הנוף כבר אכול, חומצי, נוף של אחרי מלחמה ואסון. צמרת העץ אדומה, ובהקשר של הציור אין זה אדום שלכת עונתי. מעט מירוק העלים נמסך באור ויורד על כתפי היושב על הענף. נתז קטן של ירוק יורד למטה, בימין, כשובל של מטאוריט. הוא מסמן את הכיוון הכללי: למטה.
מה מתחת לעץ? סלעים? שיחים שרופים? לא מקום שיקלוט את הנופל אליו. גם לא ההרים שבאופק.
הוא ניסר (מתי?) את הענף שהוא יושב עליו, כהמחשה לפתגם הידוע. הציור עושה כמעשה ברויגל ב"פתגמי ארצות השפלה" (1559), ממחיש את הפתגם ומקנה לו ממשות חדשה ומטרידה.
לכאורה הוא ניסר פעם ופעמיים, כי יש רווח בין הגדם שהוא מושבו ובין גדם הענף. כלומר, הוא ניסר פעם אחת, אבל הענף סירב ליפול. הוא ניסר פעם שנייה, ופיסת ענף נפלה. והענף עדיין מסרב ליפול.
האיש היה צריך ליפול כבר מזמן, אבל הוא עוד יושב שם, אוחז במשׂורו המשונן. הוא היה צריך כבר ליפול אבל כוח סמוי, חזק מאיוולתו האובדנית של המנסר, נותן לו ארכה.
ונראה שהוא אינו יודע מה לעשות בזמן שניתן לו כנדבת חסד. המשור מונח על פיסת הענף הבאה. אולי בניסור הבא זה יצליח לו.
המנסר אינו תופס את חורבן העץ כמשהו שנוגע לו. אף על פי שגופו הרוס כבר כעץ, והעולם כולו מסביב הושחת. כן, ודאי יש עוד אוחזי משורים פזורים בשטח על עצים, תורמים איש-איש את תרומתם הצנועה. אחד מהם כותב את הדברים האלה.
אני מציץ בתווית. להפתעתי הרבה, הציור לא מהחודשים האחרונים, אלא מ-2013.