נרקיסים מרופטים, עודם עומדים אך פרחיהם – נפלו פניהם, כבתים לפני פינוי-בינוי שעוד לא נהרסו אך כבר קרועי וילונות ואהילים.
ימים קרים של הפוגה בגשם. חינניות שבצבצו סגורות לפני שבוע עתה פתוחות ולבנות, כמו מדברות בלשון אביב בטרם עת. על אחת מהן כנפיים ארוכות. אני טועה לחשוב שזאת מלכת נמלים, ואת פלומתה אני מדמה בטעות לפטרייה קטלנית. אך לא. טעות גמורה. המומחית אומרת לי שזוהי דבורה, אנדרנה. היא חיה כנראה, אך קר לה עוד מכדי לעוף. עלי כותרת אחדים כפופים לכיוונה כמו בדאגה, צחורים עם נגיעת סגול.
מסלע אפור מביטה בי משפחת שפני סלע. אני מחליט לזוז והשפן הגדול – מעט פנים והמון גוף – מצקצק בקול הדומה למדי לזה של עטלפי פירות – וכולם מתארגנים מחדש על עצמם ונעלמים בבת אחת, כמו הפקידים בפתיחת הסרט ״ברזיל״. כמו מאליו עולה הפסוק ״סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים״. רק עכשיו אני רואה את המובן מאליו, והוא שלא הסלעים הם המחסה לשפנים, כי הרי הסלע כחומר מוצק הוא חשוף, אלא החללים הקטנים שבתוך הסלעים, שבתוכם הם יושבים לבטח, מישירים מבט אל היצור המשונה.
סוֹף הַשָּׁנָה
חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה גְּדוֹלָה
חוֹצָה אֶת צִלִּי
חלום מהלילה עולה. אני מדריך קבוצת ילדים במין קייטנה. אנו מתקינים מין חכה עם חוט צמר, וכביכול הולכים לאן שהחוט מושך, על פי תנודות קלות של הרוח בחוט. נכנסים לחדר מדרגות. אני מסביר על שעון החשמל. אחר כך יוצאים החוצה, יושבים על מדרכה. אני מבחין בכבלי חשמל רבים מעל הראש ומעיר על הקשר בין השעון והכבלים.
שנה חדשה. הנמלים כבר בחוץ. העצים נראים דומים למראיתם לפני שנה. זו אשליה, כמובן. הרוח המניעה אותם לצדדים מזכירה לנו שמשהו קורה שם, כל הזמן, גם בציר האנכי. הרוח דוברת את חיי העצים, כמו מתורגמן של אילם הקורא את מחשבותיו ומתרגם אותם ללשון נשמעת.
אני ממשיך ללכת על צלע ההר. מעולם לא ראיתי כאן אנשים. והנה קולות. אישה ושני גברים מחפשים את השביל לבור המים. אני יודע היכן השביל, לא היכן הבור. לפני פרדה האישה מביטה בי במבט מוזר ושואלת לשמי. אני עונה. ״היינו יחד בצבא, בירושלים״, היא אומרת. עברו שלושים שנה. שלושים שנה. הזיכרון מגשש למצוא אחיזה ונתקל בסלע חשוף. הם ממשיכים בדרכם אל הבור.
האדמה מוציאה פרחים, רובם לבנים ונמוכים. נרקיסים צהובי עין, חינניות, כרכומים, וגם דודא סגול אחד. אנו אומרים ״הר״ ושוכחים שהר הוא גם פקעות. הפרחים מבצבצים כמחשבות ראשונות של חורף, כִּכְתָב של סתיו. אין אלו מחשבות כבירות, לא ׳מבוא לפנומנולוגיה של הרוח׳ ולא ׳הקדמות לכל פילוסופיה עתידית׳, אבל עבור היצורים המעטים שיש כאן (ואני ביניהם) – הדבורה, זחל פרפר ירוק, צרעה – הם חשובים יותר.
הפרחים הקטנים האלה מציבים בפניך שתי אפשרויות: לראותם מגובה של כמעט שני מטרים, ולסכן אותם ברמיסה, או להתכופף, להשתטח, לקרב את האף אליהם ולשאוף אותם לתוכך. אולי כך היה ראוי להתקדם כאן ביום הזה, בזחילה מרחרחת. ואולי כך הומצאה כריעת התפילה הראשונה? מול פרח לבן נוצץ בחורף, בין גשם לגשם, מישהו מצא עצמו מניח מצח על האדמה?
אני שמח להודיע על צאתו של ספר חדש בשם "עולם קטן" בהוצאת "בבל" שעניינו חרקים בספרות ובעולם. הוא מעין המשך לספר "לטובת הציפורים" אם כי נראה לי שהוא שונה, לפחות מבחינה זו שאל החרקים יכולתי להתקרב פיזית וגם רגשית יותר מאל הציפורים. הגם שציפורים קרובות יותר ללב רוב בני האדם, הן נראות לרוב מרחוק (לכן אנו זקוקים למשקפת צפרים). לעומת זאת נוכל להתקרב לחרקים רבים עד מרחק של סנטימטרים ספורים ולפעמים הם אף יבואו אלינו וייגעו בנו. לפני כמה ימים, ביום שבו הודפס הספר, פגשתי גמל שלמה ענקי בחדר המדרגות של הורי בנתניה, והוא עלה על אצבעי כמו הודי על פיל, וכך ירדנו לנו במדרגות, הפיל והגמל, עד שהגענו לגינה ונפרדנו. עם ציפור זה לא היה יכול לקרות.
בהזדמנות זאת אודה לעורכת הספר, יפעת שחם, ליועצת המדעית ד"ר נטע דורצ'ין ולא/נשי הוצאת בבל. הספר הוא ספר שני בסדרה חדשה בשם "אנימה מונדי" שעורכת מור קדישזון.
לפני כמה שבועות הצגתי בזום של בית עגנון את הספר, והקלטת השיחה נמצאת כאן. חדי העין יבחינו שעיצוב כריכת הספר המוצג בזום השתנה ברגע האחרון.
שכבתי ער והאזנתי לגשם, ובתחילה הוא נעם לאוזני ולתודעתי כפי שזה מכבר רציתי שיהיה; אבל בטרם נרדמתי הוא הפך לדבר מה כביר ולבסוף גם נורא, לא עוד קול מתוק וסמלי. הוא האשים והוא שפט אותי והוא פסק את דיני. המשכתי לשכב ארוכות מתחת לפסק הדין, האזנתי לגשם ולבסוף האזנתי למילים שהיה נדמה שנאמרו על ידי כפיל רפאים לצדי. הוא מלמל: הגשם הנמשך כל הלילה מכבה את הקיץ כמו שמכבים פנס. בגשם הכבד, השחור, היורד היישר מרקיע לא-נראה, נכחד חומו של הקיץ. השפע מומת, הקיץ נגוז. גשם חצות קובר את הקיץ הרחק; הוא קובר שם הכול זולת את קולו שלו. אני לבד בלילה הדומם החשוף ואוזנִי מקשיבה לגשם זורם במרזבים וגועש ברכּוּת בעצֵי העולם. כך, חשוך, יֵרד הגשם על העשב שיכסה את הקבר כשאוזניי לא עוד יוכלו לשומעו. הייתי פעם שמח לְשֵׁמַע קול הגשם, הייתי גם עצוב נורא בגללו, אך כל זה נגמר כאילו לא היה מעולם; עיני כהתה ולבי פועם במתינות ובשקט; איני מניע רגל או יד; לא אהיה שקט יותר כשאשכב מתחת עשב רטוב והגשם יֵרד, ואהיה חשוב אף למטה מעשב. הקיץ תם ולעולם לא ישוב. לְעולם לא יהיה עוד קיץ, ונמאס לי מהכול. אני נשאר רק כי אני חלש מכדי ללכת. אני ממשיך לזחול מפני שזה יותר קל כך מלעצור. אני מצמיד פני אל החלון. אין שם דבר מלבד החושך וקול הגשם. גם כשאני עוצם עיניים איני יכול לראות דבר. אני לבד. פעם שמעתי, מבעד גשם, קול ציפור שואלת בקול מֵימִי – שואלת פעם אחת ולפתע פתאום. היה נדמה שטוב לה, ושירהּ הבודד הביא עד אלי כמו הַאֲשָׁמָה את סדרו של הטבע, את כל יופיו, תפארתו ונצחיותו. איני חלק מן הטבע. אני לבד. אין שום דבר בעולמי מלבד לבי המת ומוחי המת שבתוכי, והגשם שמחוצה לי. פעם היה קיץ, וחום גדול ושפע עלי אדמות הפחידו אותי ושאלו אותי האם אוכל להציג לעולם הזה משהו שיש בו ערך. הקיץ הביס והשפיל אותי, ובכל זאת היו לי עיניים לראותו, ואני השתטחתי ומכוח אהבה עזה עשיתי עצמי ראוי לַתפארת. האם לא הייתי עיוור לַתפארת מפני שהיה בתוכי דבר-מה השקול לה? מה זה היה? אהבה… מושג! מילה! פחותה משאֵלתהּ המימית של ציפור בחוץ, בגשם. הגשם הטביע את התפארת. הכול טבוע ומת, כל שהיה פעם יפה וחי וראוי להיזכר גם בעוברו מן העולם הוא עתה אך דשן לעתיד הפחוּת עד-אין-קץ מהגשם האפל היורד. לרגע עֵין הרוח והאוזן הפנימית מעמידות פנים שהן רואות ושומעות את מה שהעין והאוזן הממשיות ידעו מתוך אושר. הגשם מכחיש. אין שום דבר שאפשר לראות או לשמוע, ומעולם לא היה. הזיכרון, המיתר האחרון בלאוטה, פקע. הגשם היה ויהיה לנצח על פני האדמה. לא היה מעולם דבר זולת גשם כהה. יופי וכוח הם כאין וכאפס עבורו. העיניים לא מסוגלות לנצנץ בתוכו.
שכבתי וחלמתי עד כה, ועתה התעוררתי, ועדיין אין דבר מלבד הגשם. אני לבד. מי שעדיין לא נולד אינו חלש יותר או סכל יותר ממני, וכמו מי שעדיין לא נולד אני ממתין וממתין, בלא לדעת מה היה או מה עתיד לבוא, וזאת בגלל הגשם, שהוא הווה, היה ויהיה לבטח. הבית שרוי בדממה, והקולות הקטנים שגורמים לי בהלות אינם אלא דמיון הרוח, או שמא הם הגשם בעצמו. רוחי יכולה להיזון רק על הגשם, הגשם זוחל לתוכה. הגשם בולע אותה כפי שהים בולע את קִצְפּוֹ שלו. אשכב בשקט ואמתח את גופי ואעצום את עיני. נשימתי היא כל מה שהניח לי הגשם, והיא באה ברכּוּת ובמרווחים גדולים, כמשתדלת להצפין עצמה מפני הגשם. אני מרגיש כל כך קטן, כאילו זחלתי לפינה רחוקה ונשכחתי על ידי הגשם. הכול נכחד חוץ מהגשם וממני. אין מקום לדָבָר בעולם למעט הגשם. רק הוא אדיר וחזק. רק הוא יודע אושר. הוא מזמר תשבחות חדגוניות לכבוד סדר הטבע. אני כפרתי בו או שחמקתי מפניו. נהגתי ברוע ובחולשה, לא כיליתי את עבודתי. טיפש! אף פעם לא היית חי. שכב בשקט. התמתח כמו קצף על גל, ואל תחשוב עוד על טוב ורע. לא היה טוב או רע. היו חיים והיה מוות, ואתה בחרת. עתה אין חיים ולא מוות, יש רק גשם. שַן כמו שכל הדברים בעבר, בהווה ובעתיד, שכב בשקט ושַן, קבל את הגשם, את הגשם הכבד השחור היורד היישר מבעד לאוויר שפעם היה ים של חיים. זה היה חלום ותו לא; האמת היא שהגשם יורד לתמיד ואני נמס אל תוכו. שחורות וחדגוניות למִשמע הן חצות הלילה ובדידות הגשם. בעוד זמן-מה או בעוד שנות דור – היינו הך – אדע את מלוא אֲמִתָּן של מילים שנהגתי לאהוב, בבלי דעת מדוע, בימים שהייתי בטבע, בימים של טרם גשם: "בְּרוּכִים אוֹתָם מֵתִים שֶׁגֶּשֶׁם עֲלֵיהֶם יוֹרֵד".
Constable, John; Rainstorm over the Sea; Royal Academy of Arts / Photographer: John Hammond
את הגשמים שירדו עלינו לאחרונה אפשר לתפוס כמשאב: מי שתיה, מים לחקלאות. אבל עבור כמה מאתנו הגשם אינו רק מצרך, אלא מצב רוח. יש הלוך נפש מיוחד שעולה בתוכנו כשיורדים הגשמים הראשונים. כאילו משהו צומח בפנים ומגיב לממטרים ולשינוי באוויר, כמו פטריות. קל להתעלם מזה ולחזור לאקלים המבוקר של מכוניות ומשרדים. אבל היו אנשים רבים במרוצת הדורות שהגשם הביא אותם לעצירה.
ביטוי יפה לכך אנו מוצאים בתפילה, המשלבת גשם ותחייה: "מחייה מתים אתה, רב להושיע, מַשיב הרוח ומוריד הגשם". ובתלמוד נאמר, "מתוך ששקולה (ירידת הגשמים) כתחיית המתים, לפיכך קבעוה (עם ברכת) תחיית המתים". גם מי שאינו מאמין שמתים יכולים לחזור יוכל להבין את ההתרגשות של ימי גשמים שבהם, אחרי ימי החום הממושכים, נרחץ העולם. והרחצה הזאת אינה רק של עלים, מדרכות ומכוניות, אלא רחצת הלב. מי שיוצא ממנהרת שטיפת המכוניות ומרגיש שהמכונית נוסעת טוב יותר יודע על מה אני מדבר.
כדי להיות מסוגל לחוש את הגשם בלב יש צורך בשירה. בלי שירה, גשם הוא לרוב אחד משלושה דברים: משאב, דבר סתמי, או מטרד. שירה היא דרך לחיות מתוך השתדלות לא להניח לשום דבר בעולם להיות רק משאב, רק מטרד, ובמיוחד לא רק סתמי. אילו הייתי צריך לנסח "אני מאמין" לשירה הייתי עושה זאת בארבע מילים: "שום דבר אינו סתמי". ללכת בדרך השירה זה להניח שבכל דבר יכולים להימצא משמעות, יופי, עניין, מסתורין, חשיבות.
אין צורך להיבהל. להניח שהשירה היא דרך לחיות מתוך רצון לא להניח לשום דבר בעולם להיות סתמי אין פירושו שאכן כל יום, כל רגע, נחוש כך. אבל משמעות הדבר שזאת תהיה תמיד אפשרות אמיתית של חיינו, וכאפשרות היא תהיה זמינה כל יום, בכל רגע של היום, בכל מקום, מול הציור הכי יפה כמו ליד פח האשפה. הליכה בדרך השירה משמעה הכרה באפשרות של הופעת דבר-מה חשוב בכל רגע, מעבר לכל פינה, מכל חלון של כל אוטובוס.
שלמה אבן גבירול, המשורר היהודי-ספרדי שאת שנת האלף להולדתו אנו מציינים בימים אלה, ראה ענני גשם וכתב: "עָבֵי שְׁחָקִים כַּשְׁוָרִים גָעוּ / כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ".
המילים מתארות ענני גשם ורעמים. בלשון התלמוד תואר מצב כזה בביטוי נהדר – "נתקשרו שמים בעבים", כאילו העננים מסתבכים בקשרים זה בתוך זה עד שכל הרקיע ארוג בהם.
העננים של השמים, אומרת השורה, געו כשוורים. כולנו ראינו השבוע עננים ושמענו רעמים. אך רק המשורר הזה ראה שוורים ושמע געייה. אין הכוונה שהוא אכן ראה ושמע את זה. האוזניים שלו ידעו להבדיל בין קול געייה וקול רעם ובין שור וענן. אבל אבן גבירול החליט ששום דבר אינו סתמי; הוא רצה לחיות בעולם שבו "סתם" עננים ורעמים יכולים להיות דבר מופלא. הוא הפך את סופת הרעמים שיכולה היתה להיות סתמית או מטרידה למעין מיצג שמימי, שבּו עננים, שאולי הזכירו לו בצורתם בקר, משמיעים רעם שאפשר לדמיין אותו כגעייה. כי אם הענן דומה לשור, הקול שהוא משמיע חייב להיות מוּ.
מדוע גועים השוורים בשמים? "כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ". "סתיו", בלשון המקרא, שבה משתמש אבן גבירול, משמעו בלשוננו "חורף". החורף זועף. כועס על משהו. פניו רעות, כלומר כעוסות. החורף זועף (אבל למה? זאת שאלה שמרחפת מעל השיר), וזאת הסיבה לגעיית השוורים הגבוהים. החורף, בדמיונו של המשורר, הוא הרועה את השוורים, והם מגיבים בגעייתם לכעסו. זאת געייה מפוחדת, ואבן גבירול חומל על העננים!
אבן גבירול ידע כמו כולנו שאין שוורים בשמים. אבל הוא הבין את מה שניסח יוּנג אחרי כמעט אלף שנה: "הנשמה יוצרת מציאוּת מדי יום". רוב הזמן אנו חיים, ובעצם כל הזמן, בדמיון. המהמרים, התיירים, הצופים בסרטים, הארוגים ברשתות החברתיות – כל אלה חיים בדמיון, ואת זה קל להבין. אבל למען האמת אנו חיים כל הזמן בדמיון, פשוט כי אין לנו גישה לעולם "האמיתי". אנו נוגעים בצלע הר ומגדירים אותו כמוצק ויציב פשוט כי חושינו ותודעתנו מעבירים לנו מידע מסונן. האטוֹמים באבן נמצאים בתנועה כל הזמן, וגם מבחינה גיאולוגית, אילו היינו יכולים להריץ את תולדות כדור הארץ בהילוך מהיר היינו רואים שההר עולה מתוך הים ואז נשחק ונעלם. אנו מדמיינים את נייחות ההר, אבל ההר "באמת" דומה יותר לגל גדול בים, שעולה ויורד; הוא פשוט עושה את זה לאט מאוד. כך, לקרקע שמתחת לרגלינו אנו מתייחסים כ"קרקע מוצקה" ומדברים על לרדת ל"קרקע המציאות", אך קרקע המציאות דוהרת במהירות של 108 אלף קמ"ש סביב השמש.
לאור זה אפשר להבין בני אדם, כמו אבן גבירול, שמכירים בתיווכו המתמיד של הדמיון ואף מרחיבים אותו ביחס לכל העולם. המשוררים יודעים שהמילים הן משחק, ורק כמשחק הן עניין רציני: כמו רצינות של שחקני שחמט, כדורגל או תיאטרון. ברור שענן אינו שור, אבל ברור לא פחות שהרבה יותר נפלא להרים ראש אל עננים, ברחוב אבן גבירול החפוּר בתל אביב, ולהיזכר בשוורים הגועים האלה מתחת למטריה. שורה כזאת יכולה להציל את השעה, שיר יכול להציל יום שלם, והשירה יכולה להציל את החיים.
מה פירוש להציל? שלכמה רגעים שׂמת לב לעולם, לעננים במקרה זה. שלרגע מסוים שמחת בעולם, אהבת את העולם, פחדת מהעולם. אבל לא היית אדיש לו. ראית בו משהו כמו שור מעופף. והשוורים בשיר לא "מסתירים" את העננים. הם מחבּרים אותנו אליהם טוב יותר, ממש כמו שפסקול טוב של סרט לא מסתיר את הסרט אלא מעבּה אותו, משפר אותו, נותן לו משמעות.
ללכת בדרך השירה פירושו לאסוף ולהפנים שורות כאלה, ויותר חשוב, ללמוד משורות כאלה איך ללכת בעולם. אחרי השורה של אבן גבירול כל סופת רעמים תוכל להזכיר לנו עדר של שוורים גועים או משהו דומה. פחות חשוב אם נכתוב בעצמנו או לא. העיקר שהיינו בהתכוונות לכתוב שיר, וזה אומר שהיינו שם, שראינו, ששמענו, שהרחנו, שנגענו.
כאלף שנה אחרי הגשם של אבן גבירול, בסצנה מסרטו של ג'ים ג'רמוּש "פָּטֶרסוֹן" (2016), קוראת תלמידת בית ספר (סטֶרלינג גֶ'רינס), שיר שכתבה וכותרתו Water Falls (בשתי מילים) לפטרסון, נהג האוטובוס (אדם דרייבר) שהוא משורר נסתר בעצמו. בתרגום ניסיתי לתפוס את כפל המשמעות, החיוני לשיר ולסרט, בין Waterfalls, מפלים, ו-Water Falls, מים נופלים.
הנערה מקריאה את השיר לפטרסון במהלך פגישה אקראית קצרה. הוא משגיח עליה והיא מלמדת אותו, בבלי דעת, שגם השירה שהוא כותב ראויה, מפני שזהו שיר שגם הוא יכול היה לכתוב. כשהם נפרדים היא מצביעה על אחותה התאומה ואומרת "זו אחותי. אנחנו תאומות". אבל אפשר גם לשמוע כאילו אמרה "זו אחותי", ובנפרד "אנחנו (אני ואתה) תאומים". בין שני המשוררים מונח דלי בתוך דלי: מפגש ותאומוּת בדימוי פשוט, שירי.
ייתכן שהם לא ייפגשו שוב, אך לאחר פגישתם הוא הולך ומדקלם כמה מן השורות של השיר שזה עתה שמע. השיר ירד אליו כמו הגשם אל המשוררת הצעירה. הגשם המשיך את חייו כשיר אצל הנערה; עתה שיר הגשם נספג אצל הנהג, והוא מעביר את השיר אלינו.
השיר, ששונה בסגנונו מהשורה של אבן גבירול, נובע מאותו מבט: מבט בשמי החורף שמניח, או יודע, ששום דבר אינו סתמי. גם הנערה נדהמת מכך שגשם הוא מים שיורדים מהשמים. כולנו יודעים זאת, אבל שכחנו עד כמה זה מוזר, למשל, שכמעט 80% ממי הגשמים שיורדים על האדמה מקורם באוקיינוסים המלוחים. המים בשיר דומים לשיער גולש; הם יוצרים שלוליות בכביש, הופכים אספלט למשהו עכור-צלול שמשקף את העיר ("בניינים") אבל גם את העננים: השלוליות משקפות את מקורן, את "אִמן מולידתן". הגשם נופל גם על המשוררת הצעירה והיא נרטבת בגשם שהשיר שלה יוצר. היא מרטיבה גם את אמה, אולי בבקשת קִרבה, אולי בכעס.
המשפט האחרון בשיר, "רֹב הָאֲנָשִׁים קוֹרְאִים לָזֶה גֶּשֶׁם", חשוב. הוא נוגע בלב העניין, ומבהיר בפשטות רבה את מהות ההליכה בדרך השירה: רוב האנשים קורים למפלים מן השמים, היוצרים בבואות עננים על אספלט ונובעים ממחזור מים מורכב – "גשם"; רוב האנשים קוראים לכוכב בוער המצוי במרחק 150 מיליון ק"מ ומייצר בכל שניה יותר אנרגיה ממה שיצר המין האנושי כולו בכל שנות קיומו – "שמש"; רוב האנשים קוראים לסוג יצור שקיים לפחות 50 מיליון שנה, בוקע מביצה בגודל ראש סיכה, מגדיל את משקלו לפעמים פי אלף, מתכנס לתוך עצמו במין קופסה וממיס את איבריו למעין מרק סמיך ואז בוקע מעצמו כיצור שונה לחלוטין – "פרפר". כל המילים האלה, גשם, שמש, פרפר, ואלפי המילים האחרות, אינן שגויות: אבל הן משלות אותנו לחשוב שאנו מבינים. המילים שימושיות, אבל הן משכיחות מאתנו את המורכבות האינסופית של ההוויה שמאחוריהן. השירה מנסה להשתמש במילים רגילות באופן שימזער את נזקי השִכחה הזאת.
משוררת, אם היא ראויה לשמה, אינה חלק מ"רֹב הָאֲנָשִׁים" הנזכרים בשיר. ולכן יש גאווה גדולה בלחיות בדרך השירה, בלי קשר למצב בהוצאות ובחנויות הספרים. המשוררת שונה מרוב האנשים בכך שהיא שומרת לעצמה את האפשרות לא להסתפק בעולם סתמי ובמילים רגילות, שאומרות מעט מאוד, מעט מדי. היא רואה דברים בעולם ומשתמשת במילים רגילות באופנים לא רגילים. לכן, לחיות בלי שירה אינו ויתור זניח. לחיות בלי שירה משמעו לראות את סרט העולם בלי פסקול.
"לאורך חיַי, רוב אושרי הגיע מלהיות בחוץ. נהייתי צַפָּר רציני בגיל שבע. נהייתי פחות רציני עם הזמן, אבל מאז ילדותי, לצאת לשׂוּחַ בשדה היה דבר חיוני. 'שדה' יכול להיות שדה של חווה, אבל גם כל מקום שבו חיות ציפורים, ובייחוד מקומות שבהם אתה מחפש ציפורים באופן מכֻוון. רוב השדות היו רחוקים מעָרים, אבל לא תמיד: גם גן מאחורי בית, או פארק, יספיקו ביום טוב. רצוני לראות ציפורים פישט את העולם – ידעתי שאם לא אצא החוצה, לא אראה דבר; ואם יצאתי החוצה, בלי קשר למה שראיתי, הרי שהייתי במקום כלשהו, שעשיתי משהו. להיות בחוץ אף פעם לא היה בגֶדֶר בזבוז-זמן".
דגים יבשים לגמרי מפוזרים על גדת בריכת דגים לא רחוק מהגבול עם ירדן. במבט ראשון הם נראים כאבנים. סוף תשרי, תחילת אוקטובר, צהריים, עדיין חם. מאחורי הדגים, בשטח שחלקו מוצף וחלקו מיובש, עשרות עופות דורסים עומדים בשמש: דיות שחורות. הן נחשבות לעוף הדורס הנפוץ בעולם ואפשר להבין את זה כאן: הן מהן מאות רבות, חלקן על הקרקע, חלקן עפות מעל פני המים בניסיון לחטוף דג, חלקן גבוה באוויר, נקודות זעירות על רקע התכלת הכהה, הופכות לבעלות כנף רק בתוך עיגול המשקפת.
נוצה של אחת מהן על האדמה. אברת תעופה ארוכה, 35 ס"מ מקצה לקצה, חומה-בהירה, לבנה בחלקה, מפוספסת לרוחבה. הפסים, כמו שלבים בסולם, מצוירים לכל אורך הנוצה, אבל ניכרים יותר בשני השלישים התחתונים, היכן שיש רקע לבן. איזה דבר בלתי מתקבל על הדעת זה: נוצה. לפני שמדברים על מעוף, לפני שמדבר על כנף. כאילו האוויר יצר אותה כדי שתתאים לו.
אנו עומדים (פַּסָל, צפר, וכותב הרשומה) מול האגם עם משקפות ומתבוננים בהתכנסות גדולה של עופות. חסידות שחורות, שקנאים, סיקסקים, מגלנים, שָׁלָךְ, לימוזה, נחליאלי לימוני, סלעית, זרון סוּף… הצפר (שלו מגיע הקרדיט על רובם ככולם של הזיהויים), מאתֵר קיווית לבנת זנב המסתתרת מאחורי אבן על הגדה הרחוקה. הוא מגיב כפי שאספני ספרים מגיבים לספר מבוקש ויקר-המציאוּת בחנות של משומשים. אולי זה כל העניין בצפרות: ראשית, לגשת לְחלום-העולם ולקרוא לו בשמות. הקריאה בשמות, כלומר זיהוי מיני הציפורים, יכולה להיתפס כמיותרת. הציפורים קיימות גם בלי שמותיהן. אבל הרצון לזהות מחדד את המבט. הזיהוי הוא אמצעי להתבונן טוב יותר, מפני שקל לא להסתכל, או להסתכל ברפרוף. הזיהוי הופך את המבט לרציני ומחויב יותר. זיהוי הציפור אינו מטרת ההתבוננות; ההתבוננות היא מטרת הזיהוי.
כל הציפורים האלה חיות על מים שבני האדם מנהלים. בתי הגידול הטבעיים שהיו כאן בעבר הוחרבו ומה שנותר מהם הוא מאגרי מים חקלאיים במסגרת תעשיית הדגים. אנו דומים למי שיבוא לצפות בציפורי שיר בתוך רפת. זה פחות ניכר כי השטח פתוח, אבל המכונות הפזורות מסביב, בוחשות במים, שואבות (דגים, ככל הנראה), מזכירות ששפע מיני הציפורים שאנו רואים הוא אשליה. אנו צופים במציאוּת-ביניים שבין יופי וחורבן. וזה קורה הרחק מהעיר, בשטחים פתוחים.
שרקרקים ירוקים עומדים על כבל מתח גבוה, פניהם לשמש. מעת לעת הם ניתזים אל סבך הצמחייה וחוזרים. הפס לרוחב ראשם, הנדמה כמסכת שודדים המכסה את העיניים, מקנה להם ארשת חצופה וקרימינלית. כל כולם הוויה חוזרת ונשנית של "פגע וברח". כמעט עם כל גיחה כזאת, יש להניח, מאבד חרק כלשהו את חייו. איננו יכולים לראות את טרפן, אבל בלי כל ספק הם שם – דבורים, צרעות, חיפושיות, שפיריות.
חנקן, תצלום ד"ב
דאה שחורת כתף, בעלת עין יוקדת כאבן אודם, יושבת על קו מתח אחר. מול המולת הלהקה הענקית של הדיות היא בודדה מאוד, אחת ויחידה. מולה אנו מבחינים בחנקן. ציפור לא יכולה לחנוק, ומוטב היה להותיר את השם ליסוד, הגז אותו אנו נושמים בכמויות גדולות. הוא אינו נראה כיצור מאיים במיוחד, אבל פירוש שמו הלטיני הוא קַצָב, וזאת פני שהוא "עורך תצפית ועט על טרפו… משתק את הטרף ונושא אותו למקום האכילה, שם הוא משפד אותו ומשסע אותו לגזרים" (ויקיפדיה).
עטלף חרקים קטן יצא להכריז שבא לילה. השמש שקעה, והכוכבים הראשונים יצאו: כוכבי הלכת נוגה, צדק ושבתאי. הוצאנו פעם אחרונה את הטלסקופ, ששימש אותנו לתצפית בציפורים, וכיוונו אותו שוב אל השמים. עתה, בִּמקום העופות הופיעו בעיגול הטלסקופ צדק וארבעת ירחיו, שניים מכל צד, ואז טבְּעות שבתאי. פתאום נראה שהריחוף הוא הכלל, והחיבור לקרקע מוצקה הוא חריג מוזר, אפילו מגוחך. כל חרק מעופף וכל ציפור מעופפת וכל עטלף דומים לכוכבים יותר מאִתנו. העדשות שאנו מלטשים מזכוכית (שהיא חול הארץ) הן גם הודאה בנחיתותנו הכבדה. אנו צופים בריחופם בעוד הם מרחפים.
ציפורים, בגלל המעוף, יכולות להזכיר לנו שגם כדור הארץ הוא מעין עוף. להזכיר לנו שכולנו רוכבים על גב ציפור בודד ועגלגל, שעף ללא כנפיים במהירות של 108,000 קמ"ש, במסלול נדידה סביב השמש, יום אחר יום, שנה אחר שנה. ממש עכשיו אנו עפים על גב הציפור ואיננו נופלים.
6.10.21
===
מקהלת ברתיני רכשה עותקים מספרי "לטובת הציפורים" והם נמכרו במסגרת הקונצרטים המשותפים שקיימנו באוקטובר. נותרו ברשות המקהלה עותקים והם מוצעים למכירה בחצי המחיר (50 ש"ח, לא כולל דמי משלוח), כמחירם בקונצרטים. המעוניינים יפנו נא לחגי גורן, מנהל המקהלה, במייל haggigoren1@gmail.com.
את יצירתו של חברי הטוב מאיר אפלפלד אני מכיר כבר יותר מעשרים שנה. לכן אני יכול לפחות לדמיין מהלך שבהם הציורים מתחלפים לאורך השנים ואפשר לראותם כמהלך אחד שבכל תערוכה מקבל הֶדגש חדש, הדגש שמתבטא גם בשינויי מדיום או בשינוי בתהליך היצירה. אתמול הבנתי משהו על התערוכה כשקראתי ציטוט של קולרידג' המובא אצל רוברט מקפרלן (The Wild Places, עמ' 209). קולרידג', בסביבות שנת 1800, מתבונן במפל באנגליה ומעיר עליו: "השינוי המתמיד של החומר, הדומוּת המתמדת של הצורה". הוא רואה דבר פשוט ומנסח אותו להפליא: מפל הוא מין צורה אחת קבועה למדי, אבל החומר שבצורה הזאת משתנה כל הזמן. האם מפל הוא דבר קבוע? האם הוא דבר חולף?
חשבתי על התערוכה כשקראתי את הציטוט מפני שיש בציורים האלה בדיוק אותה תחושה: בהתבוננות ארוכת שנים, יש משהו אפלפלדי מוכּר ומובהק בנופים ובציורי הטבע הדומם שבתערוכה, אבל המים שבִּפנים אחרים לגמרי. יש בציורים את היציבות של מי שיודע כבר להתבונן בעולם, אבל את הטריות של מי שלימודו אינו מִתאבן.
הסיבה העיקרית לחידוש היא שהציורים האלה צוירו מן הדמיון. לא, כבעבר, בעקבות הכנת רישומים בטבע, או מהתבוננות ישירה בו. המילה "דמיון" דורשת עצירה קלה. מה פירוש לצייר מהדמיון? האם יש מחוז של דמיון שבו קיים הנוף הזה והצייר כאילו מתבונן בו, כאילו היה מחוצה לו? לא נראה לי. האם הדמיון הוא משהו קלוש יותר מהמציאות, כמקובל לחשוב? בלתי אפשרי להניח זאת, מפני שמרחב קלוש לא יכול לחולל ציורים כל כך מרשימים, ציורים של נוכחות טוטלית כל כך. כמו בדברים של אנרי קורבּאן שמביאה מור קדישזון בהקדמתה לתרגומה החדש של ספרו של ג'יימס הילמן "מחשבת הלב ונשמת העולם" (בבל), "לא יכולתי בשום צורה להיות שבע רצון מן המילה 'הדמיוני'… איננו יכולים, בשימושה המצוי, להימנע ממשמעותה השגורה כדבר-מה 'לא אמיתי', דבר-מה שנותר מחוץ לקיום ומחוץ להוויה" (עמ' 11). לדבּר על דמיון, מוסיפה המתרגמת, מביא אותנו לדיבור על דברים "שלא רק שאין בהם ממש, אלא הם מרחיקים אותנו מן האמת". וברור לגמרי כי אי אפשר ללכת בכיוון זה מול יופיים העז של ציורי התערוכה הזאת. ה"דמיון" שמהם הם עלו צריך להיות משהו שווה ערך בעוצמתו למציאות החושית, אם לא למעלה מזה.
אם לצטט מדברי הילמן בגוף הספר (עמ' 57), "יופי הוא האנימה מוּנדי הנגלית-לעין"; נשמת העולם הנגלית לעין. אין מדובר באיזה שיגיון, בהד חיוור של המציאוּת ה"קשה". הרי העצים שבטבע אף הם יצירי דמיון, שאפשר לכנותו הדמיון האלוהי שספר בראשית מתאר בפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן". אין הכרח להאמין בדברים פשוטם כמשמעם, רק לחוש שכּל המציאות שלנו היא מין "דמיון" כזה. ברצינות: שונית אלמוגים היא מציאות – או דמיון? ומה בדבר קיפוד? לרשימה אין סוף.
גם אם נשאיר בסימן שאלה את השאלה מי המדמיין, אנו כבר יודעים שהעץ ה"מוצק" הוא תהליך נדיר של זרימה, של צמיחה, של אכילת שמש, של מים נסתרים, של נשימה, של חיבור לעצים אחרים, ועוד. ב"דמיון" מסוג זה משתתפים ציורי התערוכה הזו. אלו יצירי דמיון שתוקפם משתווה, ולעתים עולה, על יצירת הטבע. "עולה" במובן זה שהם מראים פנים אינטנסיביות יותר, שלרוב שכחנו כבר לראות בכלים ובעצים. הציורים האלה דומים למבט בעולם אחרי גשם גדול. אפשר לכנותם "תרגילים בבריאה" מפני שהם מוצאים עולם מקביל מתוך ישיבה בחדר. "אל תצא את דלת הבית ותדע את העולם; אל תביט מבעד לחלון, ותדע את דרך העולם" (לאו דזה, בתרגום דאור ואריאל).
יש שינוי טכני זעיר אבל מורגש בציורים אלה. הציורים הם ציורי שמן, ונעשה בהם שימוש בוורניש, שכבת לַכָּה מבהיקה, שנוכחותה אינה זכורה לי בציורים קודמים של האמן. השימוש בלכּה, שיש לו גם תפקיד מגן פשוט, יוצר בציורים האלה אור חדש, בוהק חלומי כמעט, נוצצוּת של אחרי גשם או של נוכחות עזה מאוד בנוף. ציורים רבים נראים כלקוחים מסתיו עמוק, וברק הלכּה מעניק להם תוספת דקיקה של נוֹגה, אור העומד ונשען על שפת עולמם.
מאיר אפלפלד, "ארקדיה", גלריה רוטשילד. שיח גלריה: מחר, 22.10.21, בשעה 12:00. יהודה הלוי 48, תל אביב (ליד חניון בית הדר). נעילה: 6.11.
יש באמת פסל כזה. בעיר הזאת, הזכורה לי קורנת בגשם קל, מתחת עננים: קמקורה. הייתי שם. הגיע כבר הזמן לחזור.
הדבר הכי מוזר כבר נשכח, אולי: שבאמצע עיר בירה עתיקה יפנית יש פסל ענקי שמתאר דמות הודית: הבודהא אמיטהבה (אמידה ביפנית, "האור הנצחי"). המרחק בין הודו ליפן, לא רק המרחק הגיאוגרפי, הוא עצום. האם אנו יכולים לחשוב על פתיחוּת כזאת אל הרחוק והשונה – פתיחות לא אל מוצרי צריכה, אלא אל השקפת עולם, שהפסל מגלם? למשל, לא רק לנסוע במכונית יפנית, אלא לנסוע בראיית עולם שבאה משם?
פסל הארד קיים מאמצע המאה ה-13. גובהו קצת יותר מ-13 מטרים. בהדפס של קוואסֶה, הוא נוגע בעץ, העץ נוגע בו. צומח, כביכול, מתוך ברכו השמאלית. מטיל עליו צל. כתפו השמאלית ממשיכה את קו הצמרות שמאחוריו, כאילו היתה חלק מן היער.
הפסל אינו אלא תזכורת. אין המדובר בפולחן אישיות (אם כי גם פולחן כזה קיים, בפועל). הפסל נועד להזכיר מצב תודעה, ומצב התודעה הזו אינו "שייך" לפסל יותר מאשר לך.
האוזן הימנית כרויה אל ענן. הכתף השמאלית יכולה להיות מקום לציפור שעפה שם לנוח. הידיים, השרויות במנח מדיטטיבי, יכולות להיות קינים לשתי הציפורים העומדות עליהן. הציפורים אינן הפרעה לפסל, כמו למשל היונים בכיכר טרפלגר בלונדון. יונה על פסל של מצביא זו הלעגה לפסל ולמה שהוא מייצג; יונה על פסל כזה היא השלמה לפסל. אולי זה מבחן לא רע לפיסול חוצות: מה עושה לו ציפור. אם הפסל אדיש לציפור (כמו למשל התומרקין בכיכר רבין) או שהפסל דוחה את הציפור (כמו האדמירל בלונדון), אולי אין צורך בפסל.
ילדה, אמא וסבתא עומדות ליד הפסל. מול "האור הנצחי" שלושה דורות אנושיים, לא נצחיים, ובכל זאת, לא רגעיים. האור מלווה את גבה הכפוף של הסבתא, ספק כפוף מחמת זִקנה, ספק בקידה. הפסל מעליהן, נוכח מאוד, אבל כמו במישור אחר. גם ראש האמא לא חוצה את קו הבימה. מבעד לשמורות עיניו המושפלות הוא רואה אותן.
בצד, ליד בקתת עץ, יושבים אישה ואיש. פניה אינם נראים, מוסתרים בקצה בימת הפסל, מה שמשתף אותה, מבלי דעת, בהוויית הפסל. האיש מטושטש למדי, גם גבו מעוגל מעט, עונה לקימוריו של הפסל, כמו לקימור הגב של הזקנה. הם באו עד כאן, אולי מרחוק, אולי כבר עמדו מול הפסל ואולי מתכוננים בצד למפגש. קוואסה הפליא לראות עד כמה האיש הזה דומה לפסל הענקי: יושב שם כמו מיניאטורה של הפסל היושב, חדגוני כמו הפסל, איש רגיל, והוא אינו שונה מהבודהא של האור הנצחי. אפוף בצילו, יושב מול ישיבתו.
מתחת לשולחן 
