דרור בורשטיין
אחרי החגים (החל מ-23.10.22) אשוחח על זלדה במסגרת בית עגנון. ארבע פגישות שבועיות ב"זום", בתשלום סמלי. פרטים והרשמה כאן:
https://agnonhouse.org.il/l/WMQRLM
כאן אפשר לראות את סרטו של יאיר קדר על זלדה, שיהווה מעין הקדמה לשיחות.
לרכישת ספריה של זלדה: שירי זלדה; ציפור אחוזת קסם; גני האין
כמה הערות וציטוטים בתרגום חופשי בעקבות ספרו של דניס הירוטה Wind in the Pines: Classic Writings of the Way of Tea as a Buddhist Path, Asian Humanities Press 1995
[עניינו של הספר, כעולה מכותרתו, הוא "דרך התה", אבל זהו גם אחד הספרים היפים ביותר שקראתי על שירה. הוא מתייחס לשירה גם באופן מפורש ומציג בהרחבה את רוח השירה כדרך המלך להבנת רוח מפגש התה. אבל כל מה שהוא מביא קשור לשירה כדרך חיים].
ביום חמישי הקרוב, 15.9, בשעה 16:30 תיפתח במרכז ג'ינוגלי בירושלים תערוכה לילדים המבוססת על "כוס התה שלי", הספר שכתבתי עם מאיר אפלפלד, ושפורסם לפני כעשור בהוצאת עם עובד.
בתערוכה יוצגו איוריו המקוריים של מאיר, שנעשו על "סקרצ'בורד", לצד קטעים מתוך הספר. תמונת הכריכה הוגדלה מאוד והפכה ליער לילי. זוהי תמונה מתחילת ארגון התערוכה, לפני מספר ימים. אנו מתכננים לעמעם את האורות.
הספר והתערוכה נוצרו מתוך הכרה שילדים זכאים לרמז על אודות האינסוף.
הילדים והוריהם מוזמנים! פרטים נוספים – שעה, כתובת – בהזמנה.
אוצרת התערוכה: רונית בקר בלנקובסקי; מפיקה: תמר דרוזד.
גיא סער רוסו, "קורות", גלריה מאיה, שביל המרץ 2 קומה 2, תל אביב. אוצרת צאלה קוטלר הדרי. עד 24.9.22.
בהדפס "אברהם ויצחק" שבתערוכה הזו הולכים האב ובנו בין עצים ואולי בין עצי אור. שניהם עירומים. בכל יצירות האמנות המוכרות לי המתארות את אברהם ויצחק איני מצליח להיזכר ולוּ באחת שתיארה את שניהם עירומים. לא רק ששניהם כך, צלליהם מוטלים על האדמה ביחד, מתערבבים וגם נגדמים ביחד בידי החלק התחתון של הנייר. איני זוכר שום תיאור חזותי של ההליכה על העקדה שתפס כך את האסון כאסון כפול, של אב ובן (אמן שהתקרב לכך היה ויליאם בלייק). ברור למדי שאברהם של גיא סער רוסו לא מתכוון להקריב את יצחק. כשעירום אתה, אינך יכול לשאת מאכלת ואש. הכלי החד היחיד נמצא כאן בתוך ידו של האמן המגלף בעץ. עצי הבּעֵרה מהסיפור המקורי נעלמים אף הם, ונותרים רק עצי היער ועץ הלוח שממנו תודפס היצירה. מהסיפור נותר רק "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".
יש בַּתיאור העירום הזה של סיפור מוכּר משהו שמאפיין את התערוכה הזאת, שמורכבת מהדפסי חיתוך עץ, מתצוגת הגלופות, ומפסלי עץ. יש משהו עירום בפיסול בעץ, במיוחד בהקשר של אמנות ימינו שאפשר לראות בה יותר ויותר מסכים, טכנולוגיה, ראווה, סאונד, התחכמות, וגם איבה לחומר (שיאו של הדבר הוא במחשבה המגוחכת כי בינה מלאכותית יכולה ליצור אמנות). הדבר האלמנטרי הזה, בול עץ שנחשף מתוכו צלם אדם או צלם חיה, משהו שבני אדם עשו במשך אלפי שנים, פתאום נהיה משהו מביך. הפסל הממשי הראשון הידוע לנו הוא פסל של אריה-אדם מגולף בשנהב ממותה (בן כ-40 אלף שנה, ואולי רק 35 אלף). זה צריך להיות המודל הקלסי של כל אמן. נקודת המוצא הקדומה של האמנות (ציור ופיסול) היא של תשומת לב מלאת כבוד לבעלי חיים, ושל חייתיות הביצוע האמנותי האנושי. כנגד זה, אופייני הדיקט הידוע של הציור המקומי – שהרי הדיקט הוא העץ בצורתו המושפלת ביותר – מעובד, מהודק, חתוך באופן תעשייתי. היחס בין עץ ביער לדיקט הוא כיחס שבין שור-הבר לסטייק בפיתה. הדיקט מנוגב מכל הילה – אך בטבע אין עץ נטול הילה. אצל רוסו העץ חוזר לחיים, הגם שהוא עץ משומש, קורות ששימשו לבנייה ולאדני מסילות ברזל.
הפסלים בתערוכה מרשימים מאוד. קשה לצלם פסלים ואני ממעט בכך כאן. באתי לתערוכה בעקבות התצלום על ההזמנה – ילד קוטף תפוח (ראו בתמונת ההזמנה למטה). התפוח והילד עכשיו עשויי עֵצָה (חומר העץ): התפוח הפך מפרי לעצה, והילד הפך מבשר-ודם לעצה, והם נפגשים דרך המטמורפוזה החומרית של שניהם, שהיא להם כמכנה משותף. על פי הכותרת והציור של גוגן, שהפסל מתייחס אליו, הילד קוטף את התפוח, אבל בלי הכותרת הוא פשוט ילד-עץ, ילד-גזע, שתפוח צומח ממנו. בניגוד לציורו של גוגן, שם התפוח הוא תפוח, בפסל, התפוח גדול כראשו של הקוטף. אילו הכותרת היתה אומרת שהילד מחזיק ירח או כוכב, הייתי מאמין.
נשים כמוסות בתוך קורות, והפַּסל, כמו מגלה ארצות המפלס בסכינו דרך לתוככי הג'ונגל, מוצא אותן שם. אנו מכירים סיפורים על נשים שהפכו לעצים. הידוע בהם הוא סיפורה של דפנה, שבמנוסתה מאפולו הפכה לעץ הדפנה (עָר אציל). דפנה, הנימפה, "בחלה [באפולו] וַתָנָס אל צללי יערות". היא בורחת אל היער כמקום מפלט משלטון הגברים: "חורש איוותה לה וצל – רחקה ותפחד מפני גבר" (תרגום שלמה דיקמן). והנה, פעולת החציבה בעץ כאן, בידי גבר, אינה אלימה. היא מחלצת את האישה מן העץ באופן לא מאיים. זה ניכר בהשארת הדמויות לא גמורות, לא ספציפיות עד הסוף, לא נתונות לגמרי למבט. גם כשהן חשופות עֵציוּתן, שהיא מקום מחבואן, נשמרת. לכן התחושה היא שהן עדיין נחבאות בתוך העץ, גם כשאנו יכולים לראותן; שהפַּסל הניח להן במערות-העץ שלהן.
הפסל המרשים ביותר בתערוכה הוא לדעתי הוא השור (#3). בֶּקַע חזק עובר בו לאורכו. הבקע הופך את השור לפגיע, לפצוע אפילו – לצד נוכחותו המסיבית, הנוטה קצת הצידה, המורגשת במיוחד כשמביטים בו מלפנים. קרניו כבדות, קרני-גזע, נראות כמעט ככנפיים בתבליטים האשוריים של שוורים מכונפים ולביזוני מערת שובה, שרוסו מציין כמקור השפעה. השור הזה נמצא ממש על הסף בין גזע עץ פצוע ושור בר. במילים אחרות, החיה מסתתרת בעץ. מבטינו ונוכחותנו הם שמחוללים את הקסם של המטמורפוזה המהבהבת, הדו-סטרית, בין עץ לשור. כדאי להחזיק את ההבהוב הזה בִּפנים, לקחת אותו לריאות.
[הערה לסיום: בבית דפדפתי בקטלוג וגיליתי בו שיר שכתב האמן. בלא הגזמה אגיד שזהו אחד השירים הכי יפים שקראתי בשנים האחרונות. היות שלא אצטטו כאן, תצטרכו לגשת לגלריה ולהיווכח גם בזה בעצמכם].
היא מתבוננת בפריחת השזיף בלילה. תנוחת גופה מספרת על עצירה בדרך, לאורך האלכסון של המעקה הנמוך. זה רגע חולף.
מפגש עולמות: עולם העץ בתוך הלילה, עולם האישה באור. מעקה נמוך (שהוא עץ שאדם עיצב ולכן סף הולם מאין כמוהו לתמונה הזאת) מסמן את התחומים. הנערה מושיטה פנס אל הפרחים, חוצה את הגבול.
אור הפנס הזה אינו יכול להסביר את תאורת התמונה. הושטת הפנס עובדת יותר כמחווה סמלית מאשר כהסבר של התאורה. הפרחים, הגזע והנערה מוארים באור חזק, שאינו מגיע מפנס כה קטן. התמונה מעניקה לפנס הקטן עוצמה שאין לו, מגדילה את אורו, הופכת אותו למשהו פלאי, למאיר באור יקרות. אולי זורח שם ירח.
הפנס גם נראה כמו כלי קיבול. כאילו הנערה מחכה לפרח שינשור פנימה. והעץ מבחין בזה ופונה אל הכלי המאיר.
הקימונו שלה מעוטר בראשי ציפורים בדגם מעוגל ובדגמי פרחים ליד הבטן. ציפורים ופרחים על הבגד מול פרחים על העץ: מצד אחד שיחת הפרחים בין בגד ועץ, ומצד שני הציפורים כמו ירדו מן העץ לשיר בשקט על בִּגדה. כך אומרת תמונה דוממת רגע של שיחה בין נערה ועץ.
יש מרווח לילי שחור וטעון בינה ובין גזע העץ. הגזע כמו נסוג הצדה, מיתמם, ואינו מסגיר את היותו מה שהצמיח את היפעה הפורחת. הגזע המחוספס, הקמור הזה, המגיח, דומה אף הוא לנערה הזאת. הכתמים שעליו הם הד לכתמי הדגם שעל הקימונו, וקימורו עונה לקימורי הבד. הגזע נראה כמעט מבויש, מגושם, נסוג, כאילו לא שייך ליופי הזה. והנערה מוקסמת מהפרחים, לא מהגזע.
הגזע פונה לקראתה אך היא לא נענית לו. הוא, כמו מחזר מגושם מעבר לסף דלת, מושיט זר פרחים בלילה אל אהובתו. והיא מבחינה בהם, לא בו.
___
(ועכשיו חשבו על 385 עצים כמו זה, וקראו על התוכנית המעניינת לכרות אותם מתוך מחשבה "ירוקה", לטובת שביל אופניים בתל אביב. היום (25.8.22) הוא היום האחרון להצטרף להתנגדות לזה.
בתוך עיגול מופיע עץ שזיף. קטע ממנו. ענף עבה, ענפים, פרחים.
עבורנו המילה "שזיף" קשורה אך ורק לפירות קטופים. אנשים קונים שזיפים בלי לחשוב על פרחים, בלי לחשוב על עץ. כל מה שאנו אוכלים הוא כך. האין זה פוגם בטעם?
הענף העבה מצייר מעין קשת וחותך את העיגול במה שנראה כמקטע של עיגול אחר, סמוי ברובו. הוא נכנס אל העיגול מתוך התחום חסר-הצורה שמחוצה לו, ויוצא מן העיגול בחזרה אל התחום הזה, למעלה. העץ הוא מין גשר-עץ בין תחומי חוסר-הצורה. ובדרך, במקטע הקצר של הפיכתו לנראה-לעין, הוא שולח בסערה ענפים ופרחים. תנועתם מדהימה אותי. הם מגששים אל החלל הנפתח בתוך העיגול, מסתערים כמו ברקים, מלאים חיים. רגע לפני שיחזור העץ אל קיום חסר-צורה, הם מלאים נוכחות, מרהיבים.
הצורות המעוגלות הקטנות של עלי הכותרת מדברות אף הן בשפת העיגול הגדול. כל עלה כותרת כמו נברא בצלם הצורה הגדולה שבתוכה הוא מתקיים. זוכר אותה. הצורה זוכרת את חוסר-הצורה, מכילה אותו.
(הערה שאפשר לדלג עליה: לדעתי מוטב לא לדבר במונחים של "ריקוּת" או "אַין", אלו מילים מטעות ומבלבלות. במקום "ריקוּת" מוטב "חוסר-צורה". החיים לא מגיחים מתוך ולא נעלמים אל "אין" או "ריקות" אלא מתוך ישות; היא לגמרי קיימת, אלא שאין לה צורה).
רוב העץ מצוי מחוץ ל"חור ההצצה" הזה. נראה שהענפים העיקריים באים מבּד אחר, בלתי נראה. הסתרה זו של רוב העץ הופכת גם את העץ הנראה לישות מסתורית. בצורת העץ הנראה מפעפע חוסר-הצורה שמעבר לעיגול. גם אותו אנו רואים על הנייר הזה אם כי נוטים להתעלם ממנו. לא כדאי. הוא חלק חשוב מהתמונה.
חזרתו המהירה של העץ אל מה שמעבר לעיגול משלבת בין הנוכחות המסיבית של העץ ובין תחושת חלוף כמו עם הקיקיון של יונה (ד, י), "שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד". התבוננתי בלא מעט ציורי עצים, אבל לא זכור לי שראיתי עץ כל כך חטוף, קצר-מועד, מבליח, חלומי, כמו זה. הופ ג'ארן, בספרה Lab Girl, כותבת שזרע של עץ שזיף יכול להמתין בקלות באדמה במשך מאה שנה עד שהוא מחליט להוציא שורש. בציור של בוקוסאי (הוא שצייר את דיוקנו הידוע של מורו, איקיו) תחושת הזמן הפוכה – העץ אינו מופת של מֶשֶך והמְתנה אלא של חלופיות, מין עץ-טל; כאילו מאות שנים חלפו מבעד חור ההצצה הזה כהרף עין, הותירו לנו ברקי-ענפים, פרחים.
"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ". מוזר – בדיוק כך אני חש כלפי העץ הזה. הגם שהוא רק ציור.
*
איקיו (בתרגום יעקב רז): "ציור הדיו הזה – של רוח נושבת דרך האורנים – מי שומע אותו?".
ויליאם וורדסוורת
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין
*
*
הוֹ יֵשׁ בְּרָכָה בָּרוּחַ הַמְּעֻדָּן הַזֶּה
אֲשֶׁר נוֹשֵׁב מִן הַשָּׂדוֹת הַיְּרֻקִּים וּמִן הָעֲנָנִים
וּמִשָּׁמַיִם: מַכֶּה כְּנֶגֶד לְחָיַי,
חֲצִי-מוּדַע כִּמְדֻמֶּה לָאֹשֶׁר הַצָּפוּן בּוֹ.
הוֹ מְבַשֵּׂר בָּרוּךְ! הוֹ רֵעַ מְבֹרָךְ!
שָׁבוּי נוֹשֵׂא לְךָ בְּרָכָה – הוּא בָּא מִבֵּית
עַבְדוּת, הוּא מֵחוֹמוֹת הָעִיר הַזֹּאת שֻׁחְרַר,
מִכֶּלֶא אֲשֶׁר בּוֹ מִזֶּה זְמַן-רַב הָיָה סָגוּר.
עַתָּה אֲנִי חָפְשִׁי, פָּדוּי וּמְשֻׁחְרָר,
אֶקְבַּע אֶת מְגוּרַי בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אֶחְפֹּץ.
אֵיזֶה מָקוֹם יִקְלוֹט אוֹתִי? בְּאֵיזֶה עֵמֶק
אֶעֱגֹן? מִתַּחַת אֵיזֶה חֹרֶשׁ
אַצִּיב לִי אֶת בֵּיתִי, וְאֵיזֶה נַחַל נֶהֱדָר
בְּרַחַשׁ מִלְמוּלָיו יַשְׁקִיט אוֹתִי עַד מְנוּחָה?
הָאֶרֶץ לְפָנַי כֻּלָּהּ: בְּלֵב
מָלֵא שִׂמְחָה, לֹא מְבֹהָל מֵחֵרוּתוֹ-שֶׁלּוֹ,
אֲנִי מַבִּיט סְבִיבִי, וְגַם אִם הַמַּדְרִיךְ אֲשֶׁר אֶבְחַר
לֹא יִהְיֶה אֶלָּא עָנָן נוֹדֵד,
לֹא תֵּאָבֵד דַּרְכִּי. אֲנִי שָׁב וְנוֹשֵׁם;
בְּרָקִים שֶׁל מַחְשָׁבָה וּמִשְׁעָנוֹת לַתּוֹדָעָה
מְמַהֲרִים לָבוֹא אֵלַי: מְנֹעָר
כְּמוֹ מִכֹּחַ מַתָּנָה נִסִּית – מְנֹעָר
הַנֵּטֶל שֶׁל עַצְמִי הֲלֹא-טִבְעִי,
מַשָּׂא כָּבֵד שֶׁל זְמַן אָרֹךְ, מַתִּישׁ,
שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלִּי, וְלֹא נוֹצַר בַּעֲבוּרִי.
חָדְשֵׁי שָׁלוֹם מְמֻשָּׁכִים (אִם הַמִּלָּה שָׁלוֹם הוֹלֶמֶת
מָה שֶׁמֻּבְטָח לְאִישׁ בִּימֵי חַיָּיו),
חֳדָשִׁים מְמֻשָּׁכִים שֶׁל נַחַת וְשֶׁל עֹנֶג לֹא מֻפְרָע
צְפוּיִים לִי בְּעָתִיד; לְכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה,
בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּשְּׁבִיל אוֹ דֶּרֶךְ מֶרְחָבֵי שָׂדֶה,
וְשֶׁמָּא זֶרֶד, אוֹ מַשֶּׁהוּ-צָף אַחֵר
עַל הַנָּהָר, יַרְאֶה אֶת מַסְלוּלִי?
–
_
30.12.1851. [לאחר כריתת עץ בעיירתו, קונקורד, מסצ'וסטס]. החלל שהעץ תפס באוויר הגבוה יהיה ריק למשך מאתיים השנים הבאות. עכשיו הפך העץ לחומר גלם. הוא הותיר את האוויר שומם. כשהשָׁלָךְ ישוב ויפקוד באביב את גדת הנהר לשווא יחוג ויחפש את מקום מנוחתו הקבוע. העַקָּב אדום-הזנב יתאבל על חסרונם של אורנים גבוהים דיים להגן על גוזליו. צמח שהשלמתו ארכה מאתיים שנה ושהעפיל לאט ובהדרגה אל השמַים חדל מלהתקיים באחר-צהריים אחד. מדוע אין הכפר משמיע קול פעמונים? איני שומע כל קול פעמון, איני רואה שום תהלוכת אבל ברחובות.
הסנאי ניתר לעץ אחר. הנץ חג והרחיק והתמקם במקום אחר. אבל חוטב העצים מכין את גרזנו להכות גם בשורשי העץ הזה.
~~~
22.1.1856."נכחתי בכריתה וגם בלוויה-כביכול של אזרח קשיש זה של העיר. איני נוהג ללכת ללוויות […]. הייתי המתאבל העיקרי, אם לא היחיד, בלוויה הזאת. מדדתי את שיעורו, אמרתי כמה מילות הספד ליד קברו. אך רק חוטבי העצים וכמה עוברי אורח היו שם כדי לשמוע. יתר בני העיר לא נכחו. זקני העדה, נבחרי הציבור, אנשי הדת – לא באו. ועם זאת, איני יכול לחשוב על טקס אשכבה ראוי יותר. תולדות חייו משתרעות על פני יותר ממחצית תולדות העיירה הזאת. היות שקרוביו לא יכלו לבוא בקלות, באתי אני. אני חושב שכריתתו מסמנת סוף עידן בקורות העיירה […]. כמה מקונקורד הישנה נכרת ביחד עם העץ! איש לא יציין את כריתתו ברשומות העיירה. אם כך, אעשה זאת אני, היות שהוא תרם לעיירה יותר מהרבה תושבים בני אנוש.
במקום להקים לו מצבה אנו נוקטים בכל האמצעים למחוק את גדמו, שהוא המצבה היחידה לעץ. ניתק עוד קשר לעבר. לא עוד ינוחו מבטינו על גזעו האפור הכבד, הדומה לעמוד קורינתי לצד הדרך. לא עוד נלך בצל כיפתו הגבוהה, הפרושׂה. האין זה חילול הקודש לכרות את העץ שבמשך זמן כה ארוך השקיף בטוּבו על קונקורד?
בהוצאת "אפיק" יוצא לאור "אח לתנים" ספר שני בסדרת "שכנים", אחרי ספר העטלפים. הספר מוקדש לתנים והוא נכתב על ידי כותבי ספר התנים יחד עם עירית דרוב, שתרמה תצלומים נפלאים של תנים וטקסטים קצרים לצדם.
כמו ספר העטלפים יצאנו להתבונן בתנים בדרכים שונות: לפני הכול, הדרך הישירה של מפגשים ממשיים. אחר כך גם מבטים על מבטים, כלומר התבוננות באמנות, בשירה וכדומה. שם הספר לקוח מספר איוב (ל, כט): "אָח הָיִיתִי לְתַנִּים", המובא במוטו לספר עם פירוש רש"י: "תנים […] עסוקים בבכי כל ימיהם". ניסינו לשמוע את ילללת התנים באמפתיה כמו איוב. את כל הספר אפשר לסכם בכך.
את הספר אפשר להשיג דרך ההוצאה, ובהמשך גם בחנויות.
מצורף כאן פרק מן הספר:
מָה הָרוּחַ עַל הֶהָרִים,
מָה הָרוּחַ בֵּין שִׁנֵּי הַתַּנִּים,
מָה הַתַּנִּים הַמַּבְלִיחִים
כְּגֶחָלִים בַּלַּיְלָה?
(דליה רביקוביץ)[i]
שלוש לפנות בוקר. יום ראשון של גשם באמצע חשוון. הכלבה מבקשת לרדת ומעירה אותי מחלום, שבו אני צריך לעבור בכוורת דבורים גדולה הממוקמת במעין חדר או חממה. הדבורים מתקרבות ונוגעות בי, אבל לא עוקצות. בשדרה למטה – זה כבר לא החלום – שבה אני גר כבר עשרים שנה, חולף כלב לא קשור ליד בית הכנסת בשדרה בצפון הישן בתל אביב.
אך אין זה כלב אלא תן. פרוותו לחה מגשם. מבליח כגחל בלילה. נדרש לי רגע לארגן את ההגדרות מחדש. לראות לא את המצופה אלא את הקיים. ואז, כרגיל מול תנים, העמידה הזאת לרגע, במעין קידה דרוכה אבל לא לחוצה, משהו שבין "כן" ו"לא", ואז פרידה והיעלמות.
אפשר לראות שהכלבה המומה. בשבע שנותיה לא ראתה כלב כזה, ובעיקר לא הריחה. היא מתחילה למשוך בעקבותיו במורד הרחוב. כמה הייתי רוצה לחוש את ריח החיה כמותה. אבל באפי עומד רק ריח פֶּטְרִיכוֹר (ריח אדמה יבשה אחרי הגשם). אפי עיוור לנוכחוּת אשר לחוטם רגיש היא בוודאי כצעקה של ריח.
הסדרה הזאת קיבלה את שמה, "שכנים", אחרי שראינו פסלון נטסקה יפני של עטלף על רעף של גג בית. הספר שלפניכם כמעט גמור כשהדברים האלה נכתבים, אבל רק עכשיו, לראשונה, אני לא רק יודע אלא מרגיש את זה: יש חפיפה בין שטח מגוריו ושטח מגוריי. לא רק שהוא גר בחצר האחורית שלי, אני גר בחצר האחורית שלו. הבית, הפחים, המכוניות, החתולים, הכלבים – כולם דיירי משנה וגרוטאות בחצר האחורית של ממלכת התנים. על אדמתם בנינו בית, עיר. עכשיו, בשלוש בלילה, עם כפכפים לא שייכים, בהפוגה בגשם, אני חש את אי-ההתאמה שלי. הגם שיש כאן שדרה, ובתים, ובית כנסת, ברור שמי שנע בחופשיות, בכל מזג אוויר, זה הוא ולא אני. תנאי מזג האוויר נהיים מעט "קשים" – שלוש לפנות בוקר, קריר, רטוב – ואנו כבר נסגרים בבתים, בורחים מהמרחב אל המאורה. לא כך התן. למרות הפרעותינו הוא בבית גם כשהוא בחוץ, יוצא החוצה ונכנס אל תוך ביתו, כמו החושך, כמו הכוכבים, כמו הגשם, כמו הסתיו.
[i] דליה רביקוביץ, "רוח צועק", מתוך כל השירים (עורכים: ג' טיקוצקי וע' שביט), הקיבוץ המאוחד 2010, עמ' 326. הגענו לשיר בעקבות האזנה לגרסתו המולחנת באלבום של אפרת בן צור, עיר מרוחקת (2019).
התמונה הזאת מטלסקופ החלל ווב היא ההצצה העמוקה והברורה ביותר עד כה של עין אדם אל המרחב ואל הזמן. הכוכבים הנראים כבעלי קרניים "מקלקלים" את התמונה מפני שהם קרובים – אלו כוכבים בגלקסיית שביל החלב. העניין הוא באורות שמאחוריהם, שכל אחד מהם הוא גלקסיה, "שביל חלב" בפני עצמה שיש בה מיליארדי כוכבים.
המומחים תיארו את התמונה מבחינה אסטרונומית. אני חשבתי על עניין אחר. התמונה מראה בעיקרה מרחב כפי שהתקיים לפני 4.6 מיליארד שנה. יש בתמונה גם כמה גלקסיות עתיקות כפליים. אבל אפילו הנתון של 4.6 מיליארד שנה יש בו כדי להרעיד את הלב. שהרי זה בערך גילו של כדור הארץ. במילים אחרות, אנו רואים כאן את העולם כפי שהיה לפני שכדור הארץ נוצר.
בפתיחת "דבֵּר, זיכרון" של נבוקוב הוא מספר על אדם שנחרד מסרט ביתי, שבו ראה את מיטת התינוק שלו – כמה שבועות לפני שהוא נולד. מיטת התינוק המתינה לתינוק שעוד לא היה בעולם, במילים אחרות, הוא ראה בסרט עולם מוכר לו – שהוא לא היה קיים בו. הוא הבין שהוא רואה שהוא נעדר מהעולם והבית המוכרים לו, ושלאף אחד לא אכפת מזה.
התצלום הזה מראה דבר דומה. זאת פיסה מעולמנו לא רק לפני שכל אחד מבני האדם היה חי, אלא העולם לפני שכדור הארץ על כלל יצוריו השונים היה קיים. והעולם מסתדר יפה מאוד. חוגג, מאיר, מתעופף.
יש קואן זן ידוע שבו המורה מבקש מהתלמיד: "הראה לי את פניך המקוריים לפני שנולדו אביך ואמך". התצלום הזה הוא הדבר המוחשי ביותר המוכר לי שיכול להיות תשובה לקואן הזה.
*
ובאותו עניין. מצורף כאן תצלום מהעמוד הראשון של "הארץ" מהיום. בית שאן, צביעות כשיגרה… ו"הרים" של ערפילית בחלל ש"גובהם" 7 שנות אור. איך יכול להיות שאנו יכולים לקרוא עמוד כזה בלי לפרוץ בצחוק או להתפלץ? (אני צחקתי בבהלה). איך אנו מסוגלים להעמיד על אותו מישור-דף ותשומת-לב דברים כל כך שונים?
ואולי יש לשמוח בכך – שהאינסוף אינו מוחק את יכולתנו להבחין בזעיר – בכנף של שפירית, בעין של גמל שלמה – וכן, גם במינוי המבקרת בעיריית בית שאן וב"כינויי החיבה" שהוחלפו – לכאורה. זאת כנראת עסקת החבילה. תודעה מוזרה יש לנו!
מתחת לשולחן 
