המראה של החגב

תודה לארנולד בכרך על ההפניה לסיפור. נוסח המקור כאן.

המראה של החגב

מאת ריצ'רד בראוטיגן

אתמול חשבתי שראיתי את החגב הראשון שלי הקיץ. משהו זז באופן חגבי בדשא, אבל לא באמת ראיתי חגב. ראיתי משהו אחר, אולי את משב הרוח, או את רוח הרפאים של חגב שניסתה להיזכר בשנה שעברה, אז הוא עוד היה בחיים.

היום, בוודאות, קפץ החגב הראשון של הקיץ היישר מולי אל הכביש. לא היה שום דבר רדוף בנוכחותו. הוא פשוט היה שם פתאום.

אראה חגבים בארבעת החודשים הבאים, עד לאוקטובר. או אז הלילות הקרים והשלג ישנו אותו למה שחשבתי אתמול שהוא חגב, מחווה מוטרדת, דועכת בדשא.

מצחן דו-גוני, כליל, 2017. תצלום ד"ב

אדר א'

ציפור קטנה בתוך שיח מאחורי רקפות לבנות ורקפות ורודות, גזורה כצל לעיני, לגמרי שותקת. שמש של אדר אל"ף משקיף על פני עלים רבים. "אתה רחוק וזהרוריךָ על האדמה", כתב לפני כ-3,400 שנה משורר מצרי על השמש ("תהילת אח-נ-אתן לשמש", תרגום יהושע גרינץ, מוסד ביאליק 1975). נוצה זעירה באור על עלה לוטם שעיר. עלי אזוב כמתנות שנפתחות שוב ושוב. ימי סוף חורף העוטים מסֵכת אביב דקה, עשוית נייר.

דבורה נוחתת על הלוטם. עוד אין פרחים. אבל הם שם, בוודאות. אני יכול להצביע על המקומות שבו יופיעו בקרוב, כמגיד עתידות.

אני יושב על שביל, קרוב אל הצמחים הנמוכים. שמש נוגע בנו מימין, מעביר על כולנו את מכחולו. צל ראש מוטל על עלים יבשים, נמלה מטיילת בתוכו. "כל חיית הבר תרקדנה על רגליהן / כל מעופף ומנתר חי – / כי אתה זרחת עליהם" (שם).

דבורים רבות רוחשות ומפשפשות בפרחי הקידה השׂעירה. המון דבורים, המון פרחים. ענבר גוף הדבורים מול צהוב הפרחים; עוקצי הדבורים מול קוצי השיח; כנפי הדבורים מול עליו. השיח נראה כמעט כציור מופשט של נחיל דבורים. כל פרח בנוי כאילו עוצב עבור דבורה: מדף מאוזן ומעין כותל קטן: כיסאות דבורים. אילו לא היו להן כנפיים היו ודאי מתיישבות לרגע.

חומט חומק אל חגווי הסלע ואינו. צריף. מכל חלון רואים עצים. ריח קוֹרָנִית.

עורב, זרד ארוך ממנו במקורו, עף אל ברושים. לוטם שעיר ראשון פורח. פונה אל שמש עטוית ענן.

פס כהה נמרח לרוחב עננים, נעצר, הופך בבת אחת לצוּפית על הרדוף.

רוסיה פלשה לאוקראינה. ראשי רקפות טלולים, ערופים, על השביל.

"כך תהא נפשי"

משה מבקש לעבור את הירדן, אבל אלוהים קוטע אותו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב־לָךְ אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו). המדרש (דברים רבה; זמן עריכתו לא ברור, בין סוף המאה ה-6 לתחילת המאה ה-9) ניסה ככל הנראה לדמיין מה היתה הבקשה המוגזמת שגררה את התגובה הפסקנית הקשה "רב לך", שמובנו בערך "הגזמת", או "הרבית לדרוש". כך נכתב שם, בחלק קטן מרצף מדרשי ארוך:

אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַנִּיחַ אוֹתִי כְּחַיּוֹת הַשָֹּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלִין עֲשָׂבִים וְשׁוֹתִין מַיִם וְחַיִּין וְרוֹאִין אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן". אָמַר לוֹ (דברים ג, כו): "רַב לָךְ". אָמַר לְפָנָיו, "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאִם לָאו, הַנִּיחַ אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּעוֹף הַזֶּה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם, וּלְעֵת הָעֶרֶב חוֹזֵר לְקִנּוֹ, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן". אָמַר לוֹ, "רַב לָךְ".

משה מבין שאי-הכנסתו לארץ פירושה מותו. עצם השארתו לבד – אדם בן 120 – בשטח הפתוח – היא מוות בטוח. ולמרבה הפלא, במדרש, הוא מבקש להישאר, אך לא להישאר כאדם זקן בודד, אלא בתחילה כחיה (אוכלת עשב) ואחר כך כעוף.

משה עובר מלשון יחיד ("כחיית השדה") ללשון רבים ("שהן אוכלין" וכו'). הוא מבקש את הישארות נפשו כבהמה פראית, חופשית, שהיא חלק מעדר, מקהילה. הפנטזיה שלו היא לא רק של הישארות הנפש, אלא גם של פריקת עול ההנהגה. של חיים פשוטים. הוא רוצה להיות אחד עם החיות, לאכול, לשתות, לחיות ולראות את העולם. מדהים: הוא, שנשללה ממנו הזכות לראות את ארץ ישראל מקרוב ("עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי־לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה", שם, כז) ממיר את גזר הדין ברצון לראות את העולם פשוט, כמו חיה. לא ראיה דרמטית, על קו הקץ, מגבוה ומרחוק – אלא להיות כאותם יצורים האוכלים עשבים ושותים מים וחיים ורואים את העולם.

אלוהים מסרב ואומר שזו בקשה מוגזמת. מדוע? כי אלוהים מייצג את התפיסה המקובלת לפיה חיי בהמה פחותים מחיי אדם, על אחת כמה וכמה מחיי אדם כמשה? האם הוא אומר לו שהגזים לבקש מצב כה פחוּת בעיני האל?

אולי משום כך משה מתקן את בקשתו ומבקש להיות "כעוף הזה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת הערב חוזר לקינו". גם כאן יש להבין את הפנטזיה לא רק כבקשה על הנפש ועל הישארותה, אלא כבקשה לשחרור מהמצב המרחבי הנוכחי, זה של הר נבו: הוא מבקש להמיר את גובה ההר בגובה הציפור שאינו מוגבל למקום כה צר. הוא רוצה להשתחרר מהמסלול האנושי המוגבל והמתיש ובעל הכיווניות הברורה שאותו ליווה וסלל כמנהיג, ומבקש חופש מוחלט. הוא מבקש שחרור מהזמן הלאומי-דתי הגדול אל ליקוט ציפורי יומיומי. ואת הארץ המובטחת הוא מבקש להמיר בקן ציפור. קטן, ארעי.

איני מכיר במקורות העתיקים הרבה טקסטים שמגלים כבוד כה רב לקיומם של בעלי החיים. משה – של המדרש – מבין זאת.

יאקוב דמוס, קן ציפור 1, 1989, תחריט

שקט מושלם של ים הנפש

גיש עמית, שנות לימוד, הוצאת מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד (קו אדום) 2022

המילים "מורה" ו"מנהל" של בית ספר עשויות לעורר דימוי של ארגון, סדר, שליטה והיררכיה. אפילו דפדוף בספר הזה ידגים שלא בדברים כאלה מדובר: הספר בנוי פיסות-פיסות. דבר אחד ברור שאין בו ולא יכול להיות בו: סיפור מאורגן, מסודר ונשלט. זה ייאמר לשבחו, מפני שצורתו נובעת מתכניו. עולם בית הספר מיוצג בצורת הספר, כלומר במרווחים שבין הקטעים, והם לא מרווחים נינוחים אלא קווי חיתוך וקריעה.

יאן סטין, 1672, מהומה בכיתה עם מנהל מנמנם (פרט), אוסף פרטי

דוגמה לקריעה: מתוך "תפילת ההתמסרות" של רודולף שטיינר הנקראת בבית הספר האנתרופוסופי שמחבר הספר מנהל: "אני מצפה עם שקט נפשי פנימי מושלם, עם שקט מושלם של ים הנפש" (עמ' 108). טוב ויפה; אבל בעמוד קודם, במסגרת ביקור בבית ספר לילדי פליטים, מראה המנהל למחבר הספר את חצר בית הספר ובה מפוזר חול ים. "הוא אומר שילדים רבים בבית הספר לא היו מעולם בים, אז החלטתי להביא את הים אליהם" (עמ' 107; ההדגשות שלי). אם כן, "ים הנפש" מול "להביא את הים". המחווה של המנהל מעוררת אמפתיה רגעית, אבל מיד מתברר שהוא לא הביא את הים, אלא רק את החול. מיד לאחר מכן הוא מספר גם "רישַתי את כל בית הספר במצלמות". בבית הספר שהוא "מבנה בטון כעור וקודר להחריד, בלה ועשוי רשת של פרוזדורים אפלים וגרמי מדרגות המוליכים לפרוזדורים נוספים, שרצפתם אפורה ומלוכלכת" יש חול ים בלי ים, ובמקום להשקיע בטיפוח המרחב מצלמים אותו במצלמות אבטחה. קשה לצפות ל"שקט מושלם של ים הנפש" במרחב כזה. אולי רק לרעש של חול הנפש.  

המרחב של בית הספר לילדי הפליטים מתואר כמושבת עונשין, אבל גם בית הספר ה"פריבילגי" האנתרופוסופי ששמחבר הספר ניהל רחוק מאוד מהדימוי של מציאות חינוכית רכה ואוטופית. יש בה רוך, אבל גם המון אלימות, מכות, בלגן, בירוקרטיה, אובדנוּת, בעיטות, נשיכות, מַשְחִיתָנוּת (ונדליזם), מהומה, זעם, טינה – מה לא. "ידעתי שתבוסה סופית וחובקת כל היא בלתי נמנעת", אומר המחבר (עמ' 42); במקום אחר מדובר על יחסי מורים ומנהל (בביה"ס לילדי פליטים הנ"ל) במונחים של "פּוּטְשׁ", הפיכה או מרד; מקור המילה בגרמנית ומשמעה דחיפה או מהלומה.

תחושת התבוסה הזאת שורה על הספר וחורגת מתיאור של מציאות בית ספר. צדה השני של התבוסה היא גבורה, גבורה לא מיופייפת ולא כוחנית, אלא הגבורה של מי שמקדיש את חייו להוראה ולחינוך בתוך מערכת כה קשה ולא מתגמלת.

רגעי היופי וההצלחה הפזורים בספר – שבהם הילדים פשוט רגועים, משחקים, קוראים ולומדים – הם כמו מגדלורים מהבהבים של אור בים סוער, טורף ספינות. אין להתעלם מהם אבל יש לראותם בהקשר. "המערכת בולעת אותי, אני על סף התמוטטות" (עמ' 69) – את זה אומרת מורה בבית ספר תיכון אחר. המערכת בולעת את המורים, את המנהלים, את התלמידים, את הקורא.

ראש העיריה, שמגיע לביקור, מדגיש שוב ושוב בפני התלמידים את חשיבות השירות הצבאי ומתעניין, גם בפגישה עם מנהלי בתי הספר, היכן שירת כל אחד מהם בצבא. נראה שאין לו מה לדאוג, שכן המערכת היא מעין מכינה קדם-צבאית במובן של מכינה לחיים אלימים. חיילת "מלמדת אותם לזהות בני אדם חשודים" (עמ' 130) אך במקביל מורים בבית הספר מתנגדים שהילדים יקראו בספרי הארי פוטר כי יש בהם חשיפה ל"רוע".

בתוך כל זה מופיע המנהל בספר כאדם – בנישואין מתפרקים (עמ' 42), בחלום שבו "בית הספר מתפרק" (עמ' 104), באפיזודה נוגעת ללב עד מאוד, לקראת סוף הספר, שבּה מתברר שמאחורי כל אותם ילדים – קוראים, בועטים, רוקדים, צועקים, שמחים – יש ילדה אחת, בתו, שלא הגיעה מעולם לבית ספר. בתוך כל זה הוא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי.

זה ספר חשוב, מרתק, מעיק, לפעמים מבהיל. קשה לי לדמיין מורה בישראל שלא ירצה לקרוא אותו. הדבר שהכי מטריד בו, אולי, אינו מצוי בתוכו אלא ברציפות שיש בינו ובין ספרו הקודם של המחבר, "חורבות מן ההווה: בונקרים ופילבוקסים במאה העשרים" (הוצאת פרדס, 2018). עצם הנחתם של שני הספרים זה לצד זה על המדף יוצרת מתח: ספר על בתי ספר וספר על ארכיטקטורה של אלימות, דיכוי ופיקוח. איני טוען שיש רצף פשוט בין הספרים, אבל יש ביניהם קשר, הקרנה הדדית, כשני מסמכים משיקים על שני אגפים של עולמנו. ז'יז'ק, בספר הבונקרים (עמ' 22), מדבר על "קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין שאינו ניתן לתיקון".

הדיקטטור הקטן

תומס ברנהרד, כן, מגרמנית טלי קונס, ספריית רות 2022 [1978]

[הרשימה היא ספוילר, מראשיתה ועד סופה]

זה ספר קצר, ללא פסקאות, שמזמין קריאה בישיבה אחת או שתיים, שבהן המספר יעשה לך מה שהוא עשה לאחת הדמויות: ״ממש זינקתי עליו ממארב נפשי בלי שום התרעה״. ההתנפלות הזאת מאפיינת את מרבית ספריו של ברנהרד, אבל זה ודאי אחד העצובים שבהם. בספר כמו ״בטון״, מאותה תקופה בערך, שיש בינו ובין ״כן״ הרבה מן המשותף – הם כמעט ספרים תאומים – יש הרבה הומור. ״כן״ אינו מצחיק כלל ועיקר. הוא בנוי כמדרון – כמו המדרון שמתגלה במגרש שנקנה בספר – והעיכוב היחידי בגלישה במדרון הוא פיתולי הסיפור, הנמסר בעברית צלולה ובתחביר מוזיקלי להפליא.

אפשר לקרוא את הנובלה כמו פרודיה שחורה על משולש אהבה. יש זוג, השוויצרי והפרסיה, והמספר. הזוג אינו ממש ביחסים, ומצד שני המספר והפרסיה נראים כנשמות תאומות, הן מבחינת עניינם בעולם והן מבחינת מצבם הנפשי. סופר אחר היה מחלץ את הפרסיה מזרועות השוויצרי לטובת המספר-הגיבור האוסטרי, מסלק את השוויצרי, ויוצר סיפור אהבה. בסיפור אפשרי כזה היה מתווך המקרקעין משמש בפועל גם כשדכן, מה שהיה הולם כמובן את מקצועו.

דבר מזה לא קורה הגם שבתחילה נראה שזאת המגמה. המספר קובע מיד פגישה עם הפרסיה, מיד טיול זוגי ביער, ובן-זוגה לא מתנגד, לא שומעים אותו כלל. האישה נדמית כ״אדם ריפויי״ (11), והיא משתחררת משתיקתה בנוכחות המספר. הוא מדען שחוקר נוגדנים, ונדמה שהאישה הזאת תרפא אותו מהתנגדותו לעולם; העולם שהוא תופס כעולם חולה – ״הנסיבות הפוליטיות המזעזעות ששררו בארץ הזאת ובכל אירופה… מאמצים של עשרות שנים נמחו כלא היו בתוך שבועות מעטים… והאטימות והחמדנות והצביעות שבו ותפסו בבת אחת את השלטון כמו בימי האימה של משטר האימה, ובעלי הכוח שוב שקדו בלא רחם על חיסולה של הרוח… בן לילה שב הכול באחת להיות דיקטטורי״ (58). זהו העולם שסובב אותו – הדברים לא נכתבו השבוע אלא ב-1978 – ובתוכו המספר אינו יכול שלא להיות אלא חולה ומדוכא. האישה, כך נדמה לרגעים, תרפא אותו ותאפשר לו חיים מתוקנים בעולם חולה. אבל הספר הוא תיאור של היפוכו של הדבר.

השוויצרי והפרסיה קונים מגרש גרוע במחיר גבוה. עד לקראת סופו של הספר לא ברור מדוע. אנו משערים שאולי השוויצרי, שהוא אדריכל ומהנדס, מאמין ביכולתו ליצור בית מתוקן גם בשטח הזה, והיות והוא אדם אמיד אין לו בעיה לשלם סכום גבוה. אולי. ואולי הם מעוניינים בחלקה מבודדת, ולכן חסרונה הוא יתרון עבורם? אולי מדובר בסתם קפריזה של עשירים?

לא. מה שמתברר הוא שאנו מנותבים לשאול שאלה לא נכונה. היא לא נכונה מפני שאנו מניחים שהשוויצרי והפרסיה יגורו בבית ביחד. רגע האימה של הספר הוא כשמתברר שהשוויצרי אינו קונה ובונה בית עבור שניהם: הוא קונה ובונה מעין טירת קבר כדי לשכן בה את הפרסיה ולהיעלם. אין זה בית כי אם סניף של בית הקברות הסמוך, ואין הוא נועד עבור שניהם כי אם עבורה בלבד. זה שהבית לא נשלם מוסיף עוד נדבך של אימה.

מדוע הוא מעולל לה זאת? התשובה הפרדוקסלית: מפני שהיא מסרה את חייה עבורו. זה מחריד. ״היא חברה אל השוויצרי כדי לעלוב בקיומה שלה״, ועתה, הגורל שהשוויצרי משית עליה רק ממשיך את ההיגיון הזה שהיא בחרה בו אי-אז לפני עשרות שנים:  היא הקריבה את חייה עבור הקריירה שלו, והוא רק ממשיך את הדפוס הזה ומאפשר לה להקריב את חייה – עד הסוף. ״הכול שב באחת להיות דיקטטורי״, כפי שציטטתי – באמת ״הכול״, ולפנינו דיקטטור לא בתחום הפוליטי אלא ביחסו עם בת זוגו. כך נראית דיקטטורה בזעיר אנפין. לכן זה סיפור אימה, ולא משולש רומנטי.

אבל שוב, ברנהרד לא ייתן לנו את האושר שבניגוד בין הדיקטטור האכזר ובין דמות המספר, שאמורה היתה להציל את הפרסיה ולהינצל על ידה. הפרסיה מעוררת בו ״גועל״ ברגעי המשבר שלה, והוא, ״היא יודעת …[ש]מאדם כזה לא תבוא הגאולה״ (116).

הסיפור מכה בך מכה אחרונה רגע אחרי קריאת המשפט האחרון שלו, מפני שאתה מבין כי הקשר בין המספר – וכפי שמראה המתרגמת באחרית הדבר יש בינו ובין ברנהרד קרבה לא מבוטלת – הקשר בין המספר והפרסיה הוא גרוע יותר, לא טוב יותר, מהקשר בינה ובין השוויצרי, דווקא מפני שהיתה בו תקווה, סיכוי להתממש. עם השוויצרי לא היתה לה שום ציפיה מלבד להיות אסקופה נדרסת; עם המספר יש שיחה על שופנהאואר ועל שומאן וטיולים ביער. רק עם משפט הסיום אתה מבין כי המספר הוא זה שאולי נתן לה את רעיון ההתאבדות, רעיון שהגיבה לו בתחילה בצחוק ואחר כך לא בצחוק.

ואז מובן פתאום מדוע מסתיים הספר במשפט הזה דווקא, במילת החיוב המאיינת – כי המספר עצמו מבין את חלקו בגורלה המר של הפרסיה. לא רק שהוא לא גאל אותה מהקשר עם השוויצרי, אלא היה המשכו של הקשר עם השוויצרי. הוא דחף אותה עוד קצת אל גורלה, אל קצה המדרון. בדרכו הנואשת, גם הוא דיקטטור קטן. היות שהוא אומר זאת ומבין זאת הוא אינו יכול לדבר עוד, הוא משתתק בבת אחת, נחנק. ולאור כל האמור עליו בספר לפני כן, קשה להאמין שגורלו-שלו יהיה טוב יותר, בנפול עליו ההבנה הנופלת על קורא הספר אחרי המילה האחרונה הכתובה בו.

שתי שיחות, שני ספרים ופשפש מהיום

במהלך החודש אשוחח על שני ספרים. שתי השיחות בזום ושתיהן ללא תשלום:

השיחה הראשונה על "עולם קטן" (הוצאת בבל 2021), עם שירי לב-ארי במסגרת "עלמא". 9/3, 20:00. הקלטת השיחה כאן.

השיחה השניה על "אחות שמש" (הוצאת כתר 2013), עם יובל אביבי, במסגרת הספריה הלאומית. 30/3, 19:00. הקלטת השיחה כאן.

להתראות! ופשפש מהיום:

פנדור אדמוני על חלבלוב, תל אביב, מארס 2022. תצלום: ד"ב

מות פאן [ג'יימס הילמן, ציטוט]

ג'יימס הילמן, מתוך Pan and the Nightmare, Spring Publications 1972

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

קריאה נשמעה לאורך שלהי העת העתיקה: "פאן הגדול מת!". פּלוּטַרכוֹס דיווח על כך בחיבורו "על כישלונם של הָאוֹרַקְלִים". המימרה הזאת נעשתה לנבואית בעצמה, והשתמעה בדרכים שונות לאנשים שונים בתקופות שונות. דבר אחד נודע: מהטבע נשלל קולו היצירתי. הוא לא היה עוד כוח חי, עצמאי ומחולֵל. זה שבעבר היתה לו נשמה – איבד אותה; אבדה גם הזיקה הנפשית לטבע […]. הטבע כבר לא דיבר אלינו – או שמא אנו לא יכולנו עוד להאזין. נעלמה דמותו של פאן המתווך, כמו האֶתֶר שעוטף באופן בלתי נראה את כל הדברים הטבעיים ומקנה להם משמעות פרטית, בוהקת. אבנים הפכו ל"רק אבנים", עצים ל"רק עצים"; דברים, מקומות ובעלי חיים לא היו עוד אֵל זה או אחר, ותחת זאת הפכו ל"סמלים", או שאמרו שהם "שייכים" לאֵל זה או אחר. כשפאן חי – גם הטבע חי, והוא היה מלא אלים, כך שקריאת הינשוף היתה אָתֶנָה, והצדף על החוף הוא אַפְרוֹדִיטֶה. פיסות אלה של הטבע אינן רק אַטריבּוּטִים ואינם רק "שייכים" לאלים. הם האלים – במופעם הביולוגי. והיכן טוב יותר למצוא את האלים מבדברים, במקומות ובבעלי החיים שבהם הם שוכנים? האם יש דרך טובה יותר להיות שותפים להם מאשר דרך מופעיהם המוחשיים, הטבעיים? כל מה שנאכל, כל מה שהוּרח, כל מה שהלכו עליו וכל מה שנצפה – הכול היה נוכחויות מוחשיות בעלות משמעות ארכיטיפית.

משעה שפאן מת אפשר לשלוט בטבע בכוח הרצון של האל החדש, האדם, שעוצב בדמותם של פרומותאוס והרקולס: הוא יכול לזהם את הטבע וליצור מתוכו דברים בלי שדעתו תוטרד מכך.

[…] כשהאדם מאבד זיקה אישית לְטבע מואנש ולאינסטינקט המואנש, דמותו של פאן ודמות השטן מתמזגות. פאן מעולם לא מת, ציינו כמה שקראו בפלוטרכוס: הוא הודחק.

בעמוד הראשון של "הארץ" היום שתי דרכים מקבילות: אחת שיירת המתקפה הרוסית לכיוון קייב, והאחרת רכבת תקועה בהצפה הקשורה, ככל הנראה, למשבר האקלים.

1 בינואר 2022. פרחי החורף

נרקיסים מרופטים, עודם עומדים אך פרחיהם – נפלו פניהם, כבתים לפני פינוי-בינוי שעוד לא נהרסו אך כבר קרועי וילונות ואהילים.

ימים קרים של הפוגה בגשם. חינניות שבצבצו סגורות לפני שבוע עתה פתוחות ולבנות, כמו מדברות בלשון אביב בטרם עת. על אחת מהן כנפיים ארוכות. אני טועה לחשוב שזאת מלכת נמלים, ואת פלומתה אני מדמה בטעות לפטרייה קטלנית. אך לא. טעות גמורה. המומחית אומרת לי שזוהי דבורה, אנדרנה. היא חיה כנראה, אך קר לה עוד מכדי לעוף. עלי כותרת אחדים כפופים לכיוונה כמו בדאגה, צחורים עם נגיעת סגול.

מסלע אפור מביטה בי משפחת שפני סלע. אני מחליט לזוז והשפן הגדול – מעט פנים והמון גוף – מצקצק בקול הדומה למדי לזה של עטלפי פירות – וכולם מתארגנים מחדש על עצמם ונעלמים בבת אחת, כמו הפקידים בפתיחת הסרט ״ברזיל״. כמו מאליו עולה הפסוק ״סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים״. רק עכשיו אני רואה את המובן מאליו, והוא שלא הסלעים הם המחסה לשפנים, כי הרי הסלע כחומר מוצק הוא חשוף, אלא החללים הקטנים שבתוך הסלעים, שבתוכם הם יושבים לבטח, מישירים מבט אל היצור המשונה.

סוֹף הַשָּׁנָה

חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה גְּדוֹלָה

חוֹצָה אֶת צִלִּי

חלום מהלילה עולה. אני מדריך קבוצת ילדים במין קייטנה. אנו מתקינים מין חכה עם חוט צמר, וכביכול הולכים לאן שהחוט מושך, על פי תנודות קלות של הרוח בחוט. נכנסים לחדר מדרגות. אני מסביר על שעון החשמל. אחר כך יוצאים החוצה, יושבים על מדרכה. אני מבחין בכבלי חשמל רבים מעל הראש ומעיר על הקשר בין השעון והכבלים.

שנה חדשה. הנמלים כבר בחוץ. העצים נראים דומים למראיתם לפני שנה. זו אשליה, כמובן. הרוח המניעה אותם לצדדים מזכירה לנו שמשהו קורה שם, כל הזמן, גם בציר האנכי. הרוח דוברת את חיי העצים, כמו מתורגמן של אילם הקורא את מחשבותיו ומתרגם אותם ללשון נשמעת.

אני ממשיך ללכת על צלע ההר. מעולם לא ראיתי כאן אנשים. והנה קולות. אישה ושני גברים מחפשים את השביל לבור המים. אני יודע היכן השביל, לא היכן הבור. לפני פרדה האישה מביטה בי במבט מוזר ושואלת לשמי. אני עונה. ״היינו יחד בצבא, בירושלים״, היא אומרת. עברו שלושים שנה. שלושים שנה. הזיכרון מגשש למצוא אחיזה ונתקל בסלע חשוף. הם ממשיכים בדרכם אל הבור.

האדמה מוציאה פרחים, רובם לבנים ונמוכים. נרקיסים צהובי עין, חינניות, כרכומים, וגם דודא סגול אחד. אנו אומרים ״הר״ ושוכחים שהר הוא גם פקעות. הפרחים מבצבצים כמחשבות ראשונות של חורף, כִּכְתָב של סתיו. אין אלו מחשבות כבירות, לא ׳מבוא לפנומנולוגיה של הרוח׳ ולא ׳הקדמות לכל פילוסופיה עתידית׳, אבל עבור היצורים המעטים שיש כאן (ואני ביניהם) – הדבורה, זחל פרפר ירוק, צרעה – הם חשובים יותר.

הפרחים הקטנים האלה מציבים בפניך שתי אפשרויות: לראותם מגובה של כמעט שני מטרים, ולסכן אותם ברמיסה, או להתכופף, להשתטח, לקרב את האף אליהם ולשאוף אותם לתוכך. אולי כך היה ראוי להתקדם כאן ביום הזה, בזחילה מרחרחת. ואולי כך הומצאה כריעת התפילה הראשונה? מול פרח לבן נוצץ בחורף, בין גשם לגשם, מישהו מצא עצמו מניח מצח על האדמה?

 

 

 

 

 

עולם קטן: הודעה על ספר חדש

עיצוב הכריכה: מדלן כהן

אני שמח להודיע על צאתו של ספר חדש בשם "עולם קטן" בהוצאת "בבל" שעניינו חרקים בספרות ובעולם. הוא מעין המשך לספר "לטובת הציפורים" אם כי נראה לי שהוא שונה, לפחות מבחינה זו שאל החרקים יכולתי להתקרב פיזית וגם רגשית יותר מאל הציפורים. הגם שציפורים קרובות יותר ללב רוב בני האדם, הן נראות לרוב מרחוק (לכן אנו זקוקים למשקפת צפרים). לעומת זאת נוכל להתקרב לחרקים רבים עד מרחק של סנטימטרים ספורים ולפעמים הם אף יבואו אלינו וייגעו בנו. לפני כמה ימים, ביום שבו הודפס הספר, פגשתי גמל שלמה ענקי בחדר המדרגות של הורי בנתניה, והוא עלה על אצבעי כמו הודי על פיל, וכך ירדנו לנו במדרגות, הפיל והגמל, עד שהגענו לגינה ונפרדנו. עם ציפור זה לא היה יכול לקרות.

פרטים נוספים בקישור.

בהזדמנות זאת אודה לעורכת הספר, יפעת שחם, ליועצת המדעית ד"ר נטע דורצ'ין ולא/נשי הוצאת בבל. הספר הוא ספר שני בסדרה חדשה בשם "אנימה מונדי" שעורכת מור קדישזון.

לפני כמה שבועות הצגתי בזום של בית עגנון את הספר, והקלטת השיחה נמצאת כאן. חדי העין יבחינו שעיצוב כריכת הספר המוצג בזום השתנה ברגע האחרון.

רקבן מפוספס (זבוב). תצלום: ד"ב

אדוורד תומס / גשם

~

מתוך The Icknield Way (1913)

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

שכבתי ער והאזנתי לגשם, ובתחילה הוא נעם לאוזני ולתודעתי כפי שזה מכבר רציתי שיהיה; אבל בטרם נרדמתי הוא הפך לדבר מה כביר ולבסוף גם נורא, לא עוד קול מתוק וסמלי. הוא האשים והוא שפט אותי והוא פסק את דיני. המשכתי לשכב ארוכות מתחת לפסק הדין, האזנתי לגשם ולבסוף האזנתי למילים שהיה נדמה שנאמרו על ידי כפיל רפאים לצדי. הוא מלמל: הגשם הנמשך כל הלילה מכבה את הקיץ כמו שמכבים פנס. בגשם הכבד, השחור, היורד היישר מרקיע לא-נראה, נכחד חומו של הקיץ. השפע מומת, הקיץ נגוז. גשם חצות קובר את הקיץ הרחק; הוא קובר שם הכול זולת את קולו שלו. אני לבד בלילה הדומם החשוף ואוזנִי מקשיבה לגשם זורם במרזבים וגועש ברכּוּת בעצֵי העולם. כך, חשוך, יֵרד הגשם על העשב שיכסה את הקבר כשאוזניי לא עוד יוכלו לשומעו. הייתי פעם שמח לְשֵׁמַע קול הגשם, הייתי גם עצוב נורא בגללו, אך כל זה נגמר כאילו לא היה מעולם; עיני כהתה ולבי פועם במתינות ובשקט; איני מניע רגל או יד; לא אהיה שקט יותר כשאשכב מתחת עשב רטוב והגשם יֵרד, ואהיה חשוב אף למטה מעשב. הקיץ תם ולעולם לא ישוב. לְעולם לא יהיה עוד קיץ, ונמאס לי מהכול. אני נשאר רק כי אני חלש מכדי ללכת. אני ממשיך לזחול מפני שזה יותר קל כך מלעצור. אני מצמיד פני אל החלון. אין שם דבר מלבד החושך וקול הגשם. גם כשאני עוצם עיניים איני יכול לראות דבר. אני לבד. פעם שמעתי, מבעד גשם, קול ציפור שואלת בקול מֵימִי – שואלת פעם אחת ולפתע פתאום. היה נדמה שטוב לה, ושירהּ הבודד הביא עד אלי כמו הַאֲשָׁמָה את סדרו של הטבע, את כל יופיו, תפארתו ונצחיותו. איני חלק מן הטבע. אני לבד. אין שום דבר בעולמי מלבד לבי המת ומוחי המת שבתוכי, והגשם שמחוצה לי. פעם היה קיץ, וחום גדול ושפע עלי אדמות הפחידו אותי ושאלו אותי האם אוכל להציג לעולם הזה משהו שיש בו ערך. הקיץ הביס והשפיל אותי, ובכל זאת היו לי עיניים לראותו, ואני השתטחתי ומכוח אהבה עזה עשיתי עצמי ראוי לַתפארת. האם לא הייתי עיוור לַתפארת מפני שהיה בתוכי דבר-מה השקול לה? מה זה היה? אהבה… מושג! מילה! פחותה משאֵלתהּ המימית של ציפור בחוץ, בגשם. הגשם הטביע את התפארת. הכול טבוע ומת, כל שהיה פעם יפה וחי וראוי להיזכר גם בעוברו מן העולם הוא עתה אך דשן לעתיד הפחוּת עד-אין-קץ מהגשם האפל היורד. לרגע עֵין הרוח והאוזן הפנימית מעמידות פנים שהן רואות ושומעות את מה שהעין והאוזן הממשיות ידעו מתוך אושר. הגשם מכחיש. אין שום דבר שאפשר לראות או לשמוע, ומעולם לא היה. הזיכרון, המיתר האחרון בלאוטה, פקע. הגשם היה ויהיה לנצח על פני האדמה. לא היה מעולם דבר זולת גשם כהה. יופי וכוח הם כאין וכאפס עבורו. העיניים לא מסוגלות לנצנץ בתוכו.

שכבתי וחלמתי עד כה, ועתה התעוררתי, ועדיין אין דבר מלבד הגשם. אני לבד. מי שעדיין לא נולד אינו חלש יותר או סכל יותר ממני, וכמו מי שעדיין לא נולד אני ממתין וממתין, בלא לדעת מה היה או מה עתיד לבוא, וזאת בגלל הגשם, שהוא הווה, היה ויהיה לבטח. הבית שרוי בדממה, והקולות הקטנים שגורמים לי בהלות אינם אלא דמיון הרוח, או שמא הם הגשם בעצמו. רוחי יכולה להיזון רק על הגשם, הגשם זוחל לתוכה. הגשם בולע אותה כפי שהים בולע את קִצְפּוֹ שלו. אשכב בשקט ואמתח את גופי ואעצום את עיני. נשימתי היא כל מה שהניח לי הגשם, והיא באה ברכּוּת ובמרווחים גדולים, כמשתדלת להצפין עצמה מפני הגשם. אני מרגיש כל כך קטן, כאילו זחלתי לפינה רחוקה ונשכחתי על ידי הגשם. הכול נכחד חוץ מהגשם וממני. אין מקום לדָבָר בעולם למעט הגשם. רק הוא אדיר וחזק. רק הוא יודע אושר. הוא מזמר תשבחות חדגוניות לכבוד סדר הטבע. אני כפרתי בו או שחמקתי מפניו. נהגתי ברוע ובחולשה, לא כיליתי את עבודתי. טיפש! אף פעם לא היית חי. שכב בשקט. התמתח כמו קצף על גל, ואל תחשוב עוד על טוב ורע. לא היה טוב או רע. היו חיים והיה מוות, ואתה בחרת. עתה אין חיים ולא מוות, יש רק גשם. שַן כמו שכל הדברים בעבר, בהווה ובעתיד, שכב בשקט ושַן, קבל את הגשם, את הגשם הכבד השחור היורד היישר מבעד לאוויר שפעם היה ים של חיים. זה היה חלום ותו לא; האמת היא שהגשם יורד לתמיד ואני נמס אל תוכו.  שחורות וחדגוניות למִשמע הן חצות הלילה ובדידות הגשם. בעוד זמן-מה או בעוד שנות דור – היינו הך – אדע את מלוא אֲמִתָּן של מילים שנהגתי לאהוב, בבלי דעת מדוע, בימים שהייתי בטבע, בימים של טרם גשם: "בְּרוּכִים אוֹתָם מֵתִים שֶׁגֶּשֶׁם עֲלֵיהֶם יוֹרֵד".  


אדוורד תומס (1878-1917).

השורה המנוקדת בסוף הקטע היא ציטוט של תומס משיר של עצמו. השיר נמצא כאן.

תורגם לקורס "אנטומיה של גשם" בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

%d בלוגרים אהבו את זה: