הדודה מהקריוֹת

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין [=ארמון] וְהַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹמְרִים: אִלּוּ הָיָה הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיְתָה תִּקְרָה גְּבוֹהָה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם וְיֹאמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ רַגְלַיִם הָיָה יָפֶה לִי?

(בראשית רבה יב, א)

היתה לנו דודה שבכל יום שישי היתה דופקת בדלת. חשבנו שהיא גרה בקריוֹת, אבל היא לא. תמיד היתה מזכירה לנו שעברה כבר מזמן לנתניה. "הגעת מהקריות ביום שישי?", היינו תמהים כל שבוע מחדש. "מה, יש עוד רכבות?". היא היתה מְדדה פנימה בקרטוע, היא הלכה כמו עגלה שאחד מגלגליה קיבל מכה והתעקם, וכל הזמן היתה נתקעת בדברים כאילו לא הבחינה שהם שָם. ועוד לפני שהתיישבה זה היה מתחיל. היא אהבה להתלונן על הארכיטקטורה. השאלה היתה רק לְמה היא תיטפל הפעם. לרוב זה היה מתחיל בגובה התקרה. תראו איזו תקרה נמוכה יש לכם. אצלנו בקריות יש עוד מטר גובה לכל הדירות. כאן אצלכם הראש שלי נוגע בשפריץ. זה סכנת מוות ללכת כאן, המוח בסיכון. היא היתה מתכופפת במופגן ופוסעת אל הסלון. לא יכולתי שלא להבחין, אמרה, בעמודים של הבניין. הרימו לכם בניין מודרני, על עמודים, אבל העמודים בחצי מהגובה שצריך. לא נעים לי, אני רק אורחת, אבל כמו שאומרים, אורחת לרגע רואה את הארכיטקטורה. כל הארכיטקטים הכי גדולים מהטכניון גרים בקריות, לכן בקריות העמודים של כל הבניינים הם בגובה שתיים-שלוש קומות. ואצלכם? בקושי אפשר להכניס מכונית מתחת לבניין בלי לדפוק את הגגון. קנית פרייבט חדשה וכל הפח הלך, זה טוטל לוס, מי יפצה אותי? תלמה, אתם רימיתם אותי, פנתה לאמי. אמרתם שיהיה מקום, אז למה הכול נמוך אצלךְ? שלא לדבר על הקרמיקה. לזה את קוראת קרמיקה? פנתה לאמי. לא פלא שיש כתמים של עובש. איך אתם מצפים שאני אוכל כאן ארוחת ערב מתחת לכתמים? אולי תתנו לי גם בננה דבש? אולי את שוב תגישי מילון קָלָוָסָה עם סוכרזית? את חושבת שלא הרגשתי את הטעם של הסוכרזית שבוע שעבר?! אפשר להתפוצץ, מילון כזה גרוע, עדיף כבר להגיש עוגה ולא פירות תפלים, מילון אבן-שושן יותר מתוק מזה. אחר כך התיישבנו לאכול. ממקומה אצל השולחן היתה מבחינה בתמונות שעל הקיר. ראו שזה קשה לה, שהיא צריכה להתאפק לא להשחיל מילה. כמו את עצמה היתה שואלת, האם התמונות עקומות או שהקיר עקום. לא, כי זה פשוט עושה לה בחילה. היא מרגישה שהמרק זז לה בצלחת. אם התמונות ישרות אז היא עקומה, זה או-או. לא באתי כאן להפלגה בים סוער. ים סוער יש במפרץ חיפה ברוך השם. די, תיישרו את הקירות, זה בשבילכם, לא בשבילי, תזמינו מהנדס, תזמינו את הקונסטרוקטור לארוחת ערב ותראו לו איך המרק זז בצלחת. התמונות אצלכם באלכסון כמו אצל רב-חובל בתא. אני פשוט לא רגילה לאכול בהפלגה, כל כף מרק עולָה לי, צעקה, וניגשה להקיא הכול מעבר לסיפּון. אתם גרים בבית נמוך ועקום, והגימור שלו עולה לי בבריאות, אמרה אחרי שרחצה פנים, פלא שאתם חולים כל הזמן, פלא שאתם לא מרוצים מהחיים? יושבים חיוורים ולא אומרים מילה, נותנים לדודה לנהל את השיחה, שתתביישו לכם, גם הכיור תמיד סתום אצלךְ בשערות, חבל שמחכים לדודה שתצביע על סתימות, חבל שלא בודקים לבד. אחרי זה היא היתה הולכת למטבח ופוסלת את התבשילים, זה לא היה עשוי, המלח לא מלוח לי, הפלפל השחור פג תוקף, הכורכום משתלט, הפטרוזיליה כוסברה, הפפריקה זה לא הפפריקה שהיא אכלה בבודפשט בשנות החמישים.

ויום שישי אחד היא הגיעה כהרגלה. לא יכולנו שלא לשים לב שהיו לה שלוש עיניים. נוספה לה עין אחת על הלחי. והיו לה גם שלוש רגליים. ובאמת ההתנודדות שלה נפסקה והיא נהייתה יציבה מאוד, והיא גם כבר לא נתקעה בשום דבר, התחדדה לה כנראה הראיה. ישבנו לשולחן כולנו, וכמו תמיד הוגש מרק. ישבנו בדממה, איש לא אמר דבר ולא שאל. היא נעצה בו, במרק, עיניים, ואז הושיטה יד אחת אל המזלג.

האסטרולוג

…מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן. פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶּךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק. אָמַר: טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין (=דיו וקולמוס [יוונית]) זוֹ לִבְנִי. וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין: בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי?! חָזְרוּ וְאָמְרוּ, הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא. אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי.

(בראשית רבה א, ד. נערך בסביבות שנת 400 באזור טבריה).

יש מלכה אך לא יודעים עליה כלום. המלך נשוי לה, אבל לשוק הוא יוצא עם יועציו ומשרתיו. היא – במקום אחר. אפילו שֵם אין לה. היא "מטרונה", גברת. לא "מלכה". – "למי אתה נשוי?". – "לגברת אחת".

יום אחד יצא המלך מהארמון. אין לו בן. למצוא בן בשוק אי אפשר. ובכל זאת, כמו בחלום, ״פעם אחת נמצא עובר בשוק״. היועצים מסתערים על חנות מכשירי הכתיבה. איזה קולמוס הילד צריך? איזה דיו? שעות הם מבלים בוויכוחים על ציפורן העט, על עומק השחור. ולבסוף הם גם קונים, או שלוקחים, אולי מעט דיו ואולי כמות גדולה יותר. אפשר לראות את חדר ילדים בארמון ויש בו הר של מכשירי כתיבה. ואולי דווקא גיליון נייר אחד ועט אחד בלבד על השולחן.

השמועה על הרכישה המוזרה מתפשטת והכול חוששים שהמלך השתגע. הוא קונה מכשירי כתיבה לבֵן שאין לו… מה עוד הוא יעשה בממלכה? לא רק זה, הוא אומר ״לבני״, הוא מתייחס אליו לא רק כמי שכבר נולד אלא כמי שכבר יודע לכתוב. היה סריס שטען שראה במו עיניו איך המלך מלמד את בנו שלא נולד כתיבה. ראיתי: המלך ישב ליד כיסא קטן ריק. ראיתי: המלך כתב צורת אות, וחיכה.

אבל מלך מטורף זה רע לממלכה. לכן מוצאים הסבר. זה קל יותר מלטפל במלך, כמובן. כן-כן, המלך אסטרולוג, גדול, והוא חזה שייוולד לו בן. ההיגיון פשוט: אם המלך מדבר על בן, משמע שהוא קרא בכוכבים על בנו. ויש להתכונן אל העתיד הוודאִי. אבל האם הם לועגים לו כשהם חוזרים שוב ושוב על מילותיו: ״קְנוּ דיו ועט לבני״? והאם נבדו יכולותיו האסטרולוגיות המופלגות רק כדי לפתור את בעיית התדמית? ממטורף הפך לחוזה. איש לא ראה אותו יוצא אף פעם אל הלילה. מלך שֶמרים את הראש? קשה לדמיין. הרי הכתר יישמט לו לאחור.

מלכנו יושב ומחכה. לפניו מכשירי הכתיבה. הוא כמו סופר שכבר קנה את כל הניירות והעטים והוא צריך רק לשבת ולכתוב את זה. והוא יישב, ממש מיד, הכוכבים אמרו לו שזה תיכף בא. למעשה, הוא כבר החל לכתוב את הסיפור על בנו: איך שקנה לו מכשירי כתיבה. איך שחזה בכוכבים. איך איש לא האמין לו וחשבו שמשוגע. איך בא לחדר הלידה ובידו קסת הדיו.

הוא יושב באחד מחדרי הארמון ונזכר בגברת שאמורה להיות אמו של הנסיך. הוא משוכנע שהיא תלד. צריך רק להזמין אותה ולקחת אותה למיטה הענקית שלהם. המיטה בגודל של מגרש טניס קטן, אפשר לצאת בה למסע רגלי. גם הרשת שבאמצע כמו בטניס. וגבוהה הרבה יותר. מכל מקום, הוא לא זוכר באיזה חדר היא סגורה. הוא לא זוכר גם איך קוראים לה, ולא נעים לשאול. גם אין את מי. שנים הוא לא ראה אותה מאז החל לצאת אל השווקים ולכתוב.

על האש

 

sun

בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה, דִּכְתִיב (תהלים יט, ז):  "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ", גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ה): "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם", וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַרְטְלוֹ מִנַּרְתִּיקוֹ, וּמְלַהֵט בּוֹ אֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, יט): "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא". רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין אֵין גֵּיהִנֹּם אֶלָּא יוֹם שֶׁהוּא מְלַהֵט אֶת הָרְשָׁעִים. מַה טַּעַם? (מלאכי ג, יט):  "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" וגו'. רַבָּנָן אָמְרֵי, יֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ט):  "נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן" וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם, מַה טַּעַם, דִּכְתִיב (ישעיה לג, יא) "תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין אָמַר (תהלים נ, ו): "וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ", לֶעָתִיד לָבוֹא שָׁמַיִם מְתַנִּים צְדָקָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם עוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁאִלּוּ נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לֹא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד מֵאִשּׁוֹ שֶׁל יוֹם.

(בראשית רבה ו, ו)

ראש חודש תמוז, שחל ביום חמישי האחרון, הוא סיבה טובה לפתוח את המדרש ולראות שגם לפני 1,600 שנה (זמן עריכת המדרש) היה כאן חם אש. נזכרתי במדרש, שנערך בגליל, כנראה באזור טבריה, כששהיתי בגליל בשבוע שעבר בחום של 36 מעלות. "בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה", כלומר, הצל כבר לא מועיל לאף אחד. זה אולי קצת מוגזם, והצל יש בו הקלה גדולה. מישהו ישב בחום הזה וחשב על השמש. והוא הבין, באינטואיציה הנסמכת על פסוקים, שהחום הזה שאנו מרגישים וסובלים ממנו הוא עוד כלום. "גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק… וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם". הוא הבין שהשמש יש בה כוח הרבה מעבר להשפעה שאנו חשים. הוא צדק, גם אם טעה במנגנון הקירור של השמש: הוא חשב שאלוהים מתיש את השמש בברכת מים (אולי הכוונה לים שבתוכו היא שוקעת כביכול). אנו יודעים ש"בריכת המים" הזו עשויה מחלל ריק, מֵרֶוַח של כ-150 מיליון ק"מ.

בעתיד יהיה יותר חם הרבה יותר. חז"ל קוראים לזה "גיהינום". אנו לא שם עדיין. מהו הגיהינום? שמש בלי שיש משהו ש"מתיש כוחה". על פי כמה דעות המובאות במדרש, השמש הלא-מותשת תשרוף את הרשעים. גם כאן הבינו חכמים בחוש שהשמש הזאת יכולה לצאת משליטה. אפשר להבין מנין בא הרעיון הזה בטבריה, בתמוז. "אילו היתה מסתה של השמש גדולה ב-50 אחוזים – גודל כוכבי מצוי למדי – היא היתה מגיעה כבר כיום לסוף דלק המימן שלה, והופכת לענק אדום השורף את עולמנו". וגם בתנאי המסה הנוכחיים, בסופו של דבר, "עקב החיכוך עם האטמוספרה של השמש ילך ויצנח כדור הארץ במסלול ספירלי הולך וקטן, עד כי יתאדה לחלוטין, בחום גבוה מ-100,000 מעלות צלזיוס. כל קשר כימי שהחזיק את חומרי הפלנטה, כל בדל מידע על עברה ותולדותיה – יהיו כלא היו. שנים-עשר ביליוני שנות היסטוריה פלנטרית יתפרדו לאטוֹמים יחידים, אשר רבים מהם ייזרקו בחזרה אל החלל כשתשיל השמש את מעטפת הגז שלה. בעתיד הרחוק אולי ישובו ויהיו חלק ממערכות שמש חדשות, מפלנטות חדשות, אולי מחיים חדשים". (פיטר ד' וורד ודונלד בראונלי, 'חייו ומותו של כדור הארץ', תרגום איתמר פרת, אופקים-מדע, עם עובד, 2006, עמ' 129, 132).

חז"ל מתנחמים בהפרדה בין "רשעים" ו"צדיקים" לנוכח השמש שדבר אינו מתיש את כוחה. אבל יש להניח כי כרכי המדרש הזה, כמו יתר הדברים, ייזרקו לחלל כאטומים עם האטומים של הספרוּת הפחותה יותר, בלי הבחנות מוסריות ואסתטיות. בחום המתון הנוכחי הבחנות כאלה עוד אפשריות, אבל למקרא העיתונים מדי יום אתה מבין שיש בסביבה גורמים רבים שרוצים לקרב את הקץ ולהגביר את החום. קצת כל יום.

רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: "לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם". ר' יהודה מחזיר את השריפה אל הפרט. זאת לא השמש, ולא יום הדין, הוא אומר, זאת האש הפנימית השחורה ששורפת את האדם שאינו יודע "להתיש" אותה. המילה "חשש" בפסוק מישעיהו היא יחידאית במקרא, ורש"י מתרגמה: "מין מוץ, דבר שנוח לידלק", וממשיך רש"י בפירוש הפסוק: "מגופכם תצא רוח אש ותאכל החשש והקש" (כל ההדגשות שלי). זה תיאור נהדר של הידלקות ספונטנית. הנפש הבוערת יולדת ("תהרו" מלשון היריון, היריון של מוץ) את חומרי הבערה הדליקים ונפשכם הבוערת כבר תצית את זה. והכול עולה בלהבות מעצמו, לא צריך שמש, בבחינת "גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ" (קהלת ב, כג). והרי אם מסתכלים סביב אפשר לראות את הבוערים האלה בכל מקום. יחידות עצמאיות שמספקות לעצמן את הלהבות ואת הקש, וכבדרך נס "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). הם קמים בבוקר ומוצאים מישהו לשרוף. היות שהם כבר בוערים שָנים, הם סבורים שזה לא יכול להזיק להם. הם לא מכירים מציאות אחרת מלבד אש. הלפיד מכור לאש שלו, כי בלי האש הוא יהיה סתם מוט קצר. אולי הם חוששים שבלי האש הם ייכבו וייעלמו. "אני שורף, משמע אני קיים".

הודעה על ספר הייקו חדש בתרגומי — ירח חסר: הייקו בעברית

את ההייקו של גארי הותם פגשתי באחד ממבחרי ההייקו באנגלית. היו בו מאות משוררים, חלקם נהדרים. אבל משהו בטון של משורר זה משך אותי יותר מאחרים: סוג מסוים של יובש, חסכנות חסכנית יותר מהנורמה של הז’אנר. התחלתי לחפש את ספריו ובסופו של דבר גם להתכתב עם המשורר. דיבר אל לבי שיר כמו בְּכָל הֲפוּגָה בָּרוּחַ […]

באמצעות הודעה על ספר הייקו חדש בהוצאתנו — ירח חסר: הייקו בעברית

השכן מלמעלה

ALUKASWEBIG_10313645668

פרדיננד דה ברקלר, העטלף, 1860

עטלף נכנס הביתה, או אולי היה בבית כל הזמן ומישהו החרידו. האנשים מנסים לסלק אותו. אבל העטלף כמעט אינו נראה לעין, הציור בולע אותו. המבטים שלהם פונים ברגע אחד לכמה כיוונים, מפני שהוא מהיר מתנועת הראש ומהמבט. כך או אחרת, בניסיון לקטול או לסלק את העטלף, הם הורסים את ביתם שלהם. הילד שיוצא מהדלת בימין נחבל לא מהעטלף, אלא מבני משפחתו. גם הכיסא נופל בגללם, ועוד מעט קט יחריבו את ביתם ואולי יפנו להכות זה בזה בהאשמות בעניין העטלף או בכלל. יש קשר בין מה שמכונה "אסון העטלפים" בחדרה לתפיסת המותר והאסור במלחמה נגד בני אדם אצלנו. למה הם מגיבים כך? הרי ברור שלא נשקפת להם כל סכנה. אולי מהחושך הם מפחדים, החושך, שהוא אורו של העטלף?

*

"From: "Explaining an Affinity for Bats

 A.E. Stallings

But travel by a sort of song that rings
,True not in utterance, but harkenings
Who find their way by calling into darkness
.To hear their voice bounce off the shape of things

 

*

Ferdinand_de_Braekeleer_(1792-1883),_Kenau_Simonsdr._Hasselaar_tijdens_het_belg_van_Haarlem,_1829,_Olievrf_op_doek

פרדיננד דה ברקלר, המצור על הארלם, 1829

בציור אחר, מוקדם יותר, של אותו צייר, פרדיננד דה ברקלר, מתוארת מלחמה. שני הציורים, ש-30 שנה מפרידות ביניהם, דומים מאוד. המקלות, ההמולה, הפעולה שאין לה תוחלת. האם אין זה היגיון דומה שמוביל אנשים להרס בית עטלפים ובני אדם? דמוניזציה, בורות, רצון ב"התנקות" מהזר?

*

ribera

ג'וזפה דה ריברה (1591-1652), ברישום מוזר של עטלף ושתי אוזניים. מדוע הוא רשם את זה? יש דמיון צורני בין האליפסה של גוף העטלף והאוזן שמשמאל. קווצת שיער מעל האוזן האנושית מזכירה את פרוות העטלף. מוזרותו של העטלף אינה כה מוזרה אם מסתכלים על אוזן של אדם. אוזן אינה מוזרה? אפילו ביחס לגוף האנושי, נגיד ביחס לזרוע, האוזן היא חייזר. אבל איננו עוינים את אוזנינו, בדרך כלל. הרישום כמו אומר, תביט באוזניים. תתמקד בשמיעה. ובחוש השמיעה העטלף עולה עלינו. בהשוואה אליו, אנו בעלי "שתי אוזניים שמאליות", כפי שהאמן רשם כאן. מהמשוררת והווטרינרית מאיה ויינברג שמעתי הרבה דברים על עטלפים שלא ידעתי. לפני 52 מיליון שנה כבר התקיימו עטלפים בעלי יכולת סונארית. עטלפי פירות בתל אביב חיים מעל 20 שנה. הדופק שלהם הוא 500 פעימות לדקה במנוחה. ולמרות זאת הם מאריכי חיים. הם נולדים עם מערכת שיניים מלאה כדי שיוכלו להיאחז בפטמת האם במעוף. הם אוכלים כמשקל גופם כל לילה. הם יכולים לנקות את עיניהם עם הלשון. הם נשארים תלויים הפוך גם במותם. כל זה נחרב עם בולדוזר, 4,000 פעם, בחדרה. 4,000 עטלפים פועמים שתי מיליון פעימות לב בדקה אחת. מתברר שאפשר להדמים את הפעימה הזאת די בקלות.

James_Ward_-_A_Bat_-_Google_Art_Project

ג'יימס וורד (1769-1859), עטלף, צבעי מים ועיפרון

ג'יימס וורד צייר עטלף מת, פניו אל הדף, כמו נספג אל הצד האחר. אחרי זה רדפתם? הוא כמו שואל את האנשים מהציור הראשון. הוא כמעט אחד עם הדף, כמעט דו ממדי. האוזניים לא ישמעו את התשובה, הגם שאחת מהן, השמאלית, כמו מופשלת במאמץ לכיווננו.

horaku bat

הוראקו, יפן, תחילת המאה ה-19, עטלף, נטסקה, 3.4*3.4*3 ס"מ, עץ צבוע

וכמו בפעמים כה רבות, "מציל" אותנו אמן מסין או מיפן. העטלף כאן לא מת או ניצוד, אלא חי וערני. זוהי בובת "נטסקה" זעירה (בערך 3 סמ"ק) מראשית המאה ה-19 שגילף בעץ האמן הוראקו. עטלף על גג של בית. ליתר דיוק, עטלף על רעף אחד ויחיד. ופתאום ברור המובן מאליו: הוא גר בבית איתך. גג הבית הוא חלק מהבית. מתחת לרעף הזה גם אתה גר, גרים האנשים מהציור הראשון. הוא לא מנוגד לך, הוא לא פולש, הוא חי לצדך, דייר. על הרעף סמל יין-יאנג משולש. העטלף הוא השכן מלמעלה. והוא מקשיב. 

ears 1912

אוזני עטלפים. 1912.

אפשר לתרום לעמותת ע.ט.ל.ף. — חשבון 526459, בנק הפועלים (12), סניף 681. לעוד פרטים: https://www.facebook.com/batsRcute/

רדיו מתחת לשולחן

דליה

ג'.ב.

Just Call Me

רזא

מ.ב.

אלינה

 

123 (12)(2)

מאיר אפלפלד, טבע דומם עם קופידון ותפוחים, פסטל על נייר, מתוך התערוכה החדשה בגלריה רוטשילד, http://www.rgfineart.com/current.asp

לזכר משה דור (1932-2016). תרגום

רוברט בליי

מאנגלית: משה דור (מתוך "הליקון" 102)

דברים לחשוב עליהם

 

חֲשֹׁב בִּדְרָכִים שֶׁבָּהֶן לֹא חָשַׁבְתָּ מֵעוֹדְךָ לְפָנִים.

אִם מְצַלְצֵל הַטֶּלֶפוֹן, חֲשֹׁב עָלָיו כְּעַל נוֹשֵׂא מֶסֶר

גָּדוֹל מִכָּל מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ מֵעוֹדְךָ,

נִרְחָב יוֹתֵר מִמֵּאָה שׁוּרוֹת שֶׁל יֵיטְס.

 

חֲשֹׁב שֶׁמִּישֶׁהוּ עָלוּל לְהָבִיא דֹּב לְדֶלֶת בֵּיתְךָ,

אוּלַי פָּצוּעַ וּמְטֹרָף; אוֹ חֲשֹׁב שֶׁאַיַּל־צָפוֹן

הִתְרוֹמֵם וְיָצָא מֵהָאֲגַם, וְאוּלַי הוּא נוֹשֵׂא עַל תּוֹעָפוֹת קַרְנָיו

יַלְדּוֹן יוֹצֵא חֲלָצֶיךָ שֶׁלֹּא רָאִיתָ אוֹתוֹ מֵעוֹדְךָ.

 

כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ מַקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת, חֲשֹׁב שֶׁהוּא עוֹמֵד

לָתֵת לְךָ מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל: לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁנִּסְלַח לְךָ,

אוֹ שֶׁאֵין צֹרֶךְ לַעֲבֹד כָּל הַזְּמַן, אוֹ שֶׁנִּתְקַבְּלָה

הַחְלָטָה שֶׁאִם תִּשְׁכַּב עַל יְצוּעֲךָ אִישׁ לֹא יָמוּת.

צל דבורה

 

 

היא הגיעה לשם לפני שנולדתי: ב-2 ביוני 1966, לפני 50 שנה וארבעה ימים, היא נחתה על הירח: החללית Surveyor 1, אחת מאלה שסללו את הדרך למשלחות המאוישות של "אפולו". 50 שנה היא ניצבת שם, ב"אוקיינוס הסערות" שעל הירח (Oceanus Procellarum). אפשר לראות מכדור הארץ את האוקיינוס הזה שאין בו טיפת מים, מפני שהוא גדול מאוד: שטחו כארבעה מיליון קמ"ר. לשֵם השוואה, שטחו של הים התיכון הוא 2.5 מיליון קמ"ר.

Location_of_Oceanus_Procellarum

Surveyor משמעו מודד, ובהקשר זה, מודד קרקעות. ק' ב"טירה" של קפקא הוא מודד כזה (Landvermesser). ואפשר להבין את מקומו של ק' מול הטירה ושִטחה כשרואים את מודד הקרקעות הזה נעוץ בלב אוקיינוס ריק, מעין רפסודה בלב הים התיכון שמֵימיו נגוזו (מה שקרה, אגב, מספר פעמים בהיסטוריה של הים שלנו). פתיחת "הטירה" מעבירה סוג כזה של בדידות מול האינסוף. "כשהגיע ק., היתה שעת ערב מאוחרת. שלג עמוק כיסה את פני הכפר. הר הטירה לא נראה כלל לעין. ערפל וחשכה סבבוהו. אף הבהוב רפה של אור לא רימז על מקום הטירה הגדולה" (הוצאת שוקן, תרגום שמעון זנדבנק). ואני פותח את ספרו של ישראל אלירז "דו"ח מודד הקרקעות" ומוצא שתי שורות שסימנתי בעיפרון בקריאה הראשונה של הספר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005):

פִּתְאוֹם מֵנִיף הַמָּקוֹם זְרוֹעוֹת לִצְדָדִים

כְּמוֹ הַיָּם הָאֶגֶאִי

ספינת חלל עוגנת באוקיינוס חלל של הטירה העגולה שבשמַים. גובהה 3 מטרים ובגלל השמש המנמיכה הצל מתארך עד כדי 15 מטרים. זהו שעון שמש. מוזר לחשוב על זה, שכּל שנות חיי תקתק השעון הזה על הירח בלא קול. אבל מה השעה על הירח? הזמן אחוז במרחב, וכשיוצאים מן האטמוספרה הוא מאבד משמעות. האם יש חודשים על הירח? זאת שאלה מצחיקה, שכן על הירח אין מופעי ירח של התמלאות והתמעטות. הירח, מחולל החודשים, הוא המקום היחידי שממנו אי אפשר לראות את הירח. נסו לשאול "איזה יום היום" על השמש. יש לילה על השמש? יש ראש השנה על טבעות שבתאי?

חכמינו זכרם לברכה היו טרודים מאוד בתצפית בירח על מנת לקבוע את הזמן, אחרי שלוח השנה המקראי העתיק, השמשי, בוטל מסיבות שאין זה המקום להיכנס אליהן. מסכת ראש השנה במִשנה היא תיעוד מופלא ומצחיק לפרקים של הבעיות שגורמת תצפית הירח המבוססת על עדים. למשל, מי פסול להעיד על שראה את מולד הירח? "המשחק בקובייה, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים". האם משחק שש-בש אקראי פוסל אדם מלהעיד על הירח? ומה קורה אם ראית את המולד ואינך יכול להגיע להעיד בבית הדין? הירח מוליד בירוקרטיה וסידורי הסעה: "מי שראה את החודש, ואינו יכול להלך, מוליכין אותו על החמור, ואפילו במיטה; ואם צודה להן, לוקחין בידם מקלות; ואם הייתה דרך רחוקה, לוקחין בידם מזונות". "צודה" משמעו אורב. כלומר, אם יש מי שמתנכל למשלחת של העד-על-החמור, מותר לקחת נבוט להרביץ למשבש הזמן. ולא קשה לדמיין לאן זה יכול להתגלגל מהמכות האלה. הירח בינתיים יתמלא ויתחסר, והם עוד יחבטו זה בזה בדרכים.

הבירוקרטיה שסביב שימור הזמן היא משהו שקפקא היה נהנה ממנו. "חצר גדולה הייתה בירושלים, ובית יעזק הייתה נקראת; ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם. וסעודות גדולות עושין להם, בשביל שיהו רגילין לבוא". אפשר לדמיין בקלות את המנגנון המסתעף ואת חלוקת הג'ובים. שהרי בכדי למשוך את העדים היו צריכים להאכיל אותם. אז יש טבחים, ומלצרים, ומנקים, ומוכרי כרטיסים, וכל מיני תעשיות נלוות בוודאי מתפתחות שם, חנות מזכרות, ומוכרי מספוא לאותו חמור שהוביל את המשותק שראה את הירח, וקזינו (עם קוביות) ומה לא. הקטע היפה ביותר במשנה ראש השנה הוא תיאור ה"פוסטר" של רבן גמליאל: "דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלה בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם, הכזה ראית? או כזה?". כלומר, היו לו ציורים של מופעי הירח, כמו של גליליאו (בתמונה הבאה) והוא היה, כמו אופטומטריסט, בודק את ראייתם על העדים.

גלילאו, רישומי ירח

החללית ניצבת על הירח כבר חצי מאה, ספינה טרופה שלא תשוב לנמל הבית לעולם, עומדת שם כמו פסל החירות ב"כוכב הקופים" וממתינה להתגלוֹת. היא היתה שם כל יום מימי חיי ותהיה שם הרבה אחריהם. שעון הצל הזה שאיש אינו נעזר בו לדעת מה השעה הוא מין פרודיה על הזמן ועל כל שעונינו. הניסיון הזה לאחוז בזמן – המשותק המיטלטל על החמור, ארוחת הערב שמכינים לו, האורבים בשיחים כדי לעשות חבלת-זמן (יש סבורים שהיו אלה כוהנים, "צדוקים", שלוח הירח-שמש הרבני היה בעיניהם טעות ועיוות), רבן גמליאל וציורי הירח שלו (שאם איני טועה, בגמרא חוששים שהם עלולים להביא לידי עבודה זרה) – כל ההתעסקות הזאת בזמן והניסיון לאחוז בו נראים כה עצובים לאור שעון הצל של מודד הקרקעות הירחי, שכבר אינו מודד שום קרקע ואינו מראה שום זמן. זה סתם מחוג מסתובב. צל עובר.

במדרש קהלת רבה, אגב הדיון ב"הבל" (המילה הידועה מ"קהלת"), מגיעים לדיון גם בצל. בתהלים קמ"ד כתוב "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה". ושואלים "לְאֵיזֶה הֶבֶל? אִם לְהֶבֶל שֶׁל תַּנּוּר – יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, אִם לְהֶבֶל שֶׁל כִּירָה – יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ". מישהו אחר מציע את הדימוי הבא: "לְאָדָם שֶׁשּׁוֹפֵת שֶׁבַע קְדֵרוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, וְהֶבֶל שֶׁל עֶלְיוֹנָה אֵין בּוֹ מַמָּשׁ". מגדל סירים שהאש מחממת רק את הכלי התחתון. האד שיוצא מלמעלה קלוש כל כך, ולזה דומה האדם.

"כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?", אומר קהלת (ו, יב). ושואלים כמובן, "בְּאֵיזֶה צֵל [מדובר]? אִם כְּצִלּוֹ שֶׁל כֹּתֶל – יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, אִם כְּצִלּוֹ שֶׁל דֶּקֶל – יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ". כלומר, צל יכול להיות דבר משמעותי ויציב, כמו צל של הר או של קיר גדול, ואפילו צל של עץ. מתהלים קמ"ד בא כיוון אחר: "יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר". זהו גם ה-walking shadow של שייקספיר. רבי הונא בשם רב אחא מסביר: "כְּהָדֵין עוֹפָא דְּעָבַר וְטוּלֵיהּ עָבַר עִמֵּיהּ", כלומר, כאותה ציפור שעברה וצִלה עבר עִמה: גם החיים אינם צל יציב. ושמואל אמר, כדי לא להותיר מקום לספק, שמא נחשוב על ציפור גדולה המטילה צל יפה ותקיף: "כְּצִלָּן שֶׁל דְּבוֹרִים שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ שֶׁל כְּלוּם". צל כזה של דבורה אחת מוטל כבר חמישים שנה על הירח. מה יהיה אחרינו תחת השמש? הירח, למשל. וכל מה שמסביבו. זה לא מעט.

 

 

ואני מנצל את הרשימה כדי להודיע על ערב ירח ירושלמי בשבוע הבא:

לבנה_Page_1

לבנה_Page_2.jpg

הלב

מדרש קהלת רבה (זמנו ככל הנראה המאות השביעית או השמינית לספירה) על הפסוק מקהלת (א, טז) "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי":

הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה. הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, ט): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ. הַלֵּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי. הַלֵּב הוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כו): לֹא לִבִּי הָלַךְ. הַלֵּב נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, לב): אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו. הַלֵּב עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כב, יד): הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ. הַלֵּב שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ט): לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי. הַלֵּב צוֹעֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יח): צָעַק לִבָּם אֶל ה'. הַלֵּב מִתְנַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם. הַלֵּב מִצְטָעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, י): וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ. הַלֵּב מִתְחַזֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, יב): וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה. הַלֵּב מִתְרַכֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם. הַלֵּב מִתְעַצֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ו): וַיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. הַלֵּב מִתְפַּחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, סז): מִפַּחַד לְבָבְךָ. הַלֵּב מִשְּׁתַּבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה. הַלֵּב מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, יד): וְרָם לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְסָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, כג): וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַלֵּב מִתְבַּדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב, לג): בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ. הַלֵּב מְהַרְהֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, יח): כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ. הַלֵּב מְרַחֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, ב): רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. הַלֵּב מְחַשֵּׁב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ. הַלֵּב מִתְאַוֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כא, ג): תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. הַלֵּב סוֹטֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כה): אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ. הַלֵּב זוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו'. הַלֵּב נִסְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ה): וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. הַלֵּב נִגְנָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, כ): וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן. הַלֵּב נִכְנָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מא): אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם. הַלֵּב מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. הַלֵּב תּוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא, ד): תָּעָה לְבָבִי. הַלֵּב חָרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יג): כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד. הַלֵּב נֵעוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ב): : אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. הַלֵּב אוֹהֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ. הַלֵּב שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַנֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, יז): אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ וגו'. הַלֵּב נֶחְקָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב וגו'. הַלֵּב נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג): וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם. הַלֵּב הוֹגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, ד): וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת. הַלֵּב הוּא כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ, ט): וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ. הַלֵּב הוּא כָּאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן. הַלֵּב שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, כה): אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ. הַלֵּב חַם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ו): כִּי יֵחַם לְבָבוֹ. הַלֵּב מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, לז): וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ. הַלֵּב נָמֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ה): וַיִּמַּס לְבַב הָעָם. הַלֵּב מְקַבֵּל דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ו): וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַבֵּל יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לב, מ): וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם. הַלֵּב מוֹדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא, א): אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב. הַלֵּב חוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כה): אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יד): וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ. הַלֵּב מֵטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כה): וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, הַלֵּב עוֹשֶׂה מִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב, כ): מִרְמָה בְּלֵב חֹרְשֵׁי רָע. הַלֵּב מִתּוֹכוֹ מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. הַלֵּב אוֹהֵב שֹׁחַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב, יז): כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ וגו'. הַלֵּב כּוֹתֵב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, ג): כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. הַלֵּב חוֹרֵשׁ [רע], שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, יד): תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע. הַלֵּב מְקַבֵּל מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י, ח): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת. הַלֵּב עוֹשֶׂה זָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, ג): זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. הַלֵּב עוֹשֶׂה סְדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, א): לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב. הַלֵּב מִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כה, יט): וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ.  להמשיך לקרוא

סופרמן ודפנה

IMG_2762

הבחנתי בו באמת לראשונה רק כשכולם פנו ממנו והאזינו למוזיקה. רק אז הפסיקו כולם להביט בו כביצירת אמנות, פסל, התעלמו ממנו לרגע, כלומר הניחו לו לחיות לצדם לכמה רגעים. רק אז הבחנתי כי מי שחשבתי שהוא ילד שהתחפש לסופרמן ושכח את תחפושתו על גופו כבר חודשיים, מאדר עד אייר, אינו יכול להיות ילד. צבעיו היו דהויים מדי, ראשו שמוט, והיה ברור כי הילד שחשבתי עתיק מאוד, וכי תחפושתו אינה, למען האמת, תחפושת, כזו שאתה תופר לפני פורים. היה זה, למען האמת, סופרמן הצעיר עצמו. אבל משהו השתבש. הוא, שיכול היה לעצור את סיבוב כדור הארץ ולעכב כך את הזמן לא הצליח לגרום לזמן להתעכב בעבורו. הוא היה כמו אותו נוסע אוטובוס המבחין במישהו הממהר להגיע ומפציר בנהג לעצור ולא לסגור את הדלת, אך ברגע שהממהר עולה לאוטובוס, מודה ומתנשם, מוצא את עצמו המעכב מושלך לצד הדרך. והוא מרים את ידו לאוטובוס הבא, והאוטובוס הבא לא מעלה על דעתו להאט או לעצור. וכך הוא נשכח לצד הדרך, ואחרי כמה שנים הוא דוהה כל כך עד שלא יעלו אותו לשום כלי רכב. במקרה של סופרמן הצעיר, נותר לנו רק לשאול האם כל זה קרה לפני המעוף הראשון, ההצלה הראשונה, או אחריה. האם יש לו זיכרון כלשהו של ימי הגדולה, או שמא הוא בכלל בטרם, רק לבש את החליפה וכבר החלה הבלימה, שהקפיאה את תנועותיו ואת צבעיו הפכה לזיכרון של צבע בלבד. לא העזתי להציץ מאחוריו, אך ממקומי על הרצפה היה נדמה לי כי מהגלימה לא נותר אלא משולש אדום מקועקע מעל כתפו. לעוף בעזרת הכתם הזה דומה לציפור שניטלו כנפיה ותנסה לדאות בעזרת נוצה בודדה אחת.

ואז המוזיקה תמה, וכולם מחאו כפיים. הבטתי בידיו. אילו רק יכול היה להרים את ידיו מירכיו היה שולח אותן לפנים וטס אל עתידו, אל הדמות שאנו מכירים היטב ומלווה את חיינו כאחד האֵלים את חיי היוונים. אבל הרי אפילו למחוא כף אינו יכול. גם לא לעצמו.

IMG_2764

מעליו ניצב, גבוה, איש-עץ. הוא נראה לי כגבר אבל אולי אני טועה, שכן אנו מכירים אותה – זוהי הנימפה דפנה, שאביה, אל הנהר, ולפי גרסה אחרת – זאוס, הפך אותה לעץ רגע לפני שאפולו אנס אותה. זו דמות קטנה, אך נוכחותה מתפשטת על החלל כולו. נדמה לי שזה קשור לפער שבין מבטה הממוקד, ובין זרועותיה-ענפיה הדקיקים, שמתפרצים לצדדים. המזגן פעל, והקירות דקים, ומדי פעם עבר מישהו או נשען אל הקיר והענפים רטטו. והיה ברור שבין אם זאת דפנה ובין אם דמות אחרת שעלה בגורלה כמותה, היא חיה למרות גורלה הנורא. עצים הם יצורים חיים, היום אנו יודעים את זה, ודפנה אינה מתה אלא מתקיימת תוך שינוי צורת חייה. היא מתמסרת לרודפה במקום לברוח, הופכת למושגת, נטועה על מקומה, מגשימה את תשוקתו, ודווקא מסיבה זאת מסכלת אותה, אם כי במחיר כבד.

כל מי שנושם ונושף, בייחוד ליד עץ, נהיה קצת עץ כשהוא שואף חמצן שהיה בעץ, והעץ נושם אותו. אדם ועץ אינם אחד, אינם שניים. באותה סצנה בלתי נשכחת מ"שר הטבעות" (המרמזת ל"מקבת" של שייקספיר. כדאי לראות במסך מלא), היער מתחיל לנוע. איני יודע מה לומר על הדמות הזאת. כל ניסיון לאשר או להתנגד לגורלה החצי-אנושי-חצי-עצי נושר ממני. אני מכיר נוכחות כזאת מיצירות פולחניות שנעשו מזמן, מזמן.

 

הדמות שאני מכנה דפנה עומדת על הקצה, כמו על קצה מקפצה שממנה אפשר רק לעוף או ליפול. לרגעים הענפים נראים לי כמו שלד של כנפי ציפור, לרגעים כמו עץ ברוח. ממקומי על הרצפה אני מבין שאף פעם לא חשבתי על זה: האם בתוך כנפי מלאכים יש עצמות.יש קשר מסתורי ומצמית בין ידיו של סופרמן ובין זרועות הענפים של דפנה שמעליו. אלו שני ביטויים שאפשר לראותם כביטויי "אוזלת יד": ידיים שמגיעות הרחק, אבל אינן יכולות לאחוז דבר זולת עלה יבש או פרי ואולי ציפור (יש בתערוכה ציפורים רבות, אבל כולן עומדות מנגד) וידיים שיודעות להישלח קדימה ולעוף אך אינן מצליחות להתרומם אפילו קצת. אולי ידי האמנית אומרות את הידיים האלה, ואולי האמנות בכלל עומדת ברווח שבין הידיים הכבדות לידיים הענֵפות. האם הענפים האלו ומעופו של סופרמן הם שתי צורות של אותה תנועה? האם זאת תנועה או בלימה? והאם יש קשר בין "הזמן הגדול", ההיסטורי-פוליטי, שאנו חיים בו, ובין הידיים האלה?

 

Daphne_chased_by_Apollo

ג'. ב. טייפולו, אפולו ודפנה, 1744, מוזיאון הלובר

מקדאף: תדממי,

תדממי עוד, ארץ אומללה!

שלטון עריץ, בַּסֵס אחיזתךָ

לָבֶטח, כי הטוב אינו מעז

לִבְלום אותך.

(שייקספיר, מקבת, בתרגום דורי פרנס)

 

 

שרה כץ, "פסל משלה", אוצרת: אירית לוין, מכון המים – הגלריה העירונית גבעתיים, רח' השומר 7 (20.5.16-8.6.16; טלפון הגלריה 03-6721734). שני הפסלים שתמונותיהם מופיעות למעלה – של שרה כץ.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 603 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: