מתחת לשולחן

האורנים הגבוהים עלו מן האחו בדוממות גמורה, מיתמרים ללא זיע כנגד הרוח. קליפת אחד העצים התקלפה, והעין נרתעה ממראהו פשוט-העור. מעט מעט ראיתי, ראיתי ממש ולא רק ידעתי, שאורנים אלה הם דברים חיים הניצבים כחיות כחושות ומקורננות, נעטרות רעמה ירוקה-כהה או כחולה-חיוורת של עלים צרים. ריחם העמוק והמחטני היה ריחם של יצורים חיים, רתוקים בשורשיהם, המסוגלים לנוע רק מעלה או כלפי חוץ, כאשר תצווה השמש. הם לא היו מתים כי אם אסירים, חבושי-יבשה שקול הים בעליהם.

הרמתי זמורה שנפלה. ציציות העלים היו קרות מאד למגע. העצים עצמם עטו זיגוג קר, למרות החום, כמשטחו הצונן של אגרטל חרס.

מה אם יתברר כי אנו חיים בתוך "טריפ", בתוך חזון מורכב וקיצוני, אבל משהו בנו ממסך אותו, כמו משכך כאבים שמקהה כאב ראש, להבדיל; מעוור אותנו ומקהה אותנו, ורק לפעמים בחלומות אנו מציצים אל המציאות? מה שמתואר בספר הזה הביא אותי לחשוב כך, מפני שמה שמתואר בו הוא רגיל לגמרי. דברים שרואים במקום שיש בו קצת אוויר, אור, מים, עצים ובעלי חיים. כלומר, המתואר בספר הוא הדבר הרגיל ביותר שאפשר לדמיין; אבל התיאור הוא הכי מרחיק לכת שקראתי באנגלית (שפת המקור) ובעברית (שפת התרגום). הוא אפילו מרחיק לכת יותר מ"הבז" מפני שהוא נזרק אל תוך עולם נטול "גיבור" מוביל וממקד, כפי שהיה בספר ההוא.

הספר הזה מגשים אידיאל ספרותי שנדמה בלתי מושג: לראות ולחוש כל פיסת מציאות כזוהרת וטעונה, לראות את המציאות כולה כמו עיוור וחירש ותתרן שהושבו כל חושיו והוא יוצא לראות את העולם אחרי גשמים ראשונים, לראותו כמות שהוא, בלי המצאות, בלי משקפיים ובלי תבלינים. הספר אומר, ראו, ככה זה, אם רק ייפסק המיסוך. כל ציפור, כל עץ, חרק, האוויר, המים, ובעיקר הזיקות שכל אלה יוצרים באופנים מפתיעים מרגע לרגע – נראים בספר הזה כפלא. זוהי הגשמה ספרותית ממשית של תודעת "מלוא כל הארץ כבודו". זה קיים במקור האנגלי וזה קיים בתרגום העברי, שאין דבר שבח ואין פרס ספרותי שיכולים להלום אותו.

פגשתי פעם משוררת שהיא גם אשת אקדמיה שאמרה לי שהיא לא כותבת עכשיו משום שהיא מחכה לפנסיה, או לקידום. נזכרתי בה היום, כשחזרתי לקרוא את "גבעת הקיץ" בפעם הרביעית או החמישית. פתאום הבנתי שרוב הספרים "חושבים" כך: גם אם יש בהם "דבר מה", אבל לרוב הוא לא במשפט הזה. ולא בפסקה הזאת. אולי בסוף הפרק. אולי בסוף הספר. רוב ספרי הפרוזה מלאים במשפטים שהם פיגום מאוזן ויציב במקרה הטוב, לקראת הפיגום הבא, שבסופו של דבר מוביל אל "העניין". אני קורא עם עיפרון ביד, וברוב הספרים רוב הדפים נותרים ריקים. את הספר הזה אפשר היה לסמן בשלמותו. לא נתקלתי בדבר כזה. אפילו בתנ"ך המהולל יש עמודים על עמודים בלתי מסומנים.

במילים אחרות, כל ספר הוא גם איזה שיקוף של חיים לא רק מצד מה שמתואר בו, אלא מצד המבנה שלו. כל חיים הם סיפור, וכל סיפור הוא מודל של חיים. לכן כל ספר מציג מודל של חיים, בלי קשר למתואר בו. וברוב הסיפורים חיי הטקסט (לא מה שמתואר, אלא איך זה מתואר) קלושים, עם איים של עניין ויופי, והכול נושא הבטחה לא-כתובה לשיפור או "פרס" בעתיד, בסוף.

רוב הפרוזה עובדת ככה. אצל בייקר, בעיקרון, אין משפט שהוא יותר טוב או פחות טוב ממשפטים אחרים. כל משפט מתקיים כתכשיט שלם בהווה שלו, ואינך קורא אותו רק כדי להגיע לאיזה יעד. כמו במוזיקה גדולה, וכמו בשהות בטבע, אינך שומע כדי להגיע לסוף היצירה/הדרך; כל תיבה וכל פיסת נוף הם כבר מיצוי שלם של הדבר המובע.

עשן נישא מעל שורת אלונים סמוך לנהר. הוא עולה מן העצים השחורים ומאפיר כנגד השמים המצהיבים. כשאני מתקרב אני רואה כי אין זה עשן אלא חרקים, יתושים במיליוניהם, רוקדים יחד באקטופלזמה סמיכה ואפלה. הם נישאים במשב הקל ביותר, מגביעים מעלה במניפות גלים ארוכות ואפורות. סנוניות וסיסים אוכלים במעבה הנחילים, סמוך לעלים. ענני החרקים האפורים מידקקים לגשם. הם חגים ומתפתלים לכאן ולכאן בעלעולי-סופה קטנים. לעתים יגביהו שוּט, כאילו שוחררו, הותרו כליל מאסורי העצים. השמים מתככבים בגדודיהם, הופכים יקום מתרחק של יתושים.

העשן אינו אלא חרקים, החרקים אינם אלא אקטופלזמה (הערת אגב: יש לחשוד בספרים שאנו מכירים את כל המילים בהם ומבינים בהם הכול. בילדותנו קראנו ספרים ומדי כמה עמודים לא ידענו פִּשרה של מילה. אין טבעי מכך. אין שום דבר בעולם שמובן בקלות, אם בכלל; למה שרק הספרות תתפענח בלי שמץ מאמץ?). החרקים מידקקים לגשם. ואז הם כמעט מתמזגים עם כוכבי השמים. מיליוני יתושים נסחפים אל מיליוני כוכבים. כל זה, כאמור, תיאור של התרחשות רגילה לגמרי. אבל בייקר כמו אומר: יש לך תודעה ויש לך שפה. זה מה שהופך אותך לאדם. מה תוכל לעשות בעצים וביתושים אם לא לתת לתודעה-שפה שלך לחיות במלואן, כמו העצים, השמים, היתושים והכוכבים? הסגנון שלפנינו, במקור ובתרגום, הוא עוד כוח טבע מתבטא, ייחודי לטבע האדם, אחד מבין הכוחות המתוארים.

מי כותב את זה? לכאורה, אדם בשם ג'. א. בייקר. אבל ברור למדי שזאת לא תשובה מספקת. התנועה הזאת גדולה ורחבה מכדי לייחס אותה למישהו אחד. היא כמו, להבדיל, פירמידה או קתדרלה, שברור שכוח גדול מאדם פרטי יצר. אפשר לקרוא את הספר הזה כך: הנופים המתוארים אינם רק מושא התיאור, אלא התודעה המתארת עצמה. במילים אחרות, העולם, דרך התודעה האנושית והיד האנושית, כותב את הווייתו. האדם נישא על גב התנועה הזאת ואומר אותה במילים, כמו ענן שנישא על גב רוח וממטיר. אף אחת מהמילים האלו לא היתה יכולה להיכתב בלי הנוכחוּת הממשית של מה שיש שם, ולכן אי אפשר להסתפק בייחוס הכתיבה לאדם פלוני. אין זאת המצאה של אדם מכוח עצמו (אבן בפירמידה) אלא מעין ריחוף של אדם מכוח כל הסובב אותו: עשן, יתושים וכוכבים, וליתר דיוק משהו סמוי יותר, שפועל כל הזמן בעשן, ביתושים, בכוכבים ובאדם שנקלע לשם ונמצא מתאר אותם, מגיב להם, נשטף בכוחם כמי שנסחף על קרש בנהר ומשתמש בו כמשטח כתיבה. ואת הסחף והכוח הזה אפשר לחוש עובר למתרגם, בדיוק כמו מפל שמתואר בספר כ"מתרגם" של גשמי האביב (עמ' 121). ספר, גם תרגום, אינו אלא מכונת המרה של אנרגיה.

באותם ימים כשהיית ביערות נמצאת בעולם שמעבר. לערים ולאנשים לא היתה משמעות. הם נבלמו על ידי האופק, נחסמו באִמרתם הזוהרת של העצים. המרחק שהפריד ביני לבינם היה כמדרון תלול מכדי לשוב ולטפס בו אי פעם. יכולתי רק ללכת לפנים, לפסוע בגנבה באפלוליתם האזובית של משעולים אחוזי קיץ, אבוד בריחם המאובק של העלים החמים. הפורענות היתה מעומעמת, מושתקת, ובכל זאת היתה שם תמיד, נשימתה מהלכת בַּדממה.

את הדברים האלה אפשר לכתוב על ספרים מסוימים, וזה אחד מהם. החליפו את "ביערות" ב"בספר".

ג'. א. בייקר, גבעת הקיץ, תרגם מאנגלית עודד וולקשטיין, כרמל 2018

לא-תרגום בעקבות דיוויד הינטון

~

אַשְׁמֹרֶת קָרָה נִגְמְרָה. תֹּף מְבַשֵּׂר עַל שַׁחַר.

מַרְאָה צְלוּלָה בּוֹהָה אֶל תּוֹךְ פָּנִים כְּחוּשִׁים.

רוּחַ מַחְרִיד חִזְרָן מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן,

מִחוּץ לַשַּׁעַר שֶׁלֶג מְמַלֵּא אֶת הֶהָרִים

וּמִתְפַּזֵּר וּמִתְפּוֹגֵג נָתִיב עָמֹק שָׁקֵט לְגָמְרֵי

נִסְחָף לָבָן – כָּאן בַּחֲצֵר שַׁלְוָה שְׁלֵמָה.

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלָיו – מוֹרֵנוּ הַזָּקֵן:

הַאִם אַתָּה בְּטוֹב שָׁם – שְׁעָרִים קְבוּרִים בְּשֶּׁלֶג?

~

קנת' רקסרות'

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

#

שָׁמַיִם גְּשׁוּמִים, הָרִים מְעֻרְפָּלִים,

–

הַשָּׁנָה הַיְּשָׁנָה תַּמָּה בִּסְעָרוֹת.

גַּם הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה מַתְחִילָה כָּךְ.

כָּל הַיּוֹם, מִמֶּרְחַקֵּי הַיָּם,

עוֹפוֹת אֲרֻכֵּי כָּנָף הִתְנַשְּׂאוּ בַּשָּׁמַיִם

הַזּוֹרְמִים בִּמְהִירוּת. שִׁנּוּיֵי מֶזֶג אֲוִיר בַּחֲצוֹת

לַיְלָה, עִם עֲנָנִים דְּחוּפִים וְיָרֵחַ צוֹנֵחַ,

מֶרְחָבִים נְדִירִים שֶׁל כּוֹכָבִים אֵינְסְפוֹר.

שְׁנָתִי הַחֲמִשִּׁים הִגִּיעָה.

*

*

קנת' רקסרות' (1905, אינדיאנה – 1982, קליפורניה)

רובינסון גֶ'פֶרְס

מאנגלית דרור בורשטיין

–

"אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלִּי, שׁוּרָה-שׁוּרָה, מִלָּה-מִלָּה.

הוֹ, עֶפְרוֹנוֹת חִוְּרִים, שְׁבִירִים מִלְּנַסּוֹת

קִמּוּר אֲנִיץ אֶחָד שֶׁל עֵשֶׂב, גְּרוֹנָהּ שֶׁל רַק צִפּוֹר אַחַת

הַנֶּאֱחֶזֶת בְּעָנָף כְּנֶגֶד לֹבֶן הַשָּׁמַיִם, נְפוּחַת נוֹצוֹת.

אָה, מַרְאוֹת סְדוּקוֹת וַעֲמוּמוֹת מִכְּדֵי לִתְפֹּס

מִשֶּׁפַע הַדְּבָרִים צֶבַע אֶחָד, הֶבְזֵק נוֹצֵץ אֶחָד.

צַיָּד כּוֹשֵׁל, קְלִיעִים שֶׁל שַׁעֲוָה,

יָפְיוֹ שֶׁל הָאַרְיֵה, כַּנְפֵי בַּרְבּוּר הַפֶּרֶא, הַסְּעָרָה שֶׁבַּכְּנָפַיִם".

– עוֹלָם-בַּרְבּוּר-הַפֶּרֶא – הוּא אֵינוֹ בְּשַׂר צַיִד.

קְלִיעִים טוֹבִים מִשֶּׁלְךָ יַחְטִיאוּ אֶת חֲזֵהוּ הַלָּבָן,

מַרְאוֹת טוֹבוֹת מִשֶּׁלְךָ יִסָּדְקוּ בַּלֶּהָבָה.

אַתָּה שׂוֹנֵא אֶת עַצְמְךָ? מָה זֶה חָשׁוּב? אֱהֹב

אֶת עֵינֵיךָ הַיְּכוֹלוֹת לִרְאוֹת, אֶת תּוֹדַעְתְּךָ, הַיְּכוֹלָה

לִשְׁמֹעַ אֶת הַמּוּזִיקָה, אֶת רַעַם הַכְּנָפַיִם. אֱהֹב אֶת הַבַּרְבּוּר.

—

–

רובינסון ג'פרס (1887, פנסילבניה – 1962, קליפורניה)

לא-תרגום, בעקבות דוּ פוּ

–

הֲמוֹן רוּחוֹת הָרְפָאִים יַסְפִּיקוּ לְכָל מִלְחָמָה.

זָקֵן בּוֹדֵד שָׁר יְגוֹנִים. שְׁבוּרִים

הָעֲנָנִים בַּשּׁוּלַיִם הַמְּרֻפָּטִים שֶׁל הָעַרְבַּיִם. רוּחַ

מַכֶּה מְחוֹל שְׁלָגִים טְרוּפִים. מַצֶּקֶת לְיַד

קַנְקַן שֶׁל יַיִן אִזְמַרְגָּד אֲשֶׁר יָבַשׁ,

וְאַשְׁלָיָה מַאֲדִימָה כְּלֶהָבָה עוֹמֶמֶת בַּתַּנּוּר.

שׁוּם חֲדָשׁוֹת אֵינָן בָּאוֹת. אֲנִי יוֹשֵׁב בְּרוּחַ

נְכֵאָה, עוֹקֵב אַחַר מִלִּים שֶׁמִּתְרוֹקְנוֹת עַל פְּנֵי שָׁמַיִם.

–

[הרקע לשיר הוא "מרד אן לושאן", מלחמת אזרחים שפרצה בשנת 755 בסין והותירה 36 מיליון איש עקורים / הרוגים].

"הסימנית הסינית הרגילה לתיאור נוכחוּת (יֵשׁוּת), 有, התפתחה מצורות תמונתיות עתיקות ומפורשות יותר, כמו זו המופיעה למעלה. בסימנית העתיקה הזו שני המרכיבים הציוריים (צד ימין ושמאל) מוחלפים, והיא מציגה יד (מימין) מכסה את הירח (משמאל) ויוצרת ליקוי […]. אין הסבר לשאלה איך הסימנית הזאת התחילה לייצג "יֵשׁוּת", אבל מה יכול להיות מסתורי באופן מדהים יותר מעצם היֵשׁוּת, מהעובדה שהיא קיימת, שיש משהו ולא שום דבר? לאורך היום, שנה אחר שנה, היֵשׁוּת הזאת ממלאת את תודעותינו העמוקות כמראָה, לוחשת את כל שתיקותיה דרכנו, מחליפה 'משמעות' ו'מחשבות' ביופי היסודי שאין לו משמעות, בבהירות של ריבוא הדברים; וקל להתעלם ממנה".

מתוך הספר הטרי של דיוויד הינטון:

David Hinton, China Root: Taoism, Ch’an, and Original Zen, Shambhala, 2020, p. 68.

[כלומר: המקור לסימנית הסינית המציינת את קיום הדברים המסוימים במובן הכי פשוט היא יד שמסתירה ירח; במילים אחרות, הסימנית ל"קיום" או ל"יֵשות" (הינטון בחר לתרגם Presence, אולי "הוויה" בעברית) מקורה בסימנית של אור מוסתר, של כיסוי. מאחורי הסימנית עומדת התפיסה כי 'קיום' ו'מסתורין' הן בעצם מילים נרדפות. ומעניין שגם בעברית המילה "עוֹלָם" ו"עָלוּם" קרובות, ויש הסבורים – כך ע"פ מילון אבן שושן והמילון האטימולוגי של קליין, ערך "עולם", שהמילה 'עולם' ממש נגזרת מהשורש 'עלם', הקשור ל'נעלם', כמו בסינית!).

[הערה: בלשון המקרא המילה עולם במובן של World מופיעה כנראה רק פעם אחת, בקהלת ג, יא: "גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם". בלשון חז"ל אנו מוצאים כבר "בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם" (אבות ה, א) וכיו"ב].

[הערות בתערוכת יעקב דורצ'ין, גלריה גורדון]

התגובה הראשונה: החשש שזה ייפול עלייך ויהרוג אותך. החשש להימחץ. אחר כך אני חושב שהברזל הכבד כאן רק ממחיש את התגובה מול כל יצירת אמנות משמעותית. הן יש גם ספרים במשקל מאתיים גרם שנפלו עליך ככה.

ליעקב דורצ'ין יש עניין מסוים בחיפושיות. איני בקי בתולדות הכתיבה על עבודתו, ולא אתפלא אם מישהו כבר כתב זאת: יש לא מעט פסלים שלו שנענים לצורה הבסיסית של סדרת החיפושיות – כנפי חפיה עליונות נוקשות שחוֹפות על כנפיים קרומיות עדינות ומעוף. בתערוכה הזאת יש כמה פסלים כאלה, והבולט בהם הוא "מוצָא אל הים" (כשם שיר וספר של מאיר ויזלטיר): גליל גבוה פעור לאורכו, שמתגלים בתוכו "קישקעס" של שרשרת כבדה ועוגן בְּקָצֶהָ. הצל המוטל מהפסל על הקיר מאחוריו הוא צל חלק של גליל; בִּפנים השרשרת כבר מנבאת את סערת הים, מטולטלת. החוץ חלק ושותק, הפְּנים מסובך, סוער. ואיזו הברקה – עוגן שאינו נענה לחוקי הכובד, עוגן מרחף.

מה העניין בחיפושית? הקיום ביחד, ביצור אחד, של המעטפת והרוך. של הכובד והחסד/המעוף. עדינות משוריינת. זאת ההצעה כאן.

בכלל, יש כמה חיפושיות שיכולות להסביר את הצורניות של כמה מהפסלים האלה – "קרניים", זיזים, משטחים.

"חיפושית" אחרת: "ים אנכי". מין נרתיק גלילי ובו גלים מברזל. קח אותו באשר תלך; באר מֵי ים.

מלאך על "בורג" (עבה מאוד, כנראה של קידוחי קרקע). אם למלאך יש בורג, הוא יכול – כמו העוגן – לעלות מעט. להתעלוֹת, גם אם לא בריחוף. גם לקדוח את עצמו למטה. יש חיפושיות שכנפי החפייה שלהן לא נפתחות, והמלאך הזה הוא חיפושית כזו, אטוּם. את סגירותו מאזנים החורים (עיניים? "[…] וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן", יחזקאל א, יח) המנמרים אותו.

הבורג הזה הוא אולי האבזר המסמל יותר מכל את עבודתו של דורצ'ין (ואולי אפשר להרחיב כאן לאמנות באשר היא): הוא ה"בורג במכונה", פשוטו כמשמעו, שמאפשר למנגנון גדול וכבד לעלות מתוך עצמו, לחיות. שוב, גם שיר באורך חמש שורות הוא יצור די כבד אם אין לו הבורג הזה שייתן לו את העילוי או דווקא את הכובד המודגש.

גם כותרות הפסלים עובדות כמו הבורג הזה: נותנות דחיפה קטנה, סיבוב או הידוק, מרתכות את הדמיון והחומר. אומרים לנו "מלאך" או "ים" וכבר הברזל משמיע מוזיקה. (ניסיתם פעם להרים פסנתר על הגב? להעלות אותו שלוש קומות בעודכם מזמזמים אלגרטו של שוברט?)

נמצא כאן אחד הפסלים היפים ביותר של דורצ'ין מאז ומעולם, יצירת מופת, מעשה צורפות בברזל: "שלכת". המטפורה היא ברזל בשלכת. וחלודה היא אכן שלכת של המתכת. החומר של הפסל הזה הוא כנפי החפייה, והאוויר והכיפופים שבין הכנפיים-עלים הוא המקנה את המעוף המפתיע – דבוקת העלים (בגודל של עלי בננה) מסתחררת ונגרפת ברוח.

ואולי כל העניין הוא להרים את הכובד. שהברזל יהיה עלה – והכמישה תהיה חלודה – ושהעלה יהיה עלה מת דווקא – ושהמת ינוע – ושהתנועה תהיה קלה, שְׂמֵחָה.

[זיכרון מיד שנייה: הוריי סיפרו לי שבילדותי (גיל שלוש בערך?) הייתי נעמד ליד המזרקה (או אדנית בטון?) בגן המלך בנתניה ומעמיד פנים שאני מרים אותה תוך שאני אומר "כבד! כבד!".]

וגם כאן מפתה לומר שאין זה רק עניין של הפסלים האלה אלא של האמנות בכלל ואולי של החיים. כובד מרחף – הרי הרקיע מלא דברים כאלה. הירח, למשל (קרום הירח מורכב מ-9% ברזל, שלא לדבר על הליבה שלו שכנראה אף היא בעיקר ברזל). כלומר, הפסלים האלה מחקים משהו בסיסי מאוד, ואולי הכי בסיסי, בעולם, בלי לחקות את צורות העולם החיצוני. ריאליזם של כוחות ועקרונות, לא של עור, פני שטח.