יש בגמרא, במסכת סוכה (נא ע"ב) תיאור יפה של בית המקדש וירושלים. החכמים מנסים לתאר את חומרי הבניין של בית המקדש עשרות ומאות שנים אחרי הריסתו (רבא ואביי נולדו בערך בשנת 280, כלומר יותר ממאתיים שנה אחרי החורבן). עבורם זאת כבר חורבה עתיקה. מקדש הורדוס הוא בעצם "בית שלישי", שנבנה בסביבות שנת 20 לספירה, הגם שמכנים אותו "בית שני" ובכך ממשיכים רצף מדומיין עם בית המקדש השני שנבנה בימי נחמיה. המצפים ל"בית שלישי" צריכים בעצם לדבר על "בית רביעי". כך או אחרת, זה היה כנראה פרויקט התמ"א-38 הגרנדיוזי ביותר שידעה ירושלים, המלאכה רבה והרעש גדול, היזמים רגשו ורעשו, הארכיטקטים מתחו קווים, וחמישים שנה אחרי שהושלמה הבנייה הכול הוחרב. חבל.

בגמרא מובא הדיון הבא:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כְּרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בנין מפואר מעולם. לאיזה בית מקדש הכוונה? אמר אביי, ואולי רב חסדא, זה מקדש הורדוס. במה בנו אותו? אמר רבא, באבני שיש ירקרק ושיש לבן-נוצץ. ויש אומרים – באבני שיש כחול ולבן-נוצץ. הוציא שורה והכניס שורה, כדי שהקיר יקבל את הסיד. תִּכנן לְצַפּוֹת את האבנים בציפוי זהב; אמרו לו החכמים: עזוֹב, תשאיר את זה ככה, ככה זה יפה יותר – כי הוא נראה כגלי הים.[1]

אין ספק שהחכמים הבבליים לא יכולים לדעת מה היתה הארכיטקטורה של בית המקדש ההרוס, אבל מעשה השחזור שלהם מעניין. הבנייה לשיטתם מתאפיינת בשני דברים: גיוון בצבעים (ירקרק-לבן או כחול-לבן), ובקיר לא חלק, אלא גלי. "שורה של אבנים נכנסה, ושורה יוצאה", כדברי רש"י. ואת זה הורדוס רוצה לסייד ולצַפות בזהב. זה כמובן לא אפשרי ולא הגיוני משום בחינה, ואפילו סיוד של שיש נראה כרעיון לא מוצלח, מה שמדגים שכל הדיון הוא בארכיטקטורה דמיונית-סמלית.

אבל החכמים אומרים לו להשאיר את זה ככה. מדוע? כי המקדש נראה כך כמו גלי ים, והם אוהבים את זה. זו הערה מדהימה למדי. רש"י אומר: "כגלי הים, שהאבנים משונים במראיהן זו מזו, והעיניים המסתכלות בהן שוטטות, ונראות [האבנים] כאילו גלי הים הם, נדים ונעים". כלומר שחכמים מעדיפים בית מקדש רוטט. לא מוצק. זו כמובן דעת חכמי התלמוד המאוחרים, המשליכים אותה על דעת החכמים בתקופת הורדוס. גם צורת השורות וגם צבעי האבנים מדברות לא על נצחיות, אלא על חלופיות. בית המקדש כולו נתפס כמין גל עצום, מעין מִשְׁבָּר. משהו שבין בניה מונומנטלית ובין הגל הגדול של הוקוסאי. ואפשר להבין את המחשבה אם זוכרים שהדיון כולו מובא במסגרת מסכת סוכה, העוסקת במבני ארעי.

הבניין לא זז כמובן בגלל העיצוב, אבל, כדברי רש"י "העיניים המסתכלות בהן שוטטות". במילים אחרות, משמעות הבניין משתנה. יתכן שכל הדיון הזה הוא רמז להיותו של כל בניין בר-החרבה, נייד וארעי כמו ים. חשבתי על כל זה אגב רעידות האדמה האחרונות שפקדו אותנו. הן לא היו רבות עוצמה יחסית, אבל בתזוזה קצת יותר חזקה של הלוחות היינו עדים לעובדה שכּל בית הוא אכן רק גל. ואם בית המקדש כך, קל וחומר בתינו, חומותינו ומגדלינו הגבוהים, הרגילים.

[1] מקור: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. מאי היא? אמר אביי, ואיתימא רב חסדא, זה בנין הורדוס. במאי בניה? אמר [רבה] באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי באבני שישא כוחלא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דלקבל סידא. סבר למשעיין בדהבא; אמרו ליה רבנן, שבקיה, דהכי שפיר טפי – דמיתחזי כאִדְוָתא דְיַמָא". התרגום על בסיס תרגום שטיינזלץ. וראו ממש בהמשך הדף את תיאורו של בית הכנסת הענקי באלכסנדריה, שמרוב שהיה גדול היה צריך לנופף בדגל כדי שהרחוקים יענו אמן – ואת כל קהלו קטל אלכסנדר מוקדון.

אני מרשה לעצמי לשתף שתי מודעות מטעם החוג שאני מלמד בו – החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים – והתכנית לכתיבה שאני מרכז שם בשנים האחרונות.

במודעה הראשונה פרטים על מפגש עם כמה ממורי החוג והתכנית בעוד כשבועיים, ובמודעה השנייה פרטים על התכנית לכתיבה ועל הגשת מועמדות לה.

אם אתם כותבים צעירים ומוכשרים ששוקלים ללמוד באוניברסיטה העברית בשנה הקרובה, או שאתם מכירים מישהו כזה, אנא העבירו אליה או אליו את הפוסט או המודעות. אני חושב שצוות המורים מדבר בעד עצמו (כמובן שבמודעה השנייה לא צוינו שמות כל מורי החוג), ומשוכנע שירושלים היא המקום בה"א הידיעה לפתוח בו ספר בישראל, ולכתוב בו ועליו. גם מי שלא ישתקע בה חייב לעבור דרכה לכמה שנים, ואין זמן טוב מתקופת האוניברסיטה כדי לעשות זאת.

 

 

******

את הספר שחיפשתי לא מצאתי בדוכנים בכיכר, אבל עיני קלטה מהדורה מאירת עיניים של "משנה תורה" לרמב"ם, בעריכת הרב שטיינזלץ ובהוצאת "קורן" (2015). קניתי את הכרך הראשון. שנים רבות מאז קראתי בספר הזה, שנכתב לפני קרוב ל-850 שנה. אז, כשקראתי בו בעבר הרחוק, לא יכולתי להעריכו בכמה מובנים, לרבות מצד יפי סגנונו והלשון העברית הצחה עד כאב. קראתי אתמול ב"הלכות יסודי התורה" שב"ספר המדע", על הנבואה והנביאים. אפשר ללמוד מהדיון של הרמב"ם גם על כתיבת ספרות. לא שהסופרים והמשוררים בימינו הם נביאים, אבל יש משהו במבנה הנפשי שהרמב"ם מתאר שיכול להסביר גם תופעה מקבילה כמו הכתיבה הספרותית.

הנה כך כותב הרמב"ם על היומיום של הנביא. ההדגשות שלי:

אָדָם שְׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנוֹת הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דַּעַת נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג, וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ פּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחְשַׁכֵּי הַזְּמָן, וְהוֹלֵךְ מְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִהְיֶה לוֹ מַחְשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים, וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמָן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֵלָא דַּעְתּוֹ תָּמִיד פְּנוּיָה לְמַעְלָה, קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא, לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁלְּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ, וְיוֹדֵעַ מֵהֶם גָּדְלוֹ – מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו.

הדברים אינם צריכים הסבר. העניינות הם "גדולים ורחוקים". ההוויה היא פרישה "מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן" (באמת שאפשר להתעלף מיפי הניסוח ומן האקטואליות שלו). המחשבה סולדת מן הדברים הבטלים ומ"הבלי הזמן ותחבולותיו" (תחבולות זמננו איך הן נראות? אולי כמו מסכים קטנים). העניין הוא פינוי הדעת כלפי מעלה, אל אותם העניינות "הגדולים הרחוקים". תכני הספרות אולי אחרים מתכני הנבואה, אבל העניינים בכל זאת גדולים.

וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ – תִּתְעָרַב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים, וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר, וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שְׁאֵינוּ כְּמוֹת שֶׁהָיָה, אֵלָא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמָר בְּשָׁאוּל, "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם; וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר".

"ויהפוך לאיש אחר"; "שאינו כמות שהיה". גם אם הסופר, בניגוד לנביא, אינו חושב, ובצדק, "שנתעלה על מעלת שאר בני אדם", הוא יודע שהעיסוק בכתיבה (אולי כמו כל עיסוק מתוך התמסרות) משנה את העוסק, הופך אותו לאיש אחר. זאת לא תוספת לאישיות שנותרת כשהייתה, אלא היפוך; לא שִגרה, אלא תמורה, שאינה חד פעמית אלא תהליך.

וְכֻלָּן, כְּשֶׁמִּתְנַבְּאִין, אֵבָרֵיהֶן מִזְדַּעְזְעִין וְכוֹחַ הַגּוּף כּוֹשֵׁל, וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם מִטָּרְפוֹת וְתִשָּׁאֵר הַדֵּעָה פְּנוּיָה לְהָבִין מַה שֶׁתִּרְאֶה.

זהו תיאור של טראנס. משהו צריך להתרחש באורגניזם כדי "שתישאר הדעת פנויה". שאחרת הדעת מלאה בענייני היומיום. אפשר לתאר את זה כסוג של ריכוז קיצוני.

וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים, יֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִין הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ; וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִין הַפִּתְרוֹן בִּלְבָד. וּפְעָמִים אוֹמְרִין הַמָּשָׁל בִּלְבָד בְּלֹא פִּתְרוֹן, כְּמִקְצַת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה. וְכֻלָּם, בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֶם מִתְנַבְּאִים.

נהדר, לא? יש כמה סוגי ספרות. קפקא למשל כתב משלים בלי פתרון. סופרים רבים טורחים להסביר את כוונתם בדרכים שונות, ולשלב במשל את הפתרון. חלקם כותבים מאמר, ולא את התיאור, או את העולם הבדיוני, כלומר קופצים ישר לשלב המסקנות. ויש ספרים שהם פתרון במסווה של משל, כלומר שהסיפור הוא רק אמצעי להעביר איזה "מסר", מעניין ככל שיהיה.

כָּל הַנְּבִיאִים – אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ, אֵלָא מְכַוְּנִין דַּעְתָּן וְיוֹשְׁבִין שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב וּמִתְבּוֹדְדִין: שְׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, אֵלָא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.

אתה לא מחליט מתי לכתוב, אלא מחכה לכתיבה. יש כמה שיטות לאופי ההמתנה הזאת: כוונת הדעת; שמחה ולב טוב; התבודדות.

לְפִיכָּךְ בְּנֵי הַנְּבִיאִים, לִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֶם מְבַקְּשִׁים הַנְּבוּאָה; וְזֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמָר "וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים", כְּלוֹמַר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה עַד שֶׁיִּנָּבְאוּ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר "פְּלוֹנִי מִתְגַּדֵּל". אֵלּוּ שְׁהֶם מְבַקְּשִׁים לְהִתְנַבֵּא, הֶם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי הַנְּבִיאִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַוְּנִין דַּעְתָּן, אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶן, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה.

"בני הנביאים" אלו סופרים – וכל אחד יכול להגיע למצב הזה – שבו אינך נתקל בכתיבה, אלא מנסה להביא אותה מיוזמתך. למשל על ידי האזנה למוזיקה. יש "דרך כתיבה", ואפשר ללכת בה מתוך ידיעה שיש סיכוי, אם כי לא ודאות, שמשהו יבוא. ורק אם מוכנים ללכת בדרך הזאת מתוך ידיעה שמאוד יכול להיות שלא יבוא, לעולם, יש סיכוי שהוא יבוא. במרעו זהו מצב של אמביציה לכתוב, ללא כל השראה. הרמב"ם נדיב בכותבו שיש סיכוי שתשרה השכינה גם במצב כזה שבו אתה הולך בדרך מתוך התכוונות וחיפוש, עד שזה בא.

וּבְזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל, שֶׁנֶּאֱמָר "לֵךְ, אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". הַא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים [למעט משה, ד"ב], כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת, חוֹזְרִין לְאָהֳלָם, שְׁהוּא צָרְכֵּי הַגּוּף כֻּלָּן כִּשְׁאָר הָעָם; לְפִיכָּךְ אֵינָן פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן […].

אחרי הכתיבה – החשבונות בדואר, תפוחי אדמה בתנור, ארנונה, טסט שנתי לרכב, כישלון בטסט השנתי לרכב.

הַנָּבִיא, אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבָד, לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ, עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁלַּח לְעַם מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, אוֹ לְאַנְשֵׁי עִיר אוֹ מַמְלָכָה, לְבוֹנֵן אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַעֲשׂוּ, אוֹ לִמְנֹעַ אוֹתָם מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁבִּידֵיהֶם; וּכְשֶׁמְּשַׁלְּחִין אוֹתוֹ, נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁהָאֵל שִׁלְּחוֹ בֶּאֱמֶת.

זוהי התשובה הגדולה לכל המיואשים שאומרים שאין טעם לכתוב אם אין קוראים (ובמשמע: קוראים רבים). הרמב"ם מלמדנו שיש לקחת בחשבון אפשרות שהכתיבה היא לכותב עצמו בלבד, "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שיידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים". האם זה דבר מבוטל? לא! זהו מרכז החיים של אותו אדם, ומה אפשר להשיג יותר? אמנם אפשר שהכותב ישולח אל הציבור הרחב, אל העם או אל אנשי העיר או הממלכה, אל הכיכרות ואל אמצעי התקשורת, אבל זה לא תנאי הכרחי להיות נבואתו נבואה. כמוּת השומעים אינה מעלה ואינה מורידה את חשיבות הדיבור.

 

 

ביקרתי אתמול שוב ב"שבוע הספר" בתל אביב וחשבתי לרגע מה היה קורה אילו היינו יכולים לראות באמת מה יש שם לפנינו. התגובה המתבקשת היא לחץ כלשהו מפני הכמויות הגדולות של ספרים. הצד השני של הגודש הוא שכאן אפשר לראות כמה נִסִי שמישהו מושיט יד ונוגע בספרך.

אבל האמת היא שיש שם הרבה יותר חומר ממה שנראה לעין. צריך לדמיין כל ספר כמין בלון, או מגדל, שיש לו עוד קומות וחדרים, או כמו כוכב שנראה כנקודה ואינו אלא בלון אור מתפשט, או כמו "ג'ק בקופסה" שרק נוגעים בו והוא קופץ למעלה ולמטה ולצדדים. בגמרא בתלמוד הירושלמי (מסכת שקלים ו, א – הירושלמי נחתם בסביבות שנת 400 לספירה) אנו קוראים:

חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור – דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה, יד) "מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ": כיַמָא רַבָּא [=כים הגדול]. רבי שמעון בן לקיש […] אמר, יפה לימדני חנניה בן אחי רבי יהושע: מה הים הזה, בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור – דקדוקיה ואותיותיה של תורה.

פעמים רבות אחרי דיבור על שיר או סיפור שואל מישהו מהקהל שאלה כגון "האם מה שאמרת נמצא בשיר? איפה זה כתוב?". הירושלמי עוזר לנו להשיב. "מה הים הזה, בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור – דקדוקיה ואותיותיה של תורה". הטקסט מתואר כאן בדימוי של גלים שיוצרים גלים. הגלים הגדולים הם הטקסט הכתוב שכולם קוראים (בגמרא הכוונה לטקסט הכתוב של התורה). אבל בין הגלים האלה, בין השורות, נוצרים גלים קטנים. הם לא כתובים, מצד אחד, אבל הם חלק מן המרקם ומן הזרימה (חלק מן הים, מן הספר) לא פחות ולא יותר מהגלים הגדולים.

ואם נבדוק את הדימוי נראה שההבחנה בין גל גדול לגל קטן אינה תמיד ברורה. גל שנראה גדול יתברר כקטן אם יבוא גדול ממנו. אין כאן היררכיה ברורה של טקסט והערות שוליים. וגם אם אכן נוכל להבחין בין גדול לקטן, החשוב הוא שהמשותף ביניהם רב על השונה: שניהם עשויים מאותו חומר ממש. גלי המחשבה של מי שכתב את הטקסט וגלי המחשבה של מי שקורא ומוצא בהם דברים אינם שני דברים נפרדים, אלא רציפות אחת, מים בים.