כְּליל

IMG_1826.JPG

1

מריצה ישנה ריקה נשענת אל עץ תאנה. הפירות כבר גדולים אך קשים למראה ולמגע. דבורת עצים שחורה מרחפת מעל גומחה עתיקה מלאה מי גשמים. הבוקר ירד גשם שיהיה ככל הנראה האחרון השנה. מסביב פרחים צהובים, ורודים וסגולים, שאין טעם להתחיל לקרוא בשמם. גפן עושה צעדים ראשונים בטיפוס על עמוד התמך של הבית. סוכר התאנה ויין הענבים מוחשיים בפה כמו ניחוש בטוח של המספר הנכון בהגרלה. סטירית פקוחה, שהיא מין פרפר חום-כתום שעל כנפו ציור עין פקוחה, מרצדת לרוחב המבט, בדרכה ממקום למקום. אני נכנס בעקבותיה אל הבית בכליל ומתיישב בחוץ לטבול קצת בדממה.

 

2

לא חולפות שתי דקות והם מופיעים ממערב. שני מטוסי קרב. ראשית נראים, מעפילים בשמים אטוּמים של חילופי עונות. הם נעלמים, ואז עולה הרעש כמו ערימה ענקית של זפת רותחת שנשפכת עליך ממשאית, בעוד המשאית עצמה כבר דהרה הלאה. רעש חזק, נשפך על העולם כולו, כמדומה. ניגר מלמעלה באשדים עזים, מחריש הכול, הופך להיות אטמוספרה של רעש. התאנה נראית אומללה מאוד בתוך המפל הזה. הפרפר עוד חי אבל לא הייתי מופתע אילו הרעש היה קורע אותו לגזרים. האם החרקים שומעים את זה כמוני? האם הם חושבים שזאת סופת רעמים? זה רעש רחב, תקיף, נחרץ, כמו אופנוע בגודל של צוללת שעוקף אותך. הוא שוכך בהדרגה כמו שריפה שיורדת לאט מראשי העצים אל הגזעים ואל העשב. לאט חוזרת הדממה. ואז עולה עוד צמד מטוסים.

 

3

באתי לכליל בגלל חלום על לחם. בפעם הראשונה שביקרתי בבית של אַליק פלמן שכאן, בחורף שעבר, הוא ובת זוגו, נעמה אביטל, כיבדו אותי בלחם שאפו. המילה ״לחם״ מעוררת אסוציאציות שונות על המוצרים שנמכרים בחנויות בעיר, מבאגט וג'בטה ועד לחם אחיד. נא לשכוח מכל זה. הלחם הזה הוא משהו אחר. ראשית, אתה מוקף בחיטה שממנה בא הלחם. אליק יצר משק אוטרקי קטן, והוא מגדל את מזונו בעצמו. לכן, כשהרוח עוברת בחיטה שמסביב לבית, הפה הלועס שלך מתמלא ברחש הזה. הקִרבה למקורו הצומח של הלחם מרגשת, הופכת את הלחם ללחם חי. אני מניח שהדבר דומה לענידת טבעת זהב שזה עתה כרית מבטן האדמה וצרפתָ במָקום. אתה עונד על אצבעך את כל העומק. אתה יודע מאיפה העיגול הזה בא.

הלחם שאכלתי כאן נראה יותר כמו גוש אפוי של קדרים או כמו חומר שסופרי מסופוטמיה היו כותבים עליו את עלילות גלגמש בכתב היתדות. הוא נראה כמו אדמה מקופלת ואפויה, והאדמה הזאת טעימה יותר מכל מעדני העיר. למחרת הביקור הקודם, החורפי, חלמתי על הלחם הזה. איני זוכר את החלום. אבל ידעתי שאהיה חייב לחזור לעוד כיכר. לא הייתי צריך לבקש במפורש מאַליק. הלחם חיכה לי בכליל.

 

4

שתי יונים לבנות חוצות את קרני השמש שיורדות באלכסון ופותחות בים הרחוק מעין אשנב לשמש שתרד לשם בעוד כמה שעות. האור חזק כל כך עד שכנפי היונים נראות שקופות ככנפי עשים גדולים ובהירים מול אש. מעבר למסך הקליל של אוושת החיטה ברוח שר סבכי שחור-ראש את שירו המרוסק והשופע. יש בציפור קטנה כל כך כמות שירה שאינה פחותה מהכמות שהיתה בפיו של הומרוס. אך מהצד השני של הוואדי אני שומע כלים כבדים חוצבים, הורסים את ההר שאינני רואה בעקשנות של חולד. טרקטור נתקע על הילוך אחורי, מצפצף ומזהיר בלא הפוגה.

 

5

כליל הוא מקום בן ארבעים. חלק מרעיון "ייהוד הגליל". אבל היישוב הזה הוא גם רעיון, אפשרות חריגה של מקום ושל מקומיוּת ישראלית חריגה. היא חריגה כי יש יותר מדי אנשים ומעט מדי מקום. כליל הוא כפר שאינו עיר אבל גם לא קיבוץ קולקטיבי ולא מושב מהוגן, פרברי. אין גדר מסביב. הבית שאני מתארח בו לכמה ימים מאפשר דבר כל כך פשוט, עד ששכחנו את אפשרותו: לאכול את הפוּל שגידלת בחצרך, ששתה מי גשמים, שנטבל בשמן זית מן העץ המצל עליו, שנמרח על לחם מחיטה שאפשר לשמוע אותה שרה. אפשר להוסיף פרפר וחיפושית או שתיים לתמונה. וגזר שלפני רגע היה חלק מן האדמה ועכשיו הוא כתום בפיך. ככה נראית התערבבות עם מקום, או מקומיוּת. לא ברעיונות, אלא בחומרים הפשוטים. לפני הכול, דרך הגוף, דרך האכילה. את הצואה שלך אתה לא מסלק בלחיצת כפתור אלא לוקח בדלי ומחזיר לערימת הזבל האורגני. שם היא תנוח זמן מה, ואז תהפוך לעץ הזית, ולשמן זית. יש אושר פשוט בידיעה שיש תועלת גם בצואתך, שהיא לא פסולת שנפטרים ממנה בבושה.

דבורי הדבש יורדות לשתות מבריכת מי הגשמים העתיקה. אני בטוח שאילו היינו מציעים להן לנסוע מכאן לניו יורק לתערוכה חשובה או לקונצרט בברלין הן היו מסרבות בנימוס. האם זה אפשרי גם עבורנו? להיות כל כך עם המקום עד שאין צורך במקום אחר, ואף אין צורך במחשבה, בפנטזיה, על מקום אחר?

IMG_1823.JPG

6

רחוק מאוד אפשר לשמוע מסור חשמלי מהול בניסור צרצרים. איפה אפשר לגור? כדאי להתייעץ בחרקים. אפשר להגדיר את העיר כאזור המוות של מרבית החרקים. המעטים בהם שמתגלים בה נמצאים בסכנת הרעלה. כאן, בשטח של שני דונם, ראיתי יותר מיני חרקים משראיתי בכל תל אביב, כולל פארק הירקון. זה פשוט מאוד: מקום שִׂמחת חרקים הוא מקום שִמחה לי. ולא קשה לזהות פרפר עליז או חרגול שאנן. אם טוב לחרקים משמע שאין רעל בשטח, שיש פרחים, שיש מים, שלא קר מדי, שהאוויר טוב. ואם יש חרקים יש גם פרחים וציפורים. אני יושב בחצר הקדמית, יום לפני פסח. במרחק של כמה מטרים עוברת זכר סטירית פקוחה שעף כאילו הוא נרדף, אך אין מאחוריו אף אחד. הוא מרצד בין שיבולים, העין שעל כנפו פקוחה באור כמו שירת הסבכי הקרובה, במקטעים קצרים המצטרפים לזרימה. במרחק, השמש מנמיכה לאט. המרחק ממני לפרפר הוא שלושה מטרים. המרחק מהפרפר לכוכב (השמש) הוא 150 מיליון קילומטרים. המרחקים ידועים. אבל רק כאן אני מרגיש חיבור נינוח בין המרחקים ובין היצורים: פרפר, אדם, כוכב. שריחוף הפרפר וריחוף השמש, עם כל ההבדל ביניהם, הם רציפות קלילה אחת. שהסבכי, החיטה והדבורה שרים ביחד. ושיש גם לי סיכוי להצטרף, להשמיע קולות רקע.

 

7

אני נזכר בשורה ״אני נושם שירה״ של המשורר היפני בסוף הסרט ״פטרסון״ של ג'ים ג׳רמוש. היפני יושב עם פטרסון, נהג האוטובוס, על ספסל מול מפלים ומעניק לו מחברת ריקה. היפני נפרד מפטרסון (האיש והעיר) בקריאת ״אהה!״ שהיא קריאת ההתגלות או ההתעוררות שמשוררים מתרגמים אחר כך למילים. אבל  כאן, בתוך ההתרחשות החיה שאינה פוסקת, אפשר גם לשכוח מה״אהה!״, כי כאן הכול ״אהה!״. בעיר אתה מייחל לרגעים של התבהרות בתוך העכירות האופפת. לעומת זאת, כאן הכול גלוי. אין צורך לבודד את הציפור או את הפרפר או את זוג החיפושיות (פרחיות נעמי שחורות, זרועות נקודות לבנות, שנמצאות כאן במאות, תקועות, פשוטו כמשמעו, בחרציות) המזדווג על החרצית, או את הפשפש האדמוני המבחין בי וחומק כמשרת בריטי רב- טַקְט לצד השני של הפרח. העניין כאן אינו דבר זה או דבר אחר, אלא המכלול. לא פרי זה או זה של התאנה, אלא העץ כולו; לא העץ בניגוד לשדה החיטה, אלא המרחב הכולל; לא נגיסה אחת בלחם הטוב, אלא כל הכיכר. לא כל הכיכר אלא הכיכר, והחיטה, והשדה, והאדמה, והמים, והשמש השוקעת בקצב העתיק שלה, נפרדת מראשי השיבולים, שיהיו בחודש סיוון ללחם שאדם אחר יאכל.

 

8

במקום כל כך אחר כמו כליל אפשר לדמיין גם ספרות אחרת לגמרי. ספרות שלא האדם ולא הפעולה עומדים במרכזה. לא סרטי פעולה, לא אברהם עוקד את יצחק, לא האיליאדה, לא שאול נופל על חרבו בגלבוע, אלא תיאור מפורט, קשוב, של הגלבוע, הצומח עליו, החי בו, לפני 3,000 שנה. אילו פרחים פרחו שם? אילו ציפורים עפו מעל החמור שליווה את אברהם ויצחק? אילו פרפרים ראה אכילס? ברוב סרטי הפעולה אין שום חיה ושום חרק ושום צומח. הכול התרוצצות בעיר שאינה אלא מחסן קופסאות ענקי. מה מעניין יותר בסרטי "מלחמת הכוכבים": העלילה ("אני אביך, לוּק"!) או המרחבים והחייזרים? הייתי רוצה לדעת קצת יותר על חרגולי גן עדן, אבל ספר בראשית עסוק בפרטים אחרים.

IMG_1825.JPG

9

רק במקום כמו כליל אפשר להבין מה המשמעות והמחיר של כביש, של בית, של מגרש. כמה חיים רומס כל בית, כמה מִגוון ויופי מחסל כביש. יש כאן עשרות מיני צומח וחי בדונם אחד. קוצים, פרחים, עצי פרי וגידולי תרבות. כל כך הרבה מינים יש כאן, כאילו התפרקו מגדירי הצמחים והחרקים הישנים מכריכתם, ודפיהם התפזרו לכל עבר. בפחות משעה, עם דחפור אחד, אפשר להרוס את זה. ואני מבין פתאום בחרדה שזה אכן יקרה. לא מחר. בעוד כמה שנים. בעוד מאה שנה ודאי כל השטח שבין כליל לים יהיה בנוי צפוף וייראה כמו ראשון לציון או רחובות. וכמו שאף אחד לא מחפש את התאואים שחיו ברחוב פנקס בתל אביב איש לא יחפש את המִצחן הדו-גוני שראיתי כאן, חגב מפואר ודינוזאורי, כשמישהו יחליט שהגיע הזמן לשים לזה סוף ולבנות קניון על ביתו, כי את מי מעניין חגב? ומי יודע אם אין כבר תכניות על הנייר שהן גזר דין המוות של כליל. אולי גזר הדין כבר נחתם, ועכשיו זאת רק שאלה של זמן עד לביצוע.

IMG_1028.JPG

10

רוח מערבית חזקה. הים מצהיר הבטחות על גשם. אני ניגש לכוורות הדבורים ומניח עליהן אבנים, שלא יעופו. ערב פסח. אלוהים פוסח על בתינו ומכה את בכוריהם גם השנה. להם המרור, לנו החרוסת העשירה. בעזה צועדים לעבר הגדר החונקת, והגדר צריכה שמירה, כלומר פתיחה באש. עבדים היינו; לא עוד. הייתי רוצה לבהות בשמש השוקעת ולבהות רק מערבה, בלי שהמבט יימשך לאורך החוף דרומה. אולי יום יבוא ונזכה לאלוהים שמניח אבנים על בתים כשרוח מאיימת עליהם, לא אלוהים המכה בכוורות. ליל הסדר. אני יושב לבד. שקט כל כך, עד שאפשר לשמוע את הירח מתחכך בענני הלילה הלבנים. במקום פנטזיות על מכת צפרדע אתבונן בצפרדע אחת, בבריכת מי הגשמים, צפה ליד הדבורים, נשענת על קנה צף. במקום דמיון על מכת ארבה אשב ליד אחד החגבים הרבים שראיתי כאן ואקווה שלא יקפוץ וייעלם. הם לא רוצים להכות באף אחד. רק להסתתר ולחיות.

FullSizeRender.jpg

11

עב שחור גדול נישא על גב ענן לבן ספוּג אור שמש שבוקע ומגיע לא ברור מאיפה וכיצד. תנועת עבים אטית מעל כליל, נוסעים מזרחה. אני מאזין למוזיקה שמתאימה את עצמה לקצב של התנועה שם למעלה. שני כלבים מתנערים מגשם וחומקים בשקט אל תוך מטע זיתים. על הרכס הירוק ניגר צל כמו לבה אטית מאוד, דקה מאוד, כמעט שקופה ומלטפת. אני יוצא החוצה. חרסי כלים על השביל מזכירים אנשים אחרים שחיו, שחייהם נשברו עם כליהם. אני מרים ידית קנקן. יש בושה לכתוב על מקום שיש בו אפשרות רבה כל כך לאושר, שנמצא קרוב כל כך למקומות סגורים, שבורים, מדוכאים. כולם ראויים לעמוד באור ירח ולהתבונן בים, לשאוף את ריח ההווה הטוב. אבל בקרבת מקום יש כל כך הרבה מקומות פגועי עבר, חסרי עתיד. אני יודע את כל זה, אבל מישהו חייב לכתוב גם על הנמלים האלה, ההולכות בטור שחור ארוך כהמחשה של הזמן הדקדוקי "הווה מתמשך". זה מה שעצוב בעולם הזה, ובישראל בפרט, שאינך יכול להצביע על לַבְנִין התלתן, שהוא פרפר צהוב כנף וירוק עין, מבלי שאצבעך תרעד.

IMG_1779.jpg

12

במזרח, שם ראיתי אתמול בלילה את הירח המלא של ניסן, נשמע הבוקר קול נקר. שבת וחג באותו היום. קול גשם רך, קצר, על עלי הגפן. דבורי הדבש באות לשתות בבוקר מבריכת מי הגשמים. הן נעמדות על הטחב שעל שפת המים ורוכנות לשתות כמו גמלים בנווה מדבר. במים צפה חיפושית שחורה גדולה שמעדה פנימה וטבעה. ואז גם דבורה אחת נופלת פנימה. היא מנסה לעוף במים אבל זה בלתי אפשרי. המראה מזעזע כמו דג שהושלך אל החוף. אני רוכן ומושיט לה קנה חיטה יבש. היא נאחזת בו ומטפסת ואני מרים אותה אל האבן. נמלים חולפות לידה, עיזים שחורות ליד זברה. ועוד שעה ארוכה היא שוהה שם, אולי מקיאה את רסיסי המים. אני ממשיך לשבת לידה, ממתין למעוף.

IMG_1821.jpg

 

[פורסם ב'טיים-אאוט', אפריל 2018, עם תצלומים אחרים]

 

 

 

המערה ליד הים

מדרש 'פסיקתא דרב כהנא' הוא אחד המדרשים העתיקים. הוא נכתב בארץ ישראל וזמנו ככל הנראה המאה החמישית או השישית, לפני כ-1,500 שנה. קל לקרוא בו, לרוב אף בלא עזרת ביאור, ולעתים בעזרתו, כפי שיש במהדורה חדשה בהוצאת "זיכרון אהרון", המחליפה ומכילה את מהדורת בובר הישנה, שהיתה צפופה וקשה לקריאה.

הטקסט נפלא, ומכיל אוצרות של הומור, דמיון וחידוש. למשל: "מטרונה [גברת] שאלה את רבי יוסי […], אמרה לו: "לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו?" אמר לה, "לשישה ימים" […]. אמרה לו "ומה הוא יושב ועושה מאותה השעה"? זה מצחיק, כי למרות שיש לר' יוסי תשובה, המדרש מאפשר לגברת לשאול שאלת תם חצופה, ולהשמיעה בלשונה של השואלת ("ומה הוא יושב ועושה?"). התשובה מעניינת מאוד: אלוהים "מזווג זיווגים", כלומר הוא מעין שדכן עליון, ושלא כצפוי, אין הדבר תענוג כזה גדול בעבורו. הוא "מזווגן על כורחן, שלא בטובתן", כלומר לא שידוכים רומנטיים אלא שידוכים הכרחיים, או נחוצים – אין פרטים מה קובע את הזוגות. כמה מעניין שהשידוכים כוללים, לצד עניין מתבקש כמו "בתו של פלוני לפלוני", גם "אשתו של פלוני לפלוני", כלומר הם כוללים גם ארגון-מחדש של משפחות ויחסים; יתרה מזאת, ברור כי הזיווגים אינם רק ענייני שדכנות, אלא מערכת תמסורת רחבה בהרבה, הכוללת גם "ממונו של פלוני לפלוני", כלומר "שידוך" של כסף, ויש להניח כי אפשר להרחיב את הזיווגים האלוהיים עוד ועוד, במסגרת התהוות הגומלין הגדולה, עד זיווג של כוכב לכוכב (כך, הגלקסיה 'ענני מגלן' מזוּוגות לגלקסיית 'שביל החלב').

אבל הקטע שרציתי להתעכב עליו כאן הוא אחר, והוא עוסק בבניית המִשְכָּן. אפשר ללמוד ממנו גם משהו על אמנות. המדרש אומר שמֹשה יכול היה פשוט להביא "ארבעה קונטיסין ולמתוח את המשכן עליהן", כלומר היה אפשר לתקוע ארבעה עמודים ולזרוק עליהם אריג, והרי לנו משכּן. אלא שמשה קיבל הוראות מדויקות מלמעלה. "מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה למעלה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה, ואמר לו – עשה לי משכן". משה מקבל מודל של משכן עשוי ארבעה סוגי אש; ולעשות ארכיטקטורה המבוססת על אש זה בלתי אפשרי, מה גם שיש לה ארבעה צבעים לא מצויים. לכן "אמר לו משה להקדוש ברוך הוא: 'ריבון העולמים, וכי מניין לי אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה'?". התשובה: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה  בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה, מ). כלומר, אתה לא אמור לבנות באש, ולא בצבעי האש, אלא ליצור משהו מקביל, "בתבניתם" של האש וצבעיה. ואי אפשר לדבר על "מימזיס", חיקוי, מפני שאין שום קשר ישיר אפשרי בין אש ובין קיר, או גג, או דלת. ברור שהמבנה מתייחס לחזון ומחקה אותו באופן עקיף, ממש כמו שצייר שמצייר עץ אינו יכול ליצור שחזור של עץ, ולוּ מהסיבה שעץ לא עשוי מצבעי שמן, והוא לא קטן כל כך. אבל גם ברור שיש הנחה במדרש שאפשר ליצור מקבילה, שתהיה שונה חיצונית בכל פרט, ובכל זאת תשמר משהו מלהט המקור. ואם תרצו, יש כאן גם מחשבה על תרגום.

הקטע הכי מעניין במדרש הוא מה שבא אחר כך, והוא המשל. מה שתיארתי עד כה מעורר משל "למלך שנגלה לבן-ביתו בלבוש אוֹלוֹ מַרְגְּלִיטוֹן. אמר ליה [=לו], 'עשה לי כזה'. אמר ליה, 'אדוני המלך, וכי מניין יש לי לבוש אוֹלוֹ מַרְגְּלִיטוֹן'? אמר ליה, 'אתה בסימנך [נוסח אחר: בסממניך] ואני בכבודי'". על פי הפירושים, "אולו" קרוב למילה המוכרת לנו all (דרך היוונית), ומרגליטון קרוב למרגליות, ובקיצור, זהו בגד שכולו מצופה אבנים טובות. המלך אומר לצייר: אין לך בגד כזה ויהלומים כאלה, אבל יש לך מילים (סימנים) או לפי גרסה אחרת, צבעים (סממנים), ואתה יכול לתאר או לצייר את היהלומים. ובביאור שבמהדורה החדשה: "שתצייר צורת המרגליות בבגד כדרך הציירי[ם], וכבוד המלך במקומו מונח". זהו משפט נהדר (ההדגשה שלי), שציירים וסופרים כדאי להם להרהר בו. תפקידך אינו להעתיק או לשחזר את הטבע. כבודו של העולם, או של המלך, "במקומו מונח" – ולא במקומך. ואין אתה יכול ליטול אותו ממקומו ולהעבירו לרשותך. אבל אתה יכול ליצור לו מקבילה, מתוך הכרת המרחק והפער הלא ניתן לגישור בין כבוד המלך ויכולת האָמן, שאינו המלך.

בהמשך אומר המדרש, כי אלוהים אמר למשה: "משה, אם אתה עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סנקליטין [=יועצים] שלי של מעלן [=מעלה] ויורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן [=למטה]". כלומר, אם המקבילה הארצית תהיה הולמת, אם המִשכן יצליח ליצור מקבילה ראויה לשמַים, תשרה בו השכינה. שוב, אי אפשר לחשוב על המִשכן כחיקוי של השמַים, מפני שאי אפשר לחקות אש בחומרי בנייה. החיקוי יש בו סוד, סוד של תמורה וגלגול שנשארים נאמנים למקור, ממש כמו בתרגום מעולה.

ואכן, ממשיך המדרש, המִשכן היה מקום כזה. "מה למעלה 'שְׂרָפִים עֹמְדִים' (ישעיהו ו, ב), אף למט[ה] 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים' (שמות כו, טו). מה למעלה כוכבים, אף למטה קרסים. אמר רבי [חייא בר] אבא, מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן, ככוכבים הקבועין ברקיע". המדרש נאחז במילה "עומדים" כדי לתאר את עמידת הקרשים הפשוטים במשכן כמקבילה למלאכים. אתה רואה קיר פשוט, קרש לצד קרש, והוא מקביל בעיניך לשורת מלאכים; אתה רואה קרסים פשוטים בגג וחושב על כוכבים בלילה. ולא מצד צורתם החיצונית. עוד לא ראיתי שׂרף אבל ברור לי שקרש לא נראה כמותו, ושקרס לא נראה כמו כוכב (קרסים וכוכבים ראיתי). המבנה מתרגם לא את החזות החיצונית של האש, השׂרף והכוכב (כולם, אגב, קשורים בלהבות), שאין כל דרך לייצגם בציור או בארכיטקטורה, אבל מצליח לשמור את רוחם, להבדיל מצורתם החיצונית, בדרך פלאית.

מדרש המשכן יכול לעניין מי שאמנות מעניינת אותו כי המשכן מעלה את שאלת הכלת האינסופי (או: הריקוּת) בתוך צורה מוגדרת ומוגבלת במרחב האנושי, וזאת שאלה שכל בד ציור וכל ספר של ממש מעוררים. יש בפסיקתא תיאור מדהים של הכלת שפע אינסופי במרחב תָחום. אין צורך להגיע עד הַקַּבָּלָה והחסידוּת מאות שנים מאוחר יותר כדי למצוא את הרעיונות האלה, בפשטות ישירה וציורית. וכך לשונו: "אלא שאין מקום בארץ פנוי מן השכינה. רבי יהושע דסִכנין בשם רבי לוי: לְמה היה אוהל מועד דומה? למערה שהיא נתונה על שפת הים, ועלה הים והציף. המערה נתמלאת מן הים, והים לא חסר".

אפשר ללכת עם המשפט הזה לחנות ספרים, ולחשוב על כל ספר כמערה. מה גודל המערה? האם היא נתונה על שפת ים או ליד משהו אחר? (מִדבר? מזבלה? שלולית רדודה? מערה אחרת?). מה החומר שמציף אותה? עד כמה היא הופכת בעצמה למעין ים קטן, עולם קטן, שדגי הים יכולים לשחות בו?

 

קרוליין גורליי. ספר חדש בתרגומי

rem 1628
רמברנדט, אם האמן, 1628, תחריט

אתה מבין, כחלוף הזמן, שהם קיימים, מפוזרים ומפוזרות במקומות שונים ורחוקים. פעם היה קשה להגיע אליהם, אבל האינטרנט הקל על זה. הז'אנר, כלומר הייקו, מאפשר לנו להבין אותם. כי יש לז'אנר הנחות יסוד ברורות פחות או יותר, ורוח דומה, או במילים אחרות: מסורת משותפת. לכן אפשר לתרגם הייקו בלי קושי רב. מובן שיש תמיד כמה חלופות לתרגום ושאר הבעיות הרגילות, אבל העיקר – נשאר. עובר. ידועה אמרתו של רוברט פרוֹסט ששירה היא מה שהולך לאיבוד בתרגום. אבל דוד אבידן חשב אחרת: לדעתו שירה היא מה שעובר בתרגום. ואני יכול להסכים לכך בתרגום הייקו. המילים משתנות, המוזיקה אחרת, אבל העיקר עובר. מדוע? כי העיקר בהייקו אינו מילולי. הוא שתיקה, רמיזה למשהו שאינו כתוב. ואת זה אין בעיה לתרגם. שתיקה יפנית ושתיקה ישראלית, ובספר שלפנינו, שתיקה וֶלשית – כמה דומות.

השיר הבא מתוך הספר החדש שהגיע היום מבית הדפוס, הפוגה בטרם חושך, הוא שיר כזה, שהשתיקה היא הנושא שלו:

אִמִּי –

אַחֲרֵי מוֹתָהּ

הַשְּׁתִיקָה שֶׁלָּהּ

כן, זה פשוט מאוד. שיר על שתיקה שנמסר בדיבור קצר מאוד. פחות מקִצבת ההברות הרגילה של הייקו. השיר הזה נפלא בעיני כי הוא עושה כמה דברים. ראשית, אחרי המילה "אמי", המעלה כמובן מאליו דמות חיה, השיר עובר לזמן שכבר אחרי מותה. כאילו רק נולדה וכבר נטמנה. חיים שלמים באו והלכו. גם לידת המשוררת מוסתרת במרווח הזה שבמקף אחרי המילה "אמי".

שנית, אחרי מותה היא שותקת. השתיקה קיימת, רק את זה אומר השיר. יש "תוכן" לשתיקה? יש לה "אופי"? השיר שותק על זה. זאת שתיקה טובה? מטרידה? מפחידה? שתיקה. השיר והמשוררת שותקים על השתיקה של האמא, ובכך הופכים לשותפים לדבר שתיקה; והנה, המשוררת נהיית דומָה לאמא שלה מעצם העובדה שהיא כותבת הייקו, שבסיסו דומיה. השיר גם אומר, מעצם האופן שהוא מונח על הדף, גם "השתיקה שלי".

שלישית, המילה שתיקה אינה משויכת באופן טבעי למתים. רק החיים יכולים לשתוק, כי הם יכולים גם לדבר. באורח פלא מטריד ומרגש, שתיקה האמא מחייה אותה. היא יכולה לשתוק.

ורביעית, אפשר לקרוא את "השתיקה שלה" לא כשתיקת האמא המתה היום, אלא כשתיקתה בעודה בחייה. לפי קריאה זו, המשוררת נזכרת בשתיקת האֵם לפני כמה שנים. שתיקה אחת באירוע מסוים? שתיקה כנוהג קבוע, כלומר כשתקנות? כך או אחרת, השיר פותח חלל דומם טעון שבין חיים למוות, שבין בת לאֵם. וכל זה בחמש מילים בלבד. חמש מילים!

*

שמחתי למצוא את שירי קרוליין גורליי (איני זוכר כבר היכן) אחרי תרגום שירי גארי הותם. יש ביניהם קרבה מסוימת של לשון המעטה וענייניות, ובעיקר של יכולת הבחנה. אבל שירתה של קרוליין רכה יותר, אולי בגלל המגדר, אולי בגלל הגיל – היא תהיה בת 80 בשנה הבאה. אולי בגלל הנופים. היא נולדה בלונדון ומתגוררת בחווה בוויילס. מעט מאוד ידוע לי עליה. נדמה לי שקראתי במקום כלשהו שהיתה מורה לפסנתר. היא ערכה כתב עת בריטי חשוב להייקו במשך כשלוש שנים. אלו השירים הראשונים שלה שתורגמו לעברית.

לדף הספר >>>

[פורסם במקור באתר "ירח חסר"]

כמו כובע בתחת

נגה אלבלך, האיש הזקן. פרידה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018

לאונרדו, דיוקן עצמי, 1512
לאונרדו, דיוקן עצמי, 1512

היו לי תכניות אחרות להיום, והעיר היתה ריקה למדי בגלל המרתון (לאן הם רצים?), אבל אז נתקלתי ב"תולעת ספרים" בקו המוזר שעל כריכת הספר, וקניתי אותו. תכננתי להניח בערימה ולקרוא מתישהו, אבל הצצתי בפתיחה. "האיש הזקן" שמופיע שם נשאל כל מיני שאלות: היכן הוא גר (לא יודע). מה גילו (טועה בשלושים שנה). זה מכמיר לב (מיד אתה שואל את עצמך: זה יכול לקרות גם לי מתישהו? לא-לא, אין שום סיכוי), אבל לא פחות מזה המשפט האגבי שכותבת המספרת על הבת: "רק אז הבינה את המצב לאשורו". האב הזקן "איבד את זה", אבל אפשר לחוש בשמץ מהבלבול הזה כבר אצל הבת: היא נזקקת למבחן פסיכולוגי רשמי כדי להבין את המציאות. הבלבול שלה אינו מבהיל; של אביה – כן. אבל דרך פיזור הדעת שלה היא מחברת את עצמה, בלי לומר זאת במפורש, אל האיש הזקן, שהוא אביה.

השאלות לאב ממשיכות, עד שלבסוף – וזה עוד בעמוד הראשון של הספר – הוא מרים את ידו ואומר לבוחנת: "את תכתבי בבקשה בטופס שלך שבמלחמת השחרור אני לחמתי עם רבין". הפרק נגמר כאן, ואנו לא יודעים: זה אכן קרה? הוא המציא את זה בתודעתו המתרופפת? ופתאום אתה מבין שזה לא כל כך חשוב, וזה שובר לב. זה לא כל כך חשוב אם היית חלק מההיסטוריה או לא. זה עבר. במצבו המנטלי של האיש כל הנכסים, כולל זיכרונות, כולל הישגים, מתפוגגים. בלי נְדמה שמצבו של האיש הזקן שונה משלנו.

במהלך הספר מזכירה המחברת, בדרך אגב, את מושג "התחבולה הספרותית" (לא כהגיג אינטלקטואלי אלא כחלק מהביוגרפיה של אביה). התחבולה העיקרית כאן היא הדיבור בגוף שלישי, הן על מי שאמור היה להיות מכונה "אבא שלי" והופך ל"איש הזקן", והן על ה"אני" שהופכת ל"בתו של האיש הזקן". הכול מורחק ועובר מעין "קירור", אבל זה יוצר באופן מפעים קִרבה גדולה. אבל זה יותר מזה: התחבולה הזאת מבהירה לקורא: הספר הזה הוא לא עניין פרטי שלי ושל אבי. הוא של כל אדם במצב דומה, ושל כל בת. גיבור הספר הוא "הזקן במסדרון", שהספר לא יניח לנו להיות אדישים כלפיו עוד. הגוף השלישי מרחיב את תחולת הספר.

זהו אחד הספרים המוקפדים בניסוחם שנכתבו כאן, ומצד שני אחד הספרים הכי טעונים רגשית. זה כמו להתבונן בהר געש מבעד לקרחון שקוף. הניסוח הוא הכול: "הוא אומר שהוא צריך לנסוע לאשתו, אמרה אשתו של האיש הזקן". מי שישכתב את זה לפרוזה יותר "ברורה", כמו "הוא אומר שהוא צריך לנסוע לאשתו, אמרה אמי", יהרוס את התיאור.

קצת יותר מחצי הספר הוא תיאור של אדם זקן שתודעתו מתרופפת. המדהים בספר הוא שהתרופפות זאת היא בעת ובעונה אחת קורעת לב וגם מעוררת השתאות. כוונתי לכך שהתודעה הזאת מדברת, מגלה ורואה דברים שהיינו מגדירים כשירה בהקשר אחר. רגע מצמרר ממש הוא בעמ' 32. הבת שואלת, ליד מיטת בית החולים: "תגיד, אבא, אתה יודע מי אני?". והאיש הזקן עונה: "מי שואל?". מי שמכיר את ספרות הקואן של הצ'אן/זן יודע שלפניו משהו שהוא ממש בז'אנר הזה. מצד אחד אדם שאיבד את הקשר למציאות, ומצד שני – חוכמה עמוקה. איך להבין את זה?

האב (שחיבר מילון בולגרי-עברי!) מאבד את העברית, אבל זוכה בשפה חדשה, שהבת לא ידעה שהוא דובר (עמ' 12). לכאורה זהו "איזון" של אובדן מול זכייה. בהרחבה, הוא מאבד תודעה אחת וזוכה באחרת. אי אפשר, כמובן, להיות שווה נפש מול המאזן הזה, ואנו יודעים כי זהו הפסד. אבל הספר מסרב לשפוט את התודעה החדשה. הוא מציג אותה כמות שהיא, את היגון עליה מניח לרגע בצד, ורואה שהיא שפה שיכולה להיות יפה, שפת-ספרות. כששואלים אוותו איך הוא מרגיש, הוא אומר "כמו כובע בתחת". זה ביטוי בולגרי ידוע? זה משהו שהוא המציא? בהקשר אחר היינו משבחים אותו על הברק הלשוני. האם לכתוב ספרות ושירה משמעו להיות, מראש, קצת בטריטוריה הדמנטית הזאת?

ואכן, גם כאן יפה ומרגש לראות איך הבת נוגעת בתחומו של האב. הראש שלה, כסופרת, עובד גם כך, "מוזר". "היא חושבת: מגדלי השחקים האלה הם שהביאו אלינו את המטפלת החביבה מהפיליפינים" (עמ' 18). זה מוסבר אחר כך, אבל בתחילה אתה תוהה: מה עניין שמיטה להר סיני? מִגדלים מביאים מטפלת? ושימו לב גם לצירוף "מגדלי השחקים". לא "גורדי שחקים". והרי כך פועלת גם השפה של האב: "ספינה וגלידה, לא ידעת?" (עמ' 30).

יש עוד הרבה מה לומר על הספר הזה. הוא בעיני יצירת מופת, בית-ספר אנושי וספרותי להתבוננות, לחמלה, לחסכנות בכתיבה. אני באמת לא זוכר קריאת ספר שבו כמעט כל עמוד (עד אמצעיתו בערך) מביא לסף בכי ("סף", כי קראתי אותו בישיבה אחת, בחנות הספרים).

 

המואזין

 

FullSizeRender

אתמול בנגב והיום בירושלים – שני עצי שקד, לבנים מתחת עננים לבנים. דבורים רוחשות בהם. איני יכול להיות גם כאן וגם שם בו זמנית, אך אין לי ספק שזה קורה עכשיו גם שם, בנגב. קשה לצלם או לראות. הפריחה עשירה כל כך שהיא מכניסה את הדבורים לקדחת. כמו מבקר להוט מדי במוזיאון לאמנות. כשאני רואה את הדבורים האלה אני מבין את עצמי במקומות כמו הלובר, המטרופוליטן, הפראדו, עולה ויורד בין הקומות, פונה לכאן ולשם, נעצר, שותה, יוצא, חוזר, ממשיך. השקדייה הזאת ודאי נראית לדבורים, לזבובים, לחיפושיות ולפשפשים שראיתי בתוך הפרחים הלבנים אינסופית, קוסמוס צחור. מי שזומם לכרות עץ, אפילו עץ אחד, צריך לחשוב עליו כך, מצד האינסוף שיש בו בעבור אחרים. עץ הוא עולם.

פַּרְפַּר צָהֹב רָחוֹק –

רַקֶּפֶת בְּלִי פְּרָחִים

יוֹצֵאת מִסֶּלַע

שתי צוּפיות, זכר ונקבה, מקפצות בין ענפי הקטלב. כתום הטורקיז של זכר הצופית הבוהקת מחזיר אותי כמעט לציורים, אבל לא, זה לא קשור. איך אפשר לחיות כשצבע כזה הוא חלק מגופך? אנחנו, בני האדם, לובשים כתמים כאלה כבגדים או כאיפור, אך לעולם לא נוכל לזהור כך מעצם קיומנו. המואזין מן הכפר הסמוך אף הוא אינו יכול להתחרות בשירה הקצרה של הצופיות, שמעין נקישת לשון בסוף משפטיה. כל ציפור היא מואזין והיא תמיד אומרת: אללה הוא אכבּר. אם מבינים את זה לא צריך כנסיות, מסגדים, בתי כנסת, חזנים, מואזינים, מקהלות א-קפלה.

פִּשְׁפֵּשׁ בְּדַרְכּוֹ

מַבְחִין בִּי –– נֶעֱצַר ––

צֵל מַדְרֵגָה בַּגַּן

דבורי הדבש הרבות ודבורי העץ הבודדות שראיתי בנגב ובירושלים ועצי השקד כאן ושם פועלים בתיאום ממרחק. מישהו בעל ראש ספרותי יותר משלִי היה משלים את התמונה ומתאר לעצמו שגם לכותב על השקד ועל הדבורים יש מישהו מקביל שמגיב ופועל מכוח אותם עקרונות – מישהו שיושב עכשיו מול שקדייה אחרת ודבורים אחרות, והיות שהוא, כמוני, לא יכול להתעלם ממראה עיניו, כותב גם הוא דברים דומים למדי למה שכתוב כאן. בתחילה אני כותב לעצמי שזה כמובן הבל, אבל אחר כך אני חושב שזה בעצם די סביר. בעצם אין ספק שיש עוד אחד כמוני. הרי זה לא יכול להיות שרק אני רואה את זה.

ירגזים נחתו אל הקטלב. הפשפש, ואולי זה רעהו, יורד במורד השביל לאחר שסיים את ענייניו בסתר המדרגה. זהו פשפש מן המין סרחן, ושמו מעיד עליו. הוא מעין פשפש-בואש. הדרך שעליו לעשות קצה השביל אינה ארוכה, גם עבורו, אבל זהו מין עתיק שמופיע בסוף עידן היוּרה, לפני כ-150 מיליון שנה, ואולי עוד קודם לכן. אבות אבותיו ראו דינוזאורים. במובן זה דרכו ארוכה מאוד. אני עד רק למקטע קצרצר. הבוקר קראתי שמצאו חרק אחר, מקלון ממין זכר, הגם שהיו סבורים עד כה כי אין זכרים. בתוך הכתבה מובלע משפט אגבי: "כעת, הזכר הנדיר הומת, יובּש והוצב באוסף החרקים של המוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון". הומת, יובּש, הוצב. אני מקווה שלעולם לא יגלו חיים מחוץ לכדור הארץ כי זה יהיה בדיוק גם גורלם.

הוא מתרחק ממני ועולה מדי פעם על מחטי אורן ירוקים וחומים שנשרו. הם עבורו כקורות עץ שנכרתו בידי מְבָרְאִים וקרסו לרוחב שביל ביער, חוסמות את דרך האדם. ממקומי על הספסל אני עוקב אחריו, שחור כולו זולת כתם בהיר, כעין השנהב, על קצה בטנו, כמעין תזכורת לפילים ולקרנפים ההולכים ונכחדים מן העולם. אני מבין פתאום שיש לו תפקיד, שהוא יצא למה שקראו פעם "סידורים" שאת טיבם לא אדע לעולם. בעודי יושב ומתבטל על הספסל, הוא עובד. הירגזים שרים מעליו כמו האֵלים מעל ראשו של אודיסאוס.

IMG_1373

 

 

 

 

על הגירוש

Claude_Lorrain_-_Die_Verstoßung_der_Hagar_(1668)
קלוד לורן, גירוש הגר, 1668, הפינקותק הישן, מינכן

 

לפני ה"וישכם אברהם בבוקר" המפורסם של עקדת יצחק, בספר בראשית (כב', ג'), יש "וישכם אברהם בבוקר" אחר, של גירושו של ישמעאל (שם, כא', יד'). "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד–וַיְשַׁלְּחֶהָ". הפסוק נראה שבור. טְרוף-דעת. סביר יותר, כמדומני, שהיה צריך להיות "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר, וְחֵמַת מַיִם שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד–וַיְשַׁלְּחֶהָ". אבל גם בניסוח "מתוקן" כזה הילד מופיע שם באופן מוזר, כאיזה נ"ב בסוף מכתב. האם את הילד גם שם על שכמה? הופעת המילים "ואת הילד" בסוף הפסוק יש בה תחושת קריעה, ניתוק. התחביר מוסר את הכאב. הגר מושיטה לו יד. הוא לא נותן את ידו, אלא מחווה "לשם" כללי, כפרודיה על מורה דרך. על הגשר יש אורחה, אולי של ג'ירפות. הליכה קצרה וכבר מי שהיו סמוכים הופכים לכתם קלוש. הגשר הוא כבר בעולם אחר. קל מאוד לשכוח את המגורש. רגע הוא כאן, ורגע כבר איננו. "וַיְשַׁלְּחֶהָ" (כא, יד). הציור הוא פירוט של המילה הזאת.

שתי ידיו של אברהם משמשות כאן כמאזניים, והציור כולו נשקל על כפותיהן. מצד אחד המבנים הקרובים, המסיביים והאטומים של הבית. זה בית שתקוע בנוף הפסטורלי כמו קוץ בעין. כמעט אפשר לחשוב שמבית כל כך אלים וכבד כדאי להתגרש. מצד שני ישנו האופק, ולמעשה – שני אופקים. האחד נראה לנו, המתבוננים בציור (הפסגות, הים והשמש שבעומק) אך לא לדמויות שבציור, והאחר נראה לדמויות שבציור, אך לא לנו: האופק שהוא כל מה שיש בציור מעבר לצד ימין של מסגרתו. מתרחש כאן צומת של עין ושל יד: העין המתבוננת בציור והיד המגרשת, המתווה גם את מבטם של המגורשים. היד המגרשת פוסלת את מבטנו. כביכול, צריך לעמוד מול הציור הזה כשֶלחי שמאל מופנית אליו. הציור החשוב הוא הנוף שמימין, שאיננו מצויר כאן: לאן מגורשים הגר וישמעאל?

הנוף הנראה לעיננו הוא פשוט וערפילי: שמש נוחה, חיות נינוחות, פסטורליה. משהו שנעים לטייל בו. אבל לצד הנוף הזה מצוי נוף אחר, שאיננו מצויר אלא כתוב, וקלוד קרא את המילים שאנו קוראים: הגירוש הוא אל "מדבר באר-שבע". קלוד הבין בלי ספק את המילה "מדבר" וידע שהוא לא מצייר מדבר. זה ברור כי יש בציור נהר ומים רבים. בנוף כזה אי אפשר למות בצמא. ידו של אברהם מגרשת את המבט המחפש את הנוף הפסטורלי כפי שהיא מגרשת את הגר וישמעאל. היא מצביעה אל מעבר לגבולותיו של הבד, כלומר: אל הסיפור, אל הטקסט המקורי שבו אין מים אלא יובש. הזוועה מצויה לצד הציור, כתובה, אורבת, מלגלגת על מדרש התמונה. הפער בין הדמיון של המקום שאליו נזרק המגורש ובין המציאות יכולה להזכיר לנו את מציאות חיינו.

על סף הבית, ממש בקדמת הציור, מוטלות לרגלינו חורבות. הגר מושלכת אל בית הרוס, אל מִדבר. שברי האבנים הם קריאת המדבר ההוא פנימה, אל סף הבית ואל סף הציור. החורבות האלה אינן של המדבר יותר משהן של הבית הזה. קלוד אומר שזהו בית הרוס, פשוטו כמשמעו.

קלוד מצייד את ישמעאל הילד, כבר ברגע הגירוש, בקשת ציידים, כנראה על שום אחריתו: "וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" – אחרי ההצלה. אבל הקשת על הילד הקטן מזעזעת יותר מאשר מנחמת אל מול כל מה שיש שם, בחוץ האינסופי שאברהם מצביע לעברו. את מה הוא בדיוק יצוד?

אם תביטו שוב, תראו עוד שני משתתפים בציור הזה: אלו פניהם של שרה ושל יצחק. היא על המרפסת הגבוהה. הוא מביט מבעד לחלון שבמבנה המרכזי, הנמוך יותר. יש קרבה מטרידה ממש בין האופן שבו מביטים שרה ויצחק בהגר ובישמעאל ובין האופן שבו אנו מביטים בהם, בבחינת שותפות אדישה לדבר עבירה. הם מעיינים בגירוש כמו בציור. זה לא ממש נוגע להם. אבל בעוד פסוקים לא רבים יהפוך יצחק, המביט בשאננות מחלונו באחיו המגורש, למגורש בעצמו אל ארץ המוריה, באותה שעת בוקר מוקדמת, מאותו בית-מידות. המקרא לא יספר לנו אם עמדה שרה על המרפסת והביטה באברהם לוקח את בנם לעקידה כפי שהיא עומדת על המרפסת עכשיו. אולי ישנה שנת ישרים.

שרה, המביטה בשאננות בגירוש הגר, תמות בסמוך לאחר פרשת העקדה, בפתיחת פרשת "חיי שרה". יצחק יובא אל סף מותו. ואולי אברהם מצביע אל ראש ההר. הוא חושב שהוא מגרש אותם לשם, אבל אינו יודע שהוא מצביע על היעד שאליו יגורש הוא, עם בנו, בקרוב. מי יודע אם אין מתנשא כאן "אַחַד הֶהָרִים" (כב, ב).

[פורסם לראשונה ב-2005. הנוסח כאן נכתב כמעט לגמרי מחדש]

https://www.atzuma.co.il/vahavtem