יום יום, מאת זלי גורביץ', עם עובד, 2002.
פול ואלרי חשב על השירה כ"לשון בתוך לשון". אפשר לומר, שעבור זלי גורביץ', בספר הזה, השירה אינה מוגדרת כסוג של לשון, אלא כסוג של חיים: חיים בתוך חיים. אין ללשון השירה של מאות שירי "יום יום" כל ייחוד ביחס ללשון הדיבור. ניכר שמדובר בהחלטה עקרונית. השיר הראשון בספר אומר זאת: "הרצון לנוע בקלות בדחיפת אצבע/ ללא עזרת מטפורה/ או רעיון רוח". ובאמת, הספר מוותר על העוצמה של הלשון הפיגורטיבית בכלל, כפי שהוא מוותר על העוצמה של המשקל והחרוז, למעט בחריגים ספורים ביותר, שהם מעין הומאז' עצמי לפואטיקה של שני ספריו הקודמים והחשובים לא פחות של גורביץ', הא ודא וספר הירח.
השירה בספר הזה נלקחת אל היום-יום, אל החיים. מבחינה ז'אנרית הספר הוא זירת התנגשות בין היומן האינטימי לשירה הלירית: כל שיר מתוארך, ביחס לחלק מן השירים מוזכרת שעה, והקורא אינו יכול שלא לתהות פה ושם היכן היה הוא, הקורא, ביום ובשעה שבו חובר שיר. מי שילך ויבדוק, יווכח כי רבים מתאריכי הספר הם תאריכי משבר: פעולות צבאיות הרסניות באוכלוסיה אזרחית פלסטינית, פיגועים רצחניים בישראל. הספר ה"לא פוליטי" הזה שולח, בעזרת תאריכיו, קרסים את העולם הפוליטי הרצחני, והופך את ה"חיים בתוך חיים" להצעת חיים אפשרית בתוך החיים הממשיים הלא-אפשריים של ישראל. תוכן ההצעה הזו היא השירה, כתיבת השירה, קריאת השירה, חיי השירה. העוצמה הפוליטית של הספר הזה, לכן, רבה פי כמה מהרבה שירה פוליטית ישירה, כלומר שירה של גינוי "חזק". היא מניחה את הגינוי כנקודת מוצא, ולא כתכלית, ומחפשת את החיים שמעבר לגינוי ואת השירה שמעבר לגינוי.
הוויתור של השירה בספר זה על "לשון השירה" כאילו מדיח, מוציא את ה"לשון בתוך לשון" החוצה, אל הלשון הרגילה ש"מחוץ" ללשון השירה. לשון השירה משתרבבת אל הלשון הפשוטה, והיסוד השירי, האנרגיה השירית, הופך להיות עניין "מעשי". במילים אחרות, האנרגיה של הלשון הפואטית ניגרת כאן אל מאורעות, אל מפגשים, אל חלומות, כלומר אל פעולות. הפואטי כאן מצוי בממשי, לא בלשוני. באחד השירים מפציר אחיו של המשורר במשורר לכתוב סיפורים דווקא, אבל המשורר משיב "סיפורים לא נכנסים לי ביד", והאח מציע, כנגד זה, "ייכנס, ייכנס,/ תרחיב קצת את השורות". אבל זה באמת מה שקורה בספר: הוא הופך את השירה למעין פרוזה מזוקקת, למעין פרגמנטים מסיפור-חיים שגיבורו הוא המשורר, סיפור שמנופה ממנו הכל זולת ליבת הימים. עד כמה שהגיבור כאן מתפזר לפרגמנטים ולמופעים שונים, עדיין יש חוט שתופר אותו: זהו חוט הזמן, חוט הימים, או, כשם השיר החותם את הספר, "מלאך היום יום" שהוא המלאך הנותן לזמן המטורף סדר בעצם העובדה שהוא כופל את ה"יום" אל עוד אחד כמותו, כלומר מאפשר את השירה בתוך תרבות הרצח.
אבל מהם החיים הללו, שבתוך החיים? עבור זלי גורביץ', ההפרש בין חיי היום-יום לספר "יום יום", בין החיים ה"רגילים" לחיים שהם שירה, מתמצה במושג ה"הזרה". כך כותב גורביץ' במאמר אקדמי שפרסם, שכותרתו "על הגבול הדק בין זהוּת לאחרוּת": "האני אינו אחד ואחיד אלא פעור בין האני כנושא לאני כמושא, והוא חדור, על כן, באחרוּת", ובהמשך: "לפתיחה הפתאומית הזו של מרחק מן הקרוב והמוכר אפשר לקרוא 'הזרה' או 'הפלאה'". את הפער הזה בין האני כנושא לאני כמושא מחפשים רבים מן השירים האלו, ורגע הגילוי של הפער הוא רגע של הזרה, שבו האני כבר אינו זהה לאני, רגע שבו האני כמו נבקע ומתגלה לעצמו כאחר. מה שמנוסח פילוסופית במאמר מקבל פנים חווייתיות ומרגשות בשירים. למשל, בשיר "זיכרון": "טיפסתי על החלון המסורג/ של המחסן האפל המריח/ לא ידעתי להגיד טחב/ מתחת לחד המדרגות/ מלא מפתחות ישנים/ שלחתי יד בין הסורגים לסחוב מפתח/ איזו יד קטנה היתה לי". המבט הפתאומי ביד הקטנה מוציא את ידו של המשורר הנזכר מפשוטה. מה שמצטייר כמשורר הבוגר שמבצע את פעולות הטיפוס והחיפוש הופך לפתע למציאה כפולה: של המפתח, ושל היד שבתוך היד. היד הגדולה, שכותבת את השיר, מצביעה על היד הקטנה, הילדית. זהו רגע ההזרה. הרגע שבו שומעים את היד משקשקת בתוך היד, את המטבע בתוך קופסת הפח.
אין זו ממש "התגלות", שהרי לא מתגלה כאן דבר שאינו ניתן להסבר ("בסך הכל" זהו זיכרון ילדות), ובוודאי שאין מדובר באיזה גורם טרנסצנדנטי הנעשה נוכח. ובכל זאת, הפער בין האני לעצמו מרגש כל כך גם מפני שהיד הגדולה מצביעה על היד הקטנה, אבל גם מפני שאנו תופסים את היד הגדולה והיד הקטנה כשהם אוחזות זו בזו, כשהן שלובות כאחת. "מצאתי את עצמי", כתוב בשיר אחר, "פורט על אדן החלון שלצדי/ ומפזם בלי קול/ סונטה של היידן שניגנתי בגיל ארבע עשרה". "מצאתי את עצמי", משמע: העצמי מוצא את העצמי כפי שמוצאים אבֵדה. בדיוק לשם כך נחוצה שירה. אבל מציאת העצמי, שמניחה את אי-הזהות של העצמי עם עצמו, גם מחברת אותם. פרדוקסלית, רגע המציאה והגישור הוא גם רגע ההיפרדות, רגע הפער, רגע ההזרה, שבו "כמו דלת שנשארה קצת פתוחה/ אפילו סדק לא יותר/ והשתיקה נושבת ממנה החוצה/ כרוח פרצים".
מישהו אחר היה בונה רומאן על בסיס "קהילה" כזו של נגזרות-אני. זלי גורביץ' משאיר את "הפיגום", שעבורו כמובן אינו פיגום כלל. יש כוח רב בכמות השירים הגדולה בספר. כדאי לקרוא את הספר כמו משוטט בעיר זרה, גורביץ'-סיטי. בעיר הזו יש גם מלטשות יהלומים אבל גם כוכים של דירי חזירים, ומגדלים של חלומות, ובריכות של זכרונות ילדות, ומוזיקה של היידן נשמעת פה ושם, ומשוררים אחרים הופכים להיות קצת פחות "אחרים" כשהם מצוטטים שוב ושוב ומוכנסים אל העיר הזו. כלומר, גם ערים וארצות אחרות יש כאן, שגם הן פרברים של גורביץ'-סיטי, עיר אשר, באותה מידה, היא גם פרבר שלהן.
מתחת לשולחן 