מדי פעם זוכה ספר בפרס. לפעמים לא ספר זוכה, אלא הסופרת או המשורר, בפרס דוגמת פרס ישראל. הורגלנו שזה אפשרי. אבל כשחושבים על זה, יש משהו מאוד מוזר בפרסים כאלה. פשוט, לא ברור למה מגיב הפרס. כל מי שקרא ספר יודע שלא ברור מהו "הספר". איפה נמצא הדבר בספר שעליו אפשר לומר שהוא ההישג. הספר כמכלול הוא דבר מופשט לגמרי, ממש כמו עיר. כשאומרים "ירושלים" לא ברור למה מתכוונים. יש בירושלים שכונות רבות, רחובות רבים, כיעור ויופי, עוול וצדק, עבר והווה, אנשים ונשים וטף, חמורים וכלבים ועוף השמַים. אילו היינו צריכים לתת פרס לעיר, על מה היינו בדיוק נותנים את הפרס?
זה כך גם עם ספרים. ספר הוא עיר. וזה נהיה עוד יותר מוזר כשמעניקים פרס ליוצר/ת. כאן אנו עוברים מרמת העיר לרמת המדינה. כאילו למילה "צרפת" יש משמעות בהשוואה למילה "גרמניה". צרפת היא הסופרת. פריז היא הספר. אלו דימויים, לא דברים. וברמת ההפשטה הזאת עוסקים מעניקי הפרסים. לכן גם הסופר/ת הזוכה בפרס אינו יודע/ת בדיוק מה ההישג. ייתכן שהפרס בא כתגובה למשהו שהוא כלל לא שם לב אליו בכתיבה. נימוקי השופטים לא יסבירו זאת, על פי רוב. יש נימוקי שופטים שאפשר להעביר לספר של מישהו אחר בלי מאמץ רב.
עלה בדעתי שהיה צריך לבטל את שיטת הפרסים הקיימת ולהעניק אותם לדבר יותר קונקרטי וברור. לא לתת פרס לאדם, שפרסם דברים באיכויות שונות, ולא לספר, שהוא ישות מופשטת, אלא לפִּסקה, לשיר אחד, ומוטב – לשורה או למשפט. משפט הוא דבר שאפשר להצביע עליו. יש לו התחלה, התפתחות וסוף. אפשר לקרוא אותו פעמים רבות ולהפוך אותו מכל צדדיו. אין זה שדה מלפפונים של מאה דונם אלא מלפפון אחד. אפשר לנגוס בו. הדיון עליו יכול להיות ממשי, לא מעורפל. סופרים ומשוררים יגישו את המשפט שלהם. יפסקו את פסוקם. ואז כולם יוכלו לראות במה מדובר, מה עמד מול מה. להשוות ספר לספר – לדעתי זה בלתי אפשרי. משפט למשפט – אולי כן. רוברט לואל אמר שיותר קל לכתוב שיר טוב מאשר שורה טובה. הערה חריפה!
הדברים הכתובים כאן הם גם בהשראת מסתו של יעקב שטיינברג "השורה". אביא מעט מדבריו:
השורה הטובה […] יש לה גמר יצירה משלה. היא נבראת לעצמה, אוצרת בתחומה המצומצם תמצית רבת‑ערך של בינת משורר, ובתור מאמר מוסגר, שמלים מכוּונות שומרות עליו משני קצותיו, היא עוברת מדור לדור כתעודה קטנה ונפלאה של רוח אנוש. […] השורה האידיאלית היא כעין חי נושא את עצמו, כעין ספר רב‑לימודים בזעיר‑אַנפּין.
משפט השנה שלי הוא משפט בן תשע מילים שהוא חלק מרצף פסוקים של יונדב פרידמן ('הבה להבא' 15, חורף 2020-1, עמ' 79). וזהו משפט, שכדברי שטיינברג הוא "חי הנושא את עצמו", פשוטו כמשמעו:
גַּרְגְּרֵי סָהָרָה עַל סִפּוּנוֹ שֶׁל חָגָב סוּדָנִי בְּמַסָּעוֹ לָאַרְבֶּה
העניין במשפט הוא כמה הוא יכול לשאת על גבו בלי מאמץ. המשפט הזה הוא תיאור של חרק, אבל גם תיאור של משפט: החגב נושא גרגרים, והמשפט נושא מילים. כלומר, אפשר לחשוב על כל משפט כחגב כזה ולשאול: מה הוא נושא על גבו? מאין ולאין הוא הולך? האם הוא עף, האם הוא זוחל, האם הוא מקרטע, האם הוא מנצנץ כמו חול בשמש?
באופן קונקרטי יותר, מה יש במשפט הזה? יש בו פשטות הדימוי והרבה הפתעות. הוא מתקדם ממילה למילה בתנועות קטנות של גל, בחיבורים מפתיעים. "גרגרי סהרה" היא סמיכות נהדרת מפני שהיא משמיטה את החול ואת המדבר. הכוונה ל"גרגרי חול ממדבר סהרה", אבל בצירוף הכתוב הסהרה הופכת למשהו שיש לו גרגרים, והמרווח המוזר בין המילים פותח מרווח בתודעה, מרווח הדומה למרווח המדברי עצמו, מרווח הממחיש את המרחב שהוא מתאר.
המשפט מתחיל מ"גיבורים ראשיים" שאינם אלא גרגרי חול. כן, גם הם גיבורים באודיסיאה, לא פחות ואולי יותר מבני אדם. מהמדבר העצום לוקח המשפט רק קומץ, ובו הוא מביט. אבל הגרגרים האלה, בצירוף הכתוב, נושאים על גבם את המדבר העצום כולו, את המכלול, ממש כמו שהחגב נושא אותם על גבו. אלו לא "גרגרי חול" אלא "גרגרי סהרה". תמיד אפשר לראות את אפשרות הניסוח השגרתית-יותר כדי להבין מה יצר המשפט המסוים.
כתבתי "על גבו" – אך לא – הרי כתוב "על סיפונו". גם כאן נגיעה מטפורית קלה מגבירה את המשפט, ובאופן מדהים. החגב הופך לספינה, ולא סתם ספינה אלא ספינה מעופפת (אפשר לחשוב על הבסיס למטפורה בצורה המוארכת והמשוריינת של כלי השיט והחרק). אם החגב הוא ספינה, הגרגירים הם אולי נוסעים סמויים על גבה. והגרגרים, שהם פיסות סהרה, נוסעים להצטרף אל ארבה. מ"נחיל" של חול הם יצטרפו בקרוב לנחיל של חרקים. זה נהדר גם לאור העובדה שזה תיאור טבעי ממשי, מציאות.
החגב הוא סודני – יש מין כזה, Schistocerca gregaria. הוא מצוי לא רק בסודן אבל שמו נותן לו מין זהות לאומית. התקבצותו עם בני מינו, אחת לכמה שנים, משנה את צורתו ואת התנהגותו באופן שאין זה המקום לתאר. די אם נאמר שהחגב הסודני עף אל השתנוּת גדולה. "מסעו לארבה" פירושו מסעו אל קבוצה ענקית של בני מינו ואל שינוי עמוק. יש במשפט, ברווח בין שתי המילים האחרונות, את כל פלא העניין: מתי מפסיק חגב להיות חגב יחידאי והופך להיות ארבה? האם עכשיו, במשפט, הוא כבר ראשית ארבה? "ארבה" הוא השם להתקבצות של חגבים רבים. מתי הרגע שבו הפרט הופך להיות מוגדר כחלק מהקולקטיב יותר מאשר כפרט? כך או אחרת, המשפט מתחיל בחרק הירוק ועתידו בצהוב-שחור שבתמונה. במילים אחרות, זהו משפט של טרנספורמציה.
יש בנחילים האלה לפעמים מיליארדי חגבים. המשפט, אם כן, מתחיל מכמה גרגירי חול שבאו מ"ים" של חול, והוא מוליך – במעוף – אל "ים" של חגבים. נחיל הארבה אוכל כל מה שצומח, ועשוי להפוך ל"מדבר" חבל ארץ ירוק. וכך, החגב מביא פיסת מדבר אל מקום אחר שעתיד להיות מעין מדבר אחרי פשיטת הארבה, שהוא כלול בו. תחילת המשפט כמו מושלכת אל אחרי סופו; גם אחרי המילה "ארבה" יש "מדבר", כעתיד. והמשפט טס לשם ושם הוא מתפוגג כלעומת שבא, בלי נקודה; המשפט נעלם כמו הצומח שהארבה עתיד לחסל, החגב נעלם כי הוא נטמע בנחיל.
החגב טס לשם על גב מצלול ס' שתופר את המשפט לאורכו, במעין רחש החרקים והחול. המשפט-שיר-פסוק של פרידמן גם מתאר תהליך של השתנות בקנה מידה עצום בטבע, וגם עובר את ההשתנות הזאת: הוא עף מקצה לקצה, או מקפץ כמו חגב ממילה למילה, ומסיים במקום אחר לגמרי מהמקום שבו התחיל. המשפט הזה חי כמו הדבר שהוא מתאר. המשפט מציג, מעֵבר לכל הפרטים, הופעה מסעירה והיעלמות מהירה, כלומר הוא חי בדומה לחגבים המתוארים. המשפט, במילים אחרות, צומח מהאנרגיה של החגב – מעוף, קפיצות, השתנות, חיסול.
הדרך הטובה ביותר לבחון חסינוּת או עמידוּת (מונחים של הרולד שימל) של משפט היא לנסות להוציא ממנו מילה או לשנות בו מילה. כשאי אפשר, ולדעתי אי אפשר כאן, סימן שלפנינו משפט חי, שלם, הנושא את עצמו על סיפונו. כדברי שטיינברג:
לא שהתוכן איננו עיקרי או שהוא בלתי נחשב, אלא שהמלה הבודדה, שתי המלים הנסמכות והמשפט הקצר – כולם הם מעשה צורה בפני עצמם, כולם מכילים עד‑תום את זה אשר כלול בהם. בשורה העברית אין שטף הדיבור בנמצא; כמו בבניין כן יש בשורה הזאת חלונות, אבל אין מקומות חלולים.
