הערה בעניין העולם

"הסימנית הסינית הרגילה לתיאור נוכחוּת (יֵשׁוּת), 有, התפתחה מצורות תמונתיות עתיקות ומפורשות יותר, כמו זו המופיעה למעלה. בסימנית העתיקה הזו שני המרכיבים הציוריים (צד ימין ושמאל) מוחלפים, והיא מציגה יד (מימין) מכסה את הירח (משמאל) ויוצרת ליקוי […]. אין הסבר לשאלה איך הסימנית הזאת התחילה לייצג "יֵשׁוּת", אבל מה יכול להיות מסתורי באופן מדהים יותר מעצם היֵשׁוּת, מהעובדה שהיא קיימת, שיש משהו ולא שום דבר? לאורך היום, שנה אחר שנה, היֵשׁוּת הזאת ממלאת את תודעותינו העמוקות כמראָה, לוחשת את כל שתיקותיה דרכנו, מחליפה 'משמעות' ו'מחשבות' ביופי היסודי שאין לו משמעות, בבהירות של ריבוא הדברים; וקל להתעלם ממנה".

מתוך הספר הטרי של דיוויד הינטון:

David Hinton, China Root: Taoism, Ch’an, and Original Zen, Shambhala, 2020, p. 68.

[כלומר: המקור לסימנית הסינית המציינת את קיום הדברים המסוימים במובן הכי פשוט היא יד שמסתירה ירח; במילים אחרות, הסימנית ל"קיום" או ל"יֵשות" (הינטון בחר לתרגם Presence, אולי "הוויה" בעברית) מקורה בסימנית של אור מוסתר, של כיסוי. מאחורי הסימנית עומדת התפיסה כי 'קיום' ו'מסתורין' הן בעצם מילים נרדפות. ומעניין שגם בעברית המילה "עוֹלָם" ו"עָלוּם" קרובות, ויש הסבורים – כך ע"פ מילון אבן שושן והמילון האטימולוגי של קליין, ערך "עולם", שהמילה 'עולם' ממש נגזרת מהשורש 'עלם', הקשור ל'נעלם', כמו בסינית!).

[הערה: בלשון המקרא המילה עולם במובן של World מופיעה כנראה רק פעם אחת, בקהלת ג, יא: "גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם". בלשון חז"ל אנו מוצאים כבר "בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם" (אבות ה, א) וכיו"ב].

הבורג של המלאך

חיפושית הרקולס, קרדיט: Didier Descouens
חיפושית הרקולס, קרדיט: Didier Descouens

[הערות בתערוכת יעקב דורצ'ין, גלריה גורדון]

התגובה הראשונה: החשש שזה ייפול עלייך ויהרוג אותך. החשש להימחץ. אחר כך אני חושב שהברזל הכבד כאן רק ממחיש את התגובה מול כל יצירת אמנות משמעותית. הן יש גם ספרים במשקל מאתיים גרם שנפלו עליך ככה.

ליעקב דורצ'ין יש עניין מסוים בחיפושיות. איני בקי בתולדות הכתיבה על עבודתו, ולא אתפלא אם מישהו כבר כתב זאת: יש לא מעט פסלים שלו שנענים לצורה הבסיסית של סדרת החיפושיות – כנפי חפיה עליונות נוקשות שחוֹפות על כנפיים קרומיות עדינות ומעוף. בתערוכה הזאת יש כמה פסלים כאלה, והבולט בהם הוא "מוצָא אל הים" (כשם שיר וספר של מאיר ויזלטיר): גליל גבוה פעור לאורכו, שמתגלים בתוכו "קישקעס" של שרשרת כבדה ועוגן בְּקָצֶהָ. הצל המוטל מהפסל על הקיר מאחוריו הוא צל חלק של גליל; בִּפנים השרשרת כבר מנבאת את סערת הים, מטולטלת. החוץ חלק ושותק, הפְּנים מסובך, סוער. ואיזו הברקה – עוגן שאינו נענה לחוקי הכובד, עוגן מרחף.

מה העניין בחיפושית? הקיום ביחד, ביצור אחד, של המעטפת והרוך. של הכובד והחסד/המעוף. עדינות משוריינת. זאת ההצעה כאן.

בכלל, יש כמה חיפושיות שיכולות להסביר את הצורניות של כמה מהפסלים האלה – "קרניים", זיזים, משטחים.

"חיפושית" אחרת: "ים אנכי". מין נרתיק גלילי ובו גלים מברזל. קח אותו באשר תלך; באר מֵי ים.

מלאך על "בורג" (עבה מאוד, כנראה של קידוחי קרקע). אם למלאך יש בורג, הוא יכול – כמו העוגן – לעלות מעט. להתעלוֹת, גם אם לא בריחוף. גם לקדוח את עצמו למטה. יש חיפושיות שכנפי החפייה שלהן לא נפתחות, והמלאך הזה הוא חיפושית כזו, אטוּם. את סגירותו מאזנים החורים (עיניים? "[…] וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן", יחזקאל א, יח) המנמרים אותו.

הבורג הזה הוא אולי האבזר המסמל יותר מכל את עבודתו של דורצ'ין (ואולי אפשר להרחיב כאן לאמנות באשר היא): הוא ה"בורג במכונה", פשוטו כמשמעו, שמאפשר למנגנון גדול וכבד לעלות מתוך עצמו, לחיות. שוב, גם שיר באורך חמש שורות הוא יצור די כבד אם אין לו הבורג הזה שייתן לו את העילוי או דווקא את הכובד המודגש.

גם כותרות הפסלים עובדות כמו הבורג הזה: נותנות דחיפה קטנה, סיבוב או הידוק, מרתכות את הדמיון והחומר. אומרים לנו "מלאך" או "ים" וכבר הברזל משמיע מוזיקה. (ניסיתם פעם להרים פסנתר על הגב? להעלות אותו שלוש קומות בעודכם מזמזמים אלגרטו של שוברט?)

יעקב דורצ'ין, 2020, שלכת. ברזל

נמצא כאן אחד הפסלים היפים ביותר של דורצ'ין מאז ומעולם, יצירת מופת, מעשה צורפות בברזל: "שלכת". המטפורה היא ברזל בשלכת. וחלודה היא אכן שלכת של המתכת. החומר של הפסל הזה הוא כנפי החפייה, והאוויר והכיפופים שבין הכנפיים-עלים הוא המקנה את המעוף המפתיע – דבוקת העלים (בגודל של עלי בננה) מסתחררת ונגרפת ברוח.

ואולי כל העניין הוא להרים את הכובד. שהברזל יהיה עלה – והכמישה תהיה חלודה – ושהעלה יהיה עלה מת דווקא – ושהמת ינוע – ושהתנועה תהיה קלה, שְׂמֵחָה.

[זיכרון מיד שנייה: הוריי סיפרו לי שבילדותי (גיל שלוש בערך?) הייתי נעמד ליד המזרקה (או אדנית בטון?) בגן המלך בנתניה ומעמיד פנים שאני מרים אותה תוך שאני אומר "כבד! כבד!".]

וגם כאן מפתה לומר שאין זה רק עניין של הפסלים האלה אלא של האמנות בכלל ואולי של החיים. כובד מרחף – הרי הרקיע מלא דברים כאלה. הירח, למשל (קרום הירח מורכב מ-9% ברזל, שלא לדבר על הליבה שלו שכנראה אף היא בעיקר ברזל). כלומר, הפסלים האלה מחקים משהו בסיסי מאוד, ואולי הכי בסיסי, בעולם, בלי לחקות את צורות העולם החיצוני. ריאליזם של כוחות ועקרונות, לא של עור, פני שטח.

חיפושית נחושתית במעוף. כנפיים קרומיות פרושות מתחת כנפי חפיה על הגב.

ריסים

"[בָּכוֹ תִבְכֶּה] בַּלַּיְלָה" (איכה א, ב), שכּל הבוכה בלילה קולו נשמע. דבר אחר, "בַּלַּיְלָה" שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכין עמו. דבר אחר, "בַּלַּיְלָה", שכּל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו. מעשה באשה אחת, שכנתו של רבן גמליאל, שמת בנה והיתה בוכה עליו בלילה. שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו. למחר הכירו בו תלמידיו והוציאוה משכונתו.

(סנהדרין קד, ע"ב)

הדיון מתחיל מהקשר פסוקי החורבן של מגילת איכה, אבל מיד עובר לכמה קביעות כלליות ואנושיות על ייחודו של הבכי האנושי בלילה. ראשית, בלילה (אפילו בימינו המודרניים) יש פחות רעש ושומעים כל קול טוב יותר. שנית, הבכי בלילה כמו ממלא את העולם ונוצרת זיקה בין הדמעות והכוכבים. שלישית, הבכי, אולי בגלל היותו קול המנסר את הדממה ומרעיד את הכוכבים, משפיע גם על השכנים או העוברים ליד הבית.

ואז, כמו בשבירה חדה של ההגה, הגמרא עוברת לסיפור. לכאורה הסיפור הוא רק דוגמה להכללות האמפתיות על הבכי שנאמרו ברישא, אבל לא כך הוא.

היו מספר אישים בשם רבן גמליאל, אבל כנראה הכוונה לראשון והידוע שבהם, שחי סביב שנת 100 לספירה והיה עד לחורבן בית שני. המתואר כאן עולה בקנה אחד עם המסופר עליו במשנה במסכת ברכות (ב, ו). מסופר כי  הוא "רָחַץ [ב]לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ? אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִשְׁאָר כָּל אָדָם; אִסְטְנִיס אָנִי".

אִסטניס פירושו רגיש, חיישן (נגזר ממילה יוונית שהוראתה "חלש"). הוא שומע את השכנה בוכָה ובוכה יחד איתה וליתר דיוק – עליה. "כנגדה" כאן משמעו כנראה "עליה", כמו בהגדה של פסח, "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה". הבכי שלה עצמו, אולי בלי קשר למה שגרם לו, הוא הגורם לבכיו של רבן גמליאל.

אני מנחש – אם המתואר במשנה ברכות קדם כרונולוגית למתואר בסנהדרין – שיש קשר בין תגובתו הנרגשת לבכי האישה ולאובדן רעייתו-שלו. אבל גם אם זה לא כך, הוא יושב בלילה ובוכה על בכי של אישה זרה.

בלשון הגזמה, ואולי לא, מתואר כי ריסי עיניו נושרים. הבכי מותיר בו סימן. התלמידים באים בבוקר, ומבינים מה קרה בלי לשאול. מהיעדר הריסים ואולי ממראהו הכללי הם "הכירו בו". הפתרון ברוטלי ומדהים – הם פשוט מסלקים את האישה הבוכה, את האֵם השכולה, כדי שלא תפריע לרבם.

ואז הסיפור נקטע, כמו בעריפת ראש. אנו יודעים מה עשו התלמידים. איננו יודעים מה עלה בגורלה של האישה. יש לשער שבכייה לא פסק כתוצאה מהפינוי שנגזר עליה, ללא כל דיון או פיצוי. לפחות אין כל תיאור כזה.

הסיפור גם לא מדווח על תגובתו של המנהיג הרוחני העליון של התקופה למה שקרה. לכאורה לא ייתכן שאדם כה רגיש יאפשר את זה; שרגישות עילאית תהפוך לחוסר רגישות. אבל שתיקת הסיפור רועמת. היה אפשר בקלות לציין כי נזף בהם, או ציווה עליהם להחזירה, ולפחות שהצטער. לא. עיקר הסיפור הוא בדממה שבאה אחריו: דמו לרגע את הלילה הבא. הוא יושב בחדרו ושומע את השקט. הבכי לא פסק, רק הועתק למקום אחר, הורחק. עדיין יש מעליו כוכבים, כמתואר ברישא.

את הדממה האלימה הזאת הסיפור יוצר ומעמיד מולנו. הסיפור מפנה את השכנה ומעלים אותה כמו שעושים התלמידים.

מעניינת גם גרסה אחרת של הסיפור, שנראית מאוחרת קצת יותר, שמופיעה במדרש.

"בַּלַּיְלָה", לָמָּה בַּלַּיְלָה, לְפִי שֶׁאֵין קוֹל הוֹלֵךְ אֶלָּא בַּלַּיְלָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בַּלַּיְלָה. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ: לַיְלָה מוֹשֵׁךְ עִמָּהּ קִינָה. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה לָהּ בֶּן תִּשְׁחֹרֶת וָמֵת, וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלַּיְלָה, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ וְהָיָה נִזְכָּר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה בּוֹכֶה עִמָּהּ עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ בּוֹ תַּלְמִידָיו, עָמְדוּ וּפִנּוּ אוֹתָהּ מִשְׁכוּנָתוֹ.

(איכה רבה, א: כד)

יש כמה הבדלים בין הנוסחים, אבל ההבדל העיקרי הוא התוספת שמסבירה את בכיו של רבן גמליאל. לפי המדרש, הבכי אינו תגובה אנושית ישירה לבכי של האמא, אלא יש לו הצדקה "לאומית": הבכי של האישה רק מזכיר לרבנו את חורבן בית המקדש. הגורם לבכיו הוא החורבן הכללי, לא האישה המסוימת.

זה הבדל גדול בתיאור של גיבור הסיפור. הקטע בתלמוד מתאר אדם שמגיב לאישה שאותה אולי הוא לא רואה ואולי אינו יודע אף מה הסיבה לבכייה. הקטע השני מחבר את הסיפור טוב יותר לפסוקי החורבן מ"איכה", אבל נוטל את הייחוד האנושי מהדמות. כי על חורבן הבית כל אחד יכול לבכות. על חורבן חייה של אישה זרה – מי יבכה?

לאונרדו (?), 1506-08, La Scapigliata, הגלריה הלאומית, פארמה

למה לכתוב / לקרוא ספרות / עברית?

[סקיצה שכתבתי לקראת שיחת זום שהתקיימה הערב לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים]

 

ישנה חִיוּת, כוח חיים, פעימה, המתורגמים דרכךְ לכדי מעשה; והיות שרק אחת כמוךְ תחיה בכל הזמנים, הביטוי הזה ייחודי. אם את חוסמת אותו, הוא לעולם לא יתקיים באופן אחר – והוא יֹאבַד. הוא לא יהיה בָּעוֹלָם.

אין זה עניינךְ לקבוע כמה הביטוי הזה מוצלח ולא להשוות אותו לביטויים אחרים. עניינךְ הוא לקיים אותו אצלך באופן ברור וישיר; להשאיר את הערוץ פתוח. את אפילו לא חייבת להאמין בעצמך או בעבודתך. את רק צריכה להיות קַשּׁוּבָה ומוּדעת לדחפים שמְניעים אותך.

שִמרי את הערוץ פתוח. אף אמן אינו מרוצה. אין בו אף פעם כל שביעות רצון. רק אי-נחת יש, והיא מוזרה ונשגבה, אי-נחת ברוכה, שגורמת לנו להמשיך ולהתקדם, עושה אותנו חיים יותר מהאחרים.

 (מרתה גרהם, רקדנית וכוראוגרפית, 1894–1991, תרגום ד"ב).

1. למה לכתוב ספרות?

האם נוכל להסכים לקבל את דבריה של מרתה גרהם בתור בסיס? ולכל הפחות את הפסקה הראשונה? יש איזה כוח חיים בעולם. אנחנו יודעים שהוא נמצא בנו (משהו מצמיח את הציפורניים, מפעים את הלב), אבל קל לראות שהוא נמצא גם ביצורים אחרים, וגם בצמחים. אולי אנו יכולים אף לחוש שהוא נמצא בכל מקום, לא רק בגופים של בני אדם ובעלי חיים וצמחים, אלא גם בדומם (יש סערת אטוֹמים בתוך כל אבן), באוויר (והאוויר הוא חלק מיכולתנו לחיות), ובכוכבים וביניהם, וכו'.

הנה אנו כאן, חיים. החיים האלה, שמופיעים בעולם מקבלים צורות שונות ב"נקודות" שונות במקום ובזמן. כל אדם חי אחרת מאדם אחר בכל רגע נתון.

גרהם אומרת דבר מובן מאליו, אבל חשוב. האופן שבו אתה חי הוא חד-פעמי, ייחודי. אף אחד לא יכול לחיות את החיים שלך, ואתה לא יכול לחיות את החיים של אף אחד אחר (לכן קִנאה היא מופרכת). קיומך הוא מאורע חד-פעמי ביקום שמתקיים ביליוני שנה.

כלומר: אין דבר יותר בלתי אפשרי מאשר "שידור חוזר" של חיים. גם אם ישכפלו אדם גנטית לא יהיו לו החיים של האדם המקורי. הוא יתפוס מרחבים אחרים.

כתיבה היא דרך לביטוי החד-פעמיות (הנדירה עד תבהלה) הזאת. הביטוי כולל את התכנים של מה שאתה כותב, הצורה, הסגנון, ההימנעויות, הכול. גם כשאתה לא כותב על עצמך אלא על, נגיד, על פרפר. זה תמיד יהיה "אני כותב על X". איקס יכול להשתנות.

מובן שיש דרכי ביטוי אחרות. בריקוד, במוזיקה, בציור, בנגרות, בבנייה, בבישול, בסיעוד. אבל יש אנשים שמסיבה כלשהי יודעים להשתמש במילים טוב יותר מאשר בכינור, במכחול או באזמל מנתחים. למה זה ככה, זאת חידה. אבל זה ככה.

על כל פנים, אם מישהו מוצא את עצמו מיומן בכתיבת מילים יותר מאשר בנגינה בכינור, הגיוני יותר שיתבטא במילים ולא בנגינה. מדוע? כי הוא רוצה לבטא את עצמו באופן מדויק. מי שלא מצטיין בנגינה בכינור לא יוכל להביע את קיומו במדויק באמצעות נגינת כינור.

למה לכתוב ספרות? צריך לשם כך להגדיר ספרות. לצורך הדיון נאמר שהספרות היא אוסף צורות דיבור המנסות לבטא במדויק את החשוב שבקיומנו.

ואולי ה״יפה״ הוא פשוט שם נרדף לדיוק הזה.

ספרות היא מגוון צורות דיבור; הנושאים והתכנים לא מגדירים את הספרות. יש שירים על פרעושים ושירים על קיסרים, ואלו ואלו – יכולים להיות ספרות.

אין חובה להתבטא (=לבטא את הקיום; זה לא ביטוי "אישי" במובן שאותו מספרים לפסיכולוג), אבל לפעמים יש צורך. ואכן, היו נשים ואנשים, מזה עשרות אלפי שנים (ציורי מערות), ואולי מיליוני שנים (אבני-יד שנראות יפות מעבר לצורך השימושי), שחשו דחף פנימי, אולי לא מוסבר אבל חזק, לבטא את קיומם, את "עולמם", כלומר את היותם בעולם.

הצורך הזה עולה ורוצה להיות, כמו שפרי רוצה לעלות מתוך העץ. כמו שכוכב רוצה לשרוף את עצמו. כמו שענן רוצה להגשים. לרצון האישי יש רק חלק קטן בזה. היקום כולו "עוסק" ביצירה של חיים, כל הזמן. לכן יצירה היא הדבר הטבעי ביותר.

כתיבת ספרות היא הדרך להביע במילים את החשוב שבקיומנו החד-פעמי באופן הכי מדויק שאפשר.

 

2. למה ללמוד ספרות?

לימוד הספרות (שאינו אלא קריאה מעמיקה ומסודרת) הוא הדרך לפגוש מגוון קיומים חד-פעמיים כאלה, שהתגשמו והתבטאו בצורות מדויקות במיוחד; לחבר את מה שגרהם קוראת לו "הערוץ" שלך לערוצים של אחרים, לתת להם להרחיב את הערוץ שלך, ולגוון את סוגי המים שזורמים בו.

מורי הספרות מקדישים את זמנם לאיתור צורות הקיום האלה, לשימורן מפני השִכחה ולהסברתן. לא כדאי לשכוח אותן מפני שהן יכולות להשתלב בקיום שלך, כקורא, ולשפר אותו; יצירת ספרות שנשכחה דומה לנוסחה לתרופה או למתכון לעוגה שיאבדו. חוקרי הספרות משמרים את צורות הקיום האלה ובכך משאירים אותן בחיים ומנסים להראות מה אפשר לעשות איתן עכשיו, ועכשיו, ועכשיו – לאורך השנים. חוקר הספרות אומר: פגשתי בצורת הקיום הזאת, והיא עשתה לי משהו שאני רוצה להסביר לעצמי, ואולי גם לכם.

3. למה ספרות עברית?

ללימוד הספרות העברית דווקא (בעבור דוברי עברית, כמובן) יש יתרון מכריע על פני לימוד כל ספרות בשפה אחרת, מפני שרק בשפת המקור אפשר לכתוב קיום ולקלוט קיום-כתוב בצורה מדויקת, או קרובה לכך. למשל, רק קוראי עברית יכולים להבין את הדקויות שבצירוף "בְּרֵאשִׁית בָּרָא". להבחין במוזרות הדקדוקית – בְּראשית היא צורת נסמך וחסר משהו בצירוף (אנו אמורים לשאול, למקרא הניקוד הזה, "בראשית מה"?), היה צריך להיות שם משהו כמו "בראשית הזמן"; לראות את "ברא" מוכל בתוך "ברא-שית"; להבחין שהמקרא נפתח דווקא באות השנייה בא"ב, ועוד.

כולנו יודעים שחשוב גם איך אדם מדבר, לא רק המסר שלו. מי שכתב את הפסוק ביטא אותו באופן מסוים, ואת האופן המסוים הזה רק דוברי עברית יכולים לשמוע ולהבין (כולל להבין מה הם אינם מבינים; תרגום שולל גם את היכולת הזאת לפעמים).

פאול קלה
[פול קלה]

החור בשחור

IMG-0290.JPG

אתמול בלילה המוקדם, בשמי הקיץ, בדרום, ראיתי קשת קטנה של גרמי שמים. בלט מכולם הירח, כמעט מלא, לקראת אמצע אב. הם הסתדרו במעין קשת שעולה ימינה (מערבה). מהנמוך לגבוה: הירח, שבתאי, פלוטו, צדק, ואחד מכוכבי הקבוצה קַשָת, כנראה קאוס אוסטרליס, שהוא הבהיר בכוכביה. חיוור למראה, הוא מאיר בעוצמה של פי 300 מהשמש.

את פלוטו כמובן איני רואה בעין, אבל האפליקציה Sky View מספרת לי שגם הוא שם, מציץ בין שני הענקים. קטן, רחוק אף יותר מהם, קפוא, כמו עץ בשולי היער שכבר לא ברור אם הוא חלק מהיער או חלק מהמרחב הריק שמשתרע מאחוריו.

גם טלסקופ חלל נמצא שם, OAO2, שהוּרם לשם ב-1968. למיטב ידיעתי הוא לא פעיל מזמן. עין כבויה סובבת, עיוורת, גבוהה. גם הוא אינו נראה בעין.

עוד דבר שאינו נראה אבל נמצא שם הוא מרכז הגלקסיה. קרוב מאוד לקצה החץ שבתמונה. מרכז הגלקסיה זה עניין רציני. אמנם יש גלקסיות רבות, אבל לבּנו פועם בשביל החלב.

משונה שוויון הנפש שבו אדם יכול להתבונן בנקודה שמסביבה נעות 200 מיליארד שמשות, שמוֹטת כנפיה כ-100,000 שנות אור. נקודה שהיא ככל הנראה חור שחור, שמסתו כמו כמה עשרות מיליוני שמשות דחוסות במרחב מצומצם למדי. אי אפשר לראות חור שחור. אבל אפשר לכיוון את העיניים אל המקום שבו הוא נמצא, ולנסות לחוש את התנועה הסיבובית האטית ואת הקו הישר, מעין לאַיִן.

אפשר להבין את הרצון האנושי למצוא מרכז, ציר. הוא יכול להסביר את התיאור היפה בספר דניאל (ו, יא) המתאר חלון פתוח בבבל שפונה לירושלים ומשמש לו לתפילת יחיד. בתרגום מארמית: "וְדָנִיֵּאל […] נִכְנַס לְבֵיתוֹ, וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לוֹ בַּעֲלִיָּתוֹ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, וּזְמַנִּים שְׁלשָׁה בַּיּוֹם הוּא כוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, וּמִתְפַּלֵּל וּמוֹדֶה לִפְנֵי אֱלֹהָיו…". או את המנהג לסובב את האבן השחורה במכה אצל המוסלמים, שמתרחש עכשיו.

יש כנראה צורך אנושי למצוא מרכז, לפנות למשהו קבוע שנמצא תמיד הגם שכל השאר מסתובב סביב בלא הפסקה. במיוחד בימים של אובדן ודאויות. מי שמוצא את המרכז הזה במונומנטים דתיים כמו עיר, מקדש או אבן – סגר לעצמו את הפינה הזאת. מרכז שאפשר לנסוע אליו ולהיות בקרבתו בוודאי מקנה תחושת אושר והגשמה לעולי הרגל.

הקפת הכעבה במכה, אתמול. EP (מעיתון "הארץ")
הקפת הכעבה במכה, אתמול. EP (מעיתון "הארץ")

אבל למי שהאפשרות הזאת אינה מתאימה, אני מציע ללמוד לאתֵר את מרכז הגלקסיה. זה לא קשה. הקשת הדרום-מזרחית תצביע לשם. או האפליקציה.

נכון, זה לא מרכז היקום, אבל ליקום אין מרכז. אולי זה הדבר הכי גרנדיוזי שאדם יכול לכנותו "מרכז" (לצד המרכז ה"פרטי" שבתוכֵנוּ), לכן כדאי להכירו.

אין מה להגיד לו. זהו החור השחור השקט בתקליט שמאפשר את הסיבוב ואת המוזיקה והדיבור. אבל אפשר לחבר את הדממה שלנו לדממה שלו. ואולי אפילו לְעָרוֹת מדי פעם טיפה מדממתו אל תּוֹכֵנוּ.

Milky_Way_2005.jpg
הדמייה של גלקסיית שביל החלב. קרדיט: R. Hurt, NASA/JPL

 

 

על שירת האדם ושירת המלאכים

יעקב והמלאך אפשטיין.jpg
ג'ייקוב [יעקב] אפשטיין, 1941, יעקב והמלאך, בַּהַט, גובה 2.1 מטר, מוזיאון טייט, לונדון
במסכת חולין (צא ע"ב) אנו מוצאים תיאור מפתיע הנוגע לשירת המלאכים והאדם. מובן שאין הכוונה לשירה במובן של ספרי השירה שלנו, אבל גם משוררים בימינו יכולים אולי ללמוד כאן משהו, על דרך ההקבלה. וכך אנו קוראים:

חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום. ואמרי לה [=ויש אומרים] פעם אחת בשבת [=בשבוע], ואמרי לה פעם אחת בחודש, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע [=שבע שנים], ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת בָּעולם.

זהו קטע מפתיע מפני שבדמיון הקולקטיבי המלאכים אומרים שירה כל הזמן, ולפחות בתדירות יומיומית. והנה, הקטע מביא דעות המתחרות זו בזו במיעוט התדירות שבה אומרים המלאכים שירה, מפעם ביום, לפעם בשבוע וכן הלאה, עד לדעה המרעישה שאומרת שהם אומרים שירה "פעם אחת בעולם". הכוונה היא לפעם אחד בחייהם (אפשר לדבר על חיי מלאכים?), אבל הלשון יותר מהדהדת. "פעם אחת בעולם", כאילו פעם אחת אומרים גם מבחינת היקום, לא רק מבחינת זמנם ה"פרטי". כך בְּתרגום לאנגלית של התלמוד: פעם אחת בכל ה-history of the world. הייתי מתרגם cosmos.

זמן המלאכים בקטע שואף לאינסוף, וקיום השירה הופך מרגע לרגע ליותר ויותר נדיר. הוא עובר בתנופה אחת מהתדיר לחד-פעמי; הוא עובר מדימוי שגור של מלאכים ש"דופקים כרטיס" כל יום ו"עובדים" בשירה לדימוי מרעיש של מלאכים שאומרים שיר אחד ויחיד, ברגע אחד ויחיד, "פעם אחת בעולם".

לכאורה הקטע מבחין הבחנה חותכת בין אדם למלאך. לגבי אדם יש ודאות שיכול לומר שירה "בכל שעה", אך לגבי מלאך אין ודאות. אבל נראה לי שזה רק למראית עין. ברור שאי אפשר לקרוא את "ישראל אומרים שירה בכל שעה" כמשפט שקובע עובדה. ולכן מפרשים שהאדם (אגב, אני דורש "ישראל" כ"אדם") יכול לומר שירה בכל שעה.

אם כך, אין הבדל גדול בין האדם והמלאכים. גם האדם רק יכול לומר שירה בכל שעה, אך בפועל ייתכן שאומר שירה פעם בְּ-, ויתכן שאף "פעם אחת בעולם".

ההבדל הוא שהמלאכים אומרים את שירתם מכוח לוח זמנים קבוע ולא באופן ספונטני. ועולה מהקטע כי הם יודעים מראש מהו מועדם. כך נאמר כמה שורות לפני הברייתא (משנה חיצונית) שבה אנו עוסקים, קטע נפלא כשלעצמו:

"וַיֹּאמֶר  [המלאך ליעקב] שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כז). אמר לו [יעקב:] גנב אתה או קוביוסטוס [=מהמר לא חוקי] אתה, שמתיירא מן השחר?! אמר לו: מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה – עד עכשיו.

לנו אין לוח זמנים לשירה. שלא כמו המלאך, איננו יודעים אם השחר שעולה הוא הזמן המיועד לנו לעזוב הכול, הכול, את כל מה שלופת אותנו (במצוקה או בנעימים), ולעלות לשמיים. אולי ההבדל בין משוררים-מלאכים ומשוררים אנושיים אינו עניין של תדירות, אלא עניין של אי-ודאות באשר לרגע הנכון: האם יגיע ומתי. אמנות הכתיבה אינה רק עניין של צירוף מילים, אלא היכולת לחוש, בתחושה פנימית שאין לה לוח זמנים, והיא יכולה להיות תדירה או נדירה, מתי בא הרגע, מתי "הגיע זמני", מתי בא ה"עכשיו".

 

 

על ההפגנה

alexander mukdon.JPG
קטע מפסיפס בבית הכנסת בחוקוק. על פי אחת ההשערות מתואר אלכסנר מוקדון פוגש בכהן הגדול בירושלים. המאה החמישית לספירה

 

הפגנה היא שיחה מתוך מצוקה ומועקה. ההפגנות האחרונות בירושלים ובמקומות אחרים בארץ נובעות ממועקה קיומית ומוסרית מצטברת וגם מחשש כבד מפני הבאות. עצם קיומן של ההפגנות מעיד על אי-היכולת של אנשים לדבּר רגיל עם השלטון שאמור לשרתם. ההפגנה היא רגע שבו רבים שאיבדו את האמון ביכולת "לדבּר רגיל" מתכנסים ומשמיעים קול אחד, מתוך ידיעה שככל הנראה גם את הקול הזה לא ירצה השלטון לשמוע.

בספר שמואל (א ח, ט-כ) מופיעה אחת הנבואות הפוליטיות הענייניות המדויקות ביותר שנהגו אי פעם. היא לא נאמרת ממש כנבואה אלא כתחזית פוליטית "קרה" שאלוהים מבקש מהנביא לומר לבני העם המבקשים מלך. עיקרה עשרה פסוקים בלבד:

וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת־בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ׃

וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי־מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ׃

וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת׃

וְאֶת־שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת־כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו׃

וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו׃

וְאֶת־עַבְדֵיכֶם וְאֶת־שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת־בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת־חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ׃

צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לוֹ לַעֲבָדִים׃

וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא־יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא׃

וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם־מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ׃

וְהָיִינוּ גַם־אֲנַחְנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת־מִלְחֲמֹתֵנוּ׃

שיטות העברת המשאבים מכיס לכיס וניצול כוח האדם ועמלו השתכללו מאוד. אבל העיקרון לא השתנה בכשלושת אלפים שנה שחלפו מאז ימי שמואל ושאול, מלכנו הראשון, ועד ימינו.

כפי שאמר משה הלברטל, שמואל מסביר לעם כי אם למלך יהיה די כוח להילחם באויביהם (האמתיים? המדומיינים?) יהיה לו גם די כוח לרדות בהם ולנצל אותם, ומי שהיה אמור להיות משרת ציבור יהפוך (גם? בעיקר? לפעמים?) למשרת של עצמו.

מעניין כי העם רוצה במלך מעל לכל שיקול הגיוני. איש לא משיב לשמואל תשובה עניינית כלשהי על התחזית הפוליטית. איש לא מנסה לסתור את דבריו. יש משהו לא-רציונלי, קְדם-הגיוני, בתשוקה הציבורית להישלט על ידי מישהו בעל פרצוף מוגדר. אולי שליט "שקוּף" כמו אלוהים הוא באמת למעלה מכוח האדם הרגיל. אולי האדם הרגיל מפנטז כי מלך בשר ודם יהיה בעל אוזן שומעת ו"שעת קבלה" מוגדרת שבה אפשר יהיה לגשת אליו ולדבר אתו ולהסביר לו, כדבֵּר אדם אל אדם. אבל המלך הופך – וגם אנו עדים לכך – ל"שקוף" ומרוחק, חצי-אֵל בעיני עצמו. במילים אחרות, המלך, שהיה אמור להיות תחליף אנושי ונגיש לאל, מתחיל לנהוג בעצמו כמו אֵל מסתתר (זה מתבטא למשל בארכיטקטורה ובסידורי אבטחה), כמובן בלי כוחותיו, ידיעתו או חסדו.

*

במסכת הקטנה "תמיד" בתלמוד הבבלי יש דף מסעיר (דף ל"ב) שמתוארת בו פגישה ושיחה דמיונית של אנשים עם מלך, שלא בהפגנה. האנשים הם "זקני הנגב" (דרום ארץ-ישראל) והמלך אלכסנדר מוקדון (356–323 לפנה"ס). צבא אלכסנדר חלף באזורנו בסביבות שנת 333 לפנה"ס בדרכו מזרחה, וזאת השנה שהשיחה המדומיינת הזאת התקיימה בה כביכול. אני מביא אך מקצתה, על בסיס תרגומו של הרב שטיינזלץ.

אמר אלכסנדרוס לזקנים: מה יעשה אדם וְיִחְיֶה? אמרו לו: ימית עצמו. שאל: מה יעשה אדם וימות? השיבו לו: יְחַיֶּה את עצמו.

שאל: מה יעשה אדם ויתקבל על בני האדם? אמרו לו: ישׂנא את המלכות ואת השלטון. אמר להם: עצתי שלי טובה יותר מהעצה שלכם – שיאהב את המלך והשלטון ועל ידי כך יוכל לעשות טובות עם בני האדם.

ועוד אמר להם: מי מכם חכם יותר? אמרו לו: כולנו כאחד שווים בחוכמה, שהרי כל דבר שאמרת לנו — ביחד פתרנו לך.

השיחה הזאת מדגימה את הנתק בין השליט והחכמים. השליט הזה, הנתון בעיצומו של מסע כיבושים, הורג אחרים כדי לִחיות. החכמים מציעים לו עצה כמעט בודהיסטית: להמית את עצמו (ברור כי אין הכוונה להתאבדות אלא למשהו אחר, ויבין זאת כל אחד כרצונו) על מנת לחיות באמת. המלך מציע – אולי בתום לב – דווקא התקרבות לשלטון (לעצמו) כדי לסייע לבריות, אבל הם ספקניים; אולי כי הם קראו את ספר שמואל, והם סבורים שלא שם מצויה התשועה.

גם שאלתו מי הכי חכם נובעת מתפיסה היררכית "מובנת מאליה". הם אומרים לו שהם כלל לא חושבים במונחים כאלה, שהם קהילה לומדת ואינם מחפשים "מלך" לחכמים. הוא כנראה לא מבין את זה. מסביבו כולם רוצים להיות יותר מאחרים.

כל הסיפור הזה מדגים ששיחה עם אדם שהפך לעל-אדם בעיני עצמו היא דו-שיח של חרשים. יתכן שהיא אף קשה יותר משיחה עם אלוהים, שביסודו של דבר היא שיחה עם עצמך.

הסיפור ממשיך עוד, קראו נא במסכת. אביא כאן רק חלק מהסיפור הפנטסטי על אלכסנדר, המוצא עצמו פתאום בפתח גן עדן:

…עלה לכל אורך המעיין עד שבא לפתח גן עדן הנעול. עמד והרים קולו: פִּתחוּ לי שער! אמרו לו "זה השער לה', צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, כ). אמר להם: אני גם כן מלך אני, אני נחשב אדם חשוב. [לא נתנו לו להיכנס. אמר:] לפחות תביאו משהו מגן עדן. נתנו לו גולגולת אחת, בא לשקול את כל הכסף והזהב שלו כנגדה, ולא היתה הגולגולת נשקלת [כי היא שקלה יותר מכל דבר].

הכובש הגדול מגיע אל היעד העליון לכיבוש: גן עדן. אבל לא נותנים לו להיכנס, שהרי אינו צדיק. התרגום של טענתו מנסה לשחזר את האופי הדיבורי, האנושי כל כך, העילג מעט, של המקור ("אנא נמי מלכא אנא, מיחשב חשיבנא"). אילו היה יכול אולי היה מנסה לשים מצור על שערי גן עדן כפי שצר על ערים רבות, אבל הוא נמצא שם לבדו עכשיו.

הוא לא מוכן ללכת משם בלי משהו חומרי, כפי שהוא עושה בכל עיר שהוא כובש. אז נותנים לו משהו חומרי: גולגולת.

גולגולת מגן עדן! של מי היא בדיוק? מי נקבר בגן בלי ידיעתנו?!

נדמה לי שיש בקטע הזה לא רק התנגדות לאלכסנדר אלא גם חמלה עליו. פתאום, לבד מול השער, ובידו גולגולת כבדה, הוא אדם ככל האדם. כמו ילד מול חנות צעצועים מוגפת.

הוא לא מבין מדוע קיבל מה שקיבל ומדוע שום כמות של כסף ורכוש לא מאזנת את משקל הגולגולת, הנדמה אינסופי.

שלא כצפוי, הגולגולת אינה מובנת בקטע התלמודי כסמל של מוות, אלא דווקא כסמל של חיים, סוג מסוים של חיים – סוג החיים המלכותיים המתואר בספר שמואל:

אמר אלכסנדר לחכמים: מה זה?!

אמרו לו: גולגולת עינו של בשר ודם. שלעולם אינו שׂבֵעַ.

 

ליקוי ושני זומים

[הרשימה פורסמה במוסף "הארץ" בשבוע שעבר ואני מביא אותה כאן על מנת לתקן טעות אסטרונומית מביכה שהפלתי בטקסט בלהט הליקוי]

 

page 267.jpg

במסכת ריתוך שחורה על פניי אני נראה ודאי כמסגר שנשלח לתקן כוכב או כפרודיה על אסטרונאוט הנושא פניו לשמים, אסטרונאוט בחולצה קצרה וכפכפים. ביום ראשון השבוע בשמונה בבוקר הלך הליקוי והתקדם, וכרסומו של הירח בכוכב שלו, שלנו, השמש, הלך והעמיק כמו נגיף המכרסם בגוף גדול וכבד ממנו מיליוני מונים (אפשר להכניס בערך 65 מיליון ירחים לתוך השמש). גם בעזרת המסכה אפשר היה להגניב רק מבטים חטופים אל צירוף המקרים הקוסמי הזה. כדור מסתיר כדור לכדור; מעבר אקראי של שלושה כדורים זה על פני זה, שבגלל היחסים המוזרים בין מרחקיהם וגודליהם מאפשרים לכדור הכי קטן לכסות את הכדור הכי גדול. כדור העין, משתתף נוסף וקטן באירוע, ממצמץ שם אף הוא.

קוטר השמש גדול מזה של הירח פי 400. ובכל זאת הוא יכול להסתיר אותה כמעט כמו מכסה על סיר, מפני שהבדלי הגודל מתקזזים עם הבדלי המרחק, וכך השמש והירח נדמים לעינינו שווי גודל. הקטן והקרוב מסתיר את הגדול והרחוק. היום הליקוי אינו מלא מפני שהירח אינו מיושר בדיוק מול השמש.

אני מגניב עוד מבט. מבניין סמוך עולה רעש ניסור ואפשר לדמיין את הירח כדיסקוס מכני משונן הפוצע בהתמדה שוליים של בול עץ. היות שזה ליקוי חלקי לא יורד לילה על תל אביב באמצע הבוקר; העולם לא עובר מבוקר לדמדומים והכוכבים לא נגלים; עטלפים לא מגיחים ממאורותיהם לעוף בחשכה הפתאומית. זהו מאורע קוסמי נדיר, אבל איש לא היה יודע עליו אילו לא היו מודיעים עליו מראש, ואיש לא היה יכול לראותו בלא זכוכית מיוחדת. בלא הזכוכית השחורה יש שם רק בוהק, והבוקר נראה לגמרי רגיל. הירח יספר הערב לחברה שלו איך האפיל על השמש. אבל דמו את ההתרחשות מנקודת המבט של השמש: זבוב רחוק חולף על פני דבורה רחוקה.

הליקוי הזה היה בלתי מורגש לא רק מבחינת השמש אלא מבחינתנו, דווקא זה הופך אותו למעניין כל כך: זאת התגלות מפוארת וחשאית גם יחד, תלויה מעל הראש לכל מי שרוצה לראות אבל סמויה לחלוטין מרוב בוהק. בכך הוא דומה יותר לטבע של רוב הדברים מאשר, נגיד, כוכב שביט קרוב שמופיע לעיני כל ומכה בתדהמה בלילה חשוך. שהרי רוב הדברים מסביבנו דומים יותר לליקוי הזה: הם פאר נסתר. לדוגמה: קוּר העכביש הרועד עכשיו באור הלקוי. הנשימה האחרונה שנשמנו כרגע. או פעימת הלב הבאה שלנו. שׂמנו לב? כמובן שלא.

ליקוי החמה, אפילו בצורתו החלקית שבינתיים (8:24 בבוקר) הגיעה לשיאה, הוא אחד מאותם רגעים שבו דבר מה חשוב נהיה חשוב בגלל היעלמותו. כל אחד מכיר את זה בדמות געגוע לאדם שהלך. היעדרו מדגיש את קיומו לפעמים יותר מאשר בזמן היותו קרוב. הגעגוע והחיסרון גורמים כאב, אבל בלעדיהם היה לבנו גס בכל היקר. הליקוי הזה מאפשר לנו לחשוב לרגע על חסד הכוכב שאנו מכנים השמש. היא לא היתה תמיד והיא לא היתה תמיד בגודלה זה, הנוח לנו, והיא לא תהיה לעולם. כמעט כל צורות החיים המוכרות לנו תלויות בה לקיומן. הדבר נכון ביחס אליה וביחס לכל הכוכבים האחרים. הנה נושא למדיטציה לילית: דמו את היקום אחרי שכל הכוכבים כבו בו. הם עוד סובבים ככדורים של חומר, אבל לא מאירים ולא פולטים חום. היות שכל כוכב נידון למות, יגיע יום כזה. והיקום בצורתו החשוכה יאריך ימים הרבה יותר מהיקום בצורה המוארת, המוכרת לנו. הליקוי הוא תזכורת זעירה לנדירותו של אור, לנדירותם של חום וחיים.

moth_light_500

בתשע בבוקר הליקוי כבר בנסיגה. כמו כדור שזורקים מעלה והוא נעצר להרף עין ומתחיל ליפול התגלגל לו הירח במסלול הבאולינג העתיק שלו. ניצחונו של הירח היה רגעי וחלקי. הוא בלע שליש בלבד והסעודה כבר תמה. לאט חזר הירח למקומו ולגודלו. אחרי שעתיים של תהילה שבה דימה, כדור טניס מסולע שכמותו, להתחכך במועדון הפלזמה והאש, הוא לא רק הפסיק להסתיר את השמש, אלא הוא נעלם. מבחינתנו, כמובן. מחרתיים ראש חודש תמוז, והירח לא היה נראה גם אילו היה זה לילה. למעשה, הפניתי הבוקר פנים אל מה שנראה כ"צד האפל", הנסתר, של הירח, כאילו הוא זה שפנה אלינו במהלך הליקוי – ירח שחור.

כשאנו מביטים בירח רגיל בלילה רגיל אנו רואים אור שמש. כולנו למדנו זאת בגן הילדים בנתניה. היה זה אולי השיעור החשוב ביותר מהגן, אך הלקח נבלל בעשרות עוּבדות והשקפות אחרות שמסרה הגננת. הירח הוא ירח-שמש היות שאת הצורה (סהר, חצי, ירח מלא וכדומה) הוא מקבל מסלע הירח, אך את האור הוא מקבל מהשמש. אילו היינו נעצרים לחשוב על זה בגן, היינו מבינים מיד את חולשתה של השפה. אנו מפרידים בין המילים "ירח" ו"שמש" אך ההפרדה המילולית שנראית מובנת מאליה אינה הפרדה במציאות. באותו אופן מנותק מהמציאות אנו מפרידים בין כל דבר לכל דבר: בין דבורה לפרח, בין דג לים, בין כוכב לאדם, בין אדם לחברו. מפרידים ופועלים בהתאם, כפי שפועלים ביחס לזרים גמורים: באדישות במקרה הטוב ובעוינות במקרה השכיח.

אם כן, ירח הוא ירח-שמש. אך עתה, ברגעים האחרונים של הליקוי, אנו מציץ לא בירח-שמש אלא בשמש-ירח. החיבור התהפך כמו כפפה. הירח חסר, ודווקא השמש היא שמקבל ממנו צורה. למען האמת, החיבור ביניהם אינו רק עניין של תאורה והחשָכָה: חומר הירח, כמו כל חומרי מערכת השמש (כדור הארץ, כוכבי הלכת וכדומה), הוא פסולת שנותרה מאותה הערפילית שממנה נוצרה השמש לפני כארבעה וחצי מיליארד שנה. במילים אחרות, הירח, כדור הארץ והשמש עשויים מאותה עיסת בצק, כמו אמא שאופה עוגה גדולה ומניחה לִבְנָהּ לגלגל כדורי בצק זעירים מהשאריות, ולהניחם כעוגיות בתנור הלוהט, לצד עוגתה. ככה נוצרה מערכת השמש.

הביטוי "ליקוי מאורות" הוא גם מטבע לשון בהקשרים אנושיים נפשיים ופוליטיים, ביטוי המתאר ירידה רוחנית או שקיעה תרבותית. התקליט "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד (1973) מסתיים בשירו של רוג'ר ווטרס "ליקוי". זהו שיר ברוח קהלת. הכוונה, על פי מילות השיר, לליקוי חמה. "כל מה שקניתם, שֶׁשְׁנוֹרַרְתֶּם, שלוויתם או שגנבתם", "כל מי שפגעתם בו, ובכל מי שנלחמתם" – כל זה, ועוד, מוסתר על ידי היעדר האור שהליקוי גורם, בין אם הכוונה לליקוי כפשוטו, לשיגעון אישי או לטירוף קולקטיבי המחשיך את העולם. אין שום משמעות להישגים ולניצחונות בלי אור.

טירוף קולקטיבי כזה מתואר כליקוי חמה בספר תוגת ההתנגדות (1989) של לאסלו קרסנהורקאי (תירגם מהונגרית רמי סערי, הוצאת בבל), שעובּד לסרט "הרמוניות ורקמייסטר" של בלה טאר (2000). הסרט מתחיל בצילום של תנור עצים שמכוסה שְׂבָכַת פלדה בצורת שמש. בעל המסבאה לוקח כוס בירה, פותח את שמש הפלדה, ושופך על הגחלים לכבותם. כל הסרט מקופל בשניות ספורות אלה: ליקוי חמה עלי אדמות, כאן, בבית, קרוב; אדם שמכבה שמש בהינף זרוע.

בהמשך הספר והסרט מדגים גיבורו, וָלוּשְקָה, ליקוי חמה על בני אדם. הוא מסדר שתיינים ומסובב אותם כמערכת שמש, עד שאדם מסתיר אדם מפני אדם. "בעדינות עצר ולושקה את כדור הארץ, שהעווה פניו אל קהל הצופים בארשת מרושעת וקרץ שוב ושוב". זהו הליקוי. הוא נושא דברים: "ובאותה שעת בין הערביים, במועד הסתום והמבעית הזה… אפילו הציפורים… מתבלבלות וממהרות לעוף לקניהן! משתררת דומיה, וכל יצור חי… משתתק. וגם… אנחנו מחניקים בעל כורחנו את מילותינו בגרונותינו… שמא ההרים מתחילים ללכת? והשמים… האם ייפלו על ראשינו? האם האדמה נפערת כתהום מתחת לרגלינו? נבצר מאתנו לדעת זאת. אנחנו בעיצומו של ליקוי חמה מלא".

הספר מדגים ליקוי של גופי אדם. אנו יוצרים מקבילה נפשית ופוליטית לליקוי. אצל קרסנהורקאי הליקוי הוא מצב שבו אדם מסתיר אדם. הליקוי של פינק פלויד הוא ליקוי שבו משהו באדם מוסתר מעצמו, אפלה פנימית. הליקויים דומים מפני ששניהם הם שיגעון והֶסְתֵּר פָּנים. אין אדם שלא נולד שמש. אין אדם שהאור הזה לא יכול לעטות בו גלימת חושך. כפי שסלע-ירח זעיר יכול להסתיר אור שמש בוהק, כך רדיפת בצע, שחיתות, אלימות, תאוות כוח, יסתירו את הצד המואר, הכוכבי, המעניק, החם של האדם הזה בקלות, הגם שהוא חזק מהן.

ליקוי המאורות הפוליטי שאנו נמצאים בו כבר זמן רב שונה מליקוי המאורות שחלף מעלינו הבוקר. ראשית, לא ברור אם ומתי הוא יחלוף. בניגוד לגרמי השמים, אין לו קצב קבוע ובר-ניבוי. זה היה יכול להיות נושא לרומן: ליקוי חמה מלא שנתקע ולא משתחרר, כמו "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף", שם הרומן של אורי יצחק כץ. בשמים זה לא יכול לקרות. על הארץ – כן. שנית, לא ברור האם היה אי פעם באמת אור נקי שהוסתר על ידי השחיתות השלטונית של השנים האחרונות. במילים אחרות, נניח שהשחיתות הנוכחית היתה נעלמת מחר. איזה אור בדיוק היה מתגלה מאחוריה? מתי בהיסטוריה של המדינה הזאת הוא זרח? מתגנב החשש שבסוף הליקוי יתגלה חושך מסוג אחר ושהאור בקצה המנהרה אינו אלא פתח של מנהרה אחרת.

קל לגרום לליקוי. הרי ביד אחת אפשר להסתיר את השמש, ואפילו איך צורך בירח שלם לשם כך. די, למשל, בקצת קנאה להחשכת הגוף כולו. ככתוב, "ואם עינך רעה כל גופך יֶחְשַׁךְ, והנה אם יֶחְשַׁךְ האור אשר בקרבך מה רב החושך" (הבשׂורה על פי מתי ו, 23). ובכל זאת, כפי שאפשר להסתיר את השמש בכף יד אחת אפשר גם להסתיר את הליקוי, לומר לו "לא". אין זה אומר להתעלם מקיומו, רק לא לתת לו להפנט אותך וכמובן שלא לתת לו למשוך אותך אל עולמו. להיות אדם הגון (דבר פשוט, לא עניין לצדיקים) משמעו לכסות ביד אחת על הליקוי המתמשך, וביד השנייה להצית מקור אור חלופי. בפתח "אימה גדולה וירח" כתב אורי צבי גרינברג: "לָדעת: מהו בנגוהות ומהו בחשֵכה".

 


  • ביום שני השבוע (13.7, 18:00) אדבר על סיפורו בן ה-60 של ס' יזהר "הכרכרה של הדוד משה" (הוצאת אבן חושן) במסגרת סדרת יצירות מופת של בית עגנון. פרטים והרשמה כאן.
  • ביום רביעי השבוע (15.7, 20:00) אשוחח עם המשוררת מירב גבעוני-הרושובסקי, היושבת בממלכה המאוחדת, על ספרה השני פֶּבְּפֶ (הוצאת אפיק). פרטים כאן.

 

 

 

 

 

 

שני פרפרים, שני עשים, גרמופון

נימפית החורשף

נימפית החורשף. תצלום ד"ב

 

פרפרי נימפית החורשף לא מתגלמים באירופה כמו כמה מינים קרובים; הם נולדים במישורי אפריקה. שם, עם שחר, עשוי הנוסע בר המזל לשמוע איך הערבה כולה, מבהיקה בקרני שמש ראשונות, מעלה קול פיצוח של אינספור גלמים מתבקעים.

~

[גיבור הרומן תוהה על ההתנקשות באביו]

האם הם ירו בו בשירותי הנשים של תחנת רכבת שכוחת-אֵל כלשהי (מראָה שבורה, קטיפה ממורטת) או שמא הובילוהו החוצה לאיזה גן יָרָק בלילה חשוך אחד וחיכו לַירח שיצוץ? ואיך הוא חיכה איתם בחושך? בחיוך של שאט נפש? אך אילו היה עש לַבְנוּנִי עובר ומפרפר שם בינות לצללי השיחים הדוקרניים הוא היה, אני יודע, עוקב אחריו באותו מבט מעוֹדד שעלה בעיניו, מעת לעת, אחרי שהיה לוגם תה ומעשן את מקטרתו, מבט של בִּרְכַּת שלום שהופנה אל הרפרפים הוורודים שהיו באים אל הגן שלנו, דוגמים בו מתוך לִילָכִים.

(ולדימיר נבוקוב, שני קטעים מתוך מתת, כאן מתורגמים מהנוסח האנגלי [The Gift] שהותקן בפיקוח המחבר. נכתב במקור ברוסית)

 

Deilephila_elpenor_04
Deilephila_elpenor [שם לא רשמי ולא מוצלח: רפרף פיל-נץ], תצלום: Jean Pierre Hamon

 

אם אגיד לך "ראיתי חרק", מה שיהיה נכון, מה זה יגיד לך? שום דבר. החלוקה לקטגוריות שמאפשרת את הידע משטיחה מיד את המשמעות. אך אם אגיד לך "ראיתי נפש" – וזה מה שאכן הרגשתי – נהיה מיד בתחום אחר, בתחומו של הדמיון, ונתחיל להתקרב אל הפלא שבמאורע ואל האושר שבּו: שבבוקר שבת בחודש מארס, ברחוב רגיל בפרבר של העיר סארִי באנגליה, ראיתי את נפש האביב.

(Michael McCarthy, The Moth Snowstorm: Nature and Joy, John Murray 2015, p. 136).

…הרעיון הוא של [כתיבת] איזה זרם רציף, לא רק של מחשבה אנושית אלא גם של הספינה, של הלילה וכו', זורמים כולם ביחד, מצטלבים בעשים בהירים. איש ואישה יישבו ליד שולחן, משוחחים. ואולי יישבו בדממה. זה יהיה סיפור אהבה; היא תניח סוף-סוף לעש הגדול האחרון להיכנס פנימה. הניגודים יהיו משהו מהסוג הזה: היא אולי תדבר, או תחשוב, על גיל כדור הארץ; על מות האנושות; והעשים ימשיכו להגיע. אולי הגבר יושאר עמום לגמרי. צָרְפַת: שִמעי את הים; בלילה; גן מתחת לחלון. אבל זה עוד צריך להבשיל. אני עובדת על זה בערבים כשהגרמופון מנגן סונטות מאוחרות של בטהובן. (החלונות התנועעו בעצבנות כנגד התופסנים שלהם כאילו היינו ליד הים)

(וירג'יניה ווּלף, היומן, שבת, 18 ביוני 1927)