מתחת לשולחן

א. השתתפתי בסמינר מוקלט של "אנזו" על הצמצום בתרבות יפן מהיבטים שונים. תרומתי היתה בעניין הייקו. הצפיה בתשלום. הקישור לכל ההרצאות כאן.

ב. מחרתיים, יום חמישי, 27.8.26 ב-19:00 בבית הקונפדרציה בירושלים אשוחח עם בלהה ב-אליהו על "הנכד" בפסטיבל המשוררים. מוזיקה: הדרה לוין-ארדי. הכניסה ללא תשלום.

ג. נפתחה ההרשמה לתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית בירושלים. הגשת המועמדות אפשרית לכל הסטודנטים לתואר ראשון, שנה א', עם עדיפות לתלמידי החוגים הספרותיים (אני כמובן ממליץ בחום על החוג לספרות עברית). אם אתם שוקלים ללמוד בירושלים בשנה הקרובה, ויש לכם כישרון כתיבה, אולי זה יתאים. ואם אינכם טרום-סטודנטים אך מכירים כאלה, אולי תרצו להפיץ.

שני דברים שלמדתי אתמול לתדהמתי מקריאת Deyan Sudjic, The Language of Cities:

1. טורקיה תחת שלטון ארדואן מממנת בניית מסגדים בטריטוריות שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מנית – קוסובו, מקדוניה, אלבניה.
2. ב-1883 נחנכה הכנסייה האורתודוקסית הגדולה במוסקבה, כנסיית ישו המושיע. היא נבנתה לרגל הניצחון על נפוליאון ב-1812. ב-1931 פוצץ סטלין את המבנה הדתי המונומנטלי, שעמד לא רחוק מהקרמלין, ותכנן לבנות במקומו את "ארמון הסובייטים", בניין ענקי שאמור היה להיות גבוה מן ה"אמפייר סטייט בילדינג" (אז הבניין הגבוה בארה"ב), ועל ראשו פסל ענקי של לנין שאמור היה להיות גבוה מפסל החירות. המבנה כולו היה אמור להיתמר לגובה של יותר מ-400 מטרים (להשוואה: פי 2.5 מהגובה הממוצע של מגדלי עזריאלי). העבודות החלו, היסודות הונחו והשלד החל להיבנות. הבנייה נעצרה רק בגלל הפלישה הנאצית לברית המועצות (1941). בזמן המלחמה פורק שלד המתכת ונעשה בו שימוש לצורכי המלחמה. ב-1958 חרושצ'וב, מחליפו של סטלין, הורה להרוס את התחלת הבנייה של ארמון הסובייטים ולהקים במקומה בריכת שחייה ציבורית, שהייתה אז הגדולה בעולם, וכך היה. ב-1994, אחרי נפילת ברית המועצות, יובשה ברכת השחייה ונהרסה, ובמקומה נבנה העתק של הכנסייה שסטלין הרס.

(התמונות האלה מזכירות לי משהו – את הפנקסים שלי, שבהם נכתבים ונמחקים דברים, שבהם נגזר חלק מעמוד ומודבק במקום אחר, שבהם פסקה מחוקה מועתקת שוב וחוזרת לחיים… כולם חיים בדמיון: המהמרים, מהאיש שיש לו מספר קבוע בפיס כבר 50 שנה והוא עוד מייחל לזכיה הגדולה ועד ליושבי הקזינו ובעלי המניות, הנוסע לחופשה שם ימצא כביכול את המרגוע והאושר, המתגעגע לאיזה עבר טוב יותר ("ארץ ישראל הישנה והטובה") או לעתיד טוב יותר ("יש עתיד"), הצופה בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע (גם ה"ריאליסטיים" שבהם הם כמובן פנטזיה, בסגנון "דמוי מציאות"), אספן האמנות, חובב המוזיאונים, חובב הספרות, מעריצי הזמרות והלהקות, צופי החדשות, מחליף המכוניות, ההיסטוריון של הספרות, חובב המסעדות (הוא אוכל פנטזיה של "איטליה", לא חומרי גלם של לזניה), חובבת האופנה, צוברי הכסף והרכוש, היודעים בדיוק את רצון האל ואת האסטרטגיה שלו, תולי התקוות בפוסטר גדול של המועמד החדש, המתאהבים הבוראים בדמיונם בת-בן זוג "מושלמים" — וגם המדינאים המתוארים לעיל).

הרגעים האלה הולכים ונעשים נדירים בגלריות ובמוזיאונים – רגעים של עצירה נדהמת, כמו מול חיית טרף בג'ונגל, ובאותה דריכוּת וחשיבות. לפעמים התגובה דומה למפגש באיזו טעות, בדבר שלא אמור היה להיות שם ובכל זאת עיניך הרואות. בגלריה הקטנה נולובז ב"קריית המלאכה" (אגב, אם תורשה לי התפרצות רגעית: איזה מתחם דוחה כמקום לאמנות!) הגעתי במקרה לתערוכה של שלמה כץ (1992-1937), אמן שלא שמעתי את שמו עד היום. לא התרשמתי מכל הציורים באותה מידה, אבל אחד מהם, המובא כאן, נפלא בעיניי. הסגנון מזכיר מיניאטורות פרסיות והודיות אך גם רנסנס מוקדם (דוצ'ו וג'וטו גם יחד) ואפילו אמנות יוונית ארכאית. בציור שלפניכם, ששכחתי לרשום לעצמי מה כותרתו, נראה שאב מביא את בתו למחזר או חתן. ה"שיחה" בין כובעו של האב והקשת שמעל ראשו של המחזר היא נפלאה, ורומזת יפה כל כך לניגוד שיש בו גם השלמה בין שני הגברים, הדומים זה לזה, כמעט כהשתקפות הדדית. הנערה שולחת יד אל ענף המושט אליה מן המחזר – מחווה הדדית כה עדינה, והאב אוחז באפסר הסוס, וגם זאת הסטה מבריקה של העולם הפנימי, של האֵרוס.

העצים נפלאים. הם אינם מנסים להיות דמויי טבע. הם שטוחים ודקורטיביים אבל רשרושם נשמע בתוך כל הזהב הזה. לצערי אני כותב על התערוכה ביום נעילתה. זה ציור הראוי לאוסף הקבע של מוזיאון ישראל.

רגע שני השבוע, במוזיאון ישראל הנ"ל, היה לי מול תערוכה קטנה של מטבעות דווקא. מוזיאון ישראל הוא אחד המרחבים האהובים עלי בישראל. הסיבה העיקרית היא מבנהו המבוכי. אני בא בשעריו כבר 30 שנה ועדיין איני מבין בדיוק איך החללים מתחברים זה לזה. במוזיאון למבוך הזה יש ערך, מפני שאתה מוצא את עצמך גולש בין זמנים, סגנונות, ארצות, אמנים, כריכים (הכריך הטבעוני של משק עפאים – גזר מבושל וכרוב כבוש – הוא אחת מיצירות המופת הקטנות של המוזיאון) ותערוכות. בניגוד למוזיאון תל אביב, למוזיאון ישראל יש עומק זמן – פרהיסטוריה, אבני יד, קרני שור בר, מגילות מדבר יהודה, לצד אמנות חדשה ובת זמננו.

באתי לתערוכות אחרות: התערוכה "זו ילדותי הקדומה" (נא לכבות את הסאונד המעצבן של האנימציה!) מציגה שפע פנטסטי של פריטי ילדות עתיקים, מלוח כתיבה ביזנטי ועד קרני צבי שנמצאו בקבר קדמון של נער – והדמיון מנסה לשווא להבין מדוע הקרניים שם, או תינוק קבור בכד (ממצא מזעזע שהתחבר אצלי לציור הנפלא בן ה-100 של נחום גוטמן, באותה קומה במוזיאון ישראל, "לפני הסער", ובו אדם וצאנו, כולם על סף בעתה, מתחת שמש של לילה, והוא מטלטל בידו כד של חושך), ועוד ועוד. גם תערוכת "דממה רועשת" ו"יופי רגעי" מלאות דברים נהדרים – דיאלוג בין לאוטה ועוּד, קולו של יצחק רבין במעין סרקופג מהדהד, ג'ון קייג' יושב בריואנג'י בקיוטו; ג'ון קייג' מנגן את יצירתו הדוממת 4:34 בפסנתר סגור, שילוב מבורך של של ציורים מסין ומיפן (בעיקר מאוסף יעקב פינס) עם אמנות אירופית… זה לא נגמר, כמו חלום ארוך, ניגר לאטו. צריך לבוא למוזיאון ישראל עם שק שינה וצידנית.

אבל הדבר המדהים ביותר שמצאתי היה דווקא בתערוכת המטבעות. מוצגים בין היתר מטבעות אירופאיים ועליהם (מה?!) השם המפורש של אלוהי ישראל. מתברר ששליטים פרוטסטנטיים, אחרי הרפורמציה במאה ה-16, רצו למתג מחדש את האל שבחסדו הם שולטים כביכול ולכאורה. תרגומי המילה העברית ללטינית ולשונות אחרות, ששימשו את הקתולים, הביאו אותם להשתמש במילה העברית דווקא. אני תוהה כמה מהסוחרים באירופה ידעו מה כתוב שם. החיבור של ההוויה האלוהית המופשטת עם מטבעות עוברים לסוחר הוא מצד אחד מתועב (השימוש באלוהים לצורכי כסף אינו זר כמובן גם לתרבותנו המקומית). ומצד שני יש בזה אולי הבנה מובלעת שהכסף הוא אכן אלוהות, כאז כן עתה. על כל פנים, הופעתו של השם המפורש על מטבעות מדנמרק, גרמניה וכדומה, הייתה עבורי הפתעה מוחלטת. ואודה שנתעורר בי רצון עז להשיג לעצמי מטבע אחד כזה, כמעין קמע.

***

[קרדיטים ופרטים בקישורים, לא רציתי להעמיס בטקסט]

***

שני שירים מאת יאנג ואן-לי (1206-1127)

בעקבות תרגום דיוויד הינטון מסינית

*

*

פרפר שחור מעל להבת מבער קטורת

אָכַל מֵהַפְּרָחִים לָגַם טַל כְּמוֹ יַיִן

עַתָּה עָטוּי גְּלִימוֹת גְּזוּרוֹת מֵעֲרָפֶל שָׁחֹר וּכְפוֹר אַרְגְּמָנִי

בָּא וְהוֹלֵךְ וּמְרַפְרֵף מַעְגָּלִים סְבִיב הַמְּבַעֵר

הוּא לֹא שִׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁרִי רֵיחַ כֹּה רַב

*

*

קִינַת צִיקָדוֹת בִּשְׁתֵּי גָּדוֹת – בִּלְתִּי נִסְבָּל

הִדְלַקְתִּי נֵר וְהַיָּגוֹן נָמוֹג לִכְדֵי דְּמָמָה לָגַמְתִּי יַיִן

מִי הַנִּמְצָא פֹּה בַּסִּירָה? חָשַׁבְתִּי שֶׁהָעֶצֶב הוּא שֶׁלִּי

אֲבָל עַתָּה נוֹתָר פֹּה רַק מִפְרָשׂ וּמִתַּמֵּר עֲשַׁן הַנֵּר

*

*

יאנג ואן-לי (1127־1206, סין)

שני שירים בעקבות תרגום חדש לאנגלית של דיוויד הינטון

***

סִירָה קַלָּה כְּמוֹ עָלֶה שָׁטִים יוֹרְדִים בְּפֶלֶג בְּמוֹרַד הָהָר

וְאָז בְּבַת אַחַת נִשְׁפָּךְ הַפֶּלֶג הַיְשֵׁר לִנְהַר הֲיַאנְגְּצֶה הַגָּדוֹל

פִּתְאוֹם הַכֹּל נִהְיֶה שָׁקֵט לְגַמְרֵי בִּדְמָמָה אִישׁ לֹא אוֹמֵר דָּבָר

רַק רַחַשׁ הַגַּלִּים              גַּלִּים     וְהַתְחָלָה שֶׁל גֶּשֶׁם

***

שְׁזִיפִים חֲמוּצִים לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם שִׁנַּיִם מְכֻסּוֹת פְּלוּמָה

עֲצֵי בָּנָנָה מְטִילִים יָרֹק עַל וִילוֹנוֹת מַלְמָלָה שֶׁל תְּכֵלֶת

יוֹם כֹּה אָרֹךְ נֵעוֹר מִתַּרְדֵּמַת הַצָּהֳרַיִם רֵיק מִמַּחֲשָׁבָה

כֻּלִּי שַׁלְוָה רוֹאֵה יֶלֶד תּוֹפֵס פְּרָחִים נוֹשְׁרִים מֵעֵץ הָעֲרָבָה

***

לפני שבועיים ישבתי בבית אריאלה בפגישה, ולרגע עבר מישהו בסמוך, והרמתי מבט להרף עין, והוא היה נדמה לי מוכּר, וחשבתי שזה ידידי ועמיתי אייל דותן, אבל הוא נראָה חולה מאוד, גון עורו צהוב. היססתי אם לקום ולגשת אליו ולשאול אותו מה קרה לו, והיות שלא הייתי בטוח שזה הוא, והוא כבר חלף ועבר על פניי, לא קמתי. לא רציתי להתנפל על אדם זר. אתמול, כשנודע לי בבהלה של ממש ממודעת אבל של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב שאייל נפטר בדמי ימיו – עוד לא בן שישים – הבנתי שאכן האיש החולה שראיתי בבית אריאלה היה הוא, ונעצבתי והתייסרתי שלא קמתי ולא ניגשתי לחבקו והחמצתי את פגישתנו האחרונה. היום, ב"שבעה", סיפרתי כל זאת לאלמנתו גוני, במעין התנצלות מאוחרת, אבל למרבה תדהמתי התברר שזה לא היה הוא, ולא יכול היה להיות הוא. הוא בוודאות לא היה שם באותו מועד. כלומר ראיתי כפיל חולה שלו בספרייה, מעין בשׂוֹרה מרה שלא ידעתי את פִּשרה אז, ובעצם עדיין אינני יודע.

אני חושב שאייל היה מתעניין מאוד בהתרחשות הזו.

על הקיר, מול שולחן העבודה שלו, ראיתי את השיר הזה נעוץ בלוח השעם. כתב אותו רוברט בליי ותרגם משה דור מן הספר הנפלא "אנשים כמונו" בהוצאת "קשב לשירה". צילמתי אותו לזכרו של אדם אלגנטי, לבבי וחכם.

מרי אוליבר

ציטוטים מתוך ספרי המסות Upstream ו- Blue Pastures

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

• אני קוראת ספרים באופן שאדם שוחה על מנת להציל את חייו. ככה גם כתבתי.
• דבר אחד בטוח – עבודה יצירתית דורשת נאמנות מלאה, כמו הנאמנות של המים לכוח הכבידה. אדם שמשׂרך את דרכו במרחבי הפרא של היצירה ואינו יודע זאת – ואינו מַפְנִים זאת – אבוד.
• האמן העובד, המתרכז, הוא מבוגר שמסרב להפרעות שלו לעצמו.
• מה שאי אפשר לדבּר עליו, על אודותיו אפשר לרמוז.
• "מי אתה?" הם קראו בקול, מקצה הכפר. "אני אחד מכם", קרא המשורר בתשובה. אף על פי שהוא היה לבוש כמו הרוח, אף על פי שהוא נראָה כמו מפּל.
• אף על פי שלא ראית אותם, יש ברבורים, ממש עכשיו, שנוקשים ומגיחים מתוך ביצה אל תוך אור השמש. הם יודעים מי הם.
• משהו לגמרי לא צפוי, כמו חתול נובח [רגעי השירה].
• יש מקום ביער שבו כַּלְבִּי הזריז ועז-הנפש מסתובב ומבקש לטפס אל זרועותיי.
• ה"אני" של השירה העכשווית הוא, על פי רוב, שיקוף של המשוררת. על כל פנים, לא נטעה הרבה ולא נפגע באף אחת אם נניח שכך הדבר. [לעומת זאת], ה"אני" בשירת העבר, כך הנחתי, לא היה כלל אדם בר-זיהוי. הוא רצה לגמרי להיעלם ולתת לי [=הקוראת] להפוך ל"אני" [של השיר]. חשבתי שמשימתי הייתה להיכנס אל השיר, להפוך לַדּוֹבֶרֶת דוברת בשיר, להפעיל מחדש את השיר כאילו הייתי מי שחוותה אותו. בשירה ההיא אף פעם לא הושקעה הביוגרפיה של המשורר במטרה למנוע מהקוראת השתתפות כזאת ובכך להשאיר אותה בתפקיד של קוראת גרידא. במילים פשוטות, שירים, כך חשבתי, לא היו על אודות המשוררים והמשוררות שכתבו אותם. הם היו על אודותיי, הקוראת.
• כשאני מבצעת את עבודתי כהלכה, אני נעלמת.
• הקול שמשוררת מעצבת הוא פחות משהו שהמשוררת יוצרת ויותר מה שיוצר את המשוררת.
• [על עריכה]. כתיבת הספר הזה הייתה כמו רחיצת כלב. עם כל סבב רחיצה הכלב נעשה מעט נקי יותר. ובכל זאת, יש רגע שבו יש סכנה שהכלב ייעשה נקי מדי ויאבּד את כלביותו לגמרי.

המחווה האנושית היומיומית נמצאת תמיד במרחק פעימת לב מן המופלא — [זכור] שבסופו של דבר אנו מחוללים דברים באמצעות מעשינו החורגים בהרבה מעבר להבנתנו או לכוונתנו; שלמעשים האנושיים הקטנים והרגילים שלנו, לכאורה, יש תוצאות שאין לשערן; שֶׁלמה שאנו עושים בעולם הזה יש משמעות כלשהי; שאיננו לא־כלום; ושמעשינו האנושיים היומיומיים ביותר, מעצם טבעם, פורמים את תפרי כוונתנו וגולשים, באופן משמעותי ורדיקלי, דרך הזמן והמרחב, ומשנים הכול… מעשינו, זעירים וחסרי חשיבות ככל שייראו לנו, רוויים משמעות ונודעת להם השפעה עצומה; והם משפיעים ללא הרף על הסיפור המתהווה של העולם, בין שאנו יודעים זאת ובין שלא.

במקום להרגיש חסר אונים וחסר ערך, עליך להשלים עם העובדה שכבן אנוש יש בך כוח אינסופי, ולקבל אחריות על הכוח העצום הזה. אפילו במעשינו הקטנים ביותר טמון פוטנציאל לשינוי גדול, לטוב או למוטב, ולאופן שבו כל אחד ואחת מאיתנו מתנהלים בעולם יש משמעות כלשהי. אתה רחוק מלהיות חסר אונים; למעשה, טמונה בך יכולת פעולה עצומה, מעוררת יראה. כך בכולנו. ובכל הכבוד, מוטלת עליך החובה לקום ולקבל אחריות על היכולת הזאת. זוהי חובתך הרגילה והדחופה ביותר.

בברייטון יש מקום לאוכל צמחוני שנקרא Infinity (אינסוף) והייתי אוכל שם לפעמים. בפעם הראשונה שיצאתי שוב לרשות הרבים אחרי ש[בְּני] ארתור מת, הלכתי לשם. עבדה שם אישה שתמיד הייתי נחמד אליה. לא החלפנו יותר מדברי נימוסין רגילים, אבל חיבבתי אותה. עמדתי בתור והיא שאלה אותי מה אני מבקש להזמין, וזה היה מעט מוזר, כי לא היה מצדה שום רמז לכך שמשהו קרה לי. היא התייחסה אליי כמו אל כל אדם אחר, בענייניות ובמקצועיות. היא נתנה לי את האוכל ושילמתי… אך כשהחזירה לי את העודף, היא לחצה את ידי. בכוונה רבה.

זה היה מעשה חסד שקט כל כך. מחווה פשוטה וברורה ביותר, שמשמעותה הייתה גדולה מכל מה שאנשים ניסו לומר לי במילים… משום שהלשון כושלת לנוכח אסון. באותו רגע היא ביקשה עבורי את הטוב ביותר. היה משהו מרגש באמת במעשה החמלה הפשוט והשותק הזה… לעולם לא אשכח אותו. בזמנים קשים אני חוזר לעיתים קרובות אל התחושה שהיא העניקה לי. בני אדם הם יצורים מופלאים, באמת. יצורים דקי הבחנה ועדינים כל כך.

---

הקטעים לקוחים מתשובה למכתב. מתורגם מתוך הקטעים המופיעים כאן. ראו שם הפנייה לספר שממנו הדברים לקוחים. תרגם לעברית דרור בורשטיין.

---

מאת מארי אוליבר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מתוך שירים חדשים ונבחרים, כרך 2

*

וּמָה אִם מֵאָה גַּבְתָּאִים וְרֻדֵּי-חָזֶה יָעוּפוּ בְּמַעְגָּלִים סְבִיב רֹאשֵׁךְ? מָה אִם

הַזָּמִיר יָבוֹא אִתָּךְ הַבַּיְתָה וְיִהְיֶה לָךְ לְיוֹעֵץ? מָה אִם

הַדְּבוֹרִים יְמַלְּאוּ דְּבַשׁ אֶת קִירוֹתַיִךְ וּלְבַקָּשָׁתֵךְ יְמַלְּאוּ

אֶת קַעֲרָתְךָ? מָה אִם הַנַּחַל יִגְלֹשׁ בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה מַמָּשׁ לְיַד חַלּוֹן חַדְרֵךְ וְתוּכְלִי לְהַאֲזִין

לִתְפִלּוֹתָיו הָאִטִּיּוֹת בְּעוֹדֵךְ נִרְדֶּמֶת? מָה אִם הַכּוֹכָבִים יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם, אוֹ יִתְרוֹצְצוּ

אָנֶה וָאָנָה מֵעַל לָעֲנָנִים? מָה אִם תְּצַיְּרִי עֵץ, וְהֶעָלִים

יָקִימוּ קוֹל רַחַשׁ, וְצִפּוֹר תָּשִׁיר בְּעַלִּיזוּת מֵהָעֲנָפִים הַמְּצֻיָּרִים? מָה אִם תִּרְאִי לְפֶתַע

שֶׁהַמַּיִם הַכְּסוּפִים נוֹצְצִים יוֹתֵר מִמַּטְבְּעוֹת כֶּסֶף? מָה אִם סוֹף-סוֹף תִּרְאִי

שֶׁהַחַמָּנִיּוֹת, הַפּוֹנוֹת לַשֶּׁמֶשׁ כָּל הַיּוֹם, כָּל יוֹם – מִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד, אֲבָל הֵן עוֹשׂוֹת זֹאת –

יְקָרוֹת יוֹתֵר, מַשְׁמָעוּתִיּוֹת יוֹתֵר מִזָּהָב?

*

כתבתי כאן לא מזמן על הקריאה המסעירה ביצירותיו של כריס וור. מכל הדברים הנפלאים שמצאתי אצלו, בסיפור ובציור, אחד המדהימים היה סילבוס (מונח שמשמעו "רשימה") לקורס שהוא לימד לפני עשור במכון לאמנות בשיקגו. שם הקורס: "קומיקס, ישירוּת רגשית וספק עצמי". הוא מודפס בסוף הספר גדול הממדים Monograph. כאן מובא עמוד אחד.

אפילו הז'אנר הבירוקרטי היבש הזה, סילבוס לאוניברסיטה, דומיין על ידו מחדש. אדם שמסוגל להמציא לגמרי מחדש את המסמך היבש ביותר מסוגל כנראה לראות מחדש ולחשוב מחדש על כל דבר. וזה אכן כך.

לדוגמה, הוא חושב מחדש בכך ששֵם המורה (שמו שלו), הפרט הטכני הזה, הופך אצלו לדיוקן עצמי קריקטורי של המורה! הסילבוס חותר תחת סמכות המורה אבל בד בבד גם מאשרר אותה, כי הסמכות של אמן קומיקס נובעת בדיוק מיכולתו ליצור קריקטורה כזו באופן עקבי ומשכנע. במילים אחרות, כבר הסילבוס הוא שיעור, הוא עניין לדון בו, לא מבוא גרידא למשהו אחר אלא התרחשות יצירתית.

כמובן, אפילו הצבעוניות של הסילבוס והעיצוב שלו חשובים. הם מלמדים את הסטודנטים להרחיב את גבולות אמנותם ככל האפשר, לצבוע גם את מה שאמור היה להיות משעמם, טכני, אמצעי למטרה, אפור. זה שיעור גדול.

הוא מזכיר, כנהוג, את חדר הלימוד והבניין שבו יתקיים הקורס, אבל אומר גם מי תכנן את הבניין ומעיר על חוסר האנושיות של הארכיטקטורה שלו. מספר החדר-בניין אינו פרט סתמי.

והוא אומר, כבר בסילבוס: "זמנכם עלי אדמות מוגבל". לכן בקורס אתם תכתבו על הדבר הכי חשוב לכם בחיים כרגע. כתבו-ציירו את הדבר שהייתם כותבים-מציירים אילו זה היה הדבר האחרון שלכם, נכון להיום.

ועוד ועוד. אנשים שמכינים סילבוס לקורסים, שנה אחר שנה, יבינו כמה כל זה גאוני – כמו לכתוב מתכון לקרקר כוסמת כאופרה.

---

לראיון עם כריס וור, אחד מני רבים.

---