Affinity for Bats

 A.E. Stallings

But travel by a sort of song that rings
,True not in utterance, but harkenings
Who find their way by calling into darkness
.To hear their voice bounce off the shape of things

 

*

Ferdinand_de_Braekeleer_(1792-1883),_Kenau_Simonsdr._Hasselaar_tijdens_het_belg_van_Haarlem,_1829,_Olievrf_op_doek

פרדיננד דה ברקלר, המצור על הארלם, 1829

בציור אחר, מוקדם יותר, של אותו צייר, פרדיננד דה ברקלר, מתוארת מלחמה. שני הציורים, ש-30 שנה מפרידות ביניהם, דומים מאוד. המקלות, ההמולה, הפעולה שאין לה תוחלת. האם אין זה היגיון דומה שמוביל אנשים להרס בית עטלפים ובני אדם? דמוניזציה, בורות, רצון ב"התנקות" מהזר?

*

ribera

ג'וזפה דה ריברה (1591-1652), ברישום מוזר של עטלף ושתי אוזניים. מדוע הוא רשם את זה? יש דמיון צורני בין האליפסה של גוף העטלף והאוזן שמשמאל. קווצת שיער מעל האוזן האנושית מזכירה את פרוות העטלף. מוזרותו של העטלף אינה כה מוזרה אם מסתכלים על אוזן של אדם. אוזן אינה מוזרה? אפילו ביחס לגוף האנושי, נגיד ביחס לזרוע, האוזן היא חייזר. אבל איננו עוינים את אוזנינו, בדרך כלל. הרישום כמו אומר, תביט באוזניים. תתמקד בשמיעה. ובחוש השמיעה העטלף עולה עלינו. בהשוואה אליו, אנו בעלי "שתי אוזניים שמאליות", כפי שהאמן רשם כאן. מהמשוררת והווטרינרית מאיה ויינברג שמעתי הרבה דברים על עטלפים שלא ידעתי. לפני 52 מיליון שנה כבר התקיימו עטלפים בעלי יכולת סונארית. עטלפי פירות בתל אביב חיים מעל 20 שנה. הדופק שלהם הוא 500 פעימות לדקה במנוחה. ולמרות זאת הם מאריכי חיים. הם נולדים עם מערכת שיניים מלאה כדי שיוכלו להיאחז בפטמת האם במעוף. הם אוכלים כמשקל גופם כל לילה. הם יכולים לנקות את עיניהם עם הלשון. הם נשארים תלויים הפוך גם במותם. כל זה נחרב עם בולדוזר, 4,000 פעם, בחדרה. 4,000 עטלפים פועמים שתי מיליון פעימות לב בדקה אחת. מתברר שאפשר להדמים את הפעימה הזאת די בקלות.

James_Ward_-_A_Bat_-_Google_Art_Project

ג'יימס וורד (1769-1859), עטלף, צבעי מים ועיפרון

ג'יימס וורד צייר עטלף מת, פניו אל הדף, כמו נספג אל הצד האחר. אחרי זה רדפתם? הוא כמו שואל את האנשים מהציור הראשון. הוא כמעט אחד עם הדף, כמעט דו ממדי. האוזניים לא ישמעו את התשובה, הגם שאחת מהן, השמאלית, כמו מופשלת במאמץ לכיווננו.

horaku bat

הוראקו, יפן, תחילת המאה ה-19, עטלף, נטסקה, 3.4*3.4*3 ס"מ, עץ צבוע

וכמו בפעמים כה רבות, "מציל" אותנו אמן מסין או מיפן. העטלף כאן לא מת או ניצוד, אלא חי וערני. זוהי בובת "נטסקה" זעירה (בערך 3 סמ"ק) מראשית המאה ה-19 שגילף בעץ האמן הוראקו. עטלף על גג של בית. ליתר דיוק, עטלף על רעף אחד ויחיד. ופתאום ברור המובן מאליו: הוא גר בבית איתך. גג הבית הוא חלק מהבית. מתחת לרעף הזה גם אתה גר, גרים האנשים מהציור הראשון. הוא לא מנוגד לך, הוא לא פולש, הוא חי לצדך, דייר. על הרעף סמל יין-יאנג משולש. העטלף הוא השכן מלמעלה. והוא מקשיב. 

ears 1912

אוזני עטלפים. 1912.

אפשר לתרום לעמותת ע.ט.ל.ף. — חשבון 526459, בנק הפועלים (12), סניף 681. לעוד פרטים: https://www.facebook.com/batsRcute/

רדיו מתחת לשולחן

דליה

ג'.ב.

Just Call Me

רזא

מ.ב.

אלינה

 

123 (12)(2)

מאיר אפלפלד, טבע דומם עם קופידון ותפוחים, פסטל על נייר, מתוך התערוכה החדשה בגלריה רוטשילד, http://www.rgfineart.com/current.asp

לזכר משה דור (1932-2016). תרגום

רוברט בליי

מאנגלית: משה דור (מתוך "הליקון" 102)

דברים לחשוב עליהם

 

חֲשֹׁב בִּדְרָכִים שֶׁבָּהֶן לֹא חָשַׁבְתָּ מֵעוֹדְךָ לְפָנִים.

אִם מְצַלְצֵל הַטֶּלֶפוֹן, חֲשֹׁב עָלָיו כְּעַל נוֹשֵׂא מֶסֶר

גָּדוֹל מִכָּל מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ מֵעוֹדְךָ,

נִרְחָב יוֹתֵר מִמֵּאָה שׁוּרוֹת שֶׁל יֵיטְס.

 

חֲשֹׁב שֶׁמִּישֶׁהוּ עָלוּל לְהָבִיא דֹּב לְדֶלֶת בֵּיתְךָ,

אוּלַי פָּצוּעַ וּמְטֹרָף; אוֹ חֲשֹׁב שֶׁאַיַּל־צָפוֹן

הִתְרוֹמֵם וְיָצָא מֵהָאֲגַם, וְאוּלַי הוּא נוֹשֵׂא עַל תּוֹעָפוֹת קַרְנָיו

יַלְדּוֹן יוֹצֵא חֲלָצֶיךָ שֶׁלֹּא רָאִיתָ אוֹתוֹ מֵעוֹדְךָ.

 

כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ מַקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת, חֲשֹׁב שֶׁהוּא עוֹמֵד

לָתֵת לְךָ מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל: לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁנִּסְלַח לְךָ,

אוֹ שֶׁאֵין צֹרֶךְ לַעֲבֹד כָּל הַזְּמַן, אוֹ שֶׁנִּתְקַבְּלָה

הַחְלָטָה שֶׁאִם תִּשְׁכַּב עַל יְצוּעֲךָ אִישׁ לֹא יָמוּת.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 609 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: