על "הגלים" – קריאה מאוחרת (מאוד)

111

את הספר הזה קניתי לפני 30 שנה. התרגום פורסם שמונה שנים לפני כן. אז, בגיל 20, לא הייתי מסוגל עוד לקרוא אותו. הוא עבר מדירה לדירה, הדפים הצהיבו, ומדי פעם הייתי מביט בו, אבל תמיד נכנסו דברים אחרים.

בימים האחרונים קראתי אותו בהתפעלות אין-קץ ובתחושת אושר. אני חושב, מסיבות שלא אפרט, שהעיכוב היה נכון, ושזמני להגיע אליו הוא בדיוק עכשיו. וכבר ברור שהקיץ הזה יהיה צבוע בסימן קריאה וקריאה-חוזרת בספרים של וירג'יניה וולף.

כמה מילים לגמרי לא-מלומדות על הספר ועל התרגום. ראשית, התרגום של מאיר ויזלטיר הוא נוסח עברי מפואר. הוא מראה לאן יכולה העברית החדשה להגיע. הטקסט והמוזיקה של וירג'יניה וולף הוא כמו האוויר שמנפח את בלון העברית ומביא אותו למתח ולגובה שנדיר, אולי לא אפשרי, למצוא בפרוזה מקורית. כנוסח עברי הטקסט הזה עולה על כל ספר מקור שאני מכיר שיצא בישראל בשנות ה-80' של המאה הקודמת. הנה כמה דוגמאות אקראיות – אין עמוד שאין בו זהב בין הכריכות האלה:

"אנו נדהר יחדיו על פני גִבעות המדבר מקום שם טובלת הסנונית כנפיה בברֵכות אפלות והעמודים ניצבים על מכונם. אל תוך הגל המסתער על החוף, אל תוך הגל המטיל את קצפו לקצות העולם הנידחים, אני משליכה את הסיגליות שלי…" (עמ' 107).

או

"אי אלו עלי כותרת נשרו בגן. הם היו מוטלים בצורת קונכיות על הארץ. העלה המת כבר לא עמד על קצהו, אלא נוּשב הלאה, לרגע דוהר, לרגע מתעכב, ניגף באיזה גבעול. על פני הפרחים כולם חלף אותו גל של אור בְּהֶנֶף והֶבְלֵחַ פתאומי כאילו חתך סנפיר את זגוגיתו הירוקה של האגם" (עמ' 119).

או

"הכול התנודד לרגע ונכפּף באי-ודאות ובדו-משמעות, כאילו פרפר-עש גדול הפליג בחלל החדר והטיל צל על המוצקוּת האדירה של כיסאות ושולחנות בכנפיו המרחפות" (עמ' 120).

או

"אושר יש בזה […] והרוגע שבדברים הפשוטים. שולחן, כיסא, ספר שסכין-נייר נעוצה בין דפיו. ועלה הכותרת הנושר מן הוורד, והאור המהבהב בשִבתנו שותקים" (עמ' 95).

הספר הוא מין מקהלה של חברים, גברים ונשים, שנוכחים בו לא כל כך בגופיהם (אם כי הם נפגשים ונפרדים, הם חיים) אלא בדיבורים. כל אחד מהם נושא דברים, שורות של מונולוג שירי. הם מדברים קצת כמו דמויות של שייקספיר, שכולן בעלות סגנון. אבל זאת לא דרמה אלא פרוזה, ולכן הדיבור יכול להיות הרבה יותר ארוך מאשר במחזה והרבה פחות כבול לצרכים דרמטיים של עלילה מתפתחת. אפשר להבין את הספר הזה אם חושבים על מחזה של שייקספיר שבו היו הדמויות מקבלות היתר לדבר באותה גבישיות – אבל ביתר הרחבה, ובלי קשר לתנועה עלילתית מתקדמת אל סוף. איזו עלילה אפשר להלביש על חיי הים, על תנועת הגלים?

אפשר לתאר את הספר כמעט כמקהלת מלאכים אנושיים, מפני שכולם שם – אנשי הרוח ואנשי המעשה, הילדים והמבוגרים, מדברים וחושבים כאילו אין פיסת מציאות הראויה לפרוזה שגרתית בעולם הזה. והספר הזה הוא, בין השאר, התנגדות שקטה לפרוזה הרגילה, מסיחת הדעת, שקוראים ושוכחים מיד, שמגלה את הידוע-מזמן, מה שהתגלגל בימינו לסדרות נטפליקס וכדומה. "איזושהי רוח מסוגפת ומיוסרת עוברת בתווך ושבה ויוצאת. עלילה הם רוצים, מה?".

הגעתי לספר דרך עניינה של וולף בעשים. הספר הזה אמור היה להיקרא "העשים". אבל השם "הגלים" טוב הרבה יותר, מדויק להפליא. אם כל תודעה היא גל, הרי שהספר הוא התאבכות של גלים – זה בתוך זה, זה על גב זה, זה בריחוק מזה, זה המחפש את זה. נפרדים? מחוברים? עשויים כולם מֵי-מילים, נוכחים זה בתוך זה גם בהיפרדם. אם כל דמות כאן היא גל – גל בעל צורה, שנולד, עולה, מתנפץ, נמוג – הרי שהתודעה של וירג'יניה וולף היא האוקיינוס המכיל את הגלים כולם. אפשר ממש לחוש אותם דוברים בתוכה. ואם תודעותינו הן קולות בתוך התודעה האחת הגדולה, הרי שהספר הזה מחקה משהו עמוק מאוד בהוויה.

IMG_0250

לגמרי במקרה קיבלתי היום בדואר (תודה למשה ארלנדור) קונכייה מן הסוג קסנופורידה (משמעות השם: נושאת זָרִים). זו קונכייה מפליאה שנוהגת לאסוף קונכיות ריקות (וגם אבנים ושברי אלמוגים וכדומה) ולהצמידן ב"ריתוך" אל עצמה. בכך היא מגביהה עצמה מקרקעית הים ואולי גם מבצרת את עצמה. ומי יודע, אולי היא פשוט אוהבת לאסוף דברים יפים, כמו כמה מאתנו. הקונכייה הזאת, שבאה מן הגלים, הולמת כל כך את הספר הזה של וולף, מפני שתודעתה של הסופרת כאן היא אפרכסת-קונכייה המאפשרת לאפרכסות-קונכיות אחרות להינשא על גבה ולהישמע. זה ספר-תודעה הכולל תודעות-זולת, והן רוחשות בו כגלים מתאבכים בתוך ים, לא בנפרד.

הספר, כמובן, אזל מזמן בתרגום זה. חפשו אותו בחנויות המשומשים. ואולי ישקול המו"ל הדפסה חדשה של יצירת מופת – במקור ובתרגום.

 

[מכתב הפרידה של וירג'יניה וולף עם מוזיקה של מקס ריכטר]

 

חמישה מתוך פנקס הסינכרוניסיטי

Angelo_Bronzino_-_portrait_of_Ugolino_Martelli_-_WGA3264
[1] אני הולך במוזיאון בברלין. מול ציור של ברונזינו אני נזכר בל"ד ששלחה לי פעם את הציור הזה באימייל וחושב לעצמי שאחרי שאגמור את הסיבוב אגש לחנות המוזיאון כדי לקנות גלויה של הציור ולשלוח לה לתל אביב. אני רק לא זוכר את מספר הבית שלה. 12? 18?.. לרגע אני מגלגל בראשי את המספרים ומנסה להיזכר, עובר לאולם הסמוך במוזיאון, ושם רואה את ל"ד.
[2] בבוקר אני יושב לכתוב פרק על עשים בספר החרקים המתהווה. ציטטתי בו מתוך ספרה של ע"ג. אחרי שעתיים אני מקבל מע"ג בווטסאפ תצלום של עש.
[3] באותו יום של [2], כמה שעות אחר כך: אני נכנס ל"תולעת ספרים". יושבת שם מישהי שנראית לי מוכּרת אבל איני מצליח להיזכר בשמה. מבטינו נפגשים לרגע אבל לא יותר. אחר כך בדרך הביתה אני מבין מי זאת היתה – ר"ה. כשאני מגיע הביתה אני כותב לה מייל מתנצל על שלא אמרתי שלום. אני מסביר לה שלא הייתי בטוח שזאת היא וכו'. להפתעתי היא אומרת לי שהיא לא היתה שם; זאת לא היתה היא. אבל היא מספרת לי שבאותו יום היא לימדה בבית הספר טקסט שכתבתי.
[4] תרגמתי קטע מהיומנים של הנרי דיוויד ת'ורו והעליתי לאתר. זה טקסט על אגם וולדן במסצ'וסטס, ארה"ב. שלחתי קישור לטקסט באתר למישהו. בטעות לחצתי על עוד שֵם בווטסאפ וכך יצא ששלחתי את הקישור לעוד מישהי, א"ג. ראיתי אותה לאחרונה לפני כחמש שנים. היא כתבה לי תודהמשָם. מתברר שהיא קיבלה את הקישור בעודה על שפת האגם.
[5] גן בוטני. אני מבחין על מדרגה בצב קטן הפוך על גבו. אני ניגש, הופך אותו, מעביר אותו לשטח מישורי לא רחוק, כדי שלא ייפול שוב. המדרגות גבוהות ממנו.
אני חוזר לגן אחרי שבוע, באותו יום ובערך באותה שעה. כשאני מתקרב למדרגות אני נזכר בצב מהשבוע שעבר. אחרי שני צעדים אני רואה שהצב שוב שם. על אותה מדרגה. הפוך.

הודעה על הווה

ספר חדש מתפרסם בימים אלה בהוצאת אבן חושן. ערכה וליוותה ליאת קפלן. תודה גם למי שהיו מעורבים בהכנת הספר: עוזי אגסי, עמית בן יהודה, תמי בורשטיין, מאיר אפלפלד. את כל השותפים שמניתי עד כה אני מכיר בערך רבע מאה (כל אחד). תודה גם למעצב דוד מוסקוביץ' ולדפָּס סלווה מדפוס עמנואל בראשון לציון.

כמה מילים על הספר כאן.

BursteinCover_print

רוקם התחרה

דונטלו / המדונה של העננים
דונטלו / המדונה של העננים, 1425-1435, המוזיאון לאמנות, בוסטון

ראיתי את התבליט הקטן הזה בבוסטון לפני שבע שנים. מלבן שַיִש קטן, בערך 33 על 33 ס"מ. קורן באור בהיר על רקע היצירות הצבעוניות. הבחנתי באורו עוד לפני שראיתי מה יש בו ומי האמן. זה דונטלו. בעבורי הוא אמן הרנסנס החשוב מכולם. די בהזכרת שמו כדי ליצור אצלי געגוע של ממש. לא לאדם, אלא לפסליו, שהייתי רוצה להיות לגור לידם (בפירנצה) ולראותם כל יום. המרובע הזה יכול אולי קצת להסביר למה.

זאת מרים והיא חובקת את ישוע בנה. מרים של העננים.

כל זה מסותת באבן, בשיש. החומר קשה, ארצי. התיאור – שמימי. כבר כאן יש משהו חשוב, בקסם של הפיכת כובד לקלות. ובחיים הרי הרוב כובד. גם צבעים הם חומר טחון. אפילו מילים הן כבדות. רק למוזיקה אין משקל.

האבן הופכת לעננים. הוא עובד עם המפסלת כמו רוקם תחרה. בתוך החומר שלפנינו יש ותהיה לנצח סתירה מופלאה. דונטלו ראה את העננים שבשיש, ואת השיש שבעננים. אני מדמיין אותו בסדנתו בפירנצה, ממשש את הגוש הבהיר ואז מרים ראש אל עננים סמיכים ולבנים ומחייך כשהרעיון צץ מכוח החיבור שמפתיע אותו ואותנו. בסיס המרובע הזה הוא מטפורה: שַיִש מעונן.

המרובע מלא המולה, אם כי הוא משרה דממה. יש במלבן קטן עשר דמויות, חלקן בתנועה. אבל אין צפיפות. המלאכים הם כאן רוחות קלות והתגודדותם אינה יוצרת צפיפות.

שעה ארוכה הסתכלתי אז, לפני שבע שנים וגם היום, מעל המסך, בידה הימנית של האם ובידו השמאלית של בנה. הם יוצרים ערוצים מקבילים שמוליכים ביניהם, באבן הקרה, חום, הלוך ושוב.

כתפו וזרועו בין שתי אצבעותיה. היא אוחזת בו כפי שאוחזים בדבר קטן.

הגם שהשמַים פתוחים ללא גבול, בתבליט הם סגורים הרמטית. ראשה של מרים נוגע במסגרת כמו בתקרה של תא. הידיעה שהיא לא יכולה להזדקף במרובע הזה, לא הורסת את תחושת הקלות והפתיחוּת. אבן, מסגרת, וכמו הוּדיני כבול הוא מצליח ליצור מזה שִחרור.

האתר המרגש ביותר בעבורי בלוח השַיִש הזה נמצא בקצה האגודל של כף ידה השמאלית. היא מכסה בקצה אגודלה את אוזנו של בנה. האוזן המכוסה היא הד לעצימת העיניים של מלאך שלידו שעונה לה בהרמוניה של דממות.

הוא מניח את שתי ידיו על החזה של אמו. איני יודע להגיד את המחווה הזאת. יש בה משהו שלא תובע. אין זו מחוות יונק. זו מחווה של הגנה ושל בקשת הגנה. המבט המופנה אלינו קשור למחווה הזאת. רק היום, אחרי שבע שנים, הבנתי שמבטו אומר שהוא חושש מאיתנו. ובצדק. "אנחנו", האנשים, ההמון, הם סוג בני האדם שמהם יבואו צולביו.

דונטלו העלה את הילד הזה ואת אמו לעננים, אבל המבט של הילד והמחווה של סגירת האוזן מצד האמא קשורים כל כולם אל הארץ ואל עולם האדם. המבט הזה ננעץ מלמעלה בעולם הסלע והאבן. לשם – אלינו – הוא נשלח, מתוך הגובה של עננים ומלאכים.

 

 

 

 

ארוחת הבוקר

ברודן בוהק
ברודן בוהק, כליל, 15.5.20

עש נוחת על שיח זעתר וכל תכניות הבוקר משתנות. הספרים והמחברת נסגרים. זה עש גדול, בארוקי, שחור, מנומר כתמים בהירים, ושתי טבעות זהב ענודות לו על גופו כעל קמיצה של מלך אפריקאי. הוא שולח חדק אל כוכבי הפרחים הכדוריים של האזוב (זעתר). הריח שהוא חש ושאני חש מול הזעתר נובע מאותן מולקולות. אבל זה רק למראית עין, או רק לרחרוח אף. אני רק יכול לדמיין את הדקויות והעוצמה של הריח הזה, הטוב מכל הריחות, כפי שמחושיו של העש קולטים. רק לדמיין את זה, איך הגוף הזעיר מוצף בריח הזה.

חרקים נוספים באים אל השיח הפורח. את רובם איני יכול אף לנסות לזהות על שום זעירותם המהירה. חיפושית כלשהי נפקחת ונסגרת ונדמית כנחושה בדעתה להציק לעש הגם שיש שפע פֶּרַח לכולם. כַּחְלִיל הָאֶשְׁחָר, פרפר, כלומר קרוב-רחוק של העש, נעמד לרגע לצדו על אותו ענף. הם במרחק נגיעה, ובלי ספק רואים זה את זה. שניהם בריח האחד – רק לנסות לראות איך זה נראה: עש בעיני פרפר, פרפר בעיני עש. שניהם הגיחו מהגולם לא מזמן. ימי שניהם קצרים. אך הם עכשיו על פרח. חיים מתקרבים אל חיים, קרובים אולי רק למבט האיש שמסתכל בהם.

IMG_2523

דבורת דבש מצטרפת, להפוך אזוב לדבש. סנוניות בשמים בהירים דואות כטיסנים. חיפושית קפנודיס (?) שאורכה כזרת מזמזת לידי כמו רובוטריק-רחפן. שונים כל כך כולם כאן מסביב, אבל חולקים במתנת הכנפיים, הבלתי-אפשרי שהתגשם בריבואות צורות חיים, ניצחונות זעירים על כוח הכבידה שאנו יכולים לטעום רק בחלומות. הם עפים בטבעיות כפי שאנו נושמים. האזוב קורא להם בשפת הריח והם באים. אנחנו. "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהלים נא, ט).

העש מתבהק בתכולים מתכתיים לפי זוויתו ביחס לשמש. הוא שוהה כבר חצי שעה על האזוב, אוכל בכל פה. בן מינו מצטרף אליו. נקבות הברודן לא יכולות לעוף, מכאן שאלו שני זכרים. אולי אחים, שהוטלו ביחד, ביצה ליד ביצה, שהתגלמו ביחד באביב, שנמסו ביחד בתאיהם הנבדלים, שיצאו ביחד ונפגשו שוב, בחייהם האחרים, עכשיו. יש בהם פאר, כתמים, טבעות, שחור, קובלט, כנפיים וגוף ארוך יחסית, במבנה המזכיר שפירית יותר מפרפר. הכתמים על כנפיהם כמו קדים לפרחי הזעתר הכוכביים, במחווה של מפגש שבּו בלי כל גינוני טקס מחברים פה אל פה, טוהר אל טוהר.

על השולחן בחוץ ארוחת בוקר. פרוסת לחם טרי. קצת שמן זית שנמסק ונסחט מהעץ הסמוך. כידוע, היכולת לחלוק ארוחה עם מישהו היא אחד מסימני הקִרבה המובהקים.  זעתר יבש בזוק על הלחם. ביחד עם העש והפרפר והדבורה אני אוכל אזוב, מביט בהם, צוחק.

IMG_2555

בעקבות בָּאי ג'וּ-יִי [ג]

[בסירה, קורא בשירים של יוּאן צֶ'ן]

 

יוֹשֵׁב עִם מְגִלָּה וּבָהּ שִׁירֶיךָ, קוֹרֵא מוּל מְנוֹרָה.

כְּשֶׁאֲנִי מַפְסִיק, הִיא מְהַבְהֶבֶת וְדוֹעֶכֶת. הַשַּׁחַר עוֹד רָחוֹק.

כְּאֵב עֵינַיִם. אֲנִי מְכַבֶּה. יוֹשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ. קוֹל גַּלִּים

נָעִים בָּרוּחַ שֶׁפּוֹגַעַת בְּפָנַי, מַכִּים אֶת הַסִּירָה.

 

 

water-album-the-yellow-river-breaches-its-course.jpg!Large.jpg
מא יואן, מתוך אלבום המים, סביבות שנת 1200

בעקבות בָּאי ג'וּ-יִי [ב]

[לֵיל חורף]

 

אֲהוּבַי מְפֻזָּרִים וּרְחוֹקִים. אֲנִי

עָנִי מִדַּי, חוֹלֶה מִדַּי מִלְּקַבֵּל אוֹרְחִים.

סָגוּר בִּפְנִים, אֵינִי רוֹאֶה אָדָם.

שׁוֹכֵב לְבַד בְּחֶדֶר-עֲבוֹדָה בִּכְפָר,

הַפְּתִיל כְּבָר קַר. הָעֲשָׁשִׁית כָּבְתָה.

הַוִּילוֹנוֹת פְּתוּחִים, מְרֻפָּטִים, קְרוּעִים.

אֲנִי מַקְשִׁיב לְקוֹל הַשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן:

שׁוּב הַהֶמְיָה הַזֹּאת מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן.

עָבְרוּ שָׁנִים. אֲנִי יָשֵׁן מְעַט,

נֵעוֹר בַּלַּיְלָה וְיוֹשֵׁב דָּרוּךְ,

שׁוֹכֵחַ מֵהַמַּחְשָׁבוֹת. אַחֶרֶת

אֵיךְ אוּכַל לִצְלֹחַ מִין דְּמָמָה כָּזֹאת?

הַגּוּף אוֹרֵחַ קֶבַע בָּעוֹלָם.

הַלֵּב מֻפְקָר בְּתוֹךְ רִבּוֹא הַשִּׁנּוּיִים.

זֶה כְּבָר נִמְשָׁךְ אַרְבַּע שָׁנִים.

אוֹ אֶלֶף שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת לֵילוֹת.

 

~

~

~

נכתב בסביבות שנת 800.

~

~

~

 

צייר סיני לא ידוע, שזיף בשלג, המטרופוליטן.jpg
צייר סיני לא ידוע, עץ שזיף בשלג, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

 

 

"בחרתי להיות יצור אנושי ולא ליל ירח"

זלדה, גני האַיִן, עריכה:  ראובן קסל, ד"ר רבקה גולדברג, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 2020, 175 עמ'

 

מה שמשוררת מפרסמת בספרי השירה שלה יכול להיות עיקר חייה עד שהמשוררת כמו נספגת לגמרי ביצירתה וקריאת שיריה היא השער העיקרי או היחיד אל חייה, אבל, כמו במקרה של זלדה, שמבחר מעיזבונה הולך ומתפרסם (זהו ספר שני אחרי "ציפור אחוזת קסם", ואני מבין שיש עוד ספר בהכנה), אפשר להבין עד כמה, אילו היתה לנו רק שירתה, היינו מקבלים תמונה חלקית – נהדרת ככל שתהיה – של חייה ושל אישיותה. העובדה שהעיזבון מתחיל להתפרסם שלושים שנה אחרי פטירתה (יום השנה חל אתמול ומכוחו אני כותב את השורות האלה) רק מדגישה עד כמה מתעשרת דמות המשוררת בספרים האלה, ודאי בעבור קוראים כמוני שלא פגשו בה בחייה. חִשבו על קפקא "רק" כסופר, בלא המכתבים, בלא היומנים, בלא מחברות האוקטבו. זה היה חצי ק'. טוב, אולי שני שליש.

הספר מתחיל במכתב שהיא כותבת לבנה שלא נולד (בעת הכתיבה היא עוד לא יודעת שגם לא ייוולד לעולם). הילד שוכן "בגני האַיִן הלבנים". אין זה גן עדן הירוק של העצים והנהרות, אלא משהו אינסופי, פתוח, שלפני קיום "יש" כלשהו. המפליא הוא שהיא מספרת לו (וגם לעצמה, "הלא אתה אני") כי היא התגעגעה אליו כבר בהיותה בת ארבע. "את שמךָ לא ידעתי". זה בין המפעים למפחיד. ילדה בת ארבע שנמצאת כבר בתקשורת עם אינסוף, ורואה בתוכו ילד שאמור להיות בנה. איך זה נקרא, מצב כזה?

והנה, בהמשך, הלובן של האַיִן שהוא עולם של נשמה שטרם נוצרה אבל היא כבר מובחנת (זה כמו להבחין בטיפה מובחנת בעומק הים) אנו מוצאים את הסבתא על ערש דווי, "פניה הלבנים והמלאים מופנים לקיר". היא כבר צבועה בצבעי הלבן של גני האַיִן ומופנית אליהם (אולי זה גם צבע הקיר).

הספר מלא רגעים כאלה. שעות התבהרות שפלא שהיא זוכרת בחיוּת ממרחק השנים. למשל, הפלגה בספינה עם אמה. "בספינה אנו חלק מכלל הזוהר". ואז ההבנה: "הבנתי אז שהיא [=אמי] עולם בפני עצמו, שאין לי שביל אל הרהורי לבה ואל האור שבעיניה". מהזוהר בספינה אל הזוהר בעיניה ואל ההבנה כי אין שביל.

לצד דימויי הזוהר והאור אפשר למצוא בספר, והדבר אינו מפתיע למכיר את אישיותה ושירתה של זלדה, מצבים ודימויים אחרים. "סבי, השגח בי. קבצן בוכה תקוע בלבי מצד אחד ונהר צוחק בלבי מצד אחר". האם הקבצן והנהר הם שניים או אחד? אולי: הקבצן הוא המעיין – והנהר (לא הקיבוץ אלא השפיעה) הוא התמרתו הפלאית. להפוך מחסור לשפע.

אפשר להבין בספר הזה איך נוצרת משוררת. זה קורה ממבטים פשוטים לכאורה שהיא אינה יכולה ואינה רוצה לשכוח. מי שתוכל גם לכתוב את הדברים האלה מבלי לקלקלם יכנוה משוררת. למשל: "בגן העיר ניגנו בכלי-זמר רבּים. פתאום ירד גשם חם, קֵיצי. ראיתי מאחורי אחד העצים את אבי. הוא לא ראה אותי". אין פשוט מזה. אבל זה רגע רב-עוצמה כמו מכת ענבל בפעמון ארד חדש. הגשם יורד לפתע ומגלה לה את הסתתרות אביה ואת הסתתרותה מפניו. והעץ נשטף בגשם.

אפשר ללקט מהרשימות, החלומות ("החלום רוצה להגיד לי מה אני סוף סוף") ומהמכתבים שבשני הספרים מן העיזבון כמות חומר שירי שאינה נופלת בכמותה ובאיכותה ממה שכלול בספר "שירי זלדה". מה פשר הדבר? שכמו בציוריה הצפופים, השירה לא היתה עבורה משבצת של פנאי לצד חיי ההישג וההתעסקות, אלא דרך חיים. השירה היא המשבצת הגדולה ביותר, המקיפה את החיים וגדולה אף מהם במקצת. ואת זה כדאי לראות וללמוד.

  • "ביקשתי עוד כמה שנים להיות שרויה בתפארת".
  • "בחרתי להיות יצור אנושי ולא ליל ירח".
  • "ידעתי שהחמצתי את הרגע הזך ביותר של חיי והרבה שערים ננעלו בפני לעולם".
  • "העלה שהוא רק עלה איננו פחות מסתורי מאשר לוּ פתח את פיו פתאום והתחיל מדבּר בלשון בני אדם. ולהתעורר בבוקר מן הערפל של השינה אל אור היום נראה בעיני כמו נסיעה לירח".
  • "השלום פירושו בשבילי שיהיה מקום לחלש, למהסס, לפחדן".

 

לרכישת הספר: כאן או כאן

 

koson fireflies 1934.jpg
אוהרה קוסון, גחליליות, 1934, חיתוך עץ

 

 

 

 

בעקבות בָּאי ג'וּ-יִי [א]

[אחרי המרד, במנזר ליוּ-קוּ]

 

חֹרֶף. הַלְּחִימָה שׁוּב הִסְתַּיְּמָה.

יָגוֹן שֶׁל צִ'י פִּרְאִי וְרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת בַּנְּהָרוֹת וּבְהָרִים.

כָּאן לֹא נוֹתָר דָּבָר – רַק הַמִּנְזָר הַזֶּה לְמַרְגְּלוֹת הָהָר.

לִפְנֵי הַשְּׁעָרִים, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, עָנָן לָבָן – קָרוּעַ לִגְזָרִים.

 

~

~

בָּאי ג'וּ-יִי (772-846). ע"פ דן דאור, היה המשורר האהוב ביותר בזמנו והמשורר הסיני הנערץ ביותר ביפן. אפשר להבין למה. מתחת מכחולו יצאה גם השורה הפשוטה (בתרגום דאור): "כי שירה טובה נחוצה לבני האדם" (בסיום השיר "קריאה בכתבי לי באי ודו פו"). יואב רפופורט ויובל אידו טל מציינים ש"הוא השתדל לכתוב בשפה הפשוטה והבהירה ביותר, ונאמר עליו שהיה מתקן את שיריו אם המשרתים לא הבינו אותם", ולכן נזהר משירה של "מילות טירוף בשפה מקושטת". בתרגום לאנגלית של דיוויד הינטון, שבעקבותיו הלכתי, נשמר התעתיק הישן של שמו: Po Chü-I.

הציור שלמטה [המופיע גם על עטיפת המבחר של הינטון] צויר בעקבות שורה משיר של באי  כ-700 שנה אחרי השיר, והייתי רוצה לחשוב על הנוסחים "בעקבות" שאני מביא כאן לאחרונה כדומים לכך, פחות או יותר.

~

~

chou Chen after po chu-i line.jpg
ז'ו צ'ן, "בעקבות שורת השיר של באי ג'ו-יי: 'מביט בשלווה בילדים תופסים פרחי עץ ערבה'", 1510 בערך, מוזיאון הארמון, טייפה

בעקבות לי פּוֹ [ג]

[מחפש את יוּנג, המורה המתבודד]

 

פִּסְגּוֹת הָאִזְמַרְגָּד מְלַטְּשׁוֹת אֶת הָרָקִיעַ.

מְשׁוֹטֵט, אֲנִי הוֹדֵף מִמֶּנִּי עֲנָנִים, שׁוֹכֵחַ

אֶת הַזְּמַן, תָּר אַחֲרֵי הַדֶּרֶךְ הַקְּדוּמָה.

נָח, נִשְׁעָן עַל עֵץ, מַקְשִׁיב לְמֵי הַנַּחַל.

שׁוֹר שָׁחֹר יָשֵׁן בֵּינוֹת פְּרָחִים חַמִּים;

בְּגֹבַהּ עֲצֵי אֹרֶן נָם עָגוּר לָבָן.

קוֹל קוֹרֵא מִבַּעַד דִּמְדּוּמִים בְּגוֹן נָהָר

אֲבָל אֲנִי יוֹרֵד לְבַד אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל הַקַּר.

 

~

Wang_T'ing-yün_.jpg
ואנג טינג-יון, סין, סוף המאה ה-12, במבוק יחיד ועץ עירום, אוסף פרטי, קיוטו

 

[בעקבות תרגום ד' הינטון]