גיא סער רוסו, "קורות", גלריה מאיה, שביל המרץ 2 קומה 2, תל אביב. אוצרת צאלה קוטלר הדרי. עד 24.9.22.
בהדפס "אברהם ויצחק" שבתערוכה הזו הולכים האב ובנו בין עצים ואולי בין עצי אור. שניהם עירומים. בכל יצירות האמנות המוכרות לי המתארות את אברהם ויצחק איני מצליח להיזכר ולוּ באחת שתיארה את שניהם עירומים. לא רק ששניהם כך, צלליהם מוטלים על האדמה ביחד, מתערבבים וגם נגדמים ביחד בידי החלק התחתון של הנייר. איני זוכר שום תיאור חזותי של ההליכה על העקדה שתפס כך את האסון כאסון כפול, של אב ובן (אמן שהתקרב לכך היה ויליאם בלייק). ברור למדי שאברהם של גיא סער רוסו לא מתכוון להקריב את יצחק. כשעירום אתה, אינך יכול לשאת מאכלת ואש. הכלי החד היחיד נמצא כאן בתוך ידו של האמן המגלף בעץ. עצי הבּעֵרה מהסיפור המקורי נעלמים אף הם, ונותרים רק עצי היער ועץ הלוח שממנו תודפס היצירה. מהסיפור נותר רק "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".
יש בַּתיאור העירום הזה של סיפור מוכּר משהו שמאפיין את התערוכה הזאת, שמורכבת מהדפסי חיתוך עץ, מתצוגת הגלופות, ומפסלי עץ. יש משהו עירום בפיסול בעץ, במיוחד בהקשר של אמנות ימינו שאפשר לראות בה יותר ויותר מסכים, טכנולוגיה, ראווה, סאונד, התחכמות, וגם איבה לחומר (שיאו של הדבר הוא במחשבה המגוחכת כי בינה מלאכותית יכולה ליצור אמנות). הדבר האלמנטרי הזה, בול עץ שנחשף מתוכו צלם אדם או צלם חיה, משהו שבני אדם עשו במשך אלפי שנים, פתאום נהיה משהו מביך. הפסל הממשי הראשון הידוע לנו הוא פסל של אריה-אדם מגולף בשנהב ממותה (בן כ-40 אלף שנה, ואולי רק 35 אלף). זה צריך להיות המודל הקלסי של כל אמן. נקודת המוצא הקדומה של האמנות (ציור ופיסול) היא של תשומת לב מלאת כבוד לבעלי חיים, ושל חייתיות הביצוע האמנותי האנושי. כנגד זה, אופייני הדיקט הידוע של הציור המקומי – שהרי הדיקט הוא העץ בצורתו המושפלת ביותר – מעובד, מהודק, חתוך באופן תעשייתי. היחס בין עץ ביער לדיקט הוא כיחס שבין שור-הבר לסטייק בפיתה. הדיקט מנוגב מכל הילה – אך בטבע אין עץ נטול הילה. אצל רוסו העץ חוזר לחיים, הגם שהוא עץ משומש, קורות ששימשו לבנייה ולאדני מסילות ברזל.
הפסלים בתערוכה מרשימים מאוד. קשה לצלם פסלים ואני ממעט בכך כאן. באתי לתערוכה בעקבות התצלום על ההזמנה – ילד קוטף תפוח (ראו בתמונת ההזמנה למטה). התפוח והילד עכשיו עשויי עֵצָה (חומר העץ): התפוח הפך מפרי לעצה, והילד הפך מבשר-ודם לעצה, והם נפגשים דרך המטמורפוזה החומרית של שניהם, שהיא להם כמכנה משותף. על פי הכותרת והציור של גוגן, שהפסל מתייחס אליו, הילד קוטף את התפוח, אבל בלי הכותרת הוא פשוט ילד-עץ, ילד-גזע, שתפוח צומח ממנו. בניגוד לציורו של גוגן, שם התפוח הוא תפוח, בפסל, התפוח גדול כראשו של הקוטף. אילו הכותרת היתה אומרת שהילד מחזיק ירח או כוכב, הייתי מאמין.
נשים כמוסות בתוך קורות, והפַּסל, כמו מגלה ארצות המפלס בסכינו דרך לתוככי הג'ונגל, מוצא אותן שם. אנו מכירים סיפורים על נשים שהפכו לעצים. הידוע בהם הוא סיפורה של דפנה, שבמנוסתה מאפולו הפכה לעץ הדפנה (עָר אציל). דפנה, הנימפה, "בחלה [באפולו] וַתָנָס אל צללי יערות". היא בורחת אל היער כמקום מפלט משלטון הגברים: "חורש איוותה לה וצל – רחקה ותפחד מפני גבר" (תרגום שלמה דיקמן). והנה, פעולת החציבה בעץ כאן, בידי גבר, אינה אלימה. היא מחלצת את האישה מן העץ באופן לא מאיים. זה ניכר בהשארת הדמויות לא גמורות, לא ספציפיות עד הסוף, לא נתונות לגמרי למבט. גם כשהן חשופות עֵציוּתן, שהיא מקום מחבואן, נשמרת. לכן התחושה היא שהן עדיין נחבאות בתוך העץ, גם כשאנו יכולים לראותן; שהפַּסל הניח להן במערות-העץ שלהן.
הפסל המרשים ביותר בתערוכה הוא לדעתי הוא השור (#3). בֶּקַע חזק עובר בו לאורכו. הבקע הופך את השור לפגיע, לפצוע אפילו – לצד נוכחותו המסיבית, הנוטה קצת הצידה, המורגשת במיוחד כשמביטים בו מלפנים. קרניו כבדות, קרני-גזע, נראות כמעט ככנפיים בתבליטים האשוריים של שוורים מכונפים ולביזוני מערת שובה, שרוסו מציין כמקור השפעה. השור הזה נמצא ממש על הסף בין גזע עץ פצוע ושור בר. במילים אחרות, החיה מסתתרת בעץ. מבטינו ונוכחותנו הם שמחוללים את הקסם של המטמורפוזה המהבהבת, הדו-סטרית, בין עץ לשור. כדאי להחזיק את ההבהוב הזה בִּפנים, לקחת אותו לריאות.
[הערה לסיום: בבית דפדפתי בקטלוג וגיליתי בו שיר שכתב האמן. בלא הגזמה אגיד שזהו אחד השירים הכי יפים שקראתי בשנים האחרונות. היות שלא אצטטו כאן, תצטרכו לגשת לגלריה ולהיווכח גם בזה בעצמכם].
מתחת לשולחן 
