נגסווה רוסטסו [יפן], 1795, דרורים על שזיף, מוזיאון המטרופוליטן
30.12.1851. [לאחר כריתת עץ בעיירתו, קונקורד, מסצ'וסטס]. החלל שהעץ תפס באוויר הגבוה יהיה ריק למשך מאתיים השנים הבאות. עכשיו הפך העץ לחומר גלם. הוא הותיר את האוויר שומם. כשהשָׁלָךְ ישוב ויפקוד באביב את גדת הנהר לשווא יחוג ויחפש את מקום מנוחתו הקבוע. העַקָּב אדום-הזנב יתאבל על חסרונם של אורנים גבוהים דיים להגן על גוזליו. צמח שהשלמתו ארכה מאתיים שנה ושהעפיל לאט ובהדרגה אל השמַים חדל מלהתקיים באחר-צהריים אחד. מדוע אין הכפר משמיע קול פעמונים? איני שומע כל קול פעמון, איני רואה שום תהלוכת אבל ברחובות.
הסנאי ניתר לעץ אחר. הנץ חג והרחיק והתמקם במקום אחר. אבל חוטב העצים מכין את גרזנו להכות גם בשורשי העץ הזה.
~~~
22.1.1856."נכחתי בכריתה וגם בלוויה-כביכול של אזרח קשיש זה של העיר. איני נוהג ללכת ללוויות […]. הייתי המתאבל העיקרי, אם לא היחיד, בלוויה הזאת. מדדתי את שיעורו, אמרתי כמה מילות הספד ליד קברו. אך רק חוטבי העצים וכמה עוברי אורח היו שם כדי לשמוע. יתר בני העיר לא נכחו. זקני העדה, נבחרי הציבור, אנשי הדת – לא באו. ועם זאת, איני יכול לחשוב על טקס אשכבה ראוי יותר. תולדות חייו משתרעות על פני יותר ממחצית תולדות העיירה הזאת. היות שקרוביו לא יכלו לבוא בקלות, באתי אני. אני חושב שכריתתו מסמנת סוף עידן בקורות העיירה […]. כמה מקונקורד הישנה נכרת ביחד עם העץ! איש לא יציין את כריתתו ברשומות העיירה. אם כך, אעשה זאת אני, היות שהוא תרם לעיירה יותר מהרבה תושבים בני אנוש.
במקום להקים לו מצבה אנו נוקטים בכל האמצעים למחוק את גדמו, שהוא המצבה היחידה לעץ. ניתק עוד קשר לעבר. לא עוד ינוחו מבטינו על גזעו האפור הכבד, הדומה לעמוד קורינתי לצד הדרך. לא עוד נלך בצל כיפתו הגבוהה, הפרושׂה. האין זה חילול הקודש לכרות את העץ שבמשך זמן כה ארוך השקיף בטוּבו על קונקורד?
יוהן וילהלם באואר, 1641, אריסיכתון כורת אלון קדוש לדמטר, תחריט, המוזיאון הבריטי. [איור ל"מטמורפוזות" של אובידיוס, שם מסופר איך בעקבות כריתת העץ הביא על עצמו רעב תמידי וסופו שאכל את עצמו.]
בהוצאת "אפיק" יוצא לאור "אח לתנים" ספר שני בסדרת "שכנים", אחרי ספר העטלפים. הספר מוקדש לתנים והוא נכתב על ידי כותבי ספר התנים יחד עם עירית דרוב, שתרמה תצלומים נפלאים של תנים וטקסטים קצרים לצדם.
כמו ספר העטלפים יצאנו להתבונן בתנים בדרכים שונות: לפני הכול, הדרך הישירה של מפגשים ממשיים. אחר כך גם מבטים על מבטים, כלומר התבוננות באמנות, בשירה וכדומה. שם הספר לקוח מספר איוב (ל, כט): "אָח הָיִיתִי לְתַנִּים", המובא במוטו לספר עם פירוש רש"י: "תנים […] עסוקים בבכי כל ימיהם". ניסינו לשמוע את ילללת התנים באמפתיה כמו איוב. את כל הספר אפשר לסכם בכך.
שלוש לפנות בוקר. יום ראשון של גשם באמצע חשוון. הכלבה מבקשת לרדת ומעירה אותי מחלום, שבו אני צריך לעבור בכוורת דבורים גדולה הממוקמת במעין חדר או חממה. הדבורים מתקרבות ונוגעות בי, אבל לא עוקצות. בשדרה למטה – זה כבר לא החלום – שבה אני גר כבר עשרים שנה, חולף כלב לא קשור ליד בית הכנסת בשדרה בצפון הישן בתל אביב.
אך אין זה כלב אלא תן. פרוותו לחה מגשם. מבליח כגחל בלילה. נדרש לי רגע לארגן את ההגדרות מחדש. לראות לא את המצופה אלא את הקיים. ואז, כרגיל מול תנים, העמידה הזאת לרגע, במעין קידה דרוכה אבל לא לחוצה, משהו שבין "כן" ו"לא", ואז פרידה והיעלמות.
אפשר לראות שהכלבה המומה. בשבע שנותיה לא ראתה כלב כזה, ובעיקר לא הריחה. היא מתחילה למשוך בעקבותיו במורד הרחוב. כמה הייתי רוצה לחוש את ריח החיה כמותה. אבל באפי עומד רק ריח פֶּטְרִיכוֹר (ריח אדמה יבשה אחרי הגשם). אפי עיוור לנוכחוּת אשר לחוטם רגיש היא בוודאי כצעקה של ריח.
הסדרה הזאת קיבלה את שמה, "שכנים", אחרי שראינו פסלון נטסקה יפני של עטלף על רעף של גג בית. הספר שלפניכם כמעט גמור כשהדברים האלה נכתבים, אבל רק עכשיו, לראשונה, אני לא רק יודע אלא מרגיש את זה: יש חפיפה בין שטח מגוריו ושטח מגוריי. לא רק שהוא גר בחצר האחורית שלי, אני גר בחצר האחורית שלו. הבית, הפחים, המכוניות, החתולים, הכלבים – כולם דיירי משנה וגרוטאות בחצר האחורית של ממלכת התנים. על אדמתם בנינו בית, עיר. עכשיו, בשלוש בלילה, עם כפכפים לא שייכים, בהפוגה בגשם, אני חש את אי-ההתאמה שלי. הגם שיש כאן שדרה, ובתים, ובית כנסת, ברור שמי שנע בחופשיות, בכל מזג אוויר, זה הוא ולא אני. תנאי מזג האוויר נהיים מעט "קשים" – שלוש לפנות בוקר, קריר, רטוב – ואנו כבר נסגרים בבתים, בורחים מהמרחב אל המאורה. לא כך התן. למרות הפרעותינו הוא בבית גם כשהוא בחוץ, יוצא החוצה ונכנס אל תוך ביתו, כמו החושך, כמו הכוכבים, כמו הגשם, כמו הסתיו.
[i] דליה רביקוביץ, "רוח צועק", מתוך כל השירים (עורכים: ג' טיקוצקי וע' שביט), הקיבוץ המאוחד 2010, עמ' 326. הגענו לשיר בעקבות האזנה לגרסתו המולחנת באלבום של אפרת בן צור, עיר מרוחקת (2019).
התמונה הזאת מטלסקופ החלל ווב היא ההצצה העמוקה והברורה ביותר עד כה של עין אדם אל המרחב ואל הזמן. הכוכבים הנראים כבעלי קרניים "מקלקלים" את התמונה מפני שהם קרובים – אלו כוכבים בגלקסיית שביל החלב. העניין הוא באורות שמאחוריהם, שכל אחד מהם הוא גלקסיה, "שביל חלב" בפני עצמה שיש בה מיליארדי כוכבים.
המומחים תיארו את התמונה מבחינה אסטרונומית. אני חשבתי על עניין אחר. התמונה מראה בעיקרה מרחב כפי שהתקיים לפני 4.6 מיליארד שנה. יש בתמונה גם כמה גלקסיות עתיקות כפליים. אבל אפילו הנתון של 4.6 מיליארד שנה יש בו כדי להרעיד את הלב. שהרי זה בערך גילו של כדור הארץ. במילים אחרות, אנו רואים כאן את העולם כפי שהיה לפני שכדור הארץ נוצר.
בפתיחת "דבֵּר, זיכרון" של נבוקוב הוא מספר על אדם שנחרד מסרט ביתי, שבו ראה את מיטת התינוק שלו – כמה שבועות לפני שהוא נולד. מיטת התינוק המתינה לתינוק שעוד לא היה בעולם, במילים אחרות, הוא ראה בסרט עולם מוכר לו – שהוא לא היה קיים בו. הוא הבין שהוא רואה שהוא נעדר מהעולם והבית המוכרים לו, ושלאף אחד לא אכפת מזה.
התצלום הזה מראה דבר דומה. זאת פיסה מעולמנו לא רק לפני שכל אחד מבני האדם היה חי, אלא העולם לפני שכדור הארץ על כלל יצוריו השונים היה קיים. והעולם מסתדר יפה מאוד. חוגג, מאיר, מתעופף.
יש קואן זן ידוע שבו המורה מבקש מהתלמיד: "הראה לי את פניך המקוריים לפני שנולדו אביך ואמך". התצלום הזה הוא הדבר המוחשי ביותר המוכר לי שיכול להיות תשובה לקואן הזה.
*
ובאותו עניין. מצורף כאן תצלום מהעמוד הראשון של "הארץ" מהיום. בית שאן, צביעות כשיגרה… ו"הרים" של ערפילית בחלל ש"גובהם" 7 שנות אור. איך יכול להיות שאנו יכולים לקרוא עמוד כזה בלי לפרוץ בצחוק או להתפלץ? (אני צחקתי בבהלה). איך אנו מסוגלים להעמיד על אותו מישור-דף ותשומת-לב דברים כל כך שונים?
ואולי יש לשמוח בכך – שהאינסוף אינו מוחק את יכולתנו להבחין בזעיר – בכנף של שפירית, בעין של גמל שלמה – וכן, גם במינוי המבקרת בעיריית בית שאן וב"כינויי החיבה" שהוחלפו – לכאורה. זאת כנראת עסקת החבילה. תודעה מוזרה יש לנו!
הנרי דיוויד ת'ורו, מתוך "יערות מיין" (החל להיכתב ב-1848 ופורסם ב-1864, אחרי מותו)
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין
~
האם מי שגילה רק חלק מהתועלת שבעצמות הלווייתן ובשומן הלווייתן יכול להיחשב לאדם שגילה את התועלת האמיתית שבלווייתן? האם מי שטובח בפיל עבור שנהבו יכול להיחשב לאדם שראה את הפיל? אלה הם שימושים קטנוניים ומקריים; ממש כאילו גזע חזק יותר מאיתנו היה הורג אותנו על מנת להכין מעצמותינו כפתורים וחליליות; הרי בכל דבר אפשר לעשות שימוש נחות אך גם שימוש נעלה.
[…] האם חוטב העצים הוא ידידו ואוהבו של האורן? העומד הוא בקרבתו ומיטיב להבין את טבעו? מעבד העורות שקילף את האורן, או זה שהיכה אותו כדי להפיק ממנו טֶרְפֶּנְטִין – האם הדורות הבאים יכתבו עליהם סיפורי אגדה על אנשים שהפכו לאורן בעצמם? לא! לא! המשורר – הוא שעושה את השימוש הנכון ביותר באורן. הוא לא מגפף אותו באמצעות גרזן, לא מדגדג אותו במשׂור, ולא מלטף אותו במקצוּעה. הוא יודע האם לבו כוזב בלי לחדור לתוכו, הוא לא יקנה זיכיון לכרות עצים בשטחי העיר שבה ניצב העץ. העצים מתחלחלים ופולטים אנחה כשבני האדם דורכים על אדמת היער. אך המשורר הוא זה שאוהב אותם כמו צִלו-שלו, והוא מניח להם על עומדם.
ראיתי את מחסן העצים, ואת סדנת הנגר, ואת מפעל הטרפנטין, ואת מפעל הצבע השחור, ואת קרחת היער של תעשיית הטרפנטין. אבל כשהארכתי להתבונן ראיתי את צמרות האורנים מתנודדות ומחזירות את האור ממרחק, גבוה מעל כל היער. או אז הבנתי שכל השימושים הללו אינם השימושים הטובים היותר שאפשר לעשות באורן. לא את עצמותיהם או עורם או חֶלְבָּם אני כה אוהב, אלא את הרוח החיה שבהם. לה אני רוחש חיבה, היא שמרפאת את הפצעים שנחתכו בי. היא בת-אלמוות כמוני, ואולי גם תצמח כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם, וגם משם עוד תִּגְבַּהּ ממני.[1]
[1] אני משער שת'ורו רומז לתהלים ק"ג, 11 במילים as high a[s?] heaven.
אמן לא ידוע, סביבות 1600 [יפן], עצי ערבה וגשר, פרגוד [אחד מזוג], דיו, צבע, נחושת, זהב ועלי זהב על נייר, 352*172 ס״מ, מוזיאון LACMA, לוס אנג'לס
עצים שחורים שתו ממי נהר שחורים דרך קצות ענפיהם, כמו מכחולים שחורים הנטבלים בדיו, והירח, שבדיוק סיימו לאפותו והניחוהו ברקיע כדי שיתקרר מעט עמד לנחות על קצה אחד המכחולים, ומשם למי-יודע-איפה להמשיך להתגלגל, חלקי כמות שהוא, פריך כמות שהוא אחרי האפייה; הגשר – גשר הזהב – דידה לאט על כלונסאות כמו רב-רגל ענקי קדמון שאפשר לפסוע על גבו רב-הלוחות, מרובה לוחות ממש כמו הפרגוד הזה עצמו – ועננים נטלו מגוף הגשר הפוסע מלוא חופניים מזהבו, היה זה מין מכרה זהב עצום שנתגלה לפתע בעולם, לא בעומקי האדמה אלא גלוי, על פני המים והאדמה ובאוויר – וכמובן בלב. העננים הניחו לעלי הערבה לעטרה בתחרה ואז לרדת מתוכם כממטרים מרשרשים. היה לגשר מעקה, כלומר היה אפשר לחצות אותו בלא חשש, וכך אכן עושים היינו אילולי הבחנו – רגע טרם חציה – בשמש הזורחת פעמיים בקרבת הגשר – שוב היא התקרבה מדי, דקיקה ומחופשת למטבע – והעדפנו להמתין להן שיזרחו בלי דוחק, יעלו, ולהמתין שנהר הדיו יואר כתמול שלשום, שהירח יתקרר ויתעשת, ושהגשר יגלה מעט יותר כבוד לעקרונות ההנדסה. אבל דבר מכל זה לא קרה, ולא יקרה אף פעם; הכול המשיך להיות אחר מאוד, עולם ליד-בתוך עולם – המשכנו להמתין ליקיצה.
כשהצייר זונג בינג (סין, המאה הרביעית) התבקש להתמנות לארכיונאי הראשי הוא דחה את ההצעה במילים האלה, ולא יסף: ״במשך שלושים שנה פקדתי את ההרים ושתיתי ממימי הנחלים בעמקים״.
הקיסר קיבל את סירובו.
בזקנתו אמר: “באו עלי זקנה וחולי. אני חושש שלא אראה עוד את כל ההרים הנודעים. כל שאוכל לעשות הוא לטהר עצמי ולהגות בדאו בכך שאלך בהרים מתוך מיטתי”. הוא צייר בביתו את כל ההרים עליהם טיפס בעבר. במהלך היום היה שוכב ומנגן. תמיד ראה אותם, והם ראו אותו.
ברשימה הקודמת הובא השיר הזה של טאגור, שעניינו פשוט – כוח החיים שבתוכך וכוח החיים שבעלים ובכל דבר הם דבר אחד. השיר הזה יכול להיות מוטו ונקודת התחלה לכל עיסוק באמנות ובשירה והוא ההסבר הבסיסי ביותר, לדעתי, לכל עיסוק כזה: כי אם אתה והעלים חולקים כוח חיים הרי שתגובה אמנותית אליהם אינה תגובה לדבר אחר אלא לעצמך. זוהי הדרך שבה אתה מבין את עצמך ה"פנימי" – למשל, על ידי ציור עלה. העלה מזמין אותך לצייר אותו מפני שהוא ואתה חולקים משהו חשוב.
כהמשך המחשבה הנה בתרגום חופשי מהתרגום לאנגלית (Bush & Shih, Early Chinese Texts on Paintings, Hong Kong UP 2012) כמה קטעים שתרגמתי עבור סטודנטים. קראתי די הרבה טקסטים מערביים על אמנות ועל ציור, ואיני מכיר מי שהציג את הדברים החשובים בצורה כה פשוטה וישירה כמו הסינים. הטקסטים הללו אינם העתיקים ביותר במחשבה הסינית, והם כבר בני אלף שנה.
הרוח השורה על הטקסטים היא של יציאה אל "הטבע" כמו אל מפגש בידידים. כל עץ הוא בעל אופי, וכל עץ זוכה להתבוננות ולדימוי פואטי לפני שהוא מצויר. השירה והציור – וגם האקולוגיה – הם צדדים של אותה מטבע, והדברים נאמרים מפורשות. הצייר אינו נוחת כאסטרונאוט בנוף כדי "להוציא" ממנו איזו תמונה יפה, אלא הוא חלק ממנו, הוא מכיר אותו מקרוב, מבחין בפרטים וגם – מדמיין אותו בעודו שם. לכן גם הציור הטוב הוא ציור שאפשר "לגור בו", וגם לחלום אותו, להבדיל מציור של "באתי, ציירתי, הלכתי".
ההיכרות עם הטבע היא גם מקרוב מאוד, אבל גם מתרחבת מאוד. כמו שמבוטא בקטעים האחרונים, כל דבר קשור לדברים אחרים, וכך התפיסה אינה של תיאור אובייקט כלשהו בנוף, אלא של הבחנה בזיקות שלו עם סביבתו, שהן בעיקרון אינסופיות. ציור אינו יכול להיות אינסופי, אבל הוא יכול לשמר תחושה כזאת. זה הדבר הכי קשה למימוש.
אני מאמין שהדברים האלה נחוצים לציירים בימינו אבל לכל מי שעוסק באמנות ובעצם לכל אדם. חלקים משמעותיים של האמנות העכשווית יכולים להתקיים רק תוך התעלמות מחוכמה עתיקה זו.
—
א. מתוך 'חשיבותם של אורנים עתיקים', מאת צ'ינג האו (870–930)
[הקטע מתאר מפגש עם זקן מסתורי במערה. הזקן מלמד את הצייר את סודות הציור.] אמרתי: "ציור דומה לפריחה [=הופעה חיצונית]. אתה משיג ממשות ציוריות כשאתה מקדיש את עצמך לתיאור המראה הגלוי". הזקן השיב: "לא ולא. ציור דומה לאומדן. אתה בוחן את הדברים ותופס את ממשותם. עליך לתפוס את ההופעה החיצונית מההופעה החיצונית ואת הממשות הפנימית מהממשות הפנימית של הדבר. אל תקרא להופעה החיצונית ממשות פנימית… ציור המתאר את הדומוּת החיצונית מממש את הצורה של הדבר אך מוותר על רוחו. ממשות פירושה – הן הרוח והן החומר מקבלים עוצמה בציור. יתר על כן, אם הרוח מתוארת רק על ידי הצורה החיצונית של הדבר ולא דרך התמונה בשלמותה, הציור ימות.
טבעו האמיתי של עץ אורן הוא כך: הוא עשוי לצמוח כפוף, אבל לעולם לא ייראה מעוות או עקום… גם בהיותו שתיל זעיר הוא ניצב זקוף ומתכוון לצמוח לגובה, ובכך הוא כבר מציג את עמדתו, שיש בה עצמאות ואצילות. גם כשענפיו נמוכים או שהם צומחים למטה או לצדדים, הם אף פעם לא נופלים אל האדמה.
זהו טבעו האמיתי של עץ הברוש: הוא צומח ברוב תנועה ויש בו פניוֹת רבות. הוא שופע אבל לא ראוותני. בגזעו יש סיקוסים והוא מחולק ליחידות ברורות. הדגמים המפותלים שעליו עוקבים אחרי תנועת השמש. עליו מחוספסים כמו חוטים בעלי קשרים וענפיו זוויתיים כמו אריג קַנַּבּוֹס המונח על הגוף.
ליאנג קאי, 1200 בערך, משורר הולך על גדה בוצית, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. [לחצו להגדלה על כל התמונות]
ב. האן צ'ו (סביבות 1100)
צורות העצים רבּות הן. חלקם מתמתחים לגובה וענפיהם מתפשטים; חלקם מתפתלים, עולים ויורדים; חלקם מכופף את גזעם כבקידה; חלקם דומים לשיכור רוקד בפראות; חלקם דומים לאנשים פרועי שיער ואוחזים בחרבות – כל אלו יכולים להיות בגדר 'עץ אורן'. יתר על כך, לחלקם יש כוח של דרקונים זועמים או של דרקונים צעירים ומפוחדים, ולחלקם צורת דרקונים ממריאים או נמרים כורעים; חלקם נראים פראיים ומוזרים, או קלילים וחינניים; כמה נראים גאים ונשואי פנים, או צנועים ומתונים; כמה מהם מתפרשׂים וגוהרים מעבר לגדת הנהר כמו על מנת לשתות מאמצע הזרם; אחרים נשענים ממצוקים של רכסי הרים גבוהים כשגזעיהם נוטים כלפי מעלה. אלו הן התנהגויות האורנים, שהיבטיהם רבים מספור והשינויים שעוברים עליהם לא ישוערו… אורנים הם האצילים שבעצים; הם זקני היער. זקופים בעמידתם, גבוהים ונעלים, הם מתנשאים אל הרקיע וכוחם מתרחב אל שביל החלב.
הקיסר חוויזונג, סביבות 1100, שני פְּרושים על במבוק, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק
יש ציורי נוף שדרכם אפשר לעבור, ציורים שמזמינים היקסמות מהנוף, כאלה שאפשר לשוטט בהם, וכאלה שאפשר לגור בהם. כל ציור שמשיג אחד מאלה יכול להיחשב מצוין, אבל אלו שמתאימים למעבר או לתצפית בנוף אינם מוצלחים כמו אלה המתאימים לשוטטות או למגורים.
הר כביר חולש כמו ראש-שבט על הגבעות שמכונסות מתחתיו. הן מדורגות בארגון של פסגות ומצוקים, יערות ועמקים, כמו מושלים בדרגות שונות ובמרחקים שונים. התמונה הכללית היא של שליט גדול, רב-תהילה, על כס מלכותו, כשמאה נסיכים נחפזים לעשות רצונו, וזאת בלא שום רמז ליהירות מצדו או להתבטלות מצדם.
צורת ההר משתנה עם כל צעד. לחזיתו יש חזות אחת, לצדו חזות אחרת, וחזות שלישית לאחוריו. על זה נאמר "השתנוּת ההר עם כל צעד". לכל זווית ראיה יש ייחוד. על זה נאמר "צורת ההר הנראית מכל עבר". ההר נראה אחרת באביב ובקיץ, בסתיו ובחורף. על זה נאמר "נוף ארבע העונות אינו קבוע". לכן הר אחר יכול לקפל בתוכו את צורתם של אלפי הרים. האם לא תרצה לחקור את זה?
כל סצנה בציור, לא משנה מה גודלה או מורכבותה, חייבת להיות אחת במהותה, עשויה בתשומת לב אחת. אם המהות מוחמצת הרוח תאבּד את לכידותה. היצירה חייבת להיעשות מתוך הרוח בכל אחד מחלקיה, אחרת המהות לא תהיה ברורה… הבעיה בציורים רבים היא שאין בהם רוח שווה בכל חלק.
כשאבי [גואו שי] היה בשיא התעניינותו בציור כלשהו הוא שכח מכל דבר אחר. כשהריכוז שלו הופרע אפילו בדבר חיצוני אחד הוא היה מניח את הציור ומתעלם ממנו… בכל פעם שהוא נטל את מכחולו לעבוד הוא היה יושב אצל חלון שאור בהיר נכנס בעדו, ליד שולחן נקי. לימינו ולשמאלו היתה קטורת בוערת. הוא הניח מכחול דק ודיו, נטל ידיו וניקה את לוחית הדיו כאילו קיבל פני אורח נכבד. רוחו היתה נינוחה ועניינו יציב, ורק אז היה ממשיך בעבודה… הוא היה דרוּך כמו עמד על המשמר מפני אויב ערמומי עד שסיים את מלאכתו.
שיר הוא ציור חסר צורה, וציור הוא שיר בעל צורה. לכן בימים של בטלה הייתי מדפדף בספרי שירה מזמנים שונים ובסגנונות שונים.
הרים שיש בהם שפע פסגות מוזרות ומצוקים תלולים נדמים כאילו חודרים מעל ומעבר לכוכבים. מפלים שגובהם אלף רגל צוללים למטה מבּין עננים.
למים יש חשיבות כמו ליצור חי. צורתם עשויה להיות עמוקה ושלֵווה, או גמישה וחלקלקה. הם עשויים להתפשט אל האופק או לעשות עיקוף ולחזור. הם יכולים להיות עבי בשר ושמנוניים, יכולים להתיז וליצור מסך, או להיירות כחץ. יש להם מקורות רבים והם עשויים לזרום הרחק. הם עשויים לפלח את הרקיע וליפול, ועשויים לרעום אל האדמה. הם יכולים לשאת דגים, ויכולים לגעת בעלי שלכת המלחששים בשמחה. הם יכולים לחבוק ערפל ועננים נאים. הם עשויים לנצנץ בעמקים ובנקיקים, להיות בהירים ושופעים. כאלה הן התצורות החיוֹת של המים.
המים הם דמו של ההר, העלווה היא שׂערו, הערפל והעננים הם רוחו ואופיו. כך, הר קונה חיים על ידי המים, את יופיו החיצוני על ידי הצמחייה, ואת קסמו האישי בעזרת ערפל וענן; עבור המים ההר הוא פָּנים, הבקתות והמרפסות הם עבורם עיניים וגבות, והדגים הם נשמתם. כך, המים מקבלים את קסמם האישי בעזרת ההרים, את חיוּתם בעזרת בקתות ומרפסות, את החופש שלהם בעזרת הדגים. כזו היא הזיקה שבין הר ומים.
גואו שי, 1072, אביב מוקדם, מוזיאון הארמון, טייפה
ד. קטע קצר מתוך שיר ארוך על ציור המיוחס למשורר-צייר וַּאנג וֵּיי (701–761)
היכן שיש דרכים יש מַטָּעִים ויש עצים
היכן שיש גדות נהר – יש מעבורות עתיקות
היכן שֶמַים מופרעים, ישנם עצים בערפל
היכן שֶמַים מתפשטים, מפרשׂ נודד יופיע
כשהחורשות צפופות יהיו גם מקומות לגור
מיוחס לדו צ'ינג, סביבות 1050, הרים בקיץ, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק
יש לי תיאוריה פשוטה מאוד על השירה. היא קצרה מכדי לפרסם אותה במאמר או בספר. אני מגדיר לעצמי את השירה בשתי מילים, לכן קל לי לזכור את ההגדרה: שירה היא קול הנשמה. זה הכול. כל המאפיינים הצורניים והמוזיקליים של שירה נובעים ממקורה זה. בקריאת שירה אפשר לחוש בעוצמות שונות של אותו קול. יש הרבה ספרי שירה שבהם אפשר לשמוע קולות אחרים. למשל, קול האגו המתנפח או המתמעט, קול "רוח הזמן" החברתית או הפוליטית, קול הסופּר-אגו המטיף, ועוד. לכל אלה יש מקום, אבל השירה שאני מחפש משמיעה את קול הנשמה, ואם יש ספר שבו קול זה נשמע באופן חרישי, נדיר ונוגע עד עמקי הלב, הרי הוא הספר הזה.
מוזרות דרכי הספרות. הספר הזה הוא תרגום-של-תרגום, לכאורה מצב לא נוח שאינו מבטיח הרבה. הוא נכתב במקור בבנגלית (לשון המדוברת כיום בפי כ-215 מיליון נפש), תורגם על ידי המשורר לאנגלית, ותורגם מאנגלית בידי דוד פרישמן. התרגום לאנגלית התפרסם לפני 110 שנה והתרגום לעברית לפני 100 שנה. ובכן, ספר בן מאה, תרגום מכלי שני, ובכל זאת הוא, לדעתי, ספר השירה היפה ביותר והאקטואלי ביותר עבורנו היום.
העברית של פרישמן מקנה לנוסח האנגלי כובד וצפיפות עתיקה שאולי מקרבים אותם אל המקור הבנגלי שאיני יודע עליו דבר. כותב ויליאם באטלר ייטס בהקדמתו לספר: "לקחתי עמי את התרגומים האלה זמן רב, קראתי אותם ברכבות, באוטובוסים ובמסעדות, ולעיתים קרובות הייתי צריך לסגור אותם פן זרים יראו עד כמה הם ריגשו אותי". ייטס אמר את זה ואני לוקח את דבריו ומעתיק אותם ואומר אותם גם אני.
אפשר להגדיר את הספר כשירי ערגה ושיחה עם האינסוף. אחרי ספר הלווייתנים החשוב והמדכא (ברשימה הקודמת) הייתי זקוק לספר כזה, שביסודו תודה גדולה אל הקיום. "נָזְלוּ מַתְּנוֹתֶיךָ בְּאֶפֶס [=בלי] מִדָּה עַל־כַּפּוֹת יָדַי הַצָּרוֹת. דֹּרוֹת־עַל־דֹּרוֹת חוֹלְפִים וְאַתָּה עוֹד יוֹצְקָן עָלַי וְעוֹד מָקוֹם בִּי לָהֶן בְּאֵין קֵץ" (שיר א; אגב, הטקסט כולו קיים ב"פרויקט בן יהודה" אך כאמור זהו ספר ל"רכבות, אוטובוסים ומסעדות" ונדמה לי שהקוראים ירצו בו כרוך בצורת ספר). דרך השירה היא אופן הקיום היחידי לנוכח פני האינסוף: "יָדַעְתִּי כִּי שִׁירִי הָיָה לְךָ לְרָצוֹן. יָדַעְתִּי כִּי רַק בָּזֹאת אָבֹא לְפָנֶיךָ: בִּהְיוֹתִי לִמְשׁוֹרֵר".
השירה היא מעין התמתחות ומעוף, פרישת כנף אל המקום שאליו אי אפשר לקוות להגיע, ובכל זאת מנסים: "אֶפְרְשָׂה כְּנַף שִׁירִי עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אוּכַל, אֶגַּע בְּקָצֵהָ בַעֲקֵב רַגְלְךָ אֲשֶׁר לֹא קִוִּיתִי מֵעוֹלָם לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ" (שיר ב').
אניח לקוראים למצוא את דרכם ואת חייהם בתוך פסוקי הספר. אני כותב "פסוקים" שהלוא זהו מין "תהילים" לזמננו המגיע אלינו מהודו, דרך הוצאת "שטיבל" בוורשה, דרך "נהר" בבנימינה – אכן, מוזרות דרכי הספרות. ויש שמחה בפרסום ספר כזה, שמחה של אמונה שהיפה והאמיתי חוזר לחיים חדשים.
מורה הצ'אן הסיני לין ג'י (המאה התשיעית) אמר – אני מצטט מן הזיכרון – "רק בְּטַח באותו דבר הפועל בתוכך ממש עכשיו". על זה מדבר גם השיר הזה. "זִרְמַת-הַחַיִּים הַשּׁוֹטֶפֶת יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹךְ גִּידַי הִיא הַשּׁוֹטֶפֶת בְּתוֹךְ הַיְקוּם"; אתה משתתף באינסוף והאנרגיה שמסדירה את הכוכבים זורמת גם באצבעותיך. ולכן, "כָּל-גַּאֲוָתִי כִּי דֶפֶק הַחַיִּים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מְפַזֵּז גַּם בְּקֶרֶב דָּמִי בָּרֶגַע הַזֶּה": במה האיש הזה גאה? לא בהישגים, לא ברכוש, בטח שלא בכוח: הוא גאה על זה שהוא חלק מהיקום! הביטו בפניו.
המילים הספורות האלה הן ניסיון להבין בכי. בכי עז ומתפרץ עם סוף קריאת הספר הזה. מצד אחד, הספר כתוב כל כך טוב, עד שלא לקרוא אותו עוד סופו היה עבורי בלתי אפשרי, הגם שאינו קצר. מצד שני, הוא קשה לקריאה מפני שיש בו תיאור מפורט וארוך של מה שעשו בני האדם ללווייתנים לאורך מאות שנים. איכותו של הספר כביכול לא מאפשרת להסב את המבט. אילו זה היה ספר פחות טוב הייתי ככל הנראה סוגר אותו ומניח לו. אבל קראתי אותו עד תום.
לוויתנית (ראשתן גדול-ראש) וגור, ליד מאוריציוס. תצלום: Gabriel Barathieu
לא אנסה לסכם כאן את תיאורי ציד הלווייתנים. כולנו יודעים שהם ניצודו – בין השאר הודות ל"מובי דיק" של הרמן מלוויל, סופר וספר שהם גיבורים חשובים בספר, ומלווים אותו לכל אורכו. איני יודע כמה יודעים שציד הלווייתנים היה חלק מתעשיית האנרגיה. שומן הלווייתנים שימש במשך כמאתיים שנה כחומר בערה לפנסי רחוב בארצות הברית ובמקומות אחרים, עד שהוחלף בתאורת גז ואחר כך בחשמל. לא היה מדובר בציד לשם השקטת רעב.
אבל זה רק תחילת הסיפור. הור מתאר ביסודיות את התפשטות קטל הלווייתנים מארה"ב לאירופה – בעיקר לנורבגיה, אנגליה, רוסיה, הולנד, ואחר כך גם ליפן. מה שהיה עיסוק מסוכן בתחילה (כמתואר אצל מלוויל) הפך, עם התקדמות הטכנולוגיה, להרבה פחות מסוכן לאדם ולהרבה יותר קטלני ללוייתנים. ללווייתנים לא היה סיכוי מול ספינות מודרניות, אמצעי איתור ממוחשבים, צלצָלים הנורים ממכונה וכוללים חומרי נפץ, ועוד. הספר מתאר, לאורך עשרות עמודים, את המיכון המשוכלל שהפך ספינות לבתי חרושת של עיבוד לווייתנים. התנורים הוזנו בשומן הקורבנות. בתחילה היו משליכים את רוב הלווייתן המת לאוקיינוס, אבל בהמשך חלה התייעלות ודבר לא נזרק (איני יודע מה מחריד יותר). במאה העשרים, כולל בימינו אנו, אפשר למצוא גופי לווייתנים במוצרים כמו בשמים יוקרתיים, דיו למכונת כתיבה, בלמים של מכוניות, מרגרינה, סבון רחצה, שמן מכונות לכלי רכב רובוטיים על המאדים והירח (לרבות טלסקופ החלל האבּל), מיתרים במחבטי טניס, מזון לחיות מחמד, שפתון וסוליות נעליים.
האנושות המצטיירת בספר היא לווייתן ענקי הזולל לווייתנים (לא רק אותם, כמובן) בכל פה, בלא רסן – חלקה בהשתתפות פעילה ומתמדת (העושר שהביאו הלווייתנים המתים לקבוצה קטנה של בני אדם הוא רב), חלקה בצרכנות פסיבית, וחלקה באי-ידיעה. באי-הידיעה הזאת (ומי יודע, אולי גם במוצרים שהשתמשתי בהם ולא ידעתי מה הם מכילים) חלקתי גם אני, עד קריאת הספר הזה. ויש גם כמה שפעלו נגד זה. ודאי,זה לא כל האנושות. אבל ממדי התופעה ומשכהּ לא מאפשרות לייחס אותה למשהו שולי אצלנו.
לוויתן מצוי, תצלום: Aqqa Rosing-Asvid
כדאי להבהיר: מדובר במיליוני לווייתנים טבוחים; רק מהלווייתן הראשתן גדול-הראש, שכמותו מתואר ב"מובי דיק", ניצודו 750 אלף; במאה העשרים לבדה נקטלו 360,000 לווייתנים כחולים, עד שנותרו מהם רק 1,000. גם כיום, כשציד לווייתנים מוגבל מאוד, נקטלים אלפי לווייתנים. בהווה, יפן לבדה קוטלת 20 אלף לווייתנים קטנים יותר מדי שנה.
אבל אין זאת כל התמונה, והספר אינו עוסק רק בציד. הוא מתאר את חייהם מעוררי ההשתאות של הלווייתנים, יונקים שכידוע ירדו מן היבשה אל הים. העובדה שמדובר ביצורי יבשה בעברם מחייבת אותם לעלות אל פני המים על מנת לנשום, וברגעים אלה הם פגיעים מאוד. האדם ניצֵל זאת בעורמה רבה. לפי השערה אחת המובאת בספר, הסיבה שלווייתנים רבים במצוקה נטרפים אל החוף היא אינסטינקט של חיות שהיו יבשתיות בעברן, לפיו ביבשה הן לפחות לא יטבעו! לפי השערה זו, הלוויתן מפחד לטבוע יותר מאשר למות מיובש על החוף.
הספר מלא עובדות כאלה. למשל, לווייתן מצוי יכול להישמע על יד בן מינו מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי (!). או למשל העובדה שלווייתן צולם מתחת למים רק מאוחר יותר מהתצלום הראשון של כדור הארץ מהחלל. במילים אחרות, אנו יודעים כה מעט על יצורים אלה. מה שלא הפריע לנו לטבוח בהם.
הספר לוקח לו כבן לוויה את "מובי דיק" (1851). לצד המסע בעקבות הלווייתנים יש בספר מסע בעקבות הרמן מלוויל וספרו. המעקב אחרי הסופר והספר מתנהל באותה דבקות ויסודיות. הור הולך בעקבות הסופר למקומות בהם גר ולנמלים בהם עלה על ספינות; הוא מגיע עד לקברו בברונקס, משחזר את מפגשיו עם נתניאל הות'ורן, לו הוקדש "מובי דיק", ובסצנה נפלאה במיוחד מתאר איך מלוויל, ב"השקת ספר" שהיה בה רק אורח אחד, מוסר את העותק הראשון להותו'רן, וזה פותח את הספר ורואה את ההקדשה לו ולגאונותו. הספר, אגב, זכה להצלחה מסחרית מוגבלת והמהדורה הראשונה לא נמכרה. בין השאר, ספרו של הור מציע מחשבה חדשה לגמרי, מעוררת השראה, על איך לכתוב על ספרות. כתיבה על ספרות כמסע, כהרפתקה גדולה, כגילוי של עולם. ובעולם יש גם הרבה אימה.
הספר מסתיים בפרק נפלא ובו המחבר צולל במשך כמה ימים ופוגש לווייתנים מקרוב. אחרי התיאורים הקשים הוא יוצא לפגוש את היצורים שבעבר (וכאמור, במידה פחותה גם בהווה) היו נקטלים מיד. הפרק הזה הוא קצר מאוד, אבל כה מרגש, עד שקשה להכיל אותו לצד עשרות העמודים המתארים את הציד. כל זוועת ההשמדה כמו מתנקזת למפגש, למבט עין בעין שהמחבר מחליף עם לווייתן. החיבור הזה בין יחס של "זה" ללווייתנים, שכאמור מתואר בספר, ליחס קרוב של "אתה" הוא המזעזע עד דמעות. שהרי היחסים הללו הם לאותו יצור ממש.
"נלקחתי אל תוך אחֵרוּתם", הוא כותב לקראת סיום. "במשך כמה ימים לאחר מכן ביליתי את כל זמני בים, מעבר ליבשה. לא הייתי זקוק לכרטיס אשראי או למפתחות". יש כאן משאלה להפנות עורף למקום ממנו יצאה ההשמדה, לחבור בצלילה לקרובינו-הרחוקים האלה. ואכן, "היה נראה [שהלווייתן] אינו נחפז לעזוב. הוא השתהה שם. ואז פנה לקראתי". אבל איש אינו יכול להיות לווייתן, לכן הוא יוצא מן המים וכותב, פונה לקראתו.
נתקלתי היום בספר הזה, שעניינו חנויות ספרים מרשימות בעולם, בחנות של מוזיאון תל אביב. לא רכשתי אותו מפאת מחירו (ארבע ב-1,000), אבל עיינתי בו ביסודיות בחנות. אין הרבה מקרים בהם שם עצם מסוים ("חנות ספרים", במקרה זה) משנה לגמרי את משמעותו, מתרחב, נפתח לאזורי חלום, אחרי קריאה בספר. כאילו היה מתברר שהמילה "פטיש" כוללת גם כלי בעל כנפיים.
והרי זה הדבר הכי חשוב בספרים, ולכן גם בחנויות המוכרות אותם: היכולת של התרחבות המחשבה, הדמיון, הרגש, ההשקפה, הידיעה, ההומור, וכדומה. במילים אחרות, הספר הזה עושה ביחס למושג "חנות ספרים" מה שספרים טובים עושים ביחס לעולם, והוא מראה שיש חנויות ספרים שנראות בעצמןכמו קריאת ספרות. כמו שיש טיולי טעימות יין, אפשר לחשוב על טיולים הממוקדים אך ורק בחנויות ספרים. איזה טריפ זה יכול להיות! שנה שלמה שבּה כל יום נמצאים רק בחנויות ספרים מן הסוג הזה, עוברים מחנות לחנות, סביב העולם. וכדי לאפשר את המשך המסע בלי כובד מטען, מותר יהיה לקנות רק ספר אחד בכל חנות. לא יותר! (אני מתלוצץ, כמובן).
לא כל החנויות בספר מרהיבות ומסעירות באותה מידה, אבל כל החנויות המתוארות בספר "כתוּבות" (מעוצבות ומאורגנות) כל אחת באופן ייחודי ואני מניח שגם בבחירת הספרים. יש ספרים שאי אפשר להכניס לחנות שנראית ככה:
Livraria Lello
ליוורריה לֶלוֹ. זאת אחת החנויות המרשימות בספר. היא נמצאת בפורטו, פורטוגל. היא נוסדה ב-1906. בשביל חנות כזאת הייתי לומד פורטוגלית. היא כמעט מפוארת מדי, מעין כנסיית אר-נובו: איך אפשר להיכנס ופשוט לבחור ולקנות שם ספר? אני מניח שזה מצריך אימון מסוים. ואיך אפשר להשוות את החנות הזאת לחנות-רשת רגילה בישראל, או לאתר אינטרנט שמוכר ספרים? כמה טעם אנו מאבדים בהזמנה המהירה של ספר באינטרנט, כמו בהזמנה של מזון עם שליח על טוסטוס. רק לדמיין את זה: להתלבש במיוחד ליציאה לחנות הספרים; להגיע; להסתובב כמה שעות, לקרוא קצת, להירדם, להתעורר, לחפש את הספר המבוקש, למצוא כמה ספרים אחרים על הדרך… בחנות כזאת הספר הוא משהו כמו עץ נדיר שאתה נוסע הרחק כדי לטפס עליו.
אפשר להבין הרבה על מצב הספרות בישראל לא רק מעיון בספרים עצמם, אלא מעיון בחנויות שמכילות אותן. אפשר לומר שפני החנות כפני הספר ה"טיפוסי" שהיא מוכרת. חנות ספרים היא כמו הכריכה של כל כריכות הספרים שבתוכה. לקנות ספר טוב בחנות ספרים גרועה זה כמו לאכול ארוחת גורמה במרתף של מתנ"ס. אין פלא שאיש לא עושה זאת. ביחס לארוחה, כוונתי.
===
ואני מנצל את הרשימה על חנויות הספרים כדי להזמין לשלושה אירועים עתידיים:
ב-22.5 בשעה 20:00ב"תמול שלשום" בירושלים, אשוחח על משה אבן-עזרא, בהקשר של "אחות שמש" ובכלל.
ב-10.6 ב-12:00 ב"קרון הספרים" בקרית טבעון, אשוחח עם חוקרת החרקים ד"ר נטע דורצ'ין על "עולם קטן".
ב-30.6 בשעה 19:00 בחנות "תרשישה" בירושלים, שיחה על "עולם קטן".
מתחת לשולחן 