מתחת לשולחן

ביום ראשון הקרוב, 7.6.26, בשעה 18:00, בזום של בית עגנון, יתחיל קורס בן שלושה מפגשים על החיים שלפנֵי. עיקר עניינו דמיונות עבריים על האדם לפני שקיבל שֵם וזהות, כלומר לפני לידתו – בזמן ההיריון. נקרא בעיקר מקורות מן הספרות העברית הקדומה – המקרא, התלמוד והמדרש, ונתחיל מן הציור הזה של ז'ורז' דה לה טור. פרטים והרשמה (בתשלום) – בקישור.

ב-2.7.26, בשעה 19:00, אפגש לשיחה עם חברי דרור משעני על ספרינו החדשים, ב"מגדלור". הכניסה חופשית.

דמיינו חוויית קריאה שיש בה מעונג הקומיקס של הילדוּת, עם עונג הקריאה ברומן או בספר שירה מודרניסטיים, עם עונג ההתבוננות בתמונות בתערוכה של צייר בעל סגנון חד-פעמי. כל אלה מתקיימים, בבת אחת, ביצירתו של כריס וור (Chris Ware), יליד נברסקה, ארה"ב, 1967.

הוא יוצר נובלות גרפיות, מה שפעם קראו "קומיקס". אבל צדק מייקל סילברבלט שהשווה אותו לפוקנר ולג'ויס מבחינת מורכבותו הספרותית והעומק הרגשי. אם כי אי אפשר ממש להשוות, מפני שהמדיום שלו שונה כל כך. הימים קצת עמוסים, לכן רק כמה מילים, בבחינת "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו".

אתייחס לשתי תמונות בלבד מהספר "ג'ימי קוריגן, הילד החכם ביותר עלי אדמות". יש לקרוא כמובן משמאל לימין.

פינת רחוב בשיקגו. בתמונה השמאלית העין – לפחות העין שלי – נמשכה להמולה בפינת הרחוב, ובתחילה לא הבחנתי כלל בדמות על הגג, הגם שהיא צבועה בצבעים בולטים. רק אחרי המעבר לתמונה בימין, שם הדמות כבר מרוסקת על הכביש לצד הדמויות שזזו קצת, חזרתי לשמאלית וראיתי שהוא היה שם כל הזמן.

הרווח בין התמונות הוא הרף העין שלוקח לגוף אדם לצנוח מבניין בן חמש קומות אל הרחוב. הרף העין הזה אינו רק הרף העין שבין חיים למוות, אלא שבין מיתוס ושברו. בין סופרמן לפני מעוף נועז, מציל, לסופרמן מעוך. האם זה סופרמן "האמיתי"? האם זה מישהו שהתחפש לסופרמן וסבר בטעות שהוא יכול לעוף? האם זה מישהו שביצע התאבדות טקסית, מעין מיצג, ולבש את הבגדים כדי להכריז משהו על המיתוס של על-האדם? אין לדעת.

הספר נפתח במפגש עם פרודיה (עצובה) אחרת על סופרמן, מעין סיפור קצר ומבריק שבו ג'ימי הילד פוגש שחקן של סופרמן ביריד, מפגש שמסתיים בכך שה"סופרמן" הזה לוקח את אמו של ג'ימי למסעדה, והיא לוקחת אותו אליה הביתה. בסיפור הפותח המיתוס מתגשם, אבל יותר מדי – סופרמן נכנס הביתה, נהיה מאהב ללילה, ובכך המיתוס נהרס לא פחות מאשר בתמונה שלפנינו. הוא נותן לג'ימי את המסכה שלו לפני שהוא חומק בבוקר כדי לא להיראות שוב.

גאונותו של וור משלבת אמנות של כותב רומנים, של משורר ושל צייר. צמד התמונות הן כמו משחק "מצא את ההבדלים" טרגי. ההבדל העיקרי כבר נזכר, אבל מרתק לראות את תנועת הדמויות האחרות. דמות חדשה מופיעה ליד רוכב האופניים ונראה שהוא לוקח תנופה, מנצל את האסון כדי לשלול שלל, כלומר גונב את האופניים,מתרחק מהאסון, כמו מחקה את תנועת הזינוק של סופרמן; איש אחר נאבק ברוח, אבל עם הנפילה נעצר והוא כולו קשוב למת; גולש גלים שהפנה את פניו לקרן הרחובות מסב את פניו עם הנפילה; איש אחר נבלע בתוך צל הבניין כמעין המחשה של היבלעותו של סופרמן אל תוך חשכת המוות.

זוהי רק דוגמה קטנה לדחיסות ולרגישות יוצאות הדופן של הספרים האלה. אני מקווה שתהיה הזדמנות להרחיב בעתיד.

*

אציין כאן את שלוש היצירות העיקריות של וור. כולם ספרי עבי כרס ודחוסים, אבל נטולי "נפילות". כדאי להצטייד בזכוכית מגדלת כי חלק מהטקסטים זעירים למדי.

Jimmy Corrigan, שממנו לקוחות שתי התמונות (והוא הספר שבּו כדאי להתחיל את המפגש עם וור), הוא סיפור על מפגש מאוחר של ג'ימי הנ"ל עם אביו, שמעולם לא ראה. מהמפגש הזה מסתעפים סיפורים רבים, והוא הולך עוד ועוד ועוד לעבר, בין השאר להיסטוריה של נטישות אבהיות חוזרת במשפחה.

Rusty Brown אף הוא סיפור שמתחיל מדמות של ילד (שמעריץ את וונדר-וומן), ומוקדו – בית ספר. אבל גם כאן היריעה מתרחבת מאוד, והספר מתאר את חיי המורָה של רסטי, את חיי ג'ייסון, תלמיד מבוגר יותר בבית הספר שהתעלל בו, וילד אחר בן כיתתו, ואביו של רסטי שהוא מורה בבית הספר וסופר-לשעבר של מדע בדיוני (יצירתו מופיעה בשלמותה בתוך הספר). וור עצמו משתתף בתפקיד אורח כמורה לאמנות בבית הספר. המעבר מדמות שהיתה יכולה להיות שולית ושטוחה (כמו הילד המתעלל, למשל) לסיפור חיים שמתפרש על פני שנים – מדהימה ומעוררת השראה.

הפרויקט הכי שאפתי של וור עד כה הוא Building Stories. אני מצוי בעיצומה של קריאתו. זה לא ספר אלא מדף ספרים בכותר אחד. זו קופסה גדולה שבה 14 דברי דפוס שונים. במרכז כולם דמות נשית אחת בשלבי חיים שונים. יש בקופסה ספרים גדולים שהם רומנים, למשל רומן של סיפור אהבה, הפלה ונטישה ע"י בן זוגה של האישה, ועד חוברת קטנה שהיא מעין ספר של רגעי הייקו של חייה של אותה דמות, ועוד ועוד. דברי הדפוס נתונים בלא סדר ידוע, כמו אבני לגו מעורבבות במגרה שאפשר לבנות איך שרוצים, וכך אנו יכולים לנוע בתוך חייה של דמות אחת כמו במרחב, לא בזמן. למשל, ייתכן שנקרא את הספר על נטישתה הנ"ל לפני – או אחרי – הספר על אימהותה. זה כל כך מסעיר.

*

אפשר להשיג או להזמין אותם בחנויות הקומיקס המקומיות כמו "קומיקס וירקות" ו"יוקה ומפלצות".

הדבר היפה ביותר בתערוכת התצלומים האסטרונומיים השנתית במוזיאון הימי בגרניץ', לונדון, אינה תצלום אלא גוש. גוש מתכתי שבא מהחלל. הוא עשוי ברזל וניקל, והוא בן כארבעה מיליארד וחצי שנה. זה בערך גילה של השמש; בערך גילו של כדור הארץ. מי יודע איזה מרחק גמא הגוש עד שנחת בנמיביה והתרסק. כאן מונח אחד מרסיסיו הגדולים, 65 סנטימטרים רוחבו.

הוא מוצג בתערוכת תצלומים המתארת את היקום שממנו הגיע – החלל. אך הוא אינו דימוי של דבר אלא הדבר עצמו, ויתר על כן, מותר לגעת בו. והו, כמה שנגעתי, וליטפתי, והנחתי את מצחי באחת מגומחותיו הקרירות, המשויפות-אטמוספרה, כאילו היה זה לא גוש מתכתי אלא כלב שאבד לי וחזר פתאום הביתה.

אפשר היה בקלות לבנות סביבו מקדש ולייסד דת חדשה. האיקונות שלה היו התמונות שאכן יש כאן – במקום הילות אור של קדושים ומלאכים הילות האור שהן גלקסיות וצבירי כוכבים. למען האמת, ישנה סברה כי הכעבה במכה מושתתת על מטאוריט מעין זה.

זה הדבר העתיק ביותר שאי פעם תיגע בו. זה גם הדבר המרוחק ביותר שאי פעם תיגע בו. איזה עומק בל ישוער של זמן-מרחב, ואני מניח יד על פרוותו הקרירה. ליבת כדור הארץ עשויה בעיקרה מהחומרים שממנו הוא עשוי, ולא במקרה: על פי הסברה, מטאוריטים כאלה, שהלמו בכדור הארץ בתקופת הראשית של היווצרותו התחפרו בו והקנו לו את הליבה היוצרת בין השאר שדה מגנטי המגן עלינו. כך, בהביטנו בו אנו מציצים לא רק למרחקים אלא גם פנימה, אל מתחת לרגליים.

הוא מזכיר לי גולגולת של דינוזאור, או גונגשי ("אבן חכמים") סינית שֶמים ורוח שחקו, או קונכייה גדולה, או רכס הרים… אבל הוא לא נראה באמת כמו שום דבר אחר. היד לא שׂבעה מלמשש אותו, אלמוג חלל שֶמי יודע מה היה יכול לספר לנו אילו היו לו עיניים ולשון.

יש בלונדון תמיד הרבה דברים לראות ולשמוע. אבל כל הציורים והגנים והרחובות – ולרגע גם המלחמה ודאגותיה – מתגמדים ומתפוגגים בהשוואה למטבּע המתכתית הזאת שהחלל הטיל לקופתנו.

4.3.26

התערוכה פתוחה עד 3.8.26.

השיעור העקרוני ביותר שמלמדים פסליו של דורצ'ין הוא לראות את העולם מעבר לצורות החומריות. פשוטו כמשמעו. למשל, בפסלי המלאכים הצורות עומדות באיזה אמצע בין גרוטה למלאך. הנכונות לאמץ דרך ראייה אחרת מקנה להם חיים. כל צופה בפסלים האלה הוא כמו האל הנופח ב"עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (הכוונה לחימר, כמו של קרמיקה) "נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). ממש אפשר לחוש בהמתנה הדרוכה של הפסלים לבואנו.

יש מול גלריה גורדון (ממזרח, מעבר למגרש החנייה), שם מוצגת התערוכה, מגרש גרוטאות, ואפשר לחוש בפועל איך המבט עובר מגרוטאה כפשוטה לגרוטה שהועלתה לכדי אמנות. דרך הראייה הנדרשת היא בדיוק הנכונות לגשר בעזרת הדמיון על הפער בין המסגרת המושגית שמקנה כותרת הפסל, למה שיש לנגד העיניים.

במלאך הזה נגעה לליבי מעין ידית. נדמה לי שזה תֶּפֶס עגינה של סירות בנמל (mooring cleat). אם איני טועה, הרי שמיד נוצרת כאן מטפורה: מלאך-נמל, מלאך-מעגן. המלאך הופך למשהו המזמין עגינה, ואם יש מעגן הרי יש גם ספינה; אנחנו הספינה הזאת. המבט מוזמן לעגון, להיקשר. וזאת אף על פי שהמלאך נראה כמפנה עורף. מעגן מלאכי נסוג הקורא לחבל המבט להיקשר – זה סוג הדיבור השירי שמסתתר בפסלים האלה.

יתר על כן: הכנף כפופה מעט, כמעט כמזמינה להניח את הרגל ולטפס.

בראשו יש ארבעה חורים, והדבר מאפשר לדמיין את העיניים והפה בדרכים שונות, בהבעות שונות. כמעט כמו "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת" (יחזקאל א, ו). ויש בו חור מלבני המזמין הצצה פנימה. אולי זה שריון גב פעור, או כנף שנקרע בה צוהר. כתפו פצועה, מכורסמת, כאילו תקף אותו דוב שציפורניו ברזל.

כשיצאתי והסתכלי שוב בערמת הגרוטאות מול הגלריה ראיתי אותה לרגע מחדש – קבר אחים של מלאכים. הסבתי את ראשי והלכתי משם.

"הנכד" ראה אור כספר דיגיטלי, וכספר מודפס.

כתבתי לשרון רוטברד שהספר הזה הוא חצי טקסט וחצי כריכה. הנה הדימוי בלי הכיתובים של הספר. אולי יתאים למישהו כשומר מסך.

הנהלת האתר מודיעה בהכנעה, בין הצפירות, על הדפסת רומן חדש ב"ספרייה של בבל" בעריכת שרון רוטברד. מובא כאן פרק מתוכו שפורסם באתר ההוצאה.

הספר ראה אור במהדורה דיגיטלית ובדפוס.

לכל ספר יש מוזיקה שהוא חב לה את עצם קיומו. בספר הזה, זאת היתה המוזיקה.

מאת מארי אוליבר

מתוך שירים חדשים ונבחרים, כרך א

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

הַאִם רָאִיתָ אֵי פַּעַם

בְּחַיֶּיךָ

דְּבַר מָה

נִפְלָא יוֹתֵר

*

מֵאֵיךְ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ

מִדֵּי עֶרֶב

נִנּוֹחָה וּרְגוּעָה

צָפָה לְעֵבֶר הָאֹפֶק

*

וְאֶל תּוֹךְ הָעֲנָנִים אוֹ הַגְּבָעוֹת

אוֹ אֶל הַיָּם הַמְּקֻמָּט

וְנֶעֱלֶמֶת –

וּמֵאֵיךְ שֶׁהִיא מַחְלִיקָה שׁוּב

*

מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה

מִדֵּי בֹּקֶר

בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הָעוֹלָם

כְּפֶרַח אָדֹם

*

זוֹרֶמֶת מַעְלָה עַל שְׁמָנֶיהָ הַשְּׁמֵימִיִּים

נַגִּיד, בְּבֹקֶר קַיִץ מֻקְדָּם,

בְּמֶרְחַקָּהּ הַמַּלְכוּתִי הַמֻּשְׁלָם –

וְהַאִם חַשְׁתָּ אֵי פַּעַם כְּלַפֵּי מַשֶּׁהוּ

*

אַהֲבָה כֹּה פְּרָאִית –

הַאִם נִרְאֶה לְךָ שֶׁיֵּשׁ, בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, בְּלָשׁוֹן כָּלְשֶׁהִי,

מִלָּה נַחְשׁוֹלִית דַּיָּה

לָעֹנֶג

*

הַמְּמַלֵּא אוֹתְךָ

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ

מוֹשִׁיטָה עַצְמָהּ

בְּחַמְּמָהּ אוֹתְךָ

*

בְּעָמְדְּךָ שָׁם

בְּיָדַיִם רֵיקוֹת –

אוֹ שֶׁמָּא גַּם אַתָּה

הִפְנֵיתָ עֹרֶף לָעוֹלָם הַזֶּה –

*

אוֹ שֶׁמָּא גַּם אַתָּה

נִטְרְפָה דַּעְתְּךָ

בִּגְלַל כּוֹחַ,

בִּגְלַל חֲפָצִים?

*

מאת ו. ס. מרווין

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

1

מוות במדבר

לברוס מק'גרוּ

*

עָזַבְתָּ בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַכּוֹכָבִים הֵחֵלּוּ לְהֵעָלֵם

הַצְּבָעִים חָזְרוּ בְּהֵעָדֶרְךָ

הוֹתַרְתָּ לָנוּ אֶת הַצְּבָעִים

חוֹל וּסְלָעִים וְצִלְלֵי סוֹף קַיִץ

*

ברוס מק'גרו – צייר אמריקאי (1937־1999)

*

2

ג'יימס

מַגִּיעוֹת יְדִיעוֹת שֶׁחָבֵר בַּמֶּרְחָק

קָרֵב לְקִצּוֹ עַכְשָׁו

*

מֵרִים אֶת הַמַּבָּט רוֹאֶה פְּרָחִים קְטַנִּים

בְּעֵשֶׂב אֲבִיבִי מִבַּעַד לַחַלּוֹן

אֵינִי יָכוֹל לְהִזָּכֵר מָה שְׁמָם

*

על גזע לח, נפול, עטור פטריות קטנות השוקדות, מי יודע כבר כמה שנים, על פירוקו והחזרתו לאדמת היער. ממול אשור ענקי. יער וייטהם (Wytham), לא רחוק מאוקספורד. מוקף שירת ציפורים. מוקף. מכל עבר. ודאי רבות אינן נראות. קיכלי רונן. קאק. פרוש. ירגזי כחול. אדום חזה. שחרור. ירגזי מצוי. גדרון. שירתם רוחצת מכל כיוון. מיחוש גוף שנגרר בטרולי מארץ רחוקה נעלם כלא היה. כולם שרים מהעצים. ציפורים רבות לא רק מקננות בגובה, הן גם שרות ממנו. הן מקנות לגובה של העצים ממד מוזיקלי, הופכות את העצים לבימות מופע. האם הדמיונות על שירת המלאכים מקורם בהאזנה לציפורים קטנות גבוהות? הן כה קטנות, שלעתים נדמה כי הגובה עצמו שר.

אדום החזה יוצא דופן. ציפור מדהימה זו, עלה שלכת זעיר, ניצן של שירה, אוהבת להראות את עצמה כשהיא שרה. שוב ושוב ראיתי אדומי חזה שנעמדו במרחק בטוח ופצחו בשיר מולי. הנה עוד סיבה להתנגד למלחמה: איני יודע אם כשהתותחים רועמים המוזות שותקות בהכרח, אבל כשהתותחים רועמים יערות עולים באש, והציפורים בורחות, ופשוט אי אפשר לשמוע אותן. והרי מה אנו מבקשים – האוכל לדבר בשם כולנו – רק לחיות בין ציפורים שרות רבות, כל יום.

השמש יוצאת לרגע מכיפת העננים ומאירה את האשור. קצות ענפיו מגיעים עד לראשי וניצניו הסגורים שולחים אלי כמקורים. כמבקשים להטות אוזן גם לעץ ולקצותיו.

נקישות נקר משלימות את השירה הצלולה, כמו מתופף דרבוקה המעגן את המוזיקה באצבעותיו. הנקר מזכיר את קיומו של העץ. הנקר הופך עץ לבית.

חֹר נַקָּר בַּקּוֹר

יַרְגָּזִי נִכְנָס פְּנִימָה

דִּמְמַת יַעַר

אני יוצא מהיער ומגיע לאיינשם, עיירה קטנה. מאחורי הכנסיה בית קברות. בין המתים כמה שמות סמליים: James Brain, מת באפריל 1865 בגיל 82. Thomas Burden מת ב-1918 בגיל 58. וקבורה כאן גם אן הייסטינגס שמתה 100 שנה לפני שנולדתי. 100 שנה לפני שנולדתי היא כבר הספיקה לחיות 52 שנה: מוזר מאוד!

ניצני מגנוליה מתחילים להיפתח בין הקברים. עץ שזיף בפריחה לבנה, עזה, מושיט פרח לכל קבר, כביכול. ובעצם הרבה יותר פרחים מקברים.

בין שורת קברים מישהו הניח כוורות דבורים. אבנים מונחות על גגותיהם. איזה טעם יש לדבש העולה מן המוות? הו, אנו מכירים את הטעם הזה.

 

כשחזרתי מהתערוכה החדשה, המעניינת והמוצבת להפליא, שנת אפס, במוזיאון תל אביב (אוצרת נועה רוזנברג), מצאתי בתיבת הדואר את העלון הזה. נבלמתי ליד תא הדואר והתמלאתי מה שהיפנים מכנים סאבּי. מעל כל אפשרויות ה"תיקון" וה"חידוש" המנויות בעלון מתנוססת ההצעה ל"ניקוי מצבות בבית קברות". לחשוב על האיש – ואני עושה לו ברצון פרסומת – בין החלפת שקע לתיקון טיח, נוסע גם לבתי קברות ומנקה שם מצבות של זרים. ההבנה שגם זה חלק מבּדק הבית.

רגש דומה שורה גם על התערוכה. יצירה וחידוש מתוך השבירה, הדעיכה והמוות. הדבר ניכר אם רואים את הציורים מתוך המסורת שממנה צמחו. ישבתי בפינה הנפלאה, בחצר האחורית של בית הכנסת של גוטליב כביכול, של שלוש נשים ונער אחד (עליו כתבתי כאן פעם). דיוקנאות כל כך מלאי נשמה: עיניים גדולות, עיניים קורנות, עיניים אפלות, עיניים עצומות ולבנות… אלו ציורים שאין בהם שמץ מההרואיות או מהזחיחות הקלה או הכבדה שיש בדיוקנאות כה רבים במסורת הדיוקן. זה כוחם. נראה שהן יודעות שכבר לא מובן מאליו לזכות לתשומת לב של צייר בעידן של תיעוש ומלחמת עולם (הראשונה). הם כמו שחקנים אחרי שההצגה נגמרה והתיאטרון נסגר. אבל הם מתעקשים להמשיך לשחק, להיות מודל, כלומר בני אדם הראויים למבט ממושך, אינסופי בעצם.

הרישום שהכי תפס אותי – ולצערי אין לי רפרודוקציה שלו – הוא אקוורל עם עיפרון של פרחי מגנוליה מאת גוסטב שפר, רישום בן 120. כמו בציורי הדיוקן זהו ניסיון לצייר פריחה בעולם שמאבד את אהבתו לפרח, שממציא מכונת יריה, גדר תיל, טנק, לוחמה כימית… עולם שפרח נעשה בו קלישאה דקורטיבית או דבר זניח.

אפשר לחוש ברישום את כוח הצמיחה לצד ההיסוס הרועד של הקו. כאילו לפנינו פריחה מגמגמת, אמן שכבר אינו בטוח בדבר הזה, ציור פרחים, ובכל זאת עושה היטב. ההיסוס רק מוסיף ליופיו של הפרח. אפשר ממש להתחקות אחר הרישום הצומח בגישוש, פרק-פרק, עד העוקץ, עד שפתאום מהקו בוקעים עלי כותרת גדולים.

כדאי להסתיר בכף היד את הרישום למעט חלקו התחתון, ולראות שם את ששת הקווים ההתחלתיים, קווים מגששים, מנותקים, בודדים – ואז לראות איך הם עולים ומתמלאים חיים בהדרגה עד היפקחם, כל אחד כמקהלה קטנה של עלי כותרת לקראת פקיחה, כל אחד בעל אופי משלו, שרים ביחד.

מגנוליה היא צמח קדמון. היא התפתחה לפני היות דבורים בעולם ולכן מאביקות אותה חיפושיות. נמצאו מאובנים מהמשפחה הזו בני 95 מיליון שנה. אבל ברישום, מכל העבָר הזה נותר רק הווה נצחי, מהוסס ונוגע ללב.

לצד הפרחים שני רישומים אחרים של אותו אמן מאותו זמן: שני שלדים, אחד בשם "השליט" ואחד "הנווד". הפרחים האלה פורחים כהצעה של דרך חיים עתיקה, אחרת.