מתחת לשולחן

התעוררתי לשוטטות הבאה בעקבות הצעה של רוברט מקפרלן להליכה המצוטטת בספרה של לורן אלקין "המשוטטת". השוטטות נולדה מרוח מושג ה"סחף" של הקבוצה הצרפתית הסיטואציוניסטית, שמבחר מכּתביה אפשר לקרוא בספרו של שרון רוטברד "מלחמת הרחובות והבתים". המטרה פשוטה מאוד: לצאת מהרגלי ההליכה שהם גם הרגלי קשב וחיים ולראות את העיר מחדש, במיוחד את העיר המוכרת, כלומר את השכונה. ואכן, התרגיל הביא אותי לראות את השכונה לגמרי מחדש. זה עובד על היפוך פשוט: ההרגל ללכת ישר ומהר הופך ל״טעות״, ויוצר הליכה בלתי הרגלית. כמו כן העובדה שאין יעד להליכה מוציאה ממנה את מתח הזמן ואת הדחק להגיע, כלומר מעגנת את ההליכה בהווה מרגע לרגע. הדבר משפיע באופן עמוק על ההוויה.

זו ההנחיה הפשוטה של מקפרלן:

פִּרשׂו לפניכם מפת רחובות של עיר, הניחו כוס הפוכה, כששפתה כלפי מטה, במקום כלשהו על המפה, ושרטטו מעגל סביב שפתה. הרימו את המפה, צאו אל העיר ולכו לאורך המעגל, תוך שאתם משתדלים להיצמד ככל האפשר לקו המתעקל. תעדו את החוויה תוך כדי הליכה, בכל מדיום שתבחרו: סרט, תצלומים, כתיבה, רישום, הקלטת קול.

קלטו את שיירי הטקסט הזורמים מן הרחובות: כתובות הגרפיטי, האשפה הממותגת, קטעי השיחות. חפשו סימנים. תעדו את זרם הנתונים. היו ערים למטפורות הנקרות בדרככם, שימו לב לחרוזים חזותיים, לצירופי מקרים, לאנלוגיות, לדמיון משפחתי, למצבי הרוח המשתנים של הרחוב.

זאת המפה ששימשה אותי:

וזה הדוח:

בוקר שבת חם ולח באמצע חשוון, סוף אוקטובר. כמה ימים לפני הבחירות לכנסת. על פי מקורות זרים היינו אמורים להיות עכשיו בעיצומה של מלחמה.

מיד בתחילת ההליכה התרגיל "נכשל" – אי אפשר לשמור על קימור המעגל. השדרה מתעקשת ליישר אותך. אילו הייתי שביט או פלנטה הייתי נופל מיד מהמסלול. אני מנסה בכל זאת למצוא, אם לא קשת אז אלכסון בין חצרות הבתים, ואני מוצא את עצמי לראשונה, מכוח האילוץ, במרחבים נסתרים שכבר רבע מאה אני חולף על פניהם ולא ראיתי. שלט זיכרון: מאיר מרגלית. שחקן תיאטרון נודע ונשכח, כמו כולם. כאן אפשר לראותו לרבע דקה בפני סוורי נמל חיפה. הם צוחקים ומחייכים. פניו הם בלי ספק פני קומיקאי. פניו מצאו את ייעודם. כך כתב עליו שלמה שבא באפריל 1964.

"חש אתה, עוד מעט ויאמר משהו – ואתה תצחק".

צו העיגול מחזיר לשדרה ולחצר אחורית אחרת. אני יורד במדרגות לחצר. הן מזכירות שאנו מצויים על גבעה. עץ קלמנטינות, כמה מהן מושלכות ארצה. אני מבחין בסדק בחומה המאפשר קיצור-דרך לרחוב ויצמן. הידד! במעבר – מרזבים קדומים, פעורים כצעקות. נראה שמשהו נתקע שם פעם כל כך חזק עד שהיה צריך לשבור את דופן הצינור. וככה זה נשאר.

חוצה באלכסון את ויצמן ועובר למה שמכונה במפה "חניון הבור" ובפי התושבים פשוט "הבור". הבור הזה הוא חידה עירונית. מגרש שהיה יכול להפוך למשבצת נדל"ן קסומה ומכוערת, או לחניון מוסדר ומניב, נותר מאחורי הקִדמה הדוהרת כקלמנטינה שנפלה מהעץ ואיש אינו שוקל לקלף ולאכול. בחורף הוא מוצף והמכוניות מקבלות שטיפה טבעית, פנימית וחיצונית. יש בו מכוניות חונות לצד גרוטאות שהופקרו שם. על מכונית נטושה מדבקה: "הרוח תנצח את המלחמה, המקצועיות תקבע את המחיר". לא הבנתי.

על מכונית נטושה אחרת – ציור של לב על מכסה המנוע. מישהו רשם, כתשובה, לב על שכבת האבק העבה על השמשה הקדמית.

טויוטה קורולה אפורה, כזו שהייתה לי פעם, כורעת קדימה כגמל מוברך. על החלון פתק שידע גשם ושמש: "מעוניין לקנות, מספר טלפון, יוסי". אתה כבר לא מעוניין, יוסי, תאמין לי.

בעפר חצי שלט הרוס שאמר פעם "אין מעבר" (התרגום לאנגלית היה שגוי): הערה עבורי מהמקום. אני עובר בכל זאת, מתעקל ונכנס למין שמורת טבע זעירה, בין רחוב פנקס והספרייה הציבורית. עצים, חצבים רבים, חלקם עוד פורחים. שלט "פיקוס קדוש" נוגע ללב כשלט באתר דתי. לידו כלונס שפּחית תקועה בו כראש דחליל מופשט, משקיף אל מגדלי כיכר המדינה החדשים, הצחורים והעקומים לתפארת.

בז חג במעגלים גבוה מעל. זיעה ניגרת במקום גשמי חשוון. בובת כלב מוקעת על הברזלים.

אני יוצא אל רחבת הכניסה של הספרייה. ספסל. עשרות בדלי סיגריות מושלכים מאחוריו. יש להניח שהושלכו לפניו, על הגרנוליט, ומישהו פשוט העיף אותם אחורה במפוח. אולי הם של הקוראים-המעשנים, שמחמת השתקעותם בעלילות הרומאנים ובדימויי השירה הדחוסים שכחו למעֵך את הבדלים בפח הסמוך האומר "תודה רבה"? עורבים קוראים חזק מאוד מעל הראש.

לאורך צירלסון, מנסה להתעקל מערבה. דגל ישראל מגולגל הדוק על המוט ומתנוסס אינטרוברטית בחלון. מספרה ובתוכה רפליקה קטנה של פסל-כלב-בלון של ג'ף קונץ.

כמה צעדים צפונה, ואני נבלם מול עיטור קרמיקה עגול ועליו צבי מביט בי ופרחים. הה! כמו משב רוח מעולם אחר. איך לא ראיתי את זה עד כה? אולי הד לשיר השירים? שילוב של "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" עם "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים"? העיגול מושך אותי להיכנס לחדר המדרגות. שלט מבקש "לכבות את כל כל הטלפונים". ושם לתדהמתי אני גם מגלה פסלי ראש ותמונות סיניות, מין גלריה בחדר המדרגות, ומעל זה, כמין הערה מצחיקה המיועדת ישירות אלי, פוסטר של ג'ון קליז ב"הליכה המטופשת" שלו. אני משתקף בזגוגיתו של ההולך המטופש וצוחק בקול רם.

על קיר – צלמית קרמיקה של חצי מלאך ועליו חרוט NOW. מלאך ההווה. מדהים, איך המרחב מחזיר לך את מצבך, או את מה שאתה מחפש.

הלאה. שרברב שפתח לנו סתימה לפני רבע מאה עומד ברחבה ריקה ומביט בצינורות.

עוד שלט – המלחין עמנואל עמירן-פוגצ'וב גר כאן. "את המוזיקה ל'בת יפתח', שחיבר בגיל 12, השמיע עמירן למשורר חיים נחמן ביאליק כשזה התארח בבית הוריו" (ויקיפדיה). ובחדר המדרגות, על אחת מתיבות הדואר: משפחת באך. העיר לפעמים כותבת דברים מוצלחים מדי.

גדר בחצר – מכל אחד מצדדיה – דוכיפת.

ילדה עם כדור מברכת אותי ב"שבת שלום" לבבי.

פתק נרגש על גור חתולים אבוד. "מחפשים אותו בטירוף".

הודעה על הסופרמרקט. מה? הם יודעים משהו שאני לא? מה פשר הרמז הזה בנוגע לשעת הסגירה? בגלל ביקוש אל-תוך הלילה לשמפניה? אבל מי יחלוץ, מי ילגום?

מעל לסופּר, מתברר, שוכנת "המחלקה לקידום סחר והשקעות" של שגרירות הרפובליקה הפולנית. אולי ברגעים אלה מקוּדם שם במרץ הסחר הישראלי-פולני ואני לא העליתי על דעתי.

על גדר גן הילדים שבני היה בו יריעה ובה חורים שכנראה קרעו הורים להציץ בילדיהם. בשער הגן השלט הזה, שאיש לא היה מאמין לי שאכן קיים אילולי הייתי מצלמו. ג'יזס.

אני מתחיל לסגור את המעגל העקום. בתוך אחד הבניינים מודעת אבל לחתולה בשם אורית שכמו כלבו של אודיסיאוס חייתה עד גיל 20: RIP . בחצר האחורית של הבניין זוג בלוני גז, הורים אפורים, ובנם המחופש לסופרמן, כבולים בשלשלות כבדות כאסירים מסוכנים.

פרפר כתום מתעופף לכיוון הפיקוסים של הקונסרבטוריון.

במגרש כדורסל של בית הספר שבו תוצב הקלפי מישהי מנגבת מישהי ואומרת לה, לא נורא, יותר גרוע לא יהיה.

בהוצאת "אקט סיד" הצרפתית יראה אור בקרוב תרגומה של רוזי פנחס-דלפש לספר "טיט", שבצרפתית שמו "ירמיהו בטיט". פרטים נוספים בקישור זה.

בעברית הספר פורסם בהוצאת "כתר" לפני עשר שנים. בקישור יש גם ספר קולי בקריאתו של דורון תבורי.

זה ספרי השלישי שרוזי מתרגמת. קשה לי לחשוב על הבעת אמון גדולה מזו. מתרגמת היא הקוראת הכי מסורה של טקסט. דייוויד הינטון אמר על תרגומיו מסינית שהוא מאפשר בהם למשוררים הסינים הקדומים לדבר בקולו, ולעצמו – לדבּר בקולם. עד כדי כך תרגום הוא דבר אינטימי. תרגום בינה מלאכותית הוא אולי מדויק, אבל אין בו חילופי קולות אנושיים.

שני הספרים הקודמים בתרגומה של רוזי נמצאים כאן.

בסוף נובמבר אהיה בצרפת – בפסטיבל MEET בסן נאזר ובפריז – לרגל צאת הספר, ואשמח לפגוש קוראים מן הפזורה.

ב"ספרי בלימה" רואה אור "לפנֵי", ספר על ההיריון, כלומר על החיים-שלפני-החיים. ניסיתי לתאר איך דמיינה הספרות העברית העתיקה (תהילים, מִשנה, מדרש, תלמוד) את מערת ההיריון המצויה מאחורי כל אחד ואחת מאיתנו, וכיצד הדמיון הזה יכול להשפיע גם על תפיסת האדם הבוגר.

נקודת המוצָא לחיבור היא מילת המפתח המודגשת במקור בהקדשה שכתב לי יואל הופמן ז"ל על ספרו "קורות חיים" לפני כמעט 20 שנה, הקדשה שהיא וריאציה של קואן זן:

הספר כולל גם התבוננות בכמה תצלומי ילדות ובמסמכים מתוך הארכיון המשפחתי. כאן תמונת המחבּר במחקר חרקים בערבות נתניה בגיל 11 חודשים.

הספר נמצא כבר בחנויות העצמאיות בירושלים ויגיע גם לחנויות העצמאיות בתל אביב אחרי יום כיפור. אפשר להזמינו ישירות מההוצאה.

תודות לעמית נעמני על הכריכה ולטל גרגיר על העימוד; ליוסי שוויג שזה ספרי השלישי בהוצאתו, ליפעת שחם (העורכת הקבועה, אפשר כבר לומר), לתמי בורשטיין (עורכת הלשון, קבועה אף היא), ולענבל גרין, אֵימת שגיאות ההגהה.

במהלך הכתיבה שוחחתי בבית עגנון, בשלוש פגישות, על הספר, ועל כמה דברים שבסוף לא נכנסו לספר. איני יודע מה אמרתי בדיוק בשיחות האלה, אבל הן כאן.

נשים ואנשים ממרכז איינגר יוגה בירושלים תרגמו ללשונות שונות שיר שכתבתי על כרמל גת לפני שנתיים (התחושה שזה נכתב לפני מאתיים). השיר נכתב בסקוטלנד. עברתי שם ליד אגם מוקדם בבוקר, ולא היה שם איש, ופתאום, מבּין העצים, יצאה אישה, והייתי בטוח לרגע שזו היא, באותו הרגע זה היה ברור לי לגמרי, למרות שזה לא יכול להיות. ובכל זאת, גם כעבור שנתיים לא ברור מהיכן היא הופיעה ומה עשתה שם וגם לא לאן נעלמה אחרי רגע. חזרתי למלון עם חום גבוה ובמשך יממה לא יצאתי מהמיטה. השיר נכתב מתוך החום. האבל עוד לא תם. אולי אפילו לא ממש התחיל. אולי השנה?

[אפשר לגלול כאן או להוריד את הקובץ. תודה עמוקה למתרגמים]

מאת מארי אוליבר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

כָּרַעְתִּי בֶּרֶךְ

עַל קַו הַמַּיִם

וְאִם הַצִּפּוֹרִים הַלְּבָנוֹת שֶׁעָמְדוּ

בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים שָׁרְקוּ אַזְהָרָה כָּלְשֶׁהִי

הֲרֵי שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי אוֹתָהּ.

שָׁתִיתִי עַד לָרֶגַע שֶׁהוּא בָּא,

הִסְתַּעֵר לִקְרָאתִי,

כְּשֶׁזְּנָבוֹ חוֹבֵט

כִּצְרוֹר חֲרָבוֹת

הַמַּכְסֵחוֹת אֶת הָעֵשֶׂב,

וְתוֹךְ עֲרִיסַת פִּיו

שֶׁשּׁוּלֶיהָ שִׁנַּיִם

פָּעוּר –

וְכָכָה כִּמְעַט נֶהֱרַגְתִּי

מִטִּפְּשׁוֹת

בִּפְלוֹרִידָה הַיָּפָה.

אֲבָל לֹא.

קָפַצְתִּי הַצִּדָּה וְנָפַלְתִּי,

וְהוּא זָרַם וְחָלַף עַל פָּנַי, מָחַץ הַכֹּל בְּדַרְכּוֹ

כְּשֶׁיָּרַד בִּמְהִירוּת אֶל הַמַּיִם

וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ פְּנִימָה,

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר –

זֶה לֹא שִׁיר עַל טִפְּשׁוּת

אֶלָּא עַל כָּךְ שֶׁקַּמְתִּי מֵהָאֲדָמָה

וְרָאִיתִי אֶת הָעוֹלָם כְּמוֹ בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה,

כְּמוֹת שֶׁהוּא.

הַמַּיִם, מַעְגָּל שֶׁל זְכוּכִית שְׁבוּרָה,

רִפְּאוּ עַצְמָם בִּלְחִישָׁה אִטִּית

נָסוֹגוּ אָחוֹר

בְּזֹהַר פְּלָדָה מְלֻטֶּשֶׁת מוּל אוֹר,

וְהַצִּפּוֹרִים, בַּמַּפָּלִים הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל הָעֵצִים

פָּרְשׂוּ אֶת קִפְלֵי כַּנְפֵיהֶן הַמֻּשְׁלָגוֹת וְנִסְחֲפוּ הָלְאָה,

בְּעוֹד אֲנִי, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לִי מַזְכֶּרֶת, וּכְדֵי לְהִתְאוֹשֵׁשׁ,

הוֹשַׁטְתִּי יָד,

וְקָטַפְתִּי אֶת פִּרְחֵי הַבַּר מֵהָעֵשֶׂב הַסָּמוּךְ –

כּוֹכָבִים כְּחֻלִּים

חֲצוֹצְרוֹת אֲדֻמּוֹת כְּדָם

עַל גִּבְעוֹלִים יְרֻקִּים אֲרֻכִּים –

בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת, בְּיָדַי הָרוֹעֲדוֹת, נָצְצוּ

כְּאֵשׁ.

שני דברים שלמדתי אתמול לתדהמתי מקריאת Deyan Sudjic, The Language of Cities:

1. טורקיה תחת שלטון ארדואן מממנת בניית מסגדים בטריטוריות שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מנית – קוסובו, מקדוניה, אלבניה.
2. ב-1883 נחנכה הכנסייה האורתודוקסית הגדולה במוסקבה, כנסיית ישו המושיע. היא נבנתה לרגל הניצחון על נפוליאון ב-1812. ב-1931 פוצץ סטלין את המבנה הדתי המונומנטלי, שעמד לא רחוק מהקרמלין, ותכנן לבנות במקומו את "ארמון הסובייטים", בניין ענקי שאמור היה להיות גבוה מן ה"אמפייר סטייט בילדינג" (אז הבניין הגבוה בארה"ב), ועל ראשו פסל ענקי של לנין שאמור היה להיות גבוה מפסל החירות. המבנה כולו היה אמור להיתמר לגובה של יותר מ-400 מטרים (להשוואה: פי 2.5 מהגובה הממוצע של מגדלי עזריאלי). העבודות החלו, היסודות הונחו והשלד החל להיבנות. הבנייה נעצרה רק בגלל הפלישה הנאצית לברית המועצות (1941). בזמן המלחמה פורק שלד המתכת ונעשה בו שימוש לצורכי המלחמה. ב-1958 חרושצ'וב, מחליפו של סטלין, הורה להרוס את התחלת הבנייה של ארמון הסובייטים ולהקים במקומה בריכת שחייה ציבורית, שהייתה אז הגדולה בעולם, וכך היה. ב-1994, אחרי נפילת ברית המועצות, יובשה ברכת השחייה ונהרסה, ובמקומה נבנה העתק של הכנסייה שסטלין הרס.

(התמונות האלה מזכירות לי משהו – את הפנקסים שלי, שבהם נכתבים ונמחקים דברים, שבהם נגזר חלק מעמוד ומודבק במקום אחר, שבהם פסקה מחוקה מועתקת שוב וחוזרת לחיים… כולם חיים בדמיון: המהמרים, מהאיש שיש לו מספר קבוע בפיס כבר 50 שנה והוא עוד מייחל לזכיה הגדולה ועד ליושבי הקזינו ובעלי המניות, הנוסע לחופשה שם ימצא כביכול את המרגוע והאושר, המתגעגע לאיזה עבר טוב יותר ("ארץ ישראל הישנה והטובה") או לעתיד טוב יותר ("יש עתיד"), הצופה בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע (גם ה"ריאליסטיים" שבהם הם כמובן פנטזיה, בסגנון "דמוי מציאות"), אספן האמנות, חובב המוזיאונים, חובב הספרות, מעריצי הזמרות והלהקות, צופי החדשות, מחליף המכוניות, ההיסטוריון של הספרות, חובב המסעדות (הוא אוכל פנטזיה של "איטליה", לא חומרי גלם של לזניה), חובבת האופנה, צוברי הכסף והרכוש, היודעים בדיוק את רצון האל ואת האסטרטגיה שלו, תולי התקוות בפוסטר גדול של המועמד החדש, המתאהבים הבוראים בדמיונם בת-בן זוג "מושלמים" — וגם המדינאים המתוארים לעיל).

הרגעים האלה הולכים ונעשים נדירים בגלריות ובמוזיאונים – רגעים של עצירה נדהמת, כמו מול חיית טרף בג'ונגל, ובאותה דריכוּת וחשיבות. לפעמים התגובה דומה למפגש באיזו טעות, בדבר שלא אמור היה להיות שם ובכל זאת עיניך הרואות. בגלריה הקטנה נולובז ב"קריית המלאכה" (אגב, אם תורשה לי התפרצות רגעית: איזה מתחם דוחה כמקום לאמנות!) הגעתי במקרה לתערוכה של שלמה כץ (1992-1937), אמן שלא שמעתי את שמו עד היום. לא התרשמתי מכל הציורים באותה מידה, אבל אחד מהם, המובא כאן, נפלא בעיניי. הסגנון מזכיר מיניאטורות פרסיות והודיות אך גם רנסנס מוקדם (דוצ'ו וג'וטו גם יחד) ואפילו אמנות יוונית ארכאית. בציור שלפניכם, ששכחתי לרשום לעצמי מה כותרתו, נראה שאב מביא את בתו למחזר או חתן. ה"שיחה" בין כובעו של האב והקשת שמעל ראשו של המחזר היא נפלאה, ורומזת יפה כל כך לניגוד שיש בו גם השלמה בין שני הגברים, הדומים זה לזה, כמעט כהשתקפות הדדית. הנערה שולחת יד אל ענף המושט אליה מן המחזר – מחווה הדדית כה עדינה, והאב אוחז באפסר הסוס, וגם זאת הסטה מבריקה של העולם הפנימי, של האֵרוס.

העצים נפלאים. הם אינם מנסים להיות דמויי טבע. הם שטוחים ודקורטיביים אבל רשרושם נשמע בתוך כל הזהב הזה. לצערי אני כותב על התערוכה ביום נעילתה. זה ציור הראוי לאוסף הקבע של מוזיאון ישראל.

רגע שני השבוע, במוזיאון ישראל הנ"ל, היה לי מול תערוכה קטנה של מטבעות דווקא. מוזיאון ישראל הוא אחד המרחבים האהובים עלי בישראל. הסיבה העיקרית היא מבנהו המבוכי. אני בא בשעריו כבר 30 שנה ועדיין איני מבין בדיוק איך החללים מתחברים זה לזה. במוזיאון למבוך הזה יש ערך, מפני שאתה מוצא את עצמך גולש בין זמנים, סגנונות, ארצות, אמנים, כריכים (הכריך הטבעוני של משק עפאים – גזר מבושל וכרוב כבוש – הוא אחת מיצירות המופת הקטנות של המוזיאון) ותערוכות. בניגוד למוזיאון תל אביב, למוזיאון ישראל יש עומק זמן – פרהיסטוריה, אבני יד, קרני שור בר, מגילות מדבר יהודה, לצד אמנות חדשה ובת זמננו.

באתי לתערוכות אחרות: התערוכה "זו ילדותי הקדומה" (נא לכבות את הסאונד המעצבן של האנימציה!) מציגה שפע פנטסטי של פריטי ילדות עתיקים, מלוח כתיבה ביזנטי ועד קרני צבי שנמצאו בקבר קדמון של נער – והדמיון מנסה לשווא להבין מדוע הקרניים שם, או תינוק קבור בכד (ממצא מזעזע שהתחבר אצלי לציור הנפלא בן ה-100 של נחום גוטמן, באותה קומה במוזיאון ישראל, "לפני הסער", ובו אדם וצאנו, כולם על סף בעתה, מתחת שמש של לילה, והוא מטלטל בידו כד של חושך), ועוד ועוד. גם תערוכת "דממה רועשת" ו"יופי רגעי" מלאות דברים נהדרים – דיאלוג בין לאוטה ועוּד, קולו של יצחק רבין במעין סרקופג מהדהד, ג'ון קייג' יושב בריואנג'י בקיוטו; ג'ון קייג' מנגן את יצירתו הדוממת 4:34 בפסנתר סגור, שילוב מבורך של של ציורים מסין ומיפן (בעיקר מאוסף יעקב פינס) עם אמנות אירופית… זה לא נגמר, כמו חלום ארוך, ניגר לאטו. צריך לבוא למוזיאון ישראל עם שק שינה וצידנית.

אבל הדבר המדהים ביותר שמצאתי היה דווקא בתערוכת המטבעות. מוצגים בין היתר מטבעות אירופאיים ועליהם (מה?!) השם המפורש של אלוהי ישראל. מתברר ששליטים פרוטסטנטיים, אחרי הרפורמציה במאה ה-16, רצו למתג מחדש את האל שבחסדו הם שולטים כביכול ולכאורה. תרגומי המילה העברית ללטינית ולשונות אחרות, ששימשו את הקתולים, הביאו אותם להשתמש במילה העברית דווקא. אני תוהה כמה מהסוחרים באירופה ידעו מה כתוב שם. החיבור של ההוויה האלוהית המופשטת עם מטבעות עוברים לסוחר הוא מצד אחד מתועב (השימוש באלוהים לצורכי כסף אינו זר כמובן גם לתרבותנו המקומית). ומצד שני יש בזה אולי הבנה מובלעת שהכסף הוא אכן אלוהות, כאז כן עתה. על כל פנים, הופעתו של השם המפורש על מטבעות מדנמרק, גרמניה וכדומה, הייתה עבורי הפתעה מוחלטת. ואודה שנתעורר בי רצון עז להשיג לעצמי מטבע אחד כזה, כמעין קמע.

***

[קרדיטים ופרטים בקישורים, לא רציתי להעמיס בטקסט]

***

שני שירים מאת יאנג ואן-לי (1206-1127)

בעקבות תרגום דיוויד הינטון מסינית

*

*

פרפר שחור מעל להבת מבער קטורת

אָכַל מֵהַפְּרָחִים לָגַם טַל כְּמוֹ יַיִן

עַתָּה עָטוּי גְּלִימוֹת גְּזוּרוֹת מֵעֲרָפֶל שָׁחֹר וּכְפוֹר אַרְגְּמָנִי

בָּא וְהוֹלֵךְ וּמְרַפְרֵף מַעְגָּלִים סְבִיב הַמְּבַעֵר

הוּא לֹא שִׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁרִי רֵיחַ כֹּה רַב

*

*

קִינַת צִיקָדוֹת בִּשְׁתֵּי גָּדוֹת – בִּלְתִּי נִסְבָּל

הִדְלַקְתִּי נֵר וְהַיָּגוֹן נָמוֹג לִכְדֵי דְּמָמָה לָגַמְתִּי יַיִן

מִי הַנִּמְצָא פֹּה בַּסִּירָה? חָשַׁבְתִּי שֶׁהָעֶצֶב הוּא שֶׁלִּי

אֲבָל עַתָּה נוֹתָר פֹּה רַק מִפְרָשׂ וּמִתַּמֵּר עֲשַׁן הַנֵּר

*

*

יאנג ואן-לי (1127־1206, סין)

שני שירים בעקבות תרגום חדש לאנגלית של דיוויד הינטון

***

סִירָה קַלָּה כְּמוֹ עָלֶה שָׁטִים יוֹרְדִים בְּפֶלֶג בְּמוֹרַד הָהָר

וְאָז בְּבַת אַחַת נִשְׁפָּךְ הַפֶּלֶג הַיְשֵׁר לִנְהַר הֲיַאנְגְּצֶה הַגָּדוֹל

פִּתְאוֹם הַכֹּל נִהְיֶה שָׁקֵט לְגַמְרֵי בִּדְמָמָה אִישׁ לֹא אוֹמֵר דָּבָר

רַק רַחַשׁ הַגַּלִּים              גַּלִּים     וְהַתְחָלָה שֶׁל גֶּשֶׁם

***

שְׁזִיפִים חֲמוּצִים לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם שִׁנַּיִם מְכֻסּוֹת פְּלוּמָה

עֲצֵי בָּנָנָה מְטִילִים יָרֹק עַל וִילוֹנוֹת מַלְמָלָה שֶׁל תְּכֵלֶת

יוֹם כֹּה אָרֹךְ נֵעוֹר מִתַּרְדֵּמַת הַצָּהֳרַיִם רֵיק מִמַּחֲשָׁבָה

כֻּלִּי שַׁלְוָה רוֹאֵה יֶלֶד תּוֹפֵס פְּרָחִים נוֹשְׁרִים מֵעֵץ הָעֲרָבָה

***

לפני שבועיים ישבתי בבית אריאלה בפגישה, ולרגע עבר מישהו בסמוך, והרמתי מבט להרף עין, והוא היה נדמה לי מוכּר, וחשבתי שזה ידידי ועמיתי אייל דותן, אבל הוא נראָה חולה מאוד, גון עורו צהוב. היססתי אם לקום ולגשת אליו ולשאול אותו מה קרה לו, והיות שלא הייתי בטוח שזה הוא, והוא כבר חלף ועבר על פניי, לא קמתי. לא רציתי להתנפל על אדם זר. אתמול, כשנודע לי בבהלה של ממש ממודעת אבל של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב שאייל נפטר בדמי ימיו – עוד לא בן שישים – הבנתי שאכן האיש החולה שראיתי בבית אריאלה היה הוא, ונעצבתי והתייסרתי שלא קמתי ולא ניגשתי לחבקו והחמצתי את פגישתנו האחרונה. היום, ב"שבעה", סיפרתי כל זאת לאלמנתו גוני, במעין התנצלות מאוחרת, אבל למרבה תדהמתי התברר שזה לא היה הוא, ולא יכול היה להיות הוא. הוא בוודאות לא היה שם באותו מועד. כלומר ראיתי כפיל חולה שלו בספרייה, מעין בשׂוֹרה מרה שלא ידעתי את פִּשרה אז, ובעצם עדיין אינני יודע.

אני חושב שאייל היה מתעניין מאוד בהתרחשות הזו.

על הקיר, מול שולחן העבודה שלו, ראיתי את השיר הזה נעוץ בלוח השעם. כתב אותו רוברט בליי ותרגם משה דור מן הספר הנפלא "אנשים כמונו" בהוצאת "קשב לשירה". צילמתי אותו לזכרו של אדם אלגנטי, לבבי וחכם.