[דברי הקדמה לגיליון 123 של הליקון. כל התצלומים להלן מתוך החוברת. צילמה: טלי גנט]

תהלים קד

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'; ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.

עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.

הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.

יָסַד  אֶרֶץ עַל  מְכוֹנֶיהָ בַּל  תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.

מִן  גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן  קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.

יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.

גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל  יַעֲבֹרוּן בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.

הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.

יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.

עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן, מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל.

מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.

מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.

יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.

אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.

הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.

עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.

תָּשֶׁת חֹשֶךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר.

הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.

תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.

יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת.

שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.

כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.

תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.

תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.

תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.

יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו.

הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.

אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.

יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'.

יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם. בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ יָהּ.

 

1

מזמור קד בספר תהלים, לצד סיום ספר איוב, הוא התיאור המורכב והמרעיש ביותר של הטבע בספרות המקראית, ואולי בספרות העברית בכלל. חוקרי המקרא הבחינו כי המזמור הוא שִכתוּב שירִי של פרשת הבריאה במקור הכוהני של ספר "בראשית" (בראשית א).^[1] השכתוב, משמעו שהוא משתמש במרכיבי הבריאה של בראשית א – אור, שמש, מים, צומח, חיה ואדם – בדרך חדשה לגמרי ובז'אנר אחר, שירי. בעוד שבראשית א מתאר את הבריאה כמורכבת משלבים נפרדים, הדרגתיים – כל יום מכיל קטגוריה נפרדת – מפיל משורר תהלים את המחיצות של בראשית. זהו מעבר מתמונה, שהיא ביסודה סטטית ומפרידה, לתמונה דינמית ואינטראקטיבית של הטבע ושל מקומו של האדם בטבע. בבראשית, תיאור בריאת המים הוא תיאור של הפרדה והגבלה: "ויהי מבדיל בין מים לָמים… ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע… יקוו המים מתחת השמַים אל מקום אחד וְתֵראה היבשה" (בראשית א, ו־ט). באותו אופן, הצומח הנברא ביום השלישי לא מתואר כמקיים זיקה עם המים שנבראו ביום השני או עם השמש של היום הרביעי, בניגוד לכל תצפית בסיסית, וזאת בניגוד לתיאור הצומח בגרסה השנייה של הבריאה (ס"י, או J בלשון תורת התעודות), שכותבו היה כנראה קרוב יותר אל הטבע ואל החקלאות: "וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוהים על הארץ" (בראשית ב, ה).

המרכיב המגלם יותר מכול את תמונת העולם החדשנית של מזמור קד הוא המים. תפיסת המים של המזמור מַבחינה כי הם כמעֵין מחזור דם של "גוף העולם", זרם המחבר שמיים, הרים, עצים, ציפורים, חיות ואדם. נעבור במהירות על מהלך המים במזמור:

 "המְקרה במים עליותיו" ← "השׁם עבים רכובו" ← "על הרים יעמדו מים" [אולי הכוונה לשלג?] ← "יעלו [המים] הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם" ← "גבול שמת בל יעבורון, בל ישובון לכסות הארץ" [שימו לב שהגבלת המים היא רק במובן של ההבטחה לא להביא עוד מבול;  מחוץ להגבלה זאת המים זורמים באופן חופשי] ← "המשלח מעיינים בנחלים" ← "ישקו כל חיתו שׂדי, ישברו פראים צְמָאָם" ← "עליהם [מעל המעיינות] עוף השמיים ישכון, מבין עפאים יתנו קול" [העצים סמוכים אל שולחנם של המים לצד הציפורים] ← "משקה הרים מעליותיו… מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם" ← "ויין ישמח לבב אנוש" ← "זה הים גדול ורחב ידיים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות".

לפנינו תיאור מהלך המים המסועף, מהשמיים ועד הים. התיאור מזכיר את "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" שנאמר על גן עדן (בראשית ב), אך המזמור מייבא את הגיאוגרפיה הַקַּמָּאִית של המים המיטיבים אל עולם הטבע בהווה. המים זורמים בנחלים, נקווים במעיינות, נשתים על ידי יצורים חיים ועל ידי עצים; המים העליונים נִשתים גם על ידי האדמה עצמה ("מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ").

המחבר מבין היטב את תלות החיות, העצים והציפורים במים. הוא מביט במכלול הזרימה ורואה כמה גורמים פועלים ביחד על מנת שחמור אחד יוכל לשתות; הוא רואה את הזיקה בין השמיים והחמורים.

המזמור מתאר את הזיקה בין השמיים, המים והיין – הוא בלי ספק ראה את המים שביין, והיות ש"יין ישמח לבב אנוש", הוא הבין את הקשר בין שׂמחת האדם והעולם כולו. מאחורי שִׂמחת הלב פועלים מים, עננים, נחלים ומעיינות. אך השמחה האנושית אינה סוף המזמור, אלא "תחנה" אחת מרבות במהלך הגדול של המים. לאדם בפירוש אין פריבילגיה ביחס למערכת המים הגדולה: המים נקווים לרגע בכוסו בצורת יין או שמן זית, והכימיה שלהם מיתרגמת לשמחה, אך רוב המים ממשיכים אל הים שהוא "גדול ורחב ידיים" ואל יצוריו, אל החמורים, וכן הלאה.

תנועה זאת של מים היא תנועה הרואה את האדם, הצומח והחיה כמארג אחד דינמי. ניסוח מעין זה לפני כ־2,500 שנה מעורר השתאות, והוא רלבנטי היום כפי שהיה אז.^[2]

המזמור מסתיים ב"ברכי נפשי את ה', הללו־יה". זהו ה"הללויה" הראשון בתהלים ובמקרא. המחבר מוביל את העולם כולו אל רגע שבו מברכת נפשו את האל, וקוראת הללויה. המעבר בין לשון היחיד "ברכי נפשי" ובין הפניה בלשון רבים "הללו יה" מעניין. לכאורה הייתה צריכה להיות הקריאה "הללי־יה", אך במעבר זעיר זה טמון בדיוק הייחוד התודעתי של מחבר המזמור, שאינו מבדיל בין נפשו הפרטית ובין הכול. ההלל הפרטי נובע מריבוי הדברים, ולכן הוא אחד עם ההלל של כל בני האדם.

ציפורים מתוארות במזמור בשני פסוקים:

•  עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן, מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל.
• אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ, חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.

אך עוד לפני כן מתוארת ציפור באופן סמוי יותר:

• הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

פסוק זה מתאר את אלוהים שהולך על כנפי רוח; כלומר הרוח מתוארת כציפור אלוהית גדולה שעליה רוכב האל. תיאור זה יוצר זיקה עמוקה בין האל ובין הציפורים גם בשני הפסוקים המתארים אותן ישירות: הציפורים הארציות הן מעין הד גופני לציפור הגדולה הנושאת, כביכול, את האל.

המזמור מתאר את הזיקה בין השמיים והציפורים: ציפור זקוקה לעץ, ועץ זקוק למים מן השמיים. אבל מעֶבר לכך, במזמור קד השירה עצמה נולדת מתוך העולם כולו – וחוזרת אליו. קול האדם השר "הללויה" דומה מאוד במזמור לקול של עוף השמיים, אשר "מבין עפאים יתנו קול" – ואבן עזרא מפרש: "קול: כמו ניגון". מזמור קד הוא גם שיר ארספואטי, שיר על שירה, בהיותו תיאור של מכלול התנאים המאפשרים שיר – שיר של ציפור או שיר של אדם, לרבות השיר הזה עצמו, מזמור קד. הציפור נותנת קולה בדיוק כמו שהאדם הכותב את המזמור או הקורא אותו נותן קולו. יש במזמור זיקה רציפה בין "ציפור הרוח" האלוהית, המלאכים ("עושה מלאכיו רוחות"), הציפורים שכמו המלאכים קשורות לשמיים ("עוף השמיים"), ש"מבין עפאים יתנו קול", והאדם שנותן קולו בשיר: "אשירה לה'". שירה, אומר תהלים קד, אינה עניין שבין אדם לעצמו. התחושה הסובייקטיבית כי כתבת שיר מתוך עצמך היא אשליה. היא רק הרגע האחרון במערכת ארוכה ומסועפת של תהליכים, שקשורים למקומות רחוקים כמו ראשי ההרים, השמש והירח. אפשר היה להמשיך את המזמור עוד ועוד, להרחיב את המעגלים.

2

לא רק מתוך המים נולדת השירה. המזמור מפסיק את תיאור הטבע ועובר לתיאור השירה האנושית בדיוק כשהוא מתאר התפרצות של הר געש, והוא מחבר את התפרצות הלבה אל התפרצות הלב במצלול "וְיֶעֱשָׁנוּ / אָשִׁירָה" (פס' לב־לג). במזמור קד הר הגעש אינו מפחיד יותר ממעיין נובע של מים, גם מפני שהדובר מבין עד כמה שירתו דומה לעשן. זהו ניסוח מבריק של הרגע השירי במונחים טקטוניים; השיר מבטא את הבריאה כולה ממש כפי שעשן מהר געש מבטא את כדור הארץ כולו. האדם מבין את השירה הבוקעת ממנו במונחים געשיים, אבל אפשר גם לומר שהוא מבין את פעולת האדמה במונחים שיריים: בקיעת העשן היא שירת האדמה.

עיקרו של המזמור הוא מבט המתחקה אחר זיקות. מ"ארזי הלבנון" הגבוהים (המגיעים לגובה של 40 מטרים, וצומחים בגובה של 400 מטרים ויותר), שהם מקום קינון לציפורים, הוא עובר ל"הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים", ומשם אל "עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו". אפשר לעקוב אחרי המבט המגביה של המשורר. מעצים גבוהים הוא עובר לסלעים גבוהים ולהרים, ומשם הוא מגביה עוד אל הירח ואל השמש. נראה שהמשורר הבין שיש זיקה בין הסלעים שהם "מחסה לשפנים" ובין סלעי הירח – ומהירח אל השמש. הוא מתייחס לשמש וְלַשפנים באופן דומה – שניהם הולכים אל מקומם: "שמש – ידע מבואו", כלומר את מקום שקיעתו במערב; השפנים יודעים את מקום המחסה שלהם ב"סלעים". בעולם שבו השפנים והשמש פועלים בהרמוניה, לא נופתע אם האריות מתפללים כבני אדם ("שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם"), לחסידה יש "בית", עצים חשים "שובע", אפשר "לגעור" במים, ושיחו, כלומר שירו של האדם "יערב" לחיכו של אלוהים כמאכל. במילים אחרות, המזמור מציע תיאור נטורליסטי שהוא לגמרי גם מטפורי: שדות המשמעות הנפרדים של הקטגוריות הטבעיות נפתחים.

ג'יימס קוגל כתב במסגרת דיונו היפה במזמור זה:^[3]

אולי טבעי ביותר עבורנו להסביר את ההבדלים בין תפיסת העולם שלנו ובין תפיסת תרבויות קדומות בכך שאנו אומרים שבעת הקדם־מודרנית בני האדם לא הכירו עובדה זו או אחרת, או שהיו תחת רושם מוטעה כזה או אחר, ואילו אנו השתחררנו, למרבה המזל, מטעויות אלה. אין ספק שיש מן האמת בהנחה זאת. אבל נדמה לי שאנו חייבים לפחות להיות מוכנים להשתעשע בהשערה ההפוכה, שלפיה אחת היא כמה קִדמה בתחומים מסוימים הביאו המאות שחלפו, הן גרמו לנו לאבד דרך־ראייה שהתקיימה בזמנים קדומים. בביטוי "דרך־ראייה" אני מתכוון לרמוז ליותר מסתם נקודת השקפה; אולי בני אדם היו ממש מסוגלים, בדרך הראייה ההיא, לראות דברים שאיננוּ יכולים לראותם עוד. קשה למי שקורא את התנ"ך בזהירות, ומתייחס למילותיו ברצינות, שלא להגיע למסקנה כזאת: משהו, אופן קליטה מסוים, הלך ונאטם בתוכנוּ, כך שבימינו לרוב האנשים אין דרך לקלוט משהו שהיה גלוי לעין בעידן קדום […]. דבר אחד ששונה באופן בולט מדרך ההסתכלות המקראית […] קשור למושג של ה"אני" שאפשר למצוא במקרא, ולאופן שבו ה"אני" הזה משתלב בעולם הגדול ממנו.

3

חוברת זאת של הליקון, עניינה אופן הקליטה האבוד של זיקתנו אל העולם. ובלשון טכנית יותר: אקולוגיה. ספרים רבים נכתבו על הנושא מנקודת מבט מדעית ומנקודת מבט שירית. אֶקוֹפואטיקה הוא מונח מקובל לשירה ולספרות שעניינה המערכת האקולוגית. "אֶקוֹ" ביוונית משמעו בית או סביבה. אפשר להגדיר אקופואטיקה כשירת הטבע או הסביבה, אבל אני מעדיף להגדירה שירת הבַּית. הדבר הבסיסי ביותר ששירה זו אומרת לנו הוא שהבית שלנו אינו ממוקם רק בכתובת שאליה שולחים אלינו דואר. הבית הוא גם הסביבה, ולסביבה אין גבול. היא סובבת ומשתרעת על פני השכונה, העיר, המחוז, הארץ, היבשת, ומתקיימת בכל כדור הארץ כולו בשלב ראשון, והלאה ממנו גם אל החלל.

אקולוגיה היא (ע"פ מילון רב־מילים) "תבנית היחסים שבין האדם לסביבתו. השפעת האדם ופעילותו על תנאי הסביבה והשפעת התנאים האקלימיים, הנוף וכד' על חיי האדם". לכן אקופואטיקה היא שירה שבה העולם הפנימי של המשורר עומד בזיקה עם העולם החיצוני, ולמען האמת, מֵבין שאין הפרדה בין הפנימי והחיצוני. כותרת ספרה של חדוה הרכבי "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", גם אם אין כוונתה אקולוגית, מבטאת את זה היטב. ואפשר להוסיף את המשפט ההפוך, "ציפור שבחוץ עומדת בפנים". אין חובה להרגיש כך, ומי שירצה ינתק את נפשו מהטבע ויכתוב שירה בהתאם. החוברת הזאת והכותבים בה פועלים מתוך זיקה מעין זו, איש־איש ואישה־אישה בסגנונם.

4

האקולוגיה אינה רק תחום דעת, אלא גם "מערכת היחסים הקיימת בין אורגניזם מסוים לסביבתו; תבנית היחסים והאיזון בין צמחים, בעלי חיים ובני אדם לבין סביבתם באזור מסוים" וגם "ענף בביולוגיה החוקר את היחסים בין הצמחים ובעלי החיים לבין סביבתם ואת השפעות הגומלין ביניהם; חקר היחסים בין אורגניזמים חיים לסביבתם; תורת הסביבה" (רב־מילים). הדבר המובן מאליו לא נאמר כאן עדיין: ייחודה של השירה האקולוגית בזמננו נובע ממצב הסביבה בעשורים האחרונים. אפשר למלא ספרים בנתונים ובעובדות, אבל לענייננו, די אם נציין שבין 1960 ל-2000, תקופה שבה רוב הכותבים בחוברת זו נולדו, אוכלוסיית האדם בעולם הוכפלה, משלושה לשישה מיליארד. בעשור הראשון של האלף החדש נוספו עוד מיליארד בני אדם, וצופים שעד 2050 יתווספו למספר זה עוד שלושה מיליארד.[4] אנשים אלה צורכים משאבים – קרקע, חומרי בערה, מזון מן הצומח ורובם גם מן החי. אנשים אלה פולטים פסולת מסוגים שונים – פלסטיק, גזי חממה, שפכים, עשן. "אין ארוחות חינם", יש לזה מחיר. מי שמשלם את המחיר הוא הבית. התחזקותו הטכנולוגית של האדם באה על חשבון הסביבה – צומח, חי, מים, אדמה, אוויר. אבן היד הקדומה, שבני אדם למדו לסתת מאבן צור קשה לפני כ־2 מיליון שנה, מוליכה בקו ישר למשור החשמלי המחסל יערות בקצב מבהיל.[5] הטכנולוגיה השתנתה, אבל המשותף לאבן ולמשור הם החוד, היד והשילוב ביניהם. יש לנו אצבעות שיכולות לאחוז בכלים, אצבעות גמישות ומורכבות שהתפתחו במשך מיליוני שנה של לפיתת ענפים. אצבעות אלה מאפשרות אחיזה בגרזן ובמשור וגם אחיזה בעיפרון (שהיה פעם עץ, ונכרת).

אין כתיבה בלי הטבע מפני שאין קיום בלעדיו. הטבע הוא כל מה שיש. אין עפרונות ואין נייר בלי עצים. גם המשורר העירוני ביותר זקוק לעצים כדי לנשום ולמים נקיים כדי לשתות, לחרקים כדי שיאביקו את פרחי הצמחים המניבים את הפרי שהוא סוחט. גם משורר עירוני היושב וכותב שירה עירונית ושותה קפה בחלב שקדים אגב עישון סיגריה נעזר בשלושה מיני חרקים לפחות, חרקים שֶׁהֶאֱבִיקוּ את צמחי הקפה, השקד והטבק. חוברת זו היא גם ביטוי של משוררים שהזיקה לסביבה מעסיקה אותם, אבל היא גם קריאת השכמה למשוררים ולקוראים שהאקולוגיה אינה בראש מעייניהם. המשבר האקולוגי הוא ללא ספק הבעיה החמורה ביותר שבפניה ניצב היום העולם. משוררים וקוראי שירה, כאנשים נבונים ורגישים בהגדרתם, אינם יכולים להתעלם מהמציאות. אדם הקורא על ירידה של 75% במספר החרקים המעופפים ברבע המאה האחרונה[6] ונשאר אדיש, יהיה אדיש גם לדברים רבים אחרים. האם אפשר לכתוב שירה מתוך אדישות?

לא חייבים להיות משוררים כדי לאהוב את הטבע. כלכלנים ניסו לתמחר את פעולת הטבע והעריכו כי האקולוגיה (במובן של הסביבה הטבעית) שווה לאדם כ-33 טריליון דולר בשנה. זה בערך כפליים מהתוצר הלאומי הגלובלי שאינו קשור ישירות למערכת האקולוגית. הכלכלנים יכולים אולי לתמחר שווי של נהר או את שווי הדבורים בעולם לחקלאות, אבל אנו המשוררים יכולים להעריכם באופן אחר – אסתטי, פואטי, רגשי, רוחני. בעקבות מייקל מקארתי בספרו "סופת שלג של עשים" (2015) אציין שאיני יודע כמה שווה דבורה למשק הישראלי, אבל בעיניי היא שווה הכול. איני יודע אם אפשר לנצח במאבק האקולוגי, שכּן כוחות ההרס עצומים, ורובנו כלל אינם מודעים "לרוע המשתולל בעולם בלי מעצור" (כפי שכתבה אידה פינק בסיפורה "הסוף" בתרגום דוד וינפלד). איננו רואים ואיננו שומעים על הרס בתי הגידול של מיליוני ציפורים ויצורים אחרים בסין ובקוריאה או על בירוא היערות או מכליות הנפט המזהמות מיליוני ליטרים של מי אוקיינוס. כמה מאיתנו שמעו על אסון הנפט של אקסון־ואלדז? כמה מאיתנו מודעים לזיהום הנחלים בישראל? בסרטים כמו "מלתעות" אנו מופחדים מפני כרישים, אבל עשרות מיליוני כרישים נטבחים מדי שנה לסיפוק תאוות המרק של הסינים,[7] אם לתת רק דוגמה מחרידה אחת. בעלי המלתעות הגדולות ביותר הם אנו, בני האדם. אלו מלתעות ענקיות. שירה אקופואטית היא ניסיון לשימוש אחר בפה האנושי. אולי אין לנו סיכוי, אבל לפחות נובס בכבוד.

אכן, ייתכן שהמאבק אבוד, והמאה ה־21 תהיה סופו של העולם המוכר לנו. ייתכן שהמעט שמשורר יכול לעשות הוא לקחת אחריות על פיסת סביבה קרובה אליו שאותה הוא מכיר היטב – גם אם אינו יכול לכתוב על חופי אלסקה המוצפים בנפט גולמי או על מזח ענקי בדרום קוריאה הפוגע במאות אלפי יצורים חיים, אולי יוכל לכתוב על דברים הקרובים לעיניו. משוררים רבים יכסו כך, כביכול, שטחים הולכים וגדלים, יעניקו להם את הזוהר והמשמעות, ובזכותם גם אחרים יראו בהם דבר יקר. מקרים שבהם כתיבת טבע הפכה למדיניות שימור ולשינוי יחס לסביבה ולעיתים אף לחקיקה, הם אולי פתח לתקווה.[8] על המשוררים לבטא את הערך, שאינו נמדד במונחים כלכליים, של כל מה שיש: חי, צומח, דומם.

האדם חשוב, אבל הגיעה העת להכניסו להקשר רחב יותר. כשנתן זך כותב בשירו הידוע:[9] "ראיתי ציפור רבת יופי" הוא מעורר בנו תקווה לרגע כי נראה ציפור בשיר. אבל השיר, למרבה האכזבה, מרפה מייד מהתבוננות בציפור יפה, מנקודת מבט אקופואטית, ומחזיר את המבט אל המשורר, אל מחשבותיו ואל ענייניו. "הציפור ראתה אותי / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי" וכו'. השיר יפה כשלעצמו, אך דומה לאדם הנמצא במוזיאון לאומנות, ניגש לציור, מצלם אותו, ואז פונה בגבו לציור ומצלם "סֶלְפִי" של עצמו. אפשר ללמוד מהשיר הזה על דרך ההיפוך, אופן אחר להתבונן בעולם. רגע לפני שהמבט חוזר אל הכותב ("אותי", "מותי"), אל עתידו ואל עולמו הפנימי, רגע לפני שהמשורר הופך למושא המבט של הציפור, אֶפשר לאַפשר גם לה להיות, להיראות בפירוט, לעוּף, לשיר. השירה שבחוברת הזאת, כביכול, לוקחת משירו של זך בעיקר את השורה הראשונה ומרחיבה אותה.

לסיום, יש לומר כמה מילים על שירה אקולוגית, או אקופואטיקה. הגדרות תמיד קשות ביחס למונחים ולזרמים אומנותיים, אבל חשוב להבהיר כי המונח אינו חופף ל"שירת הטבע" הישנה והטובה. ההבדל העקרוני בין אקופואטיקה במובנה העכשווי ובין שירה רומנטית העוסקת בטבע נובע ממערכת שלמה של הבנות חדשות יחסית על מקומו של האדם בסביבתו. מערך זה של הבנות מייצר ראייה שהיא בד בבד ביקורתית ואלגית יותר משירה פסטורלית רומנטית, יפה ככל שתהא, ומחוברת באופן מורכב, מושכל ואמיץ יותר לטבע משירה פסטורלית כזאת, שבּה הטבע הוא לעיתים רקע אסתטי מרגש ו"טהור". אין זאת שירה של אדם המגיע אל הטבע מבחוץ, כאורח או כתייר מתפעל ומתרפק, אלא אדם שאינו יכול כלל להבין את עצמו שלא במסגרת הסביבה או הטבע, וליתר דיוק יודע כי: א. אי אפשר לדבר על יצור במנותק מסביבתו; ב. לסביבה הזאת אין גבול. הר געש מתפרץ באינדונזיה ישפיע על האקלים אצלנו, כלומר על נשימתנו הבאה, והצרכנות שלנו משפיעה על חיי אדם במזרח אסיה.

אין זאת שירה של התפעלות תמימה בלבד, הגם שיש בה יסוד מתפעל, אלא שירה שיש בה הבנה, גלויה או סמויה, שהטבע (במלוא מובן המילה) מצוי בתהליכי הכחדה, ושתהליכי הכחדה אלה הם תהליכי הכחדה עצמית, ולא הכחדה של איזו ישות מרוחקת ומעוררת רחמים. לא נופתע למצוא בשירה זו גוונים של ירוק, אך גם גוונים של שחור – מטפורית, אך גם פשוטו כמשמעו.

לפנינו מופע שירי חדש יחסית, הגם שיש לו מבשרים כבר בעת העתיקה, כמו תהלים קד,[10] וכמו השירה הסינית הקלסית שקצת ממנה מופיע בחוברת זו. מטרת החוברת היא גם לתת ביטוי לכתיבה מעין זו הקיימת בעברית, ויתרה מכך – לעודד אותה. החוברת היא רק התחלה.

5

בעקבות הקדמתו של ג'. סקוט ברייסון לאנתולוגיה בעריכתו,[11] אפשר לסכם את מאפייני השירה האקופואטית בשלושה מאפיינים עיקריים:

1. הכרה של המשורר (ושל השיר) בתלות הגומלין שבין כל מרכיבי הטבע: אדם, צומח, חיה, מינרלים, אטמוספרה, פטריות, חיידקים, תנאים אסטרונומיים, ועוד ועוד. אין זו שירה אנתרופוצנטרית אלא אֶקוֹצנטרית: גם אם האדם מופיע בשיר, אין הוא במרכז העניין, אלא הסביבה, "הבית" במלוא מובן המילה. זוהי שירה שהבסיס האונטולוגי שלה הוא הכרה בטבעו של העולם הנמצא בתלות גומלין (interdependent nature of the world בלשונו של ברייסון). זוהי גם העמדה של תהלים קד. זו שירה שאומנם אינה מבטלת את האינדיבידואל האנושי, אך אין הוא ממלא את השירה בעולמו.
2. ענווה ביחסי אדם וסביבתו. ויתור על יומרה לשלוט בסביבה ולהכניעה, וּויתור על כתיבת שירה שהרטוריקה שלה היא של שליטה והכנעה. שורה של אלתרמן כמו "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט" מגוחכת מבחינה אקופואטית, לא רק בגלל רצח האדמה שטמון באותה שַׂלְמַת בטון מהוללה; גם אילו הייתה השורה "נלבישך שַׂלְמַת פרחים" עדיין נובעת ממנה יומרה אנושית לעצב וליצור את הנוף, כאילו במשך 130 מיליון שנות קיומם של הפרחים הם היו חסרים את הגינון האנושי.
3. ספקנות ביחס לרציונליות האנושית ולהנחה שהאינטלקט האנושי יוכל תמיד לפתור את בעיות העולם על הצד הטוב ביותר. אדרבא, הרציונליזם של "ניהול משאבי טבע", במיוחד כשהוא נתון בהקשר קפיטליסטי וטכנולוגי הוא במקרים רבים גורם אסון ואינו אמצעי פתרון. ספקנות זאת חדורה בחשש מפני אסון אקולוגי, ובעצם, לא רק בחשש מפניו, אלא גם בהכרה כי אסון כזה כבר מתרחש וביתר שאת, וכי השירה אינה יכול להעמיד פנים שהטבע מוגן ושקיומו מובן מאליו. שירה אקופואטית אינה יכולה להיות שכלתנית מדי, וממילא היא בבחינת שירה שעיסוק רפלקסיבי מופרז בלשון, זר לה. היא שירה שפונה אל העולם ואל הקוראים, ולא אל עצמה. היא שירה שמובנוּת והבעת רגש אינם מפחידים אותה.

 

*

החוברת היא המשך של שתי חוברות הליקון קודמות: למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון (הליקון 104), שעניינה זכויות בעלי חיים, ועוף השמיים יוליך את הקול, שעסקה בשירה ובציפורים (הליקון 119). תודה למשוררים הרבים ששלחו כתבים לחוברת – גם לאלה שאת שיריהם לא יכולנו להדפיס.

————————————————-

[1] אביגדור שנאן, "התרגומים הארמיים לסיפור בריאת העולם ומזמור ק"ד", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, תשל"ז, עמ' 232-228.

[2] ע"פ יאיר הופמן (עולם התנ"ך, תהלים ב, עמ' 125) כמה מילים בטקסט מרמזות כי זמנו של המזמור "מן התקופה שלאחר הגלות", אך אין זה ודאי. ראה שם על זיקה אפשרית בין המזמור לטקסט המצרי "מזמור אח'נאתון לשמש".

[3] James L. Kugel, The Great Poems of the Bible, Free Press 1999, pp. 35-43.

התרגום וההדגשה – שלי.

[4] Michael McCarthy, The Moth Snowstorm, John Murray 2015, p. 14.

[5] שם, עמ' 16.

[6] דמיאן קרינגטון, "חוקרים מזהירים מאסון אקולוגי: 75% מהחרקים המעופפים נעלמו ברבע מאה", הארץ, 22.10.17.

[7] מקארתי, עמ' 72.

[8] שם, עמ' 48.

[9] נתן זך, "ציפור שניה", כל החלב והדבש, עם עובד 1966.

[10] ראו את מאמריהם של שועי רז ושל יעל שמש בחוברת זו.

[11] J. Scott Bryson (ed.), Ecopoetry: A Critical Introduction, University of Utah Press 2002. ראו גם את ספרו The West Side of Any Mountain: Place, Space, and Ecopoetry מ־2005, וספרים רבים המוזכרים בביבליוגרפיות שלו.

 

 

 

עמדתי בתחנת אוטובוס. לידי חייכה מאוזן לאוזן, משוחה באודם ולבושה שמלה אדומה, מישהי שניסתה לשכנע אותי לקנות גבינת גאודה לקראת חג השבועות. האוטובוס התקרב ונעצר בתחנה, ואני נחרדתי, כי על דופנו געתה פרה שחורה במבט מטורף מאימה. מתחת נכתב כי היא צולמה רגע לאחר שהעגל שלה לקח ממנה. הוא נלקח ממנה כדי שבמקום שהוא ישתה את החלב, אפשר יהיה למכור גאודה לחג. האוטובוס המתין רגע והפליג הלאה. המתח בין החיוך לפה הקרוע של הפרה היה מכאיב. האודם והשמלה האדומה של הדוגמנית החייכנית הפכו לאדום אכזרי.

כניסת האוטובוס לתחנה והחיבור הרגעי שבין החיוך והזעקה, בין הגבינה ומקור החלב, בין המסחר והכאב, בין ההנאה והשקר, מדגים עד כמה רוב הזמן ורוב האנשים לא רואים חיבור כזה. כאילו אין קשר בין האוטובוס ותחנת האוטובוס. מי שהציב את הצאן והבקר האומללים על האוטובוסים עשה מעשה מבריק של שיבוש תרבות: הוא גרם לבעלי החיים להיכנס אל תוך העיר. ולטר בנימין כתב שמהעידן המודרני פרה לא יכולה להיכנס אל תוך העיר אלא בתוך אומצה (סטייק). הקמפיין הזה עושה בדיוק את ההפך – הוא מכניס את הפרה (אמנם, רק כתצלום) לשוטט ברחובות ולצעוק את צעקתה הנמשכת במקומות לא צפויים. בניגוד לספר או לעיתון או לפוסט הזה שכותבים כנגד צריכת מוצרים מהחי, הפרה על האוטובוסים באה אליך, חולפת על פניך, רודפת אותך.

במסכת סנהדרין (לט ע"א) מובא דיון בעניין אדם וחווה. אומר כופר אחד (שהוא הקיסר, לפי נוסח אחר) לרבן גמליאל: "אלוהיכם גנב הוא", מפני שלקח את הצלע מאדם בגנבה. מתפתחת שיחה מעניינת שכאן אביא (בתרגום) רק מקצתה: עונה בתו של הכופר/הקיסר (ושמא זאת בתו של רבן גמליאל, קשה להחליט): "הָביאו לי אומצה של בשר. הֵביאו לה. הניחה את הבשר על הגחלים; הוציאה את הבשר מהגחלים ואמרה לו (לכופר): 'תאכל את זה'. ענה לה: 'זה מגעיל אותי'. אמרה לו, 'גם אדם הראשון, אילו הייתה [חוה] ניטלת [ממנו] בגלוי הייתה מגעילה אותו'".[1]

כלומר, אילו היה אלוהים נוטל את הצלע ללא הרדמה ואדם היה רואה את הבשר שממנו נוצרה אשתו הייתה חוה מגעילה אותו ומאוסה עליו. כדי לאפשר ארוטיקה (של הסועד ושל בן הזוג) יש להסתיר את מקורו החי של הבשר ואת מקורו החי של החלב.

יש בסיפור התלמודי הבנה שאכילת הבשר (ולעניינו אין הבדל בין אכילת בשר לצריכת מוצרי חלב) היא עניין מגעיל, מאוס, שיש צורך להסתיר אותו. אולי זה ניסוח זהיר מדי: אין דבר יותר מגעיל ומאוס מאכילת בשר ומשתיית חלב – אם רק רואים את התמונה הכוללת. לכן, מי שרוצה להפוך את המגעיל למגרה צריך להסתיר את התהליך ולהדגיש את ההנאה. הדוגמנית המחייכת בתחנת האוטובוס עושה בדיוק את זה. היא מציגה את הזעקות של הפרות והכבשים אחרי שהן כבר נאפו. רוחב חיוכה כרוחב הפה הפעור לזעוק.

 

[1] אמרה ליה: אייתו לי אומצא דבישרא, אייתו לה. אותבה תותי בחשא, אפיקתה, אמרה ליה: אכול מהאי! – אמר לה: מאיסא לי. – אמרה ליה: ואדם הראשון נמי, אי הות שקילה בהדיא – הוה מאיסא ליה.

מספרת הגמרא:

שניים היו גרים בבית אחד בן שתי קומות. אחד היה גר למעלה ואחד למטה. נשברה הקומה התחתונה [הכוונה שהעליונה שקעה לתוך התחתונה]. אמר לו התחתון לעליון, בוא נשפץ אותה [את הקומה התחתונה] ביחד. אמר לו העליון: אֲנָא שַׁפִּיר קָא דָאֵירְנָא ['אני, סבבה אני גר', כלומר, זאת בעיה שלך ולא שלי].

אמר לו התחתון: אסתור אני את כל הבניין ואבנה אותו מחדש.

אמר העליון: לא יהיה לי מקום לגור בו [בזמן שהבניין יהיה הרוס, ולכן איני מסכים].

אמר התחתון: אני אשכור לך מקום [על חשבוני, בזמן הפינוי-בינוי]

אמר לו העליון: לא בא לי לטרוח.

אמר התחתון: [אבל] אני לא יכול לגור [לחיות בבית שלי, כי הבית שלך שקע לתוכו]!

אמר העליון: תזחל על הבטן כדי להיכנס, ותזחל על הבטן כדי לצאת.[1]

(בבא בתרא, ו ע"ב-ז ע"א. בתרגום מארמית, בעזרת תרגום שטיינזלץ)

 

אפשר לדבר הרבה על אקולוגיה אבל יש בסיפור הזה (שנראה אקטואלי לגמרי, ובוודאי קורה בצורות שונות מדי כמה ימים בישראל של ימינו) את תמצית העניין. והוא שכל דבר בעולם צמוד לדבר אחר. כל דירה יש לה הדירה שמעליה או מתחתיה. ואם יש רק קומה אחת, יש לה את החצר או את הבית ממול. השכן מהקומה הראשונה מפריד בצורה מוחלטת בין הדירה שלו לשל שכנו ויש להניח שהיה עוד פחות מעניין אותו מה קורה בדירה שמעבר לרחוב או בעיר אחרת או במדינה אחרת. מבחינתו הרצפה שלו מנותקת מהתקרה של השכן שלו. אנחנו יודעים שהמילים 'רצפה' ו'תקרה' הן שני שמות לאותו אלמנט אדריכלי. מבחינת הדייר שלמעלה הדירה שלו נגמרת בבלטות שלו, והוא אחראי רק עד שם. אנחנו יודעים היטב שמה שיקרה בהמשך ככל הנראה הוא שהרצפה שלו תקרוס ויש סיכוי שגם הוא וגם השכן ייפגעו או אף ייהרגו – זה בנפילה וזה בפגיעת אבן. כלומר, השכן מלמעלה לא מבין ששלומו תלוי בשלומו של השכן שלו, וששניהם חלק מבניין אחד ואינם נפרדים זה מזה. אפילו אם לא מדברים על שכנוּת טובה ועל אתיקה, מבחינה תועלתית כדאי לו שהשכן מלמטה יגור בדירה טובה כי דירת השכן מלמטה מחזיקה את דירת השכן מלמעלה.

הנקודה המעניינת היא שרוב המין האנושי דומה לשכן מלמעלה. המחשבה האקולוגית רואה שהעולם הוא מין בניין כזה שכל יצור וכל מין, שלא לדבר על מחלקות ביולוגיות, קשורים בדרך זו או אחרת ליצורים אחרים. על חלק מהקשרים אנחנו יודעים מזמן, על חלקם אנו למדים לאחרונה. אם לתת דוגמה אחת ברורה, אנו יודעים שאם ה'קומה' של העצים ביערות לא תחזיק מעמד, גם הקומה שלנו תתערער ותתמוטט כי האוויר שהעצים פולטים והאוויר שאנו נושמים הם אותו דבר, ממש כמו תקרה ורצפה. אנו יודעים דברים דומים לגבי הדבורים שהולכות ונכחדות, ובכל זאת אנו תופסים אותן כשכן מופרד מאיתנו. 'אֲנָא שַׁפִּיר קָא דָאֵירְנָא', אנו אומרים לעצים, ולדבורים, וליערות, ולאוקיינוסים, ולאטמוספרה, לפרפראים ולעוד ועוד צורות חיים שנמצאות בסכנה ואף בהכחדה. אין מקום לחיות הבר? שיזחלו על הבטן ושיגידו תודה. וכמובן שאנו מתייחסים כך גם לרוב בני אדם. אפריקה, למשל, יבשת ענק, היא בקומה התחתונה.

המשימה של התנועה האקולוגית ושל השירה האקולוגית היא להגיע למצב שבו הפתרון המובן מאליו במקרה של הגמרא יהיה שהשכן מלמעלה יסכים מיד להצעה הראשונה: תָּא וְנִבְנְיֵיהּ, בוא ונבנה, ביחד.

 

===

כמה מילים מהשקת הגיליון החדש [123] של הליקון: שירת הבית – אקופואטיקה עברית, היום, בחממה האקולוגית עין שמר.

[1] הנהו בי תרי דהוו דיירי. חד הוה דייר עילאי וחד הוה דייר תתאי. איתבר תתאי. א"ל [אמר ליה] תתאי לעילאי: תָּא וְנִבְנְיֵיהּ. א"ל אֲנָא שַׁפִּיר קָא דָאֵירְנָא.  א"ל איסתריה אנא ואבנייה. אמר לית לי דוכתא למידר בה. א"ל אנא אוגר לך דוכתא. א"ל לָא טָרַחְנָא. [אמר לו:] לא קא מתדר לי! [אמר לו:] שוּף אכריסך ועול, ושוּף אכריסך ופוק.

 

עיצוב מודעה: מדלן כהן

1

מריצה ישנה ריקה נשענת אל עץ תאנה. הפירות כבר גדולים אך קשים למראה ולמגע. דבורת עצים שחורה מרחפת מעל גומחה עתיקה מלאה מי גשמים. הבוקר ירד גשם שיהיה ככל הנראה האחרון השנה. מסביב פרחים צהובים, ורודים וסגולים, שאין טעם להתחיל לקרוא בשמם. גפן עושה צעדים ראשונים בטיפוס על עמוד התמך של הבית. סוכר התאנה ויין הענבים מוחשיים בפה כמו ניחוש בטוח של המספר הנכון בהגרלה. סטירית פקוחה, שהיא מין פרפר חום-כתום שעל כנפו ציור עין פקוחה, מרצדת לרוחב המבט, בדרכה ממקום למקום. אני נכנס בעקבותיה אל הבית בכליל ומתיישב בחוץ לטבול קצת בדממה.

 

2

לא חולפות שתי דקות והם מופיעים ממערב. שני מטוסי קרב. ראשית נראים, מעפילים בשמים אטוּמים של חילופי עונות. הם נעלמים, ואז עולה הרעש כמו ערימה ענקית של זפת רותחת שנשפכת עליך ממשאית, בעוד המשאית עצמה כבר דהרה הלאה. רעש חזק, נשפך על העולם כולו, כמדומה. ניגר מלמעלה באשדים עזים, מחריש הכול, הופך להיות אטמוספרה של רעש. התאנה נראית אומללה מאוד בתוך המפל הזה. הפרפר עוד חי אבל לא הייתי מופתע אילו הרעש היה קורע אותו לגזרים. האם החרקים שומעים את זה כמוני? האם הם חושבים שזאת סופת רעמים? זה רעש רחב, תקיף, נחרץ, כמו אופנוע בגודל של צוללת שעוקף אותך. הוא שוכך בהדרגה כמו שריפה שיורדת לאט מראשי העצים אל הגזעים ואל העשב. לאט חוזרת הדממה. ואז עולה עוד צמד מטוסים.

 

3

באתי לכליל בגלל חלום על לחם. בפעם הראשונה שביקרתי בבית של אַליק פלמן שכאן, בחורף שעבר, הוא ובת זוגו, נעמה אביטל, כיבדו אותי בלחם שאפו. המילה ״לחם״ מעוררת אסוציאציות שונות על המוצרים שנמכרים בחנויות בעיר, מבאגט וג'בטה ועד לחם אחיד. נא לשכוח מכל זה. הלחם הזה הוא משהו אחר. ראשית, אתה מוקף בחיטה שממנה בא הלחם. אליק יצר משק אוטרקי קטן, והוא מגדל את מזונו בעצמו. לכן, כשהרוח עוברת בחיטה שמסביב לבית, הפה הלועס שלך מתמלא ברחש הזה. הקִרבה למקורו הצומח של הלחם מרגשת, הופכת את הלחם ללחם חי. אני מניח שהדבר דומה לענידת טבעת זהב שזה עתה כרית מבטן האדמה וצרפתָ במָקום. אתה עונד על אצבעך את כל העומק. אתה יודע מאיפה העיגול הזה בא.

הלחם שאכלתי כאן נראה יותר כמו גוש אפוי של קדרים או כמו חומר שסופרי מסופוטמיה היו כותבים עליו את עלילות גלגמש בכתב היתדות. הוא נראה כמו אדמה מקופלת ואפויה, והאדמה הזאת טעימה יותר מכל מעדני העיר. למחרת הביקור הקודם, החורפי, חלמתי על הלחם הזה. איני זוכר את החלום. אבל ידעתי שאהיה חייב לחזור לעוד כיכר. לא הייתי צריך לבקש במפורש מאַליק. הלחם חיכה לי בכליל.

 

4

שתי יונים לבנות חוצות את קרני השמש שיורדות באלכסון ופותחות בים הרחוק מעין אשנב לשמש שתרד לשם בעוד כמה שעות. האור חזק כל כך עד שכנפי היונים נראות שקופות ככנפי עשים גדולים ובהירים מול אש. מעבר למסך הקליל של אוושת החיטה ברוח שר סבכי שחור-ראש את שירו המרוסק והשופע. יש בציפור קטנה כל כך כמות שירה שאינה פחותה מהכמות שהיתה בפיו של הומרוס. אך מהצד השני של הוואדי אני שומע כלים כבדים חוצבים, הורסים את ההר שאינני רואה בעקשנות של חולד. טרקטור נתקע על הילוך אחורי, מצפצף ומזהיר בלא הפוגה.

 

5

כליל הוא מקום בן ארבעים. חלק מרעיון "ייהוד הגליל". אבל היישוב הזה הוא גם רעיון, אפשרות חריגה של מקום ושל מקומיוּת ישראלית חריגה. היא חריגה כי יש יותר מדי אנשים ומעט מדי מקום. כליל הוא כפר שאינו עיר אבל גם לא קיבוץ קולקטיבי ולא מושב מהוגן, פרברי. אין גדר מסביב. הבית שאני מתארח בו לכמה ימים מאפשר דבר כל כך פשוט, עד ששכחנו את אפשרותו: לאכול את הפוּל שגידלת בחצרך, ששתה מי גשמים, שנטבל בשמן זית מן העץ המצל עליו, שנמרח על לחם מחיטה שאפשר לשמוע אותה שרה. אפשר להוסיף פרפר וחיפושית או שתיים לתמונה. וגזר שלפני רגע היה חלק מן האדמה ועכשיו הוא כתום בפיך. ככה נראית התערבבות עם מקום, או מקומיוּת. לא ברעיונות, אלא בחומרים הפשוטים. לפני הכול, דרך הגוף, דרך האכילה. את הצואה שלך אתה לא מסלק בלחיצת כפתור אלא לוקח בדלי ומחזיר לערימת הזבל האורגני. שם היא תנוח זמן מה, ואז תהפוך לעץ הזית, ולשמן זית. יש אושר פשוט בידיעה שיש תועלת גם בצואתך, שהיא לא פסולת שנפטרים ממנה בבושה.

דבורי הדבש יורדות לשתות מבריכת מי הגשמים העתיקה. אני בטוח שאילו היינו מציעים להן לנסוע מכאן לניו יורק לתערוכה חשובה או לקונצרט בברלין הן היו מסרבות בנימוס. האם זה אפשרי גם עבורנו? להיות כל כך עם המקום עד שאין צורך במקום אחר, ואף אין צורך במחשבה, בפנטזיה, על מקום אחר?

6

רחוק מאוד אפשר לשמוע מסור חשמלי מהול בניסור צרצרים. איפה אפשר לגור? כדאי להתייעץ בחרקים. אפשר להגדיר את העיר כאזור המוות של מרבית החרקים. המעטים בהם שמתגלים בה נמצאים בסכנת הרעלה. כאן, בשטח של שני דונם, ראיתי יותר מיני חרקים משראיתי בכל תל אביב, כולל פארק הירקון. זה פשוט מאוד: מקום שִׂמחת חרקים הוא מקום שִמחה לי. ולא קשה לזהות פרפר עליז או חרגול שאנן. אם טוב לחרקים משמע שאין רעל בשטח, שיש פרחים, שיש מים, שלא קר מדי, שהאוויר טוב. ואם יש חרקים יש גם פרחים וציפורים. אני יושב בחצר הקדמית, יום לפני פסח. במרחק של כמה מטרים עוברת זכר סטירית פקוחה שעף כאילו הוא נרדף, אך אין מאחוריו אף אחד. הוא מרצד בין שיבולים, העין שעל כנפו פקוחה באור כמו שירת הסבכי הקרובה, במקטעים קצרים המצטרפים לזרימה. במרחק, השמש מנמיכה לאט. המרחק ממני לפרפר הוא שלושה מטרים. המרחק מהפרפר לכוכב (השמש) הוא 150 מיליון קילומטרים. המרחקים ידועים. אבל רק כאן אני מרגיש חיבור נינוח בין המרחקים ובין היצורים: פרפר, אדם, כוכב. שריחוף הפרפר וריחוף השמש, עם כל ההבדל ביניהם, הם רציפות קלילה אחת. שהסבכי, החיטה והדבורה שרים ביחד. ושיש גם לי סיכוי להצטרף, להשמיע קולות רקע.

 

7

אני נזכר בשורה ״אני נושם שירה״ של המשורר היפני בסוף הסרט ״פטרסון״ של ג'ים ג׳רמוש. היפני יושב עם פטרסון, נהג האוטובוס, על ספסל מול מפלים ומעניק לו מחברת ריקה. היפני נפרד מפטרסון (האיש והעיר) בקריאת ״אהה!״ שהיא קריאת ההתגלות או ההתעוררות שמשוררים מתרגמים אחר כך למילים. אבל  כאן, בתוך ההתרחשות החיה שאינה פוסקת, אפשר גם לשכוח מה״אהה!״, כי כאן הכול ״אהה!״. בעיר אתה מייחל לרגעים של התבהרות בתוך העכירות האופפת. לעומת זאת, כאן הכול גלוי. אין צורך לבודד את הציפור או את הפרפר או את זוג החיפושיות (פרחיות נעמי שחורות, זרועות נקודות לבנות, שנמצאות כאן במאות, תקועות, פשוטו כמשמעו, בחרציות) המזדווג על החרצית, או את הפשפש האדמוני המבחין בי וחומק כמשרת בריטי רב- טַקְט לצד השני של הפרח. העניין כאן אינו דבר זה או דבר אחר, אלא המכלול. לא פרי זה או זה של התאנה, אלא העץ כולו; לא העץ בניגוד לשדה החיטה, אלא המרחב הכולל; לא נגיסה אחת בלחם הטוב, אלא כל הכיכר. לא כל הכיכר אלא הכיכר, והחיטה, והשדה, והאדמה, והמים, והשמש השוקעת בקצב העתיק שלה, נפרדת מראשי השיבולים, שיהיו בחודש סיוון ללחם שאדם אחר יאכל.

 

8

במקום כל כך אחר כמו כליל אפשר לדמיין גם ספרות אחרת לגמרי. ספרות שלא האדם ולא הפעולה עומדים במרכזה. לא סרטי פעולה, לא אברהם עוקד את יצחק, לא האיליאדה, לא שאול נופל על חרבו בגלבוע, אלא תיאור מפורט, קשוב, של הגלבוע, הצומח עליו, החי בו, לפני 3,000 שנה. אילו פרחים פרחו שם? אילו ציפורים עפו מעל החמור שליווה את אברהם ויצחק? אילו פרפרים ראה אכילס? ברוב סרטי הפעולה אין שום חיה ושום חרק ושום צומח. הכול התרוצצות בעיר שאינה אלא מחסן קופסאות ענקי. מה מעניין יותר בסרטי "מלחמת הכוכבים": העלילה ("אני אביך, לוּק"!) או המרחבים והחייזרים? הייתי רוצה לדעת קצת יותר על חרגולי גן עדן, אבל ספר בראשית עסוק בפרטים אחרים.

9

רק במקום כמו כליל אפשר להבין מה המשמעות והמחיר של כביש, של בית, של מגרש. כמה חיים רומס כל בית, כמה מִגוון ויופי מחסל כביש. יש כאן עשרות מיני צומח וחי בדונם אחד. קוצים, פרחים, עצי פרי וגידולי תרבות. כל כך הרבה מינים יש כאן, כאילו התפרקו מגדירי הצמחים והחרקים הישנים מכריכתם, ודפיהם התפזרו לכל עבר. בפחות משעה, עם דחפור אחד, אפשר להרוס את זה. ואני מבין פתאום בחרדה שזה אכן יקרה. לא מחר. בעוד כמה שנים. בעוד מאה שנה ודאי כל השטח שבין כליל לים יהיה בנוי צפוף וייראה כמו ראשון לציון או רחובות. וכמו שאף אחד לא מחפש את התאואים שחיו ברחוב פנקס בתל אביב איש לא יחפש את המִצחן הדו-גוני שראיתי כאן, חגב מפואר ודינוזאורי, כשמישהו יחליט שהגיע הזמן לשים לזה סוף ולבנות קניון על ביתו, כי את מי מעניין חגב? ומי יודע אם אין כבר תכניות על הנייר שהן גזר דין המוות של כליל. אולי גזר הדין כבר נחתם, ועכשיו זאת רק שאלה של זמן עד לביצוע.

10

רוח מערבית חזקה. הים מצהיר הבטחות על גשם. אני ניגש לכוורות הדבורים ומניח עליהן אבנים, שלא יעופו. ערב פסח. אלוהים פוסח על בתינו ומכה את בכוריהם גם השנה. להם המרור, לנו החרוסת העשירה. בעזה צועדים לעבר הגדר החונקת, והגדר צריכה שמירה, כלומר פתיחה באש. עבדים היינו; לא עוד. הייתי רוצה לבהות בשמש השוקעת ולבהות רק מערבה, בלי שהמבט יימשך לאורך החוף דרומה. אולי יום יבוא ונזכה לאלוהים שמניח אבנים על בתים כשרוח מאיימת עליהם, לא אלוהים המכה בכוורות. ליל הסדר. אני יושב לבד. שקט כל כך, עד שאפשר לשמוע את הירח מתחכך בענני הלילה הלבנים. במקום פנטזיות על מכת צפרדע אתבונן בצפרדע אחת, בבריכת מי הגשמים, צפה ליד הדבורים, נשענת על קנה צף. במקום דמיון על מכת ארבה אשב ליד אחד החגבים הרבים שראיתי כאן ואקווה שלא יקפוץ וייעלם. הם לא רוצים להכות באף אחד. רק להסתתר ולחיות.

11

עב שחור גדול נישא על גב ענן לבן ספוּג אור שמש שבוקע ומגיע לא ברור מאיפה וכיצד. תנועת עבים אטית מעל כליל, נוסעים מזרחה. אני מאזין למוזיקה שמתאימה את עצמה לקצב של התנועה שם למעלה. שני כלבים מתנערים מגשם וחומקים בשקט אל תוך מטע זיתים. על הרכס הירוק ניגר צל כמו לבה אטית מאוד, דקה מאוד, כמעט שקופה ומלטפת. אני יוצא החוצה. חרסי כלים על השביל מזכירים אנשים אחרים שחיו, שחייהם נשברו עם כליהם. אני מרים ידית קנקן. יש בושה לכתוב על מקום שיש בו אפשרות רבה כל כך לאושר, שנמצא קרוב כל כך למקומות סגורים, שבורים, מדוכאים. כולם ראויים לעמוד באור ירח ולהתבונן בים, לשאוף את ריח ההווה הטוב. אבל בקרבת מקום יש כל כך הרבה מקומות פגועי עבר, חסרי עתיד. אני יודע את כל זה, אבל מישהו חייב לכתוב גם על הנמלים האלה, ההולכות בטור שחור ארוך כהמחשה של הזמן הדקדוקי "הווה מתמשך". זה מה שעצוב בעולם הזה, ובישראל בפרט, שאינך יכול להצביע על לַבְנִין התלתן, שהוא פרפר צהוב כנף וירוק עין, מבלי שאצבעך תרעד.

12

במזרח, שם ראיתי אתמול בלילה את הירח המלא של ניסן, נשמע הבוקר קול נקר. שבת וחג באותו היום. קול גשם רך, קצר, על עלי הגפן. דבורי הדבש באות לשתות בבוקר מבריכת מי הגשמים. הן נעמדות על הטחב שעל שפת המים ורוכנות לשתות כמו גמלים בנווה מדבר. במים צפה חיפושית שחורה גדולה שמעדה פנימה וטבעה. ואז גם דבורה אחת נופלת פנימה. היא מנסה לעוף במים אבל זה בלתי אפשרי. המראה מזעזע כמו דג שהושלך אל החוף. אני רוכן ומושיט לה קנה חיטה יבש. היא נאחזת בו ומטפסת ואני מרים אותה אל האבן. נמלים חולפות לידה, עיזים שחורות ליד זברה. ועוד שעה ארוכה היא שוהה שם, אולי מקיאה את רסיסי המים. אני ממשיך לשבת לידה, ממתין למעוף.

 

[פורסם ב'טיים-אאוט', אפריל 2018, עם תצלומים אחרים]

 

 

 

מדרש 'פסיקתא דרב כהנא' הוא אחד המדרשים העתיקים. הוא נכתב בארץ ישראל וזמנו ככל הנראה המאה החמישית או השישית, לפני כ-1,500 שנה. קל לקרוא בו, לרוב אף בלא עזרת ביאור, ולעתים בעזרתו, כפי שיש במהדורה חדשה בהוצאת "זיכרון אהרון", המחליפה ומכילה את מהדורת בובר הישנה, שהיתה צפופה וקשה לקריאה.

הטקסט נפלא, ומכיל אוצרות של הומור, דמיון וחידוש. למשל: "מטרונה [גברת] שאלה את רבי יוסי […], אמרה לו: "לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו?" אמר לה, "לשישה ימים" […]. אמרה לו "ומה הוא יושב ועושה מאותה השעה"? זה מצחיק, כי למרות שיש לר' יוסי תשובה, המדרש מאפשר לגברת לשאול שאלת תם חצופה, ולהשמיעה בלשונה של השואלת ("ומה הוא יושב ועושה?"). התשובה מעניינת מאוד: אלוהים "מזווג זיווגים", כלומר הוא מעין שדכן עליון, ושלא כצפוי, אין הדבר תענוג כזה גדול בעבורו. הוא "מזווגן על כורחן, שלא בטובתן", כלומר לא שידוכים רומנטיים אלא שידוכים הכרחיים, או נחוצים – אין פרטים מה קובע את הזוגות. כמה מעניין שהשידוכים כוללים, לצד עניין מתבקש כמו "בתו של פלוני לפלוני", גם "אשתו של פלוני לפלוני", כלומר הם כוללים גם ארגון-מחדש של משפחות ויחסים; יתרה מזאת, ברור כי הזיווגים אינם רק ענייני שדכנות, אלא מערכת תמסורת רחבה בהרבה, הכוללת גם "ממונו של פלוני לפלוני", כלומר "שידוך" של כסף, ויש להניח כי אפשר להרחיב את הזיווגים האלוהיים עוד ועוד, במסגרת התהוות הגומלין הגדולה, עד זיווג של כוכב לכוכב (כך, הגלקסיה 'ענני מגלן' מזוּוגות לגלקסיית 'שביל החלב').

אבל הקטע שרציתי להתעכב עליו כאן הוא אחר, והוא עוסק בבניית המִשְכָּן. אפשר ללמוד ממנו גם משהו על אמנות. המדרש אומר שמֹשה יכול היה פשוט להביא "ארבעה קונטיסין ולמתוח את המשכן עליהן", כלומר היה אפשר לתקוע ארבעה עמודים ולזרוק עליהם אריג, והרי לנו משכּן. אלא שמשה קיבל הוראות מדויקות מלמעלה. "מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה למעלה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה, ואמר לו – עשה לי משכן". משה מקבל מודל של משכן עשוי ארבעה סוגי אש; ולעשות ארכיטקטורה המבוססת על אש זה בלתי אפשרי, מה גם שיש לה ארבעה צבעים לא מצויים. לכן "אמר לו משה להקדוש ברוך הוא: 'ריבון העולמים, וכי מניין לי אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה'?". התשובה: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה  בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה, מ). כלומר, אתה לא אמור לבנות באש, ולא בצבעי האש, אלא ליצור משהו מקביל, "בתבניתם" של האש וצבעיה. ואי אפשר לדבר על "מימזיס", חיקוי, מפני שאין שום קשר ישיר אפשרי בין אש ובין קיר, או גג, או דלת. ברור שהמבנה מתייחס לחזון ומחקה אותו באופן עקיף, ממש כמו שצייר שמצייר עץ אינו יכול ליצור שחזור של עץ, ולוּ מהסיבה שעץ לא עשוי מצבעי שמן, והוא לא קטן כל כך. אבל גם ברור שיש הנחה במדרש שאפשר ליצור מקבילה, שתהיה שונה חיצונית בכל פרט, ובכל זאת תשמר משהו מלהט המקור. ואם תרצו, יש כאן גם מחשבה על תרגום.

הקטע הכי מעניין במדרש הוא מה שבא אחר כך, והוא המשל. מה שתיארתי עד כה מעורר משל "למלך שנגלה לבן-ביתו בלבוש אוֹלוֹ מַרְגְּלִיטוֹן. אמר ליה [=לו], 'עשה לי כזה'. אמר ליה, 'אדוני המלך, וכי מניין יש לי לבוש אוֹלוֹ מַרְגְּלִיטוֹן'? אמר ליה, 'אתה בסימנך [נוסח אחר: בסממניך] ואני בכבודי'". על פי הפירושים, "אולו" קרוב למילה המוכרת לנו all (דרך היוונית), ומרגליטון קרוב למרגליות, ובקיצור, זהו בגד שכולו מצופה אבנים טובות. המלך אומר לצייר: אין לך בגד כזה ויהלומים כאלה, אבל יש לך מילים (סימנים) או לפי גרסה אחרת, צבעים (סממנים), ואתה יכול לתאר או לצייר את היהלומים. ובביאור שבמהדורה החדשה: "שתצייר צורת המרגליות בבגד כדרך הציירי[ם], וכבוד המלך במקומו מונח". זהו משפט נהדר (ההדגשה שלי), שציירים וסופרים כדאי להם להרהר בו. תפקידך אינו להעתיק או לשחזר את הטבע. כבודו של העולם, או של המלך, "במקומו מונח" – ולא במקומך. ואין אתה יכול ליטול אותו ממקומו ולהעבירו לרשותך. אבל אתה יכול ליצור לו מקבילה, מתוך הכרת המרחק והפער הלא ניתן לגישור בין כבוד המלך ויכולת האָמן, שאינו המלך.

בהמשך אומר המדרש, כי אלוהים אמר למשה: "משה, אם אתה עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סנקליטין [=יועצים] שלי של מעלן [=מעלה] ויורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן [=למטה]". כלומר, אם המקבילה הארצית תהיה הולמת, אם המִשכן יצליח ליצור מקבילה ראויה לשמַים, תשרה בו השכינה. שוב, אי אפשר לחשוב על המִשכן כחיקוי של השמַים, מפני שאי אפשר לחקות אש בחומרי בנייה. החיקוי יש בו סוד, סוד של תמורה וגלגול שנשארים נאמנים למקור, ממש כמו בתרגום מעולה.

ואכן, ממשיך המדרש, המִשכן היה מקום כזה. "מה למעלה 'שְׂרָפִים עֹמְדִים' (ישעיהו ו, ב), אף למט[ה] 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים' (שמות כו, טו). מה למעלה כוכבים, אף למטה קרסים. אמר רבי [חייא בר] אבא, מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן, ככוכבים הקבועין ברקיע". המדרש נאחז במילה "עומדים" כדי לתאר את עמידת הקרשים הפשוטים במשכן כמקבילה למלאכים. אתה רואה קיר פשוט, קרש לצד קרש, והוא מקביל בעיניך לשורת מלאכים; אתה רואה קרסים פשוטים בגג וחושב על כוכבים בלילה. ולא מצד צורתם החיצונית. עוד לא ראיתי שׂרף אבל ברור לי שקרש לא נראה כמותו, ושקרס לא נראה כמו כוכב (קרסים וכוכבים ראיתי). המבנה מתרגם לא את החזות החיצונית של האש, השׂרף והכוכב (כולם, אגב, קשורים בלהבות), שאין כל דרך לייצגם בציור או בארכיטקטורה, אבל מצליח לשמור את רוחם, להבדיל מצורתם החיצונית, בדרך פלאית.

מדרש המשכן יכול לעניין מי שאמנות מעניינת אותו כי המשכן מעלה את שאלת הכלת האינסופי (או: הריקוּת) בתוך צורה מוגדרת ומוגבלת במרחב האנושי, וזאת שאלה שכל בד ציור וכל ספר של ממש מעוררים. יש בפסיקתא תיאור מדהים של הכלת שפע אינסופי במרחב תָחום. אין צורך להגיע עד הַקַּבָּלָה והחסידוּת מאות שנים מאוחר יותר כדי למצוא את הרעיונות האלה, בפשטות ישירה וציורית. וכך לשונו: "אלא שאין מקום בארץ פנוי מן השכינה. רבי יהושע דסִכנין בשם רבי לוי: לְמה היה אוהל מועד דומה? למערה שהיא נתונה על שפת הים, ועלה הים והציף. המערה נתמלאת מן הים, והים לא חסר".

אפשר ללכת עם המשפט הזה לחנות ספרים, ולחשוב על כל ספר כמערה. מה גודל המערה? האם היא נתונה על שפת ים או ליד משהו אחר? (מִדבר? מזבלה? שלולית רדודה? מערה אחרת?). מה החומר שמציף אותה? עד כמה היא הופכת בעצמה למעין ים קטן, עולם קטן, שדגי הים יכולים לשחות בו?